"כבר 25 שנה שהגיל הממוצע של המאזינים לתחנות המשדרות מוסיקה קלאסית בארצות הברית קבוע: 51. כלומר, זה לא שחובבי המוזיקה הקלאסית נולדו בעשורים הראשונים של המאה הקודמת והם הולכים ומתים, אלא הקהל של המוסיקה הזו תמיד היה מבוגר יחסית ובשל"
"במשך שלושים-ארבעים שנה היתה תחרות בין ההקלטה לקונצרט החי, אבל עידן ההקלטה תם. יש הקלטות כמובן, ואנשים קונים, אבל זה כבר לא במרכז. עם השנים הבנו שגם מהבחינה המוסיקלית הטהורה, בקונצרט יש משהו שאין בשום הקלטה"
"אני אוהב מאוד, למשל, כשמוחאים כפיים באמצע היצירה. אני בעד תגובה ספונטנית. אני קצת אלרגי לכל חוקי הקונצרט. בימי מוצרט ציפו מהאנשים להריע באמצע יצירה אם נתנו סולו מבריק, כמו בקונצרט ג'אז של היום. צריך אמנם שקט, כי רוצים להתרכז, אבל הגישה הפוריטנית מוגזמת לפעמים"
מאת צור ארליך
הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בז' בחשוון תשס"ח, 19.10.2007, בכותרת "הסימפונית הבלתי גמורה"
לא שהשמיים וכל צבאם נפתחו ביום חמישי שעבר על ראשם של יושבי אולם הנרי קראון בתיאטרון ירושלים; לפחות לא יותר מכפי שהם נפתחים בקונצרטים טובים אחרים. ולא שאיזה פגאניני ירד, רכוב על ענן ורוד, היישר ממקום מנוחתה-עדן של נשמתו וכישף את הנוכחים בצלילים שלימדוהו מלאכים. קונצרט פתיחת העונה של 'התזמורת הסימפונית ירושלים, רשות השידור' לא אירח סולן נוצץ וגם לא סולן בלתי נוצץ, ואף דרש מהקהל, במחציתו השנייה, האזנה מרוכזת ליצירה תובענית בת שעה שלמה שספק אם מישהו מהמאזינים שמע מעודו, סימפוניית עזראל של יוזף סוק. ובכל זאת אקורד הסיום המתחטא של היצירה כמו פתח בגוויעתו פקק של סכר, ומחיאות הכפיים נפלו על האולם כשיטפון. בעמידה. דקות ארוכות. מחיאות כפיים של אולם מלא מהרגיל, שהיה להן פירוש אחד ברור: תודה מהירושלמים לַתזמורת על שהיא פה, איתם, אף על פי כן ולמרות הכול. על שפתחה, בַּשיניים ובציפורניים, אחרי משברים ותחת איומי סגירה שטרם פסקו, את העונה ה-70 שלה.
