פלא פֹּה נֵס
גדעון אביטל-אפשטיין
כרמל, תשע"ז | 383 עמ'
עתידנות פוליטית היא סוגה ספרותית רבת
ערך. המצאה של תרחיש עתידי הנובע כביכול ממגמות בהווה היא דרך יצירתית אך מתבקשת למחאה
נגד המציאות. תופעות מינוריות, שקשה להוכיח את קיומן וקל למצוא תופעות נגדיות להן,
יכולות – בהתנפחן בתרחיש העתידי – לשמש בסיס לסיפורים מסמרי שיער המעוררים תגובה
רגשית עזה. ספרות מסוג זה עשויה גם לשמש כסות מבדרת למצע, לחזון פוליטי; הדוגמה
הבולטת היא 'אלטנוילנד' של הרצל.
הסוגה אינה חדשה אפוא, אך דומה שבעשור
הנוכחי נתונה הזירה הספרותית בישראל להפצצה של יצירות כאלו; רובן ככולן דיסטופיות הכתובות
מנקודת מבט שמאלית ומנבאות לישראל חורבן בשל הרפתקנות צבאית ומדינית המיוחסת
לימין, או שלטון טוטליטרי של אנשי דת. זהו שיקוף מתבקש לאופנה המוכרת לנו גם מחוץ
לספרות: תומכי שמאל מרגישים שהמטוטלת השלטונית בישראל לא תחזור שמאלה בעתיד הנראה
לעין, ומתרגמים את תסכולם לתפיסה היסטרית של ההתרחשויות סביבם, לבהלה כנה
מ"תהליכים" ומהתבטאויות במחנה הנגדי, ולעיוורון לכך שבידי המחנה
הליברלי-פרוגרסיבי-יוני מצויים גם עתה מכשירי עיצוב התודעה וסדר היום, המוסכמות
החברתיות והתרבותיות, ומערכת המשפט המתפקדת כשלטון-על.
וכך, בתוך פחות ממחצית העשור ראו אור
רומאנים ברוח זו מאת ישי שריד, יגאל סרנה, אסף גברון, יהלי סובול, יהונתן גפן,
אורלי קסטל-בלום, מאור שכטר ונגה מרון, ולאחרונה גם רב-מכר מפומפם מאת אריה
צ'רניאק, ועליהם נוספו חיזוק מהתפוצות מצד ג'ונתן ספרן-פויר ותגבורת בדמות מהדורות מחודשות של דיסטופיות
פוליטיות מאת יצחק בן-נר ועמוס קינן.
'פלא פה נס' מצטרף לרשימה הצפופה, אך
מתייחד בה בכמה דברים. ראשית, הוא דיסטופיה וגם אוטופיה: הוא מציג הידרדרות
והתפרקות של ישראל – אך גם מגולל חזון חלופי של ירידת כל המתונים מהארץ והקמת
ישראל חדשה בפלופונס שביוון. שנית, הוא מצטיין בפירוט הפרקטי. האנטומיה הפוליטית
של נפילת ישראל בידי הקיצונים והסתבכותה הבינלאומית מתוארת בקפידה משפטית, אף כי
התפיסה הדמונית של המחבר כלפי הימין הישראלי מעיבה מעט על הרציונליות של התיאור.
עוד יותר מכך מבוארים ההליכים הכלכליים והדיפלומטיים והחוקתיים של הקמת ישראל
החדשה, ובמרכזם עסקה סיבובית שבה גרמניה מוחלת ליוון על חוב כספי, יוון מקצה שטח
לאוטונומיה של ישראלים לשעבר, והישראלים, בתורם, מזכים את גרמניה בתחושה של הקלת
העול המוסרי.
זהו רק אחד משורה של מהלכים ואירועים
המקנים לרומן נופך רציני ותחושת אפשריוּת. בהיבטים ספרותיים, לעומת זאת, כגון
עיצוב דמויות משכנעות ומעניינות, יצירה זו של ההיסטוריון ועורך הדין אביטל-אפשטיין
מתגלה כדלילה יותר.
החתרנים: מסע בספרות ובמאה העשרים
מיכל פלג
כתר, 2017 | 319 עמ'
חתרנות אינה המכנה המשותף הבולט בין הסופרים
הנסקרים בשרשרת מסותיה של מיכל פלג שבספר "החתרנים" – מגוגול, טולסטוי,
פרוסט, קפקא ועוד ועוד, דרך נבוקוב ובורחס, עד זבאלד, תומס ברנהרד ויואל הופמן;
פלג עצמה אומרת כי "אין להם מכנה משותף מלבד מקוריותם, במובן העמוק של המילה
מקור". מוצלחת יותר כותרת המשנה של הספר: מסעה של פלג בספרות, שהוא אכן מסע
ולא רק מסה ועוד מסה, הוא גם מסע של התחקות אחר זהותה הרוחנית של המאה העשרים
במערב.
עיוניה של פלג מבריקים, לא פחות, וכמוהם
גם כתיבתה. יש בה חן רב הנובע בין היתר ממעורבות אישית-רגשית גלויה המתובלת בהומור
בריא. אצל כל סופר מתמקדת פלג ביצירה אחת שלו, מתוך היכרות מקיפה עם שאר יצירותיו
ועם יצירות בני זמנו וחוגו; ועיון זה נעשה על פי קו מחשבה אחד, חתך מובהק, שהוא
הרלבנטי ביותר להבנת מקומם של היצירה וכותבה במסעה של התרבות העולמית ובמהלך הכולל
של הספר. הדבר אינו מונע מהמחברת להעלות תובנות פרשניות הנותנות מפתחות לקריאת היצירה
ולמיצוי ההנאה ממנה.
פלג מסרבת להיענות לדרישות פוליטיקת
הזהויות וליצור אפליה מתקנת בקאנון של הספרות העולמי. לשיפוטה, הפסגות הגבוהות
והמשפיעות בפרוזה המודרנית והפוסט-מודרנית כולן נכתבו בידי מה שמרבים כיום לכנות
בתיעוב גברים לבנים. מכתיבתה החופשית של פלג אפשר להירמז כי השקפותיה נטועות בשמאל;
ומשכך, האומץ שלה להיצמד לקריטריונים אמנותיים-אסתטיים ולא לכתוב פרקים של
מס-שפתיים לתקינות הפוליטית מעורר הערכה מיוחדת.
קו השבר של מלחמת העולם השנייה ושל
הולדת הפוסט-מודרנה, החוצה את המאה העשרים, חוצה גם את הספר לשני חלקים. החלק
הראשון, שעניינו המודרנה, מהנה ונהיר יותר; כאשר פלג עוברת לספרות שהינה, כפי שהיא
מתארת, משחק-שָׂפָה, ספרות של עמימות ושל ריבוי אפשרויות, משהו מתכונות אלו מבצבץ
פתאום גם אצלה. המתלווה למיכל פלג במסעה שבספר הזה יפותה לפרקים לקרוא את היצירות
שהיא מתארת, ופרקים אחרים דווקא יגרמו לו להירתע מהיצירות הנסקרות בהם; כך וגם כך,
הוא יזכה לנגוע בלִבָּן.
בִּין בֵּינוֹתֵינוּ
עין טור-מלכא
מוסד ביאליק, תשע"ז | 108 עמ'
מקומה של עליזה גרינברג, עין טור-מלכא
בשמה הספרותי, יינון בפנתיאון משוררי האמת הדגולים שלנו. גם אם כיום אין לה מעמד
מרכזי, ברי שההיסטוריה הספרותית של העתיד עוד תעשה איתה צדק. לפיכך, לא נגרע
מכבודה המגיע לה בזכות עצמה אם נאפיין את שירתה כגרסה נשית לשירתו של בעלה המנוח,
ענק הענקים אורי צבי גרינברג. קבלת השראה וספיגת אווירה ובניית קומה נוספת לבניין קיים
אינן לריעותא למשורר, ודאי אם מקור ההשראה והקומה הראשונה הוא משורר העומד מחוץ
לסדר הרגיל של המשוררים והוא ממלכה לעצמו.
בשיריה של טור-מלכא, ובפרט בפירות שירתה
האפִילים, הבשלים בשלות של תשעים שנות חיים, מפכה הליריקה המאוחרת של אצ"ג,
השירה המטפיזית שכתב בשנות החמישים והשישים והשבעים, שהן שנות חייו איתה. מטמוני
פנימיות הנפש, "תוך לב השושנה" כביטויה של טור-מלכא,
"שְקִיעַ-הַלֵּב" כביטוי נוסף שלה, מתנוצצים בה בכפיפה אחת עם יקוד
לאומי. היסוד הגברי השוקק אצל אורי צבי מוחלף בשירת אלמנתו ביסודא דנוקבא, בנשיות
מודעת ודעתנית. היא רוצה להיות "אֲדָמָה תְּחוּחָה לְמִזְרַע
לְלִבְלוּב" (בשיר 'שניים'). רכות, טיפוליות, הישענות, התמלאות, קבלת השפעה,
ביתיות, אימהות, התמקדות ביחסים בין-אישיים – את כל אלה מוסיפה טור-מלכא על גבי
הרוח האצ"גית, בלי לוותר על הרוחניות הצרופה שלו, המיסטית משהו. היא גם מרשה
לעצמה להסתפק בשירים קצרים, מינוריים לעתים. ועדיין תמיד פילוסופיים.
המים, התכלת והכנף הם סמלים החוזרים
ומתגלגלים בספר הזה. שירתה של עין טור-מלכא נוהה אל המים ואל השמיים. אבל היסודות
הביתיים בה, אלה שתיארנו כנשיים, מקרבים אותה אל רוח הזמן ואל הרגליו של קורא
השירה העברית העכשווית – ועל כן כנראה גם אל לבו. עבדי שירת-הזמן נושאת דגל
היומיום, אשר כיסופי קודש מפעמים בהם, והם חפצים להיכנס בהיכל שירתו הנשגבת של
אורי צבי גרינברג, עשויים למצוא נתיב וגשר אליה בפרוזדור המואר, הראוי גם בפני
עצמו, של שירי אלמנתו.
ממיתר החולין
יהודה לייב ויטלזון
עמדה, תשע"ז | 69 עמ'
מקרה נוסף של השפעה ברורה וברוכה הוא
ספר ביכוריו המפתיע של יהודה לייב ויטלזון. כוֶונוס של בוטיצ'לי עולה משורר זה עשוי
ומוגמר מים של אלמוניות גמורה, והוא קורן יופי; ובניב שלוֹ, בניגון קולו ובדרכו עם
המילים, מצטלצלת השפעתו של מורו ועורכו חן יסודות (עד לא מכבר קלינמן), אולי
עז-המבע מכל המשוררים שקמו לעברית בראשית המאה ה-21. עוד ניכרים בכמה משיריו של
ויטלזון קורים אחרונים של זיקוק הקול, שאריות קשקשים של היומניות המדַווחת שדבקה
בשירת זמננו כספחת; אך בספר הקטן יש ריכוז נאה של פחמן הנפש שהוטמר לגבישי שגב של
אמת יהלומית.
"אלוהַי", פונה המשורר בשיר
הראשון בספרו, ומכנהו מיד "קַו הָרָקִיעַ הַמֻּפְשָׁט שֶׁבֵּין הַכֹּל לְלֹא-כְּלוּם",
ומבקש ממי שעשאו בצלמו: "צְלֹם בִּי צַלְמְךָ / שֶׁיָּמוּת בִּי הַחַיִץ / וְאֶרְאֶה
בִּרְסִיס חֶרֶס מְטִיל זָהָב / וּבִמְטִיל זָהָב אֶת הַמִּשְׁתַּקֵּף בּוֹ".
חייו וחווייתו של היהודי המאמין נפרסים לאורך הספר במלוא ממשותם המעשית, וזו
מוזהבת בזיו חדש, זיו פרכוסו של לב רגש, דק אבחנה ומכיר בנס היותו. "בָּרוּךְ
אַתָּה / עַל תֵּבֵל שֶׁעֶשְׂרִים אֶצְבְּעוֹתֶיהָ נוֹתְרוּ בִּמְקוֹמָן",
פותח שיר שהוא המשכו הרעיוני של זה שלעיל. של מי האצבעות שנותרו במקומן בבוקר?
אדם-עולם-אלוהים הוא אצל ויטלזון משולש של זרימה מתמדת.
הקובץ אינו מתמצה בשירי מעגל היום
היהודי ומעגל החיים היהודי שאנו מציצים בהם בסקירה קצרה זו, אבל יש בשירים אלה כדי
להטעימנו מייחודו של הספר וממעשיו של מחברו בלשון. בברית המילה "הָאָב רוֹעֵד
אֶת אֶצְבְּעוֹת הַמּוֹהֵל", במוצאי יום כיפור "אֲנַחְנוּ מִסְתַּהֲרִים
הַחוּצָה לְבָרֵךְ אֶת הַלְּבָנָה", והאדם היודע את מותו מבקש מיקיריו שיאהבו
את איש-החסד-של-אמת שיקברהו בעודם בוכים ומליטים מבט, זה ש"בְּשִׁלְהֵי הַשְּׁלָהִים"
של חייו יחבקנו חיבוק אחרון. עיקרון-העל של המשורר המאמין מנוסח אולי בשיר שכותרתו
"?", המתייחס גם לצורתו הגרפית של סימן השאלה: "שְׁאַל, / מִסִּמָּן
שְׁאֵלָה / נוֹטֶפֶת תָּמִיד טִפַּת תְּשׁוּבָה".
הסקירות לעיל הן תרומותיי למדור 'נתקבלו במערכת' בגיליון 4 של השילוח - אייר תשע"ז, מאי 2017
