שירי ivrit, שלישייה רביעית: כסלו, טבת, שבט

שירי שלושת החודשים האחרונים בטור שלי בעיתון לומדי העברית Ivrit מבית ג'רוזלם פוסט. 

שְׁתֵּי נְקוּדוֹת

יָשְׁבָה מַלְכַּת שְׁבָא

וְחָשְׁבָה עַל חִידוֹת.

יָשְׁבָה וְחָשְׁבָה –

אֶתֵּן שְׁתֵּי נְקוּדוֹת

בַּעֲבוּר הַתְּשׁוּבָה:

מַהוּ סוֹדוֹ שֶׁל הַשְּׁוָא?

הוּא שְׁתֵּי נְקוּדוֹת

שֶׁעוֹמְדוֹת כְּמִגְדָּל,

הוּא שְׁתֵּי יְלָדוֹת

בְּצַמָּה וְסַנְדָּל,

אַךְ צָרִיךְ לְהוֹדוֹת

שֶׁהַכּוֹחַ הַדַּל

הַנֶּחְשָׁב רַק לְשָׁוְא

שֶׁל הַשְּׁתַּיִם הָאֵלֶּה

מַסְפִּיק לְחוֹלֵל פֶּלֶא.

כל מה שלא ידעתם על הזחיחות שלנו: על 'המאחרים' לאגור שיף

המאחרים, אגור שיף, עם עובד, 369 עמ'

סקירה: צור ארליך. הופיע במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' בט"ז בשבט תשע"ד, 17.1.2014, עמ' 19, בכותרת 'מדינה פגועת ראש'

מקריוּת חביבה: בשנת 2010 הופיעו ספרו הקודם של אָגוּר שיף, וספרו הקודם של אהרן מגד. שניהם, 'בַּחול' של שיף ו'עשרת הימים הנוראים' של מגד, מתרחשים בימים האחרונים שלפני פרוץ מלחמת יום כיפור. בשניהם מתחבטים הגיבורים הראשיים בשאלות הנוגעות בזיכרונות עבר אישיים, אך כרוכות בסוגיות כבדות של זהות יהודית ועברית – ובשניהם הדבר קורה תוך היסחפות אי-רציונלית אחר חזיונות מיסטיים (אצל מגד) או אחר סמי הזיה (אצל שיף).

ועדיין לא נחה דעתו של אותו לץ הנותן לסופרים בינה ורעיונות, והוא הושיב שוב את השניים – מגד שהיה אז בן תשעים ושיף שהיה בן חמישים וחמש – לכתיבת ספריהם הבאים, שעתידים היו להופיע שניהם לאורך שנת 2013, שוב על אותן מלחמות, שוב עם מוטיבים מקבילים. שני הסופרים הלכו מלחמה אחת אחורה – ושתיים-שלוש-ארבע קדימה. 'קברות התאווה' של מגד הופיע בתחילת השנה האזרחית שעברה, 'המאחרים' של שיף התאחר והופיע בסופה, והלץ הנזכר חיכך ידיו בהנאה.

במרכזם של שני הספרים בני 2013 גבר פגוע ראש, הנושא לאורך שנים רבות טראומה ממלחמת ששת הימים: פציעת הראש עצמה, אצל שיף, או טראומה מוקדמת יותר, שהפגיעה בראש מעצימה, אצל מגד. קוטב מלחמתי נוסף בשני הספרים הוא מלחמה כלשהי בלבנון. אצל מגד אין לדעת איזו מהן, כי מלחמה זו בילעה עליו את דעתו. אצל שיף זו מלחמת לבנון השנייה.

שיפוט מהיר 10: חדר בנים

במדורי 'שיפוט מהיר', היום ב'ערב שבת' של מעריב וב'שבת' של מקור ראשון (בעיצוב מרענן) - על 'אל חוף מבטחים' מאת יצחק מאיר, 'מי בעניין שלנו' מאת שחר-מריו מרדכי ו'רק עוד דבר אחד' מאת ג'ונתן טרופר.

מבצעי סבתא: על אשת החסד ברכה קאפח. בלי תוספת סוכר, עם זחוק ופלפל

מאת צור ארליך. הופיע שלשום, ב' בשבט תשע"ד, 3.1.2014, במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון'.

ברכה קאפח, שנפטרה ערב חנוכה האחרון, הייתה רשת של מפעלי חסד שהתגלמה באדם אחד, וביתה היה בית נתיבות הומה של מעשים טובים. תשעה עשורים של עזרה לזולת, מסיבובי חלוקת כדי קמח וחמאה לנזקקים בתימן בהיותה בת שמונה, עד הוראות אחרונות לשליחי הצדקה שלה מערש הדווי בביתה בירושלים. "זה שנכנס עכשיו, תוסיפו לו 200 שקל, הוא צריך", הספיקה למלמל בעת חלוקת המזון של יום שישי, ימים ספורים לפני שעצמה את עיניה. 

כמסורת בעלה הרמב"מיסט הגדול הרב יוסף קאפח, שהתנגד לתורת הקבלה ודגל בתורת הנתינה, ברכה קאפח הייתה אשת מופת, לא אשת 'מופתים' שסיפורי נסים מתהלכים סביבה. אלא אם צ'ק מנדבן אמריקני שמופיע בפתח הבית בדיוק כשמתברר שאין מספיק כסף לרכוש חבילות ל-7,000 המשפחות הרשומות לקבלת 'קמחא דפסחא' נחשב לנס – וסיפורים כאלה ישנם לרוב. ברכה קאפח עשתה הרבה, אבל גם אמרה פה ושם. הנה מילון משפטי ברכה קאפח המקוצר, מא' ועד ת'. היא הייתה אומרת –

שירת התכלת: תרגומים לקטעי שירה מאת בראונינג, פריגטס, פופ וסקוויר

רבים מהמחברים שאני מתרגם את ספרי העיון שלהם מאנגלית נוטים לשבץ בהם קטעי שירה, ולזכות אותי בהזדמנות ובאתגר לתרגמם.  כאמור ברשומה הקודמת, זה עתה הופיע ספרו הנפלא באמת של ד"ר ברוך סטרמן על התכלת, 'לטעום מהשמיים' (ידיעות ספרים, בתרגומי). הספר מצטיין בין היתר ברוחב מבט וברוחב דעת, ועל כן אין תמה שמשובצים בו קטעי שירה אחדים. הללו מעבים את הממד הפיוטי של סיפור התכלת, שהוא פיוטי משהו ממילא. הנה קטעי השירה שתרגמתי לצורך הספר.

משהו כחול, מאוד כחול

ארבעים שנה התהלכתי בעולם הזה בלי לקיים מצוות ציצית כהלכתה, אף שאני יהודי דתי מבטן ומלידה. הבוקר, יום הולדתי הארבעים (בעצם, הנה עבר חצות, וכבר צריך לכל הדעות לומר "אתמול"), התעטפתי לראשונה בטלית עם פתיל תכלת, כפי שהתורה מצווה. קיבלתי אותה במתנה מברוך סטרמן, ממייסדי עמותת פתיל תכלת, לרגל יום ההולדת העגול, ובעיקר לכבוד הופעת המהדורה העברית של ספרו "לטעום מהשמַים: מדוע חיפשו היהודים את צבע התכלת" (בהוצאת ידיעות ספרים). הספר הופיע באנגלית בשנה שעברה, בכותר The Rarest Blue, ולי היה העונג לתרגם אותו לעברית. הוא הושק השבוע במסגרת כינוס לרגל מאה שנה למחקרו פורץ הדרך של הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג על זיהוי התכלת המקראית. 

הספר הוא תיאור חי, עסיסי, ססגוני וסוחף של סיפור גילויה המחודש של התכלת. זה סיפור רב תפניות, המפגיש אותנו עם היבטים מפתיעים של ארכיאולוגיה והיסטוריה, כימיה ופיזיקה, זואולוגיה ובוטניקה, אמנות ופסיכולוגיה, וכמובן הלכה ומדרש.

דומה שהחידוש המרכזי בספר, מעבר לחוט התכול השוזר בו עולם ומלואו בכתיבה פופולרית ואינטליגנטית, הוא בהיבט הכימי. אך לשם כך הרשו לי הקדמה היסטורית.