סקירות קצרות שלי בהשילוח 4: פלא פה נס, החתרנים, בין בינותינו, ממיתר החולין

פלא פֹּה נֵס

גדעון אביטל-אפשטיין

כרמל, תשע"ז | 383 עמ'

עתידנות פוליטית היא סוגה ספרותית רבת ערך. המצאה של תרחיש עתידי הנובע כביכול ממגמות בהווה היא דרך יצירתית אך מתבקשת למחאה נגד המציאות. תופעות מינוריות, שקשה להוכיח את קיומן וקל למצוא תופעות נגדיות להן, יכולות – בהתנפחן בתרחיש העתידי – לשמש בסיס לסיפורים מסמרי שיער המעוררים תגובה רגשית עזה. ספרות מסוג זה עשויה גם לשמש כסות מבדרת למצע, לחזון פוליטי; הדוגמה הבולטת היא 'אלטנוילנד' של הרצל.

הסוגה אינה חדשה אפוא, אך דומה שבעשור הנוכחי נתונה הזירה הספרותית בישראל להפצצה של יצירות כאלו; רובן ככולן דיסטופיות הכתובות מנקודת מבט שמאלית ומנבאות לישראל חורבן בשל הרפתקנות צבאית ומדינית המיוחסת לימין, או שלטון טוטליטרי של אנשי דת. זהו שיקוף מתבקש לאופנה המוכרת לנו גם מחוץ לספרות: תומכי שמאל מרגישים שהמטוטלת השלטונית בישראל לא תחזור שמאלה בעתיד הנראה לעין, ומתרגמים את תסכולם לתפיסה היסטרית של ההתרחשויות סביבם, לבהלה כנה מ"תהליכים" ומהתבטאויות במחנה הנגדי, ולעיוורון לכך שבידי המחנה הליברלי-פרוגרסיבי-יוני מצויים גם עתה מכשירי עיצוב התודעה וסדר היום, המוסכמות החברתיות והתרבותיות, ומערכת המשפט המתפקדת כשלטון-על. 

וכך, בתוך פחות ממחצית העשור ראו אור רומאנים ברוח זו מאת ישי שריד, יגאל סרנה, אסף גברון, יהלי סובול, יהונתן גפן, אורלי קסטל-בלום, מאור שכטר ונגה מרון, ולאחרונה גם רב-מכר מפומפם מאת אריה צ'רניאק, ועליהם נוספו חיזוק מהתפוצות מצד ג'ונתן ספרן-פויר  ותגבורת בדמות מהדורות מחודשות של דיסטופיות פוליטיות מאת יצחק בן-נר ועמוס קינן.

'פלא פה נס' מצטרף לרשימה הצפופה, אך מתייחד בה בכמה דברים. ראשית, הוא דיסטופיה וגם אוטופיה: הוא מציג הידרדרות והתפרקות של ישראל – אך גם מגולל חזון חלופי של ירידת כל המתונים מהארץ והקמת ישראל חדשה בפלופונס שביוון. שנית, הוא מצטיין בפירוט הפרקטי. האנטומיה הפוליטית של נפילת ישראל בידי הקיצונים והסתבכותה הבינלאומית מתוארת בקפידה משפטית, אף כי התפיסה הדמונית של המחבר כלפי הימין הישראלי מעיבה מעט על הרציונליות של התיאור. עוד יותר מכך מבוארים ההליכים הכלכליים והדיפלומטיים והחוקתיים של הקמת ישראל החדשה, ובמרכזם עסקה סיבובית שבה גרמניה מוחלת ליוון על חוב כספי, יוון מקצה שטח לאוטונומיה של ישראלים לשעבר, והישראלים, בתורם, מזכים את גרמניה בתחושה של הקלת העול המוסרי.

זהו רק אחד משורה של מהלכים ואירועים המקנים לרומן נופך רציני ותחושת אפשריוּת. בהיבטים ספרותיים, לעומת זאת, כגון עיצוב דמויות משכנעות ומעניינות, יצירה זו של ההיסטוריון ועורך הדין אביטל-אפשטיין מתגלה כדלילה יותר.

החתרנים: מסע בספרות ובמאה העשרים

מיכל פלג

כתר, 2017 | 319 עמ'

חתרנות אינה המכנה המשותף הבולט בין הסופרים הנסקרים בשרשרת מסותיה של מיכל פלג שבספר "החתרנים" – מגוגול, טולסטוי, פרוסט, קפקא ועוד ועוד, דרך נבוקוב ובורחס, עד זבאלד, תומס ברנהרד ויואל הופמן; פלג עצמה אומרת כי "אין להם מכנה משותף מלבד מקוריותם, במובן העמוק של המילה מקור". מוצלחת יותר כותרת המשנה של הספר: מסעה של פלג בספרות, שהוא אכן מסע ולא רק מסה ועוד מסה, הוא גם מסע של התחקות אחר זהותה הרוחנית של המאה העשרים במערב.

עיוניה של פלג מבריקים, לא פחות, וכמוהם גם כתיבתה. יש בה חן רב הנובע בין היתר ממעורבות אישית-רגשית גלויה המתובלת בהומור בריא. אצל כל סופר מתמקדת פלג ביצירה אחת שלו, מתוך היכרות מקיפה עם שאר יצירותיו ועם יצירות בני זמנו וחוגו; ועיון זה נעשה על פי קו מחשבה אחד, חתך מובהק, שהוא הרלבנטי ביותר להבנת מקומם של היצירה וכותבה במסעה של התרבות העולמית ובמהלך הכולל של הספר. הדבר אינו מונע מהמחברת להעלות תובנות פרשניות הנותנות מפתחות לקריאת היצירה ולמיצוי ההנאה ממנה.

פלג מסרבת להיענות לדרישות פוליטיקת הזהויות וליצור אפליה מתקנת בקאנון של הספרות העולמי. לשיפוטה, הפסגות הגבוהות והמשפיעות בפרוזה המודרנית והפוסט-מודרנית כולן נכתבו בידי מה שמרבים כיום לכנות בתיעוב גברים לבנים. מכתיבתה החופשית של פלג אפשר להירמז כי השקפותיה נטועות בשמאל; ומשכך, האומץ שלה להיצמד לקריטריונים אמנותיים-אסתטיים ולא לכתוב פרקים של מס-שפתיים לתקינות הפוליטית מעורר הערכה מיוחדת.

קו השבר של מלחמת העולם השנייה ושל הולדת הפוסט-מודרנה, החוצה את המאה העשרים, חוצה גם את הספר לשני חלקים. החלק הראשון, שעניינו המודרנה, מהנה ונהיר יותר; כאשר פלג עוברת לספרות שהינה, כפי שהיא מתארת, משחק-שָׂפָה, ספרות של עמימות ושל ריבוי אפשרויות, משהו מתכונות אלו מבצבץ פתאום גם אצלה. המתלווה למיכל פלג במסעה שבספר הזה יפותה לפרקים לקרוא את היצירות שהיא מתארת, ופרקים אחרים דווקא יגרמו לו להירתע מהיצירות הנסקרות בהם; כך וגם כך, הוא יזכה לנגוע בלִבָּן.

בִּין בֵּינוֹתֵינוּ

עין טור-מלכא

מוסד ביאליק, תשע"ז | 108 עמ'

מקומה של עליזה גרינברג, עין טור-מלכא בשמה הספרותי, יינון בפנתיאון משוררי האמת הדגולים שלנו. גם אם כיום אין לה מעמד מרכזי, ברי שההיסטוריה הספרותית של העתיד עוד תעשה איתה צדק. לפיכך, לא נגרע מכבודה המגיע לה בזכות עצמה אם נאפיין את שירתה כגרסה נשית לשירתו של בעלה המנוח, ענק הענקים אורי צבי גרינברג. קבלת השראה וספיגת אווירה ובניית קומה נוספת לבניין קיים אינן לריעותא למשורר, ודאי אם מקור ההשראה והקומה הראשונה הוא משורר העומד מחוץ לסדר הרגיל של המשוררים והוא ממלכה לעצמו.

בשיריה של טור-מלכא, ובפרט בפירות שירתה האפִילים, הבשלים בשלות של תשעים שנות חיים, מפכה הליריקה המאוחרת של אצ"ג, השירה המטפיזית שכתב בשנות החמישים והשישים והשבעים, שהן שנות חייו איתה. מטמוני פנימיות הנפש, "תוך לב השושנה" כביטויה של טור-מלכא, "שְקִיעַ-הַלֵּב" כביטוי נוסף שלה, מתנוצצים בה בכפיפה אחת עם יקוד לאומי. היסוד הגברי השוקק אצל אורי צבי מוחלף בשירת אלמנתו ביסודא דנוקבא, בנשיות מודעת ודעתנית. היא רוצה להיות "אֲדָמָה תְּחוּחָה לְמִזְרַע לְלִבְלוּב" (בשיר 'שניים'). רכות, טיפוליות, הישענות, התמלאות, קבלת השפעה, ביתיות, אימהות, התמקדות ביחסים בין-אישיים – את כל אלה מוסיפה טור-מלכא על גבי הרוח האצ"גית, בלי לוותר על הרוחניות הצרופה שלו, המיסטית משהו. היא גם מרשה לעצמה להסתפק בשירים קצרים, מינוריים לעתים. ועדיין תמיד פילוסופיים.

המים, התכלת והכנף הם סמלים החוזרים ומתגלגלים בספר הזה. שירתה של עין טור-מלכא נוהה אל המים ואל השמיים. אבל היסודות הביתיים בה, אלה שתיארנו כנשיים, מקרבים אותה אל רוח הזמן ואל הרגליו של קורא השירה העברית העכשווית – ועל כן כנראה גם אל לבו. עבדי שירת-הזמן נושאת דגל היומיום, אשר כיסופי קודש מפעמים בהם, והם חפצים להיכנס בהיכל שירתו הנשגבת של אורי צבי גרינברג, עשויים למצוא נתיב וגשר אליה בפרוזדור המואר, הראוי גם בפני עצמו, של שירי אלמנתו.

ממיתר החולין

יהודה לייב ויטלזון

עמדה, תשע"ז | 69 עמ'

מקרה נוסף של השפעה ברורה וברוכה הוא ספר ביכוריו המפתיע של יהודה לייב ויטלזון. כוֶונוס של בוטיצ'לי עולה משורר זה עשוי ומוגמר מים של אלמוניות גמורה, והוא קורן יופי; ובניב שלוֹ, בניגון קולו ובדרכו עם המילים, מצטלצלת השפעתו של מורו ועורכו חן יסודות (עד לא מכבר קלינמן), אולי עז-המבע מכל המשוררים שקמו לעברית בראשית המאה ה-21. עוד ניכרים בכמה משיריו של ויטלזון קורים אחרונים של זיקוק הקול, שאריות קשקשים של היומניות המדַווחת שדבקה בשירת זמננו כספחת; אך בספר הקטן יש ריכוז נאה של פחמן הנפש שהוטמר לגבישי שגב של אמת יהלומית.

"אלוהַי", פונה המשורר בשיר הראשון בספרו, ומכנהו מיד "קַו הָרָקִיעַ הַמֻּפְשָׁט שֶׁבֵּין הַכֹּל לְלֹא-כְּלוּם", ומבקש ממי שעשאו בצלמו: "צְלֹם בִּי צַלְמְךָ / שֶׁיָּמוּת בִּי הַחַיִץ / וְאֶרְאֶה בִּרְסִיס חֶרֶס מְטִיל זָהָב / וּבִמְטִיל זָהָב אֶת הַמִּשְׁתַּקֵּף בּוֹ". חייו וחווייתו של היהודי המאמין נפרסים לאורך הספר במלוא ממשותם המעשית, וזו מוזהבת בזיו חדש, זיו פרכוסו של לב רגש, דק אבחנה ומכיר בנס היותו. "בָּרוּךְ אַתָּה / עַל תֵּבֵל שֶׁעֶשְׂרִים אֶצְבְּעוֹתֶיהָ נוֹתְרוּ בִּמְקוֹמָן", פותח שיר שהוא המשכו הרעיוני של זה שלעיל. של מי האצבעות שנותרו במקומן בבוקר? אדם-עולם-אלוהים הוא אצל ויטלזון משולש של זרימה מתמדת.

הקובץ אינו מתמצה בשירי מעגל היום היהודי ומעגל החיים היהודי שאנו מציצים בהם בסקירה קצרה זו, אבל יש בשירים אלה כדי להטעימנו מייחודו של הספר וממעשיו של מחברו בלשון. בברית המילה "הָאָב רוֹעֵד אֶת אֶצְבְּעוֹת הַמּוֹהֵל", במוצאי יום כיפור "אֲנַחְנוּ מִסְתַּהֲרִים הַחוּצָה לְבָרֵךְ אֶת הַלְּבָנָה", והאדם היודע את מותו מבקש מיקיריו שיאהבו את איש-החסד-של-אמת שיקברהו בעודם בוכים ומליטים מבט, זה ש"בְּשִׁלְהֵי הַשְּׁלָהִים" של חייו יחבקנו חיבוק אחרון. עיקרון-העל של המשורר המאמין מנוסח אולי בשיר שכותרתו "?", המתייחס גם לצורתו הגרפית של סימן השאלה: "שְׁאַל, / מִסִּמָּן שְׁאֵלָה / נוֹטֶפֶת תָּמִיד טִפַּת תְּשׁוּבָה".

הסקירות לעיל הן תרומותיי למדור 'נתקבלו במערכת' בגיליון 4 של השילוח - אייר תשע"ז, מאי 2017

למה דחק: עם יהודה ויזן על ספרות, שמרנות ומונרכיה

הופיע במוסף שבת, מקור ראשון, י"ז באדר א' תשע"ו, 26.2.2016.

 

פרס היצירה של שרת התרבות הוענק השבוע, עם טקס או בלי, לסופרים ומשוררים רבים למכביר. כאשר הוכרזו הזוכים, לפני כשלושה חודשים, עורר שמו של יהודה וִיזָן הפתעה. לא משום שהוא חדל מעש, אלא להפך, משום שמרוב שהוא רב מעש לא העלינו על דעתנו שגם כתב רומן. שלא לדבר על רומן זוכה.

מתי הוא הספיק לכתוב את 'פֶּקַח', רומן שורץ אסוציאציות ספרותיות, רוחש מקורות השראה ובראשם מנדלי מוכר ספרים וג'יימס ג'ויס, יצירה תובענית אך גם מצחיקה נורא, שופעת קריקטורות של דמויות מוכרות מהסצנה הספרותית? ויזן, שישן בימים וער בלילות, מיזם-תרבות מהלך המקיים את מיזמיו בין היתר מהכספים שהוא מרוויח בשיפוצים, בבניית קירות גבס ובאימון קבוצות כדורסל, הספיק. והוא מספיק גם להיות בן שלושים בסך הכול.

הוא משורר, מתרגם, מו"ל ועורך, ומתברר שגם סופר. בשביל כתב העת עב הכרס לספרות, הגות ויהדות 'דְּחָק לספרות טובה', מין 'התקופה' של תקופתנו, שהוא הקים ועורך, ובשביל הוצאת הספרים הקטנה הקרויה אף היא בשם זה, ויזן מאתֵר תועפות של יצירות חשובות שטרם הוגשו לקורא העברי, רבות מהן הוא מתרגם בעצמו ולאחרות הוא משדך מתרגמים (ביניהם הח"מ); מגייס יוצרים למיזמים, כגון כרך ובו מיטב יצירותיו של עזרא פאונד בעברית; מזמין יצירות חדשות בעצמו ועל פי טעמו בלבד; מאתר, בעזרת אינטואיציה בלשית, יצירות גנוזות ותרגומים זנוחים מאת סופרים עבריים דגולים כטשרניחובסקי, אלתרמן ורטוש; ומראיין הוגים ידועי שם כגון ג'ון סרל, רוג'ר סקרוטון ונעם חומסקי. בין לבין הוא משחיל גם מריבות ופולמוסים עם מחצית הברנז'ה הספרותית – בביקורות משתלחות ב'דחק', וקודם, באופן צבעוני יותר, בימיו בכתב העת לשירה 'כתם' הלוחמני וקצר הימים. 

שיר משמר: איך גילינו את נזיר הספרות אלון מלצר

מאת צור ארליך. מופיע היום במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון', עמ' 36-32.

שש-עשרה שנה שאלון מֶלְצֶר כולו עם הראש במים, באקווריום של התנתקות. אנשים עם כישרון כמו שלו, ודאי אנשים עם כישרון פחוּת משלו, דוחפים את עצמם ברשתות החברתיות, בתקשורת, בהשקות, בהתחככויות, להיות תמיד עם הראש מעל למים, להיות נוכחים. לא הוא. כמו דג מים סוף באקווריום – האקווריום הוא הדימוי שלו עצמו להיאטמותו מרצון – הוא מפיק יופי, יופי לשם יופי, מלטש עד כאב וברק את שורותיו הקצובות, המצלצלות, וכולו במים. בדממה. פנינים אחדות מלפני עשור ומעלה מבצבצות בפורומים רשתיים נידחים, וזהו. הוא באקווריום, ובבודקֶה.

מלצר, עילוי של שירה עברית, מגשים עד תום את אידיאל הפרישות המשוררית. הוא אינו מפיק מכישרונו לא פרסום, לא פרסים, לא פרסטיז'ה, וגם לא פרנסה. בימים תמצאו אותו בביתן השומר בבית ספר בחולון או בכניסה לפארק מים בעיר. משם לחמוֹ. בלילות תמצאוהו בדירת חדר נזירית בקומת קרקע בעיר, אחוז קדחת של קריאה וכתיבה. שש-עשרה שנים עברו מאז פרסם את ספרו השני, הגיח לראיון טלוויזיוני נשכח בתוכנית בוקר, וגזר על עצמו אקווריום. שם הוא מטפח את ספר הענק שלו, ספרו השלישי, ובמרכזו הרומאן-בשירים 'משה' על משה רבנו.

חשבנו, דוד פילאווין ואני, שאנחנו מושים אותו מהמים. הרי הוא כה שמח כשהתקשרנו אליו וכשנסענו אליו לחולון, כה שמח לראות שמישהו גילה אותו בכוח שיריו. כה שמח לשתף ולספר. אבל יש לו תוכניות אחרות. "הביקור שלכם ייתן לי כוח לעוד כמה שנים טובות של שקט", אמר. "אולי עוד שש-עשרה". בעיניו זו מין גזירת גורל, אבל הוא מטפח אותה כמיתוס פרטי. 

געגועיי לפרובלמטיקה: עם גל אורן על מה שקצת לפני המאה העשרים וגיל עשרים

מאת צור ארליך. מופיע  היום במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון', עמ' 37-34, בכותרת "הגל החדש". השאלה שלהלן היא אכן פסקת הפתיחה של הכתבה בגרסתה המקורית.

- עזוב שנייה את תומאס מאן. אתה בקושי בן 23, עם שובל של פרסים מדעיים מאחוריך, עם מסות פרי עטך על ספרות אירופה במוספים נחשבים בגיל 18, עם יַלדוּת לא בדיוק ברמת-השרון. איך זה להיות עילוי?

"הביטוי הזה רחוק מאוד מהמציאות", ממהר תופעת הטבע גל אורן לענות. "עילוי. מה אני אמור להגיד על זה?"

שיפוט מהיר 10: חדר בנים

במדורי 'שיפוט מהיר', היום ב'ערב שבת' של מעריב וב'שבת' של מקור ראשון (בעיצוב מרענן) - על 'אל חוף מבטחים' מאת יצחק מאיר, 'מי בעניין שלנו' מאת שחר-מריו מרדכי ו'רק עוד דבר אחד' מאת ג'ונתן טרופר.

לכל סיפור יש תשע נשמות: עם גבריאלה אביגור-רותם על הכתיבה וכמובן על החיים

צילום: איתמר רותם

מאת צור ארליך. מופיע היום במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בכותרת "החיים בלי אפידרמיס".

- ואת עמודי הפתיחה את כותבת בהתחלה?

"בוודאי".

- מה זאת אומרת בוודאי? זה לא רק שאת מתחילה מהאמצע; זה לא רק שאת נופלת עם משפטי פתיחה שמתפענחים רק בהמשך, כמו "התמונה הראשונה עולה מחצרמוות" בספר הקודם, או "כל סיפור הוא חתול פתאום" בספר החדש שגם נקרא כך. אלו הן גם פתיחות שרומזות להמון דברים בהמשך.

"הדבר הכי קשה לי הוא הפתיחוֹת".

- אז למה את מתחילה בהן?

"מאיפה אתחיל אם לא מההתחלה? אני לא יודעת אחרת. אמר לי העורך שלי יגאל שוורץ שהפתיחות שלי קשות. 'את תמיד מעמידה מכשולים'. חשבתי על זה ועניתי לעצמי, כנראה זה כי לי קשה להיכנס. אני חיה בעולם המציאות, כמו אדם מהיישוב, ואז אני צריכה לעזוב ולעבור לעולם אחר. לעבור לקיום אחר. מאיפה להיכנס אליו? ובכלל, על מה אני רוצה לכתוב? הרי אני לא יודעת".

שירה בחום גבוה: עם בכל סרלואי

קירות נותנים לה תחושת חופש, הגירושין האהיבו עליה את הנישואין, החשק לחזור בשאלה עיצב את זהותה החרד"לית, וניהול פורום פמיניסטי לוחמני גרם לה להעריך את הגבריות. בַּכֹּל סרלואי, משוררת ופרדוקס, מתפלאת איך מצפים מצעירים שלא לומדים ספרות להאמין באלוהים 

שיפוט מהיר 4: על פגעי הזמן

מדור 'שיפוט מהיר' שלי, שהופיע שלשום במוסף 'שבת' של מקור ראשון ובמוסף 'ערב שבת' של מעריב. הפעם על הספרים 'מפגש עם חוליית הבריונים' מאת ג'ניפר איגן, 'תיבת נוח' מאת כנרת רובינשטיין ו'סודות אלי האולימפוס' מאת אפי זיו.

ארסן נגד הערסים: על "נמר השלג" לאייטמטוב

נמר השלג (הכלה הנצחית), מאת צ'ינגיס אייטמטוב, מרוסית: דינה מרקון, עם עובד, 2012, 247 עמ'

סקירה: צור ארליך. הופיעה במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' בט' בכסלו תשע"ג, 23.11.2012, עמ' 21, בכותרת "אגדת החמדנות ועונשה".

לפעמים מאכילים אותנו בכפית וטעים לנו. כן, גם לנו, אניני הטעם. בתחום הסאטירה האקטואלית, למשל, אנחנו מכירים את זה מ'מהדורת השבט' של לאטמה. אלחנן ורונית מגישים לנו רצף של פריטים מתוחכמים, מרומזים, אירוניים, מותירי-פערים – ופתאום, באמצע, מגיע קליפ באנגלית המיועד גם להפצה ויראלית בעולם, והקליפ הזה נוצר, בעליל, בשביל המתקשים. נניח, סכינאי עם טורבן ששר משהו כמו "אני מוסלמי קיצוני, אני רשע מרושע, אירופה פראיירית שלי, אירופה הנמושה". ואיכשהו זה עובר את מסנני האיכות הקנטרניים שלנו, הצופים גבוהי הציפיות. למה? כי זה עשוי טוב, כי מוכמנים בזה גם רמזים למתקדמים, כי זה נמצא בתוך מסגרת מוצלחת ובעלת מוניטין, וכנראה גם משום שזה מופנה לזרים, לחוצלארצים. ואלה, מה הם כבר מבינים. הרי צריך להאכיל אותם בכפית.

חרפת חיינו את: על 'חרפה' מאת קוטזי

חרפה; מאת ג'. מ. קוטזי; מאנגלית: סמדר מילוא; עם עובד, 2000, 266 עמ'.

ביקורת: צור ארליך

הופיע ב'מקור ראשון' בסתיו תשס"א, 2000.

סביר, בטוח אפילו, שג'. מ. קוטזי, שכמו גיבור ספרו הוא פרופסור לספרות בקייפטאון שבדרום-אפריקה, לא חשב על ישראל כשכתב את הספר. בוודאות רבה עוד יותר אפשר לומר שהוא לא חשב על אירועי תחילת תשס"א בישראל. הוא סופר מהולל ועטור פרסים, אבל נביא הוא איננו. הוא כתב על המתרחש סביבו, בארץ שבה הפכו הלבנים למיעוט נרדף וחסר הגנה. ובכל זאת, כשישראלי קורא היום את הספר, הוא חושב בהחלט על ישראל, והוא מבועת מהדמיון. בלי להתכוון, נותן פה הסופר הדרום-אפריקני ניתוח כואב וחריף של המציאות הנפשית, לא רק הפוליטית-ביטחונית, בישראל החדשה.

השוואה גורפת של ישראל לדרום-אפריקה היא, כמובן, לא רק מביכה אלא גם מוטעית. מיותר להסביר שכאן לא היה אפרטהייד, ושהציונית היא תנועה קולוניאלית רק אצל ההיסטוריונים החדשים. הדמיון העולה מן הספר הוא בין דרום-אפריקה שבשליטת השחורים, החומסים ביהירות את הלבנים (לפחות על פי מה שאפשר להבין מהספר, שמשתדל להיות בלתי שיפוטי, ושיש להניח שאם היה נוקט עמדה אנטי-שחורה לא היה זוכה בפרס בוקר היוקרתי), לבין ישראל שלאחר הקמת הרשות הפלשתינית והתפנית הלאומנית של הישראלים הערבים; בין רגשות האשם, ההתאכזרות העצמית וההתמסרות לאויב של חלק מהלבנים בדרום-אפריקה, המגולמים בדמותה של לוסי, בתו של גיבור הספר, לבין אלו של חלק מהיהודים בישראל; ובין משטר הפוליטיקלי-קורקט בחברה הלבנה של דרום-אפריקה, שגיבור הספר, הפרופסור דיוויד לורי, מתקשה להסתגל אליו, לבין זה ששורר במקומותינו.

נקודת הדמיון המפחידה ביותר היא מקרית: דיוויד לורי הוא בן חמישים ושתיים וקצת. בדיוק כמו מדינה אחת שמעבר לקצה השני של אפריקה. אצל לורי זהו גיל העמידה, ההידלדלות, ההכרה שהדרך מובילה עכשיו למטה. האופרה הקאמרית שהוא מנסה לכתוב, על המשורר לורד ביירון ומאהבותיו (ובמידה רבה על עצמו, על הקזנובה שהוא היה עד לתקופה שבה מתרחש הסיפור), הופכת במהלך הספר לאריה על אהובת-עבר מזדקנת, זנוחה ומתגעגעת. "לא לזקנים היא, הארץ הזאת", הוא אומר לעצמו לקראת הסוף.

בכל הקשור בעצמו, להבדיל ממה שקשור בבת לוסי, הוא הולך ונהיה שווה נפש: הוא אינו מנצל את זכות השימוע שניתנת לו בדיון על הדחתו ממשרתו באוניברסיטה בשל פרשיית אהבים עם סטודנטית שהופכת להטרדה מינית, הוא אינו עושה דבר כנגד ההתכחשות התקינה-פוליטית של חבריו כלפיו, והוא מקבל בהשלמה את בזיזת תכולת דירתו בעת העדרו. לשכנים שלו זה אכפת עוד פחות.

הביזה הזו היא שולית לעומת מעשה השוד שנערך באותו פרק זמן בביתה של בתו, בחווה מרוחקת, בעת שהותו של דיוויד שם, אך הצירוף של שני מעשי שוד כנגד הגיבור ובתו מרמז משהו על המציאות הדרום-אפריקנית החדשה. במקרה ההוא, על כל פנים, נכנסים בדרכי מרמה שלושה זרים, קוטזי לא כותב במפורש שהם שחורים, לביתה של לוסי, ותוך שהם נועלים את אביה ומנסים להצית אותו, הם אונסים את לוסי בזה אחר זה – מעשה שאינו מתואר בספר היות שלוסי מתכחשת אליו בשל תחושה שזה בעצם מגיע לה, הכובשת הלבנה. בהזדמנות זו הם גם שודדים את תכולת הבית ואת מכוניתו של האב והורגים את הכלבים שתושבי הסביבה הפקידו אצלה למשמרת.

כאן חשוב לומר משהו על פטרוס. זהו שכן שחור של לוסי, שמסייע לה בעיבוד החווה והופך לשותף שלה, כשהוא חותר באופן שקשה להתעלם ממנו להשתלט על החווה ולנשל את לוסי. מעשה השוד והאונס מתרחש בעת העדרו של פטרוס מהמקום. כשמתגלה מאוחר יותר מהפורעים הוא גיסו של פטרוס, ושפטרוס החליט לשכן אותו בבית שהוא בונה בחווה (לוסי ויתרה לו בינתיים על מחצית משטחה), מבינים האב והבת שפטרוס שלח את השלושה אל המקום כדי לשלוח רמז ברור ללוסי, משהו כמו המשכו של אוסלו באמצעים אחרים. את דיוויד, האב, זה משגע, אבל את לוסי לא. היא נענית לבסוף לפתרון אחר שמציע ערפאת, סליחה, פטרוס – התאחדות כלכלית איתו כאשתו השלישית. לא שהיא אוהבת אותו, בכלל לא, אבל היא רוצה להיות חלק מהמשפחה הגדולה, והיא גם רוצה חסות, ו"את פטרוס אני לפחות מכירה".

וזה דווקא יכול לעודד את מאמיני אוסלו: אחרי האינתיפאדה הנוכחית, עוד יהיו אמצעים נוספים להמשיך אותו.

רומאן הסיפור הקצר: על 'אמן הסיפור הקצר' מאת מאיה ערד

אמן הסיפור הקצר

מאת מאיה ערד

חרגול ועם עובד, תש"ע, 453 עמ'

סקירה מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'שבת' של העיתון 'מקור ראשון' בכ"ט בטבת תש"ע, 15.1.10

מאיה ערד אינה קופאת על ז'אנריה. מי שנכנסה לזירה הספרותית עם רומאן בחרוזים במתכונת 'יבגני אונייגין', שהמשיכה במחזה מחורז שהוא עיבוד ישראלי-עכשווי למחזה רוסי קלאסי, שעברה לרומאן, ושזזה משם לקובץ נובלות, מתחדשת שוב: 'אמן הסיפור הקצר' הוא רומאן ששזורים בו תשעה סיפורים קצרים שכתב, כביכול, גיבורו. רומאן שהוא עם הסיפור הקצר, ועליו.

אני פותח בנקודה ה'מקצועית' כביכול של שאלת הסוגה, הז'אנר, מפני שבספר הזה שאלת הז'אנר היא עצם העניין, או לפחות המטפורה המרכזית. "סיפורים קצרים זה פאסה" – הטענה הנפוצה הזו, המגובה היטב במנהגי הקריאה והכתיבה של הישראלים, מועלית בלב הספר ועומדת בו למבחן. מאחוריה מסתתרת הנחה: ספרות היא עניין של אופנה. ומעליה רובצת מטפורה: האדם שחי לו מיום ליום משול לאוסף סיפורים קצרים, ואילו האדם שמצא את דרכו ואת ייעודו דומה לרומאן.

אמן הסיפור הקצר, הלא הוא הסופר בן הארבעים ומשהו אדם טהר-זהב, הוא גיבור הספר, והוא שצריך להתמודד עם טענת "סיפורים קצרים זה פאסה". טענה זו מוטחת בו ממאמרים בעיתון, מעמיתים, מקוראים, וגם מנבכי תודעתו שלו. לכן הוא תקוע, גם בכתיבה וגם בחייו האישיים. לעבור לרומאנים פירושו בשבילו להתמסד, וגם להתחדש. המשיכה שלו אל השינוי הזה תמיד דו-ערכית. הוא משתוקק לקשר זוגי, ואפילו לילדים, אבל מבועת כשהדבר מסתמן כמציאות; והוא מתאהב אנושות דווקא במיטל עינב, אותה חוקרת-ספרות צעירה שהֶחשִיכה עליו את יומו כשפרסמה מאמר המציג אותו כדוגמה לסופר שהפך פתטי רק משום שהוא כותב סיפורים קצרים.

למיטל יש הסברים מקוריים לירידת קרנו של הסיפור הקצר. לעומת זאת, את הטיעון העיקרי לצד השני, כלומר בזכות הסיפור הקצר, הסֵפר מספּק לא בדברים אלא במעשים: בסיפורים קצרים המובאים בו. אלו הם כאמור סיפורים שחיבר אדם, המופיעים בספר מפעם לפעם בתוך הקשר העלילה ומנהלים איתה מגוון יחסים של ניגוד והקבלה. סיפורים אלה הם הפנינים שבכתר הרומאן. ומאחר שהרומאן עצמו מבריק וקולח, מצחיק וסולח, משחקִי ומבושל, אז, בקל וחומר, מש"ל.

ערד מתגלה פה אפוא בעצמה כאמנית הסיפור הקצר מהשורה הראשונה. אפשר לדמיין שהספר התבשל אצלה כך: היא רצתה לכתוב הפעם קובץ סיפורים קצרים, שהרי בז'אנר הזה טרם התנסתה; היא שיערה שלא יקראו את זה, כי סיפורים קצרים זה לא מקובל היום; היא אמרה ובכן, נכתוב רומאן על כך שסיפורים קצרים אינם מקובלים היום ונשלב ברומאן הזה סיפורים; ולבסוף יצא לה רומאן קריא כמו ספר טיסה ואינטליגנטי כמו ההפך מספר טיסה. כי זה מה שתמיד יוצא לה. אולי זה הפתרון לחוסר הפופולריות של הסיפור הקצר: להגישו בתוך הקשר של סיפור ארוך. ואולי מספרה שלה עצמה תלמד ערד שבהלתה ממיתוס האי-פופולריות של הסיפור הקצר הייתה מוגזמת.

הסיפורים הקצרים משמשים, בתוך הרומאן, להארת פן חשוב בדמותו של מחברם, אדם טהר-זהב. מחוצה להם, ברומאן גופא שאדם טהר-זהב הוא גיבורו, אנו מכירים את אדם כסופר קצת סנוב, מתוסכל מאיבוד מעמדו לטובת כל מיני מספרי סיפורים, תפרני רומאנים ושפנפנות רבי מכר; איש קצר רוח, הנופל בקלות אל מלכודות האירוניה של המחברת שהמציאה אותו, ועם זאת מעורר אהדה והזדהות. ואילו בסיפורים שהוא 'כתב' הוא נחשף כיוצר עכשווי מאוד, מגוון מאוד (למעט פֶטיש לא מודע למחלות ממאירות) בעל רגישות מיוחדת למצבים בין-אישיים. כמו הרבה אמנים אחרים, גם אצל אדם טהר-זהב קיים אפוא פער בין הרגישות וכושר האבחנה שהוא מגלה ביצירתו, לבין דרך ניהולו את חייו שלו.

ברומאן עצמו אין לנו סגולותיו המרוכזות של הסיפור הקצר, אבל יש לנו החגיגה הקרנבלית שרומאנים יודעים זה דורות רבים לספק – ובלבד שהם כתובים בראש טוב ובשכל טוב גם יחד. עולם הספרות בישראל, ובעיקר האטמוספרה שסביבו, מדובָבים ברומאן הזה לפרטיהם הקטנוניים. מבחינה זו, לפנינו מעין הרחבה של הנובלה של ערדFail Better שהופיעה בספרה הקודם, 'תמונות משפחה'.

וכך אנו פוגשים את הערבים הספרותיים חסרי התוחלת; את ההַבְּלה (כך יש לומר, ולא "אהבלה" כפי שמופיע באחת מקצת-יותר-מדי הטעויות שלא נוכשו מהספר) המספרת שהיא לומדת באוניברסיטה "סַפְרות", ואת חברתה הדואגת לציין במחברתה איזו מבדיחותיה של המרצה היא "לא למבחן"; את משתתפיהן העילגים של סדנאות היצירה; את ה"אני מתה על הכתיבה שלך" של העורכת מהוצאת הספרים; והמון פרודיות על איך שכותבים היום אצלנו.

לא קל, אבל כן משעשע, לכתוב כפרודיה את סיפוריהם של כותבים גרועים. קל עוד פחות, ובעיקר הרפתקני וחשש-יומרני, לכתוב את סיפוריו של סופר בדוי המתואר כאמן כתיבה מן המעלה הראשונה, שהרי אַת מציבה פה לעצמֵך רף מוצהר ומפחיד. ערד עשתה בהצלחה את שני הדברים הללו, ועוד הרבה יותר (עלילה תפורה היטב, למשל), ברומאן מַחכים שהקריאה בו מהנה ושוטפת כל כך, שבסוף 453 עמודיו נדמה לך שזה היה חלום עובר, סיפור קצר.

המוכרת היא מתרגמת והתלמוד בעשרים שקל: מסע בחנויות ספרים עצמאיות

מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'דיוקן' של עיתון 'מקור ראשון' בכ"ט בטבת תש"ע, 15.1.2010.

חנויות ספרים עושות לי את זה. כמו חנויות בגדים לרבות מאיתנו, כמו חנויות כלי עבודה לאחדים. אבל איך אפשר להשוות? באילו חנויות אתה יכול לדפדף בסחורה, לטעום, להתעכב, אפילו לצרוך במקום בלי תשלום? באילו עוד חנויות מוצעים למכירה, שורות שורות, עולמות מלאים? מחשבות, חלומות, רעיונות, דמיון, ידע? איפה עוד יוצאות לך העיניים לא רק כי אין לך די כסף, אלא כי אף פעם לא יהיה לך די זמן?

אבל אתם רוצים מסר, לא פואזיה. אז הנה מסר. כבר בהתחלה, במבצע. אחד פלוס אחד. קנה מסר, קבל חינם כתבה (הזול מביניהם). המסר: לכו לפעמים לחנויות ספרים עצמאיות, אלו שאינן שייכות לרשתות הענק. מבצעים זה נהדר, לפחות מבחינת הצרכן, ומי שמדבר נגד ארבעה ספרים במאה שקל בשם כבודה של הספרות הם בדרך כלל אנשים שגם אין להם בעיה להוציא 200 שקל על בקבוק יין. אבל שתי רשתות גדולות המחליטות לבדן מי יעלה על השולחן ומי יישכח במדף מאובק ומי יישאר בחוץ, מי במבצע ומי לא במבצע, מי יישפל ומי ירום, מה תקראו ומה לא תקראו, מה תחשבו ומה לא תחשבו, זו סכנה לנשמתה של החברה שלנו. וחמור מכך, זה משעמם.

*

לרשת סטימצקי כ-140 חנויות בישראל. לרשת צומת ספרים כ-80. כל ההערכות הן שהשתיים שולטות ברובו המוחלט והמכריע של שוק הספרים בישראל. במהלך העשור האחרון חברו שתי הרשתות להוצאות ספרים גדולות. סטימצקי יצרה שותפות עם הוצאת כתר, אך השותפות התפרקה עד מהרה. סטימצקי נמכרה לקרן ההשקעות מרקסטון. הבעלות על צומת מתחלקת פחות או יותר בשווה בין אבי שומר, תאגיד הוצאות הספרים הגדול בישראל כנרת-זמורה-ביתן-דביר, והוצאת מודן.

כללי המשחק שבין הרשתות הגדולות להוצאות הספרים משונים: ההוצאות, שהן לצורך ענייננו הסַפּקים, מקבלות מהרשת אחוז קבוע מהפדיון על כל ספר; בדרך כלל סביב חמישים אחוז. כאן גם נעוצה הבעייתיות במבצעי ההוזלה של שתי הרשתות הגדולות. שכן יוצא שההוזלה היא על חשבון ההוצאה, על חשבון הסופר והעורך והמתרגם. מכאן נובע הניסיון לקדם את חקיקת 'החוק הצרפתי' – חוק דרקוני בפני עצמו, שיאסור מתן הנחות על ספרים בשנתיים שלאחר הופעתם.

החנויות אינן כופות על ההוצאות להשתתף במבצעי ההוזלה הדרסטיים שלהן, אבל זו הצעה שכמעט אי אפשר לסרב לה, בשל התחרות עם הוצאות ספרים אחרות – ומשום שבסופו של דבר, הרבה יותר אנשים יקנו את הספר אם יהיה זול. וכך אפשר למצוא הוצאות ספרים המחרימות את המבצעים, כמו למשל, עד לא מזמן, ידיעות ספרים, ולעומת זאת כאלו המתחננות להשתתף בהם.

חנויות הספרים העצמאיות, לעומת זאת, מקיימות עם ההוצאות יחסי סחר מסורתיים יותר. בדרך כלל הן רוכשות מההוצאות את הספרים במחיר שההוצאות קובעות. לכל היותר הן יכולות לבקש מההוצאה הנחה. כל הנחה נוספת לצרכן תהיה על חשבון החנות.

האגדה המקובלת מספרת שנותרו בכל הארץ רק שלושים חנויות ספרים עצמאיות (הכוונה לחנויות שעיקר עיסוקן מכירת ספרות יפה וספרי עיון בעברית – להבדיל מחנויות לספרי לימוד, לספרי קודש, לספרים ברוסית ולספרים משומשים בלבד). זו אגדה; המציאות אינה קשה עד כדי כך. החנויות העצמאיות נעלמות מהערים הקטנות, ומתמעטות בערים הגדולות, ועדיין יש בארץ יותר ממאה כאלו. גם בקריטריונים מחמירים, המשמיטים את החנויות המשתייכות לרשתות קטנות כגון תמיר, דיונון ואקדמון ואת החנויות המתמקדות בספרים מיד שנייה, מדובר בכמה עשרות טובות.

זה בסדר. קְנו גם בסטימצקי ובצומת. כשאתם בעיר שדה או בשכונה היקפית. כשאתם רוצים ארבעה רומאנים מהשנה האחרונה. כשאתם קונים מתנה למישהו מעיר אחרת, ורוצים לאפשר לו להחליף. כשאתם תקועים בקניון או בתחנה מרכזית. אבל אל תשכחו, לפחות לפעמים, לרדת מהאוטוסטרדות לכבישי הנוף הצדדיים. לאלו שלהלן – או לכל אחד אחר; החנויות שנסקרו פה אינן בהכרח טובות מחנויות עצמאיות אחרות, והן משמשות פה רק כדוגמה.

*

המוֹכרת ב'ירדן' הערב היא, בשאר שעות היום, מתרגמת נכבדה של ספרות אנגלית. תרצה גור-אריה (לאחרונה: 'למי צלצלו הפעמונים', המינגוויי). לזה קוראים שיק. אולי כך חשבו גם שתי הקשישות שנכנסו לקנות חוברות סודוקו. או לא.

ירדן, מול כיכר ציון בירושלים, היא חנות לספרים חדשים. כונניות העץ מבהיקות כמעט כמו הכריכות. בשולחן המרכזי מבצע, שני ספרים בשישים שקל. תרצה מתוודה על צביטה בלב: אנשים קונים מהמבצעים, ולא מסתכלים על היתר. כעבור כמה ימים תכתוב קבוצת סופרים בכירים מכתב באותה רוח לשרת התרבות, ותקבול על כך שבחירתם של הקוראים מתומרנת על ידי המבצעים.

סבא של רמי מאיר, הבעלים והמוכר בשעות הבוקר והצהריים, הקים את החנות הזו בשנת תרפ"ט. רמי פה 29 שנה. נוסטלגיה יש ויש: "מרכז ירושלים היה אז הרבה יותר נגיש. העיר הייתה הרבה יותר פלורליסטית. כמות הספרים שהופיעו הייתה הרבה יותר קטנה, וכתוצאה מזה חיי המדף היו ארוכים יותר. היום ספר חייב להיכנס לאחת מרשימות רבי-המכר – של סטימצקי, של צומת או של העצמאיות – אחרת הוא נועד לכישלון".

כלומר אנשים מכוונים את קניותיהם לפי רשימת רבי המכר?

"חלק גדול. חלק ייכנסו וישאלו מה חדש ומה כיף, אבל הרבה ילכו אחרי הרשימות והמבצעים של ההוצאות הגדולות".

איך אתה שורד?

"אני מציע מבצעים אחרים מהרשתות. בסך הכול, גם ההוצאות לא רוצות להישלט על ידי שתי רשתות. אני בוחר מתוך רשימות הספרים את מה שאני רוצה להכניס למבצע, על פי הטעם שלי – אבל אני חייב גם ללכת על רבי-מכר. אין ברירה. עוד דבר שמציל אותי הוא שאני בדמי מפתח. אם הייתי צריך לשלם את שכר הדירה המטורף שיש היום במרכז ירושלים לא הייתי שורד".

אתה מספיק ליהנות?

"כן. האנשים נחמדים, ולעתים קרובות מגיעים לפה סופרים ירושלמים. בוא נגיד בעדינות שרוב המאיר שלֵו שאני מוכֵר חתומים בידיו".

*

המכונית הלבנה החבוטה שנראתה נוסעת לאטה הלוך ושוב ברחוב הפלמ"ח בירושלים, בייאוש שהולך ונעשה מופגן, הייתה המכונית שלי. האבדה, חנות ליברטו, נמצאה לבסוף רק בסיור רגלי דקדקני. בחוץ ארגזי ספרים משומשים בחמישה שקלים. בפנים אור צהוב, ארונות-ארונות של פיתויים מסודרים לפי נושאים, שולחנות תצוגה עם כל המטעמים החדשים שלא ראיתם בסטימצקי. והרבה חיים: דוכן עם 'נושא החודש', ספרי קולנוע, בכותרת "חיים בסרט", ועוד מדף עם פתקית "חמלצות של חיים". על מה חיים חמליץ חפעם? 'החברה הפתוחה ואויביה' של קרל פופר, למשל.

חיים הוא חיים לויצקי. מחנך, שליח סוכנות בדימוס, יינן, לשעבר מנהל חנות ספרים רוסית – וזה כמה חודשים מנהל החנות הזו. "בהתאם לאזור, זו חנות יחסית סנובית, אינטלקטואלית. כשהגעתי הייתה פה הטיה אידיאולוגית די מובהקת. 'מטעם', 'עיתון הנכבה', כאלה. לא סילקתי או החבאתי אותם, אבל אני מנסה לתת גם אלטרנטיבה. ספרי מרכז שלם למשל, שלא היו פה קודם, או 'היפופוטם' של סטיבן פריי, שהוא מניפסט ניאו שמרני, או הספרים של הוצאת טובי. מתחילים כבר לצחוק על זה פה".

לא שהימין הקים מאחז ברחוב הפלמ"ח. במדפי התצוגה הנושאיים, עם המלצות הבית, מככבת למשל נעמי קליין. "אבל יש גם הצד השני. על הטרור האסלאמי, למשל". עוד התמחויות: חיבה להוצאות ספרים קטנות, המתקשות לחדור לרשתות, והדגשת תחומים החביבים על תושבי הסביבה – ידיעת הארץ, יהדות, פילוסופיה, שירה, ספרים באנגלית. כשליש מהספרים בחנות הם יד שנייה. האם החנות רווחית? בקושי, הוא אומר.

'ליברטו' היא אחותה הצעירה של 'ספרים ברחביה'. שתיהן שייכות לזוג עולים מארצות הברית, משפחת לינדן. "הם עלו לפני שבע שנים, והקימו את החנות ברחביה. אחר כך פתחו גם את זאת. שם אזור יותר סטודנטיאלי, ואילו פה אזור עם הרבה מבוגרים, דוברי אנגלית". שתיהן פתוחות עד תשע בערב. זה הזמן שאנשים באים בו. במרכז העיר סוגרים בשבע. לקוחות קבועים: אהוד אולמרט, יעקב אחימאיר.

זוג מבוגר חייכני, דובר אנגלית, מגיע עם עגלות יד. "אתם רוצים למכור?" – "לא. לתת", הם אומרים ופורקים את הסחורה. כאן, באגף המשומשים בחנות, מתחבאות ההפתעות הגדולות. לפעמים חינם. מערמת ספרים משומשים לחלוקה, שאין להם דורש, לקחתי את 'חמסין וציפורים משוגעות' של גבריאלה אביגור-רותם. פרי ההילולים של הספרות הישראלית מתחילת העשור. בבית פתחתי ומצאתי הקדשה בכתב ידה של המחברת.

כל מי שנכנס הערב הוא או סופר או סיפור או ספרותניק. חוקר הספרות פרופ' דן לאור נכנס ראשון. גר בסביבה. אנחנו מכרים, עליי להודות, והפגישה האקראית משמחת. חנויות כאלו הן מרחב המחייה שלו. הוא מספר על מוסד ירושלמי ידוע בתחום, 'בית הלל' של חוה סלוצקי, שנסגר ונפתח בכיכר המדינה בתל-אביב, ועל הסגירה פה והפתיחה שם עצוב לו כנראה כמעט באותה מידה. הוא בא לחפש את 'הדוד מלניץ', הרומאן המעולה של צ'רלס לווינסקי על משפחה יהודית בשוויצריה. אשתו קראה והחליטה מיד שהם צריכים לקנות שניים, למתנות. צודקת. גם אני כתבתי על הספר בהשתפכות הנפש במוסף 'שבת'.

והנה נכנס מיכאל דק. הסופר, העיתונאי ומתרגם ספרי אריך קסטנר. קפץ מהבית, שם על עצמו בגדי עראי מכל הבא ליד שכולם איכשהו אדומים. לו וללאור יש דעות להחליף בענייני הספרים שעל השולחן.

דק (מימין) ולאור בליברטו. צילום: צ"א. להגדלת התמונה, עד כדי יכולת לקרוא את שמות הספרים, הקליקו עליה.

דק בא לשאול ספר ללילה: 'ירושלים ביצירת הדורות'. גם זה אפשרי בחנות הזו. "טוב שאתה כותב על חנויות ספרים עצמאיות. בעיקר אלה שמחזיקות משומשים. רק בהן אתה יכול למצוא ספר שיצא לפני שנה, שלא לדבר על יותר משנה. בירושלים שווה לדבר עם שתי אושיות: משה בר מ'הגלריה לספרות', ומוטי, שמחזיק שלוש חנויות משומשים: 'מופת', 'בוק-סטור' ו'ילקוט'".

*

ליורם יש קסקט ודעות ברורות וקול רם, ועכשיו גם כל התלמוד הבבלי, שישה כרכים מוקטנים, בידיו – תמורת 24 שקל. כשהוא שילם נכנסתי ל'ילקוט', מאחורי המשביר. כבר יצא לי להיכנס בדלת הזו כמה פעמים, ולצאת ממנה עם עשרה כרכים של שלונסקי שספריית בית ספר בעמק הירדן ויתרה עליהם, כרכים כבדים של טשרניחובסקי ושל תרגומים לטרגדיות שקספיר, לקט הטורים השיריים של ל' דני מידיעות אחרונות של שנות החמישים, ועוד מציאות – טיפה או שתיים מִיַם האותיות והאפשרויות שיש שם.

"הבעיה של ספרים בעברית היא שהם מופיעים במהדורות קטנות מדיי, אוזלים, ולא נדפסים עוד", מסבירה המוכרת (שביקשה שלא אנקוב בשמה). לא צעירה, בת לדיפלומט מפ"מניק ותומכת חד"ש, שופטת כל חברה אנושית על פי היחס לנשים בתוכה, בעלת סיפור חיים פרוגרסיבי לתקופתו שלא ביקשתי אישור מפורש לפרסמו – אתם כבר מבינים: דיברנו על הא ועל דא.

בחור נכנס וחיפש את אגדות ארץ ישראל של זאב וילנאי. אבינועם, על פי עדותה של אורה קַניין גדול וידען ענק, איש שיבה עם קסקט וצקון לחש, נכנס ולא יצא. על השולחן ספרים חדשים, כולם בעשרים אחוז הנחה מהמחיר הקטלוגי. שאר החנות יד שנייה. על הדלפק כרך מעריב לנוער משנות השישים מתחנן שנקנה אותו בשישים שקל.

המוכרת סיפרה על קניית ספריות ביתיות מאנשים; לאחרונה, למשל, אלף ספרים מביתו של מלומד שעבר אירוע מוחי. אצל אוהבי ספרים, היא אומרת, הבעיה היא המקום בבית. הם לא מוכנים להיפרד מספרים, "וכל המריבות בין זוגות הם על אחסנת ספרים. הייתה אישה שרבה עם בעלה על זה כל השנים. אחרי שנפטר באה לפה בנַגלות עם 9,000 ספרים בספרדית, אנגלית, צרפתית ועברית".

הדלת של ילקוט, וקצת ממה שמאחוריה. צילום: צ"א. להגדלת התמונה שתאפשר קריאת הטקסטים שבתוכה הקליקו על התמונה.

קלף הג'וקר של החנות, על פי המוכרת: קְנה חדש, החזר אותו לאחר הקריאה, וקבל חצי מחירו בחזרה; קנה משומש, החזר, וקבל 65 אחוז ממה ששילמת. "אנחנו עובדים ותיקים, וזוכרים מה יש ומה אנשים מזמינים. אבל בעל הזיכרון הגדול הוא מוטי".

מוטי בלום, אתה איתמר לוי של ירושלים? מאתר ספרים?

"המילה איתור מצחיקה. מישהו הכניס אותה ללכסיקון, אבל זה קשקוש. הכול בין כה מבוסס על זיכרון. אם מישהו רוצה ספר, אתה רושם את זה ומצליב בראש. הבעיה היא לא להשיג ספרים, אלא להשיג ספרים טובים. ולא להשיג מוכרים, אלא להשיג קונים. אנשים קוראים פחות".

הוא מוסיף שהצורך בחנויות פחת משום שהאינטרנט יעיל יותר לאיתור ספרים, ומשום שאנשים נוסעים יותר לחו"ל. "גם אנחנו מוכרים את הספרים הנדירים לא בחנות, אלא באינטרנט". מספר החנויות, הוא אומר, נשאר יציב, אך הדבר משקף ירידה בהתעניינות: "הרי האוכלוסייה גדלה, והמספר צריך היה לגדול".

אתה מאשים גם את בריחת החילונים מירושלים, את התחרדות העיר?

"חרדים הם חלק גדול מהקהל שלי. קונים הכול. קונים החמישייה והשביעייה, קונים בלשים באנגלית, קונים ספרי קריאה. לקראת תשעה באב, כשהם לא קונים, אנחנו די מובטלים".

*

ילקוט וליברטו ביחד היו נבלעות ב'הגלריה לספרות' שברחוב ש"ץ ולא ייוודע כי באו אל קרבה. משה בר, הבעלים, אומר שזה עוד כלום: מאחורי הדלתות שבקצה מרתף ההרפתקאות הענק שלו שוכנים עוד 60 אלף ספרים מקוטלגים. במרתף הסדר מופתי. סצנות חנות הספרים המשומשים בסרט 'ברוריה' צולמו כאן; עמנואל הלפרין החליף לרגע את משה בר.

באמצע המרתף ערוכים כיסאות בסגנון רוקוקו או המלך לוּאִי הכך וכך. במוצאי שבתות יושבים עליהם כמה חבר'ה לדבר על ספרות ואמנות. פורום קבוע, אבל פתוח לכול. ליד פתח החנות עוד פתח לחנות-לוואי. בלי מוכר, בלי שומר, מבחן כבוד: קח ספרים בחמישה שקלים, ושלם ליד, בחנות הראשית. אויבו הגדול של בר הוא הארנונה, לא התחרות עם ההוזלות ברשתות. "בגלל השטח הגדול של המחסנים שלנו פה, הארנונה דרקונית. במרכז העיר אין עוד כמעט חנויות על שטח כזה".

חשוב לך להיות במרכז העיר?

"בוודאי. כי או שמרכז העיר ירושלים יתקיים או שלא תהיה ירושלים".

אל תגיד לי שאתה מפסיד כסף רק בגלל פרינציפ.

"כן, כן. אם הייתי מעתיק את החנות לתל-אביב הייתי עושה הרבה יותר כסף. אני פטריוט של ירושלים. היה כאן לידנו בית ספר בצלאל, והחזון הגדול של בוריס ש"ץ, המייסד, היה שכל האזור הזה יעסוק בתרבות, באמנות, בהוצאת ספרים. ירושלים צריכה להיות אחרת. היא צריכה לקבל עדיפות בכל מה שקשור לתרבות. פה צריכות להיות מכללות, אוניברסיטאות, חנויות ספרים, גלריות, בתי מלאכה לאומנות. כאן צריך לייצר רוח, ופטור מארנונה למוסדות תרבות הוא אחת הדרכים לכך. לא פעם ולא פעמיים היינו על סף פשיטת רגל. אבל התגברנו, לקחנו הלוואות, הגענו להסדרים עם הבנק ושרדנו".

איש דברים הוא משה. "בתל-אביב בשנות העשרים והשלושים היו עשרות חנויות ספרים. זו הייתה עיר בסדר גודל של אופקים היום. יש הרבה עיירות בארץ בסדר גודל של מה שהייתה אז תל-אביב, ואין בהן חנות ספרים אחת. תראה איזו הידרדרות. ואם לא נשים מעצור לבורות היא תשתלט עלינו. זה עובד כמו יבלית. איפה שלא מפרים, איפה שאדם לא יוצא עם אבא שלו לחנות ספרים וממשש את הספרים, הוא לא יידע מה זה. הוא יהיה בלי".

*

אז עשיתי למשה בר דווקא, ופניתי לתל-אביב. הכי רחוק: לצפון. רמת-אביב, רחוב ברודצקי. חיים דותן מנהל את בוק-שוק זה 32 שנה. בעיקר משומשים, וגם חדשים. "אנשים שמחפשים ספרים ישנים, ספרי ילדות, זה הרבה יותר מעניין מלמכור ספרים חדשים", הוא מנמק. "את החדשים אני מביא כי אנשים רוצים; עכשיו פחות מעוניינים בזה, בגלל המבצעים ברשתות – ועדיין, אנשים יודעים שכאן אמליץ להם על ספרים חדשים על פי ההיכרות שלי עם הטעם שלהם, ולא על פי הוראות המכירה של ההנהלה".

גם שוק המשומשים כבר איננו מה שהיה פעם: "באים אליי אחרי שניסו באינטרנט ולא מצאו. רוב הסיכויים שהספר יימצא אצלנו, אבל אני גם מחפש בשטח". סיפור: "לפני כמה שנים מישהו חיפש ספר של השחקן גראוצ'ו מרקס. לא היה לי ואמרתי שאשיג לו. שנתיים אחר כך הייתי בפאריס, בשוק פשפשים, ופתאום ראיתי את הספר. קניתי, הבאתי לכאן, טלפנתי לאיש ואמרתי לו, 'לא תאמין איפה מצאתי לך את הספר. בפאריס'. הוא בא, לקח את הספר, ואמר לי, 'אתה יודע לאן הספר הזה הולך? אני נוסע לפאריס, לאח שלי, חיפשתי את הספר בשבילו".

אם אבוא אליך עם שניים שלושה ספרים שגמרתי לקרוא, תקנה ממני?

"אם זה לא משהו יוצא דופן, אתן זיכוי לקניית ספרים אחרים אצלי. ברוב הספרים פשוט אין לי צורך; בשוק הספרים המשוגע של היום, של מבצעי ארבעה במאה, אנשים באים לפה עם ערמות ספרים שהם קנו במבצע ואפילו לא פתחו. יש חטיבה בצה"ל שפעם-פעמיים בשנה אני שולח לה משאית. אנשים פשוט לא רוצים. קשה למצוא אנשים שירצו אפילו לקחת ספרים חינם".

בספרים חדשים אתה מצליח להתחרות במחירי הרשתות?

"לא. אני לא מקבל מהוצאות הספרים את ההנחות שהרשתות מקבלות. מה שאני מציע במקום זה הוא ספרים חדשים יד שנייה בחצי המחיר, וכן זיכוי על חצי מחירו של ספר שקנית ואתה מחזיר. חדש או ישן. אז מי שרוצה ספר רק כדי לקרוא, שווה לו. אם הייתי צריך להסתמך רק על מכירת ספרים חדשים, לא הייתי יכול לעמוד בתחרות עם הרשתות. הייתי סוגר את העסק".

*

חלון הראווה של 'לוטוס', חנות לחדשים ולמשומשים ליד הכניסה לעיריית תל-אביב, מחייה נפשות. מוצגים בו ספרים חדשים ב-40 שקל החתיכה, בלי זיקה לרשימת רבי המכר ובזיקה הדוקה לרשימת רבי הערך. 'היסטוריה של הכישוף' מאת ראסל ואלכסנדר; 'גוסטב מאהלר – חיים במשבר: ביוגרפיה'; 'פסוקי השטן'; חנה ארנדט, 'אייכמן בירושלים'; 'מאוחר מדי' מאת צבי ינאי. בתל-אביב שתי חנויות-אחיות ששמן לוטוס; האחות הבכירה היא דווקא זו שבאלנבי. והבעלים-מנהלים הם שני האחים חן.

אמיר חן, אחד מהם, אומר שהם מתבייתים על מבחר מצומצם של ספרים שבעיניהם הם המיטב, ומרכזים סביבם את המאמצים לקבל הנחות מההוצאות. "הבעיה העיקרית של תקופתנו היא קוצר הזמן, שצריך להתחלק בין הרבה עבודה לבין הרבה עיסוקים המתחרים על הפנאי. לכן אם כבר קוראים, כדאי שזה יהיה דברים טובים. אנחנו לא אומרים קנה אחד פלוס אחד ולא קנה ארבעה במאה, אלא קנה ספר אחד, אבל קנה ספר טוב, וקנה אותו מוזל".

אתה מספיק לקרוא את כל הספרים שמופיעים? איך אתה יודע מה טוב?

"אני מעל שלושים שנה במקצוע. אני קורא לא מעט. הרבה ספרים אני מתחיל – ואת חלקם אני יודע להניח מהיד. אני לא חוסם את כניסתם של ספרים לא טובים, אבל אני מעמיד אותם על המדף במחירם המלא, ומה שקורה להם תואם בדרך כלל את איכותם. אליי באים לכתחילה לקנות דברים יותר מיוחדים; אנשים יודעים שאם חשקה נפשם ברב-מכר חדש הם יכולים לחכות חודש-חודשיים ולקנות אותו בזול ברשתות הגדולות".

אתם ממשיכים להרוויח, או שקשה לשרוד?

"לא עובדים לשם שמיים. אבל אלו זמנים אחרים. פעם מעמד הספר היה שונה. יוצאים הרבה יותר מדי ספרים, בהרבה פחות מדי סלקציה. זה מעמיס גם על הקהל שצריך לברור ספרים טובים, ומבלבל אותו".

*

על לוח המודעות ב'תולעת ספרים', רחוב מלכי ישראל, בין ארונות התצוגה לשולחנות הקפה והקריאה: שתי מודעות על מופעי מחול, ומודעה בדבר רסיטל לצ'מבלו; קליניקה להשכרה, מתאימה גם לקבוצות, בנאות אפקה; ימי עיון של האגודה הישראלית לפסיכותרפיה; תוכנית לימודים של הפורום הבינלאומי לשדה הלקאניאני; קבוצות קריאה בפרויד ולאקאן; הזמנה לערב לרגל הופעת הספר 'ואלקירי', שנערך בחנות; מסיבת סופשבוע בלב מדבר, בחאן שחרות.

הרבה ספרי פסיכותרפיה יש בחנות הזו, שאף מחזיקה בהוצאת ספרים מיוחדת למטרה זו. וקיר שלם של ספרי אדריכלות, עיצוב ואמנות. כוננית פילוסופיה, שולחן שירה, שלל ספרונים של רסלינג. כל הספרים חדשים, והמחירים מלאים, או עשרים אחוז הנחה מהמחיר הקטלוגי, למעט שולחן אחד של ספרים בחצי המחיר. לא נורא; בשכר שעה טיפולית אפשר לקנות חמישה ספרים במחיר קטלוגי.

בין זגוגית חלון הראווה לבין הספרים מוצגים לראווה אורחי בית הקפה עצמם. לבושים נכון ומסופרים עדכנית. למי שמעדיף שקט – כלומר, כרגע, המפוחית של בוב דילן – מחכים שולחנות בעומק החנות, בחלק הנסתר. הרבה מהסועדים יושבים בזוגות – עם בן זוג אנושי, או בדרך כלל בזוגיות עם מחשב נייד. שלהי בוקר.

נכנס רפי וייכרט, מו"ל ומתרגם של שירה. מסַפר חדשות חטופות לפאני הבעלים והמוכרת. יש לו מטרה מוגדרת: להציץ בספר החדש על יונה וולך, 'שחררי את חרצובות לשונך, אישה' מאת צפרירה-לידובסקי כהן. מה החליט? קנה או לא? לא עניינכם.

זו חנות של שתי נשים. פאני הרשנזון ואליענה יידוב. הן הקימו אותה, מספרת יידוב, לפני 26 שנים בדיזנגוף סנטר, עם התמחות באדריכלות ובאמנות. עליית שכר הדירה העבירה אותן לרחוב באזל כשעוד היה שם שוק. בבאזל הקימו השתיים את ההכלאה עם בית הקפה. "והיה מותר לקחת ספרים מתוך החנות ולקרוא. אבל אז האזור נהיה מתחם באזל והעלו מאוד את שכר הדירה, ונאלצנו לעבור שוב". הן הגיעו למקומן הנוכחי, ליד כיכר רבין, והתחדשו שוב, הפעם בהתמחות נוספת, פסיכולוגיה.

עוד ספציאליטה שלהן, עוד מהימים בדיזנגוף, היא ערבי השקה לספרים, אחת לשבוע. הן המציאו את זה, כך אומרים, "אבל היום כולם עושים, גם צומת וסטימצקי, וכיוון שכולם מעדיפים השקות לספרות יפה אנחנו מתמקדות עכשיו בערבים לכבוד ספרי עיון". ומה סוד השרידה שלהן אל מול פני המלחמה החזקה עם הרשתות? "כולם שואלים את זה. אני חושבת שהסוד טמון בהבדל בין קנייה לחוויה".

יותר ישראלים מאיתנו: עולי רוסיה מחזירים את התרבות הישראלית לשורשיה

הכתבה הופיעה במוסף 'דיוקן' של העיתון 'מקור ראשון' בי"ד בתשרי תשס"ז, 6 באוקטובר 2006. כל הזכויות שמורות לצור ארליך ולעיתון מקור ראשון.

הגיע הזמן לפוצץ את הבועה. את הבועה שעוטפת ישראלים ותיקים וגורמת להם לחשוב שעולי רוסיה יוצרים לעצמם בועה תרבותית, גטו מתנשא דובר רוסית. לגלות, במפתיע, שדווקא העולים הם אלה שעשויים להחזיר את התרבות הישראלית אל הישראליות האבודה שלה. אל מה שהיא תיכננה להיות. אל הייחודיות שהיתה יכולה להיות לה.
הזֶמר, השירה והתיאטרון הישראליים, שלושתם נולדו בחיקה של התרבות הרוסית, עם כוונות להצמיח ממנה גם שורשים יהודיים. אבל בארץ קרה מה שקרה: הזֶמר העממי פגש את הפופ המערבי; השירה עברה בשנות החמישים לתחום ההשפעה הפוסט-מודרני, והפכה בחלקה לשפת סתרים של קבוצה קטנה שאיבדה קשר עם הציבור; והתיאטרון, איך לומר, שכח מה זה להיות יהודי.
בשלושת התחומים האלה פועלים פה עתה אמנים יוצאי התרבות הרוסית, שלא רק מתרגמים את התוצרים הרוסיים לעברית, אלא יוצרים יצירה מקומית, מקורית, בכלים הרוסיים. פתאום יש לנו כאן מעבדה חיה שמלמדת איך היתה התרבות הישראלית נראית כיום אילו המשיכה ללכת במסלול שהתחילה בו.
*
"ההשתלבות בתרבות העברית, מתוך השורשים ה'רוסיים' שלנו, היא בשבילנו הדבר הכי טבעי", אומר סשה קרופיצקי. "זה הפטריוטיזם, האכפתיות ממה שקורה בארץ, התחושה שבארץ כולנו חיים יחד ושעלינו לחלוק את מה שיש לנו עם אחינו. לכן אנשים עובדים קשה ליצור בָּארְד עברי, על אף שיש להם על זה רק הוצאות. זו הסיבה שלמרות שבכל רחבי העולם מהגרים מרוסיה יוצרים היום בארד ברוסית, בישראל יש ניסיון ליצור בארד בשפת המקום".
מהו הבָּארְד הזה, שקרופיצקי (43), זמר בארד בשעות הפנאי ודיקאן פרויקט 'נעלה' בשעות העבודה, מדבר עליו? זו תרבות שנולדה כתגובת נגד למשטר הסובייטי. שירה 'ספרותית' מולחנת, שהשיבה בברית המועצות רוח אסורה: שירים על הפרט, על רגשות שבחוצפתם הם בלתי סוציאליסטיים, על אהבה, על חופש, ואפילו, שומו שמי הקרמלין, על אמונה באלוהים. בדרך כלל הכותב הוא גם המלחין, הזמר והמלווה בגיטרה. הבארד הופץ במחתרת, נחגג בפסטיבלים סודיים ביערות, והפך לשפה המשותפת של עשרות מיליוני אזרחים סובייטים משכילים שסלדו מהקומוניזם.
קרופיצקי נזרק בצעירותו מלימודי הדוקטורט שלו בגלל פעילותו הציונית. פעילות הבארד שלו באותם ימים היתה לגביו חלק בלתי נפרד מהפעילות הציונית: שתיהן, הוא מסביר, היו מחתרתיות ולא חוקיות, ושאפו לאותו כיוון – החירות. הוא זוכר פסטיבלי בארד ביערות עם רבבות משתתפים שבנו ערי אוהלים, ועם שוטרי חרש שלפעמים סיכלו את האירוע. "הפעלנו מועדון בארד תוך משחקי חתול ועכבר עם השלטונות. חילקנו קלטות, ארגנו הופעות. רבים מהפעילים היו יהודים, וכשהחלה העלייה המועדון הפסיק לפעול".
אבל הבארד הוא בעל נשמה ציונית גם באופן אחר. כי מהו הבארד אם לא גלגול של תרבות ה"מסביב למדורה", ותרבות הזֶמר האיכותי-אמנותי – שני יסודות שאפיינו את התרבות הישראלית בימי ראשיתה, בימי ההשפעה הרוסית שלה, אך כמעט נעלמו ממנה. קחו את שני אלו, הוסיפו להם את התהליך העולמי של היווצרות ה'יוצר-מבצע', וצקו על זה מצרך נדיר בתרבות הישראלית: הצבת חלופה לתרבות השלטת והִתְגָרוּת בתכתיב הפוליטי של החלונות הקובעים – והנה לכם הבארד הרוסי. לייסד פה היום תרבות של בארד עברי פירושו למחוק מהמוזיקה הישראלית בוויש אחד גדול עשרות שנים של פופיזציה, להשתיל במקומן עשרות שנים חסרות של התפתחות טבעית, ליישר את הבלורית והתואר שהתקמטו ולהמשיך ללכת כאילו כלום.
בישראל היתה לשירת הבארד קריירה של אורח מזדמן. בשנות השישים חזר ארצה שליח המוסד בברית המועצות יעקב שרת. הוא גילה שם את העולם המחתרתי של הבארד, התלהב, ותירגם שירים נבחרים. זה היה גרעינו של המופע המצליח מ-1969 'הלוך הלכה החבריה". ב-1989 הופיע תקליט הבכורה של ארקדי דוכין, שהוקדש לשירי הבארדיסט המוכר מכולם, ולדימיר ויסוצקי. מהתקליט הזה זכור בעיקר שיר קליל יחסית, 'טמבל'. כוכב 'הלוך הלכה החבריה', ליאור ייני, שב אף הוא בתקליט משירי ויסוצקי ב-1995. "אולי נעשֶה עוד תקליט כזה", ייני אומר היום. מה מושך אותו בבארד? "אני פשוט אוהב את זה. דברים יפים, כנים, אמיתיים, לא רק מסחריים".
עיקר פעילות הבארד בישראל כיום הוא כמובן בשפה הרוסית. בכינרת, בכרמיאל ובעוד מקומות נערכים פסטיבלים בהשתתפות אלפים. בברית המועצות פסטיבלים כאלו היו הסוד המשותף של שכבת האינטליגנציה שסלדה מהמשטר. "שירי הבארד סייעו להרבה אנשים בעמידה פנימית נגד התרבות הרשמית המוכתבת שבכלי התקשורת, ואיחדו עשרות מיליונים", מסביר זאב גייזל, לשעבר אסיר ציון וכיום מתמטיקאי ופעיל מרכזי בתרגום ובהפצה של הבארד העברי. "הם מעוררים הזדהות ורגש לאו דווקא ניתן להגדרה; מין נוסטלגיה למשהו שאינו קיים". גם עתה, בארץ, הבארד הוא מוקד הזדהות של העולים מהשכבות המשכילות. אחד האבות-האגדות של הבארד, יולי קים, חי כיום בארץ.
הבארד בעברית, לעומת זאת, עוד בחיתוליו, אך הוא עקשן גדול. מרק פביס לקח על עצמו לגדל אותו. הוא מאתר אמני בארד עם נכונות לשיר בעברית וחושף אותם לקהל דובר העברית באמצעות המופע שהוא יזם, שאף מלווה בתקליטור – 'כל עוד הארץ תנוע'. "בארד הוא לא רק תרבות, אלא גם דרך לומר דברים, להעביר ניסיון אישי", אומר פביס. "חשוב לנו לשתף את דוברי העברית במה שחשוב לנו כל כך".
"כל עוד הארץ תנוע" הן מילות הפתיחה של אחד משירי הבארד המפורסמים, 'תפילתו של פרנסואה ויון' מאת בולאט אוקוג'אווה בתרגום יעקב שרת. המנגינה – מאותן מנגינות רוסיות רוויות ערגה. הנה ראשיתו של השיר הלא ממש מרכסיסטי: "כל עוד הארץ תנוע, כל עוד אור שמש קורן, / אשא תפילה אליך: תן, תן לַכול מה שאֵין. / ראש לחכם על כתפיים, סוס למוג לב אנא שלח, / תן למאושר רוב כסף – ורק אותי אל תשכח. // אשא תפילה אליך: עולם ומלואו בידְך. / לצמֵא השלטון והכוח שלח הנאָה ושִמחה. / תן לַנדיב קצת מרגוע, עד לַיל יחמוק חרישי; / מלוא כפרה תן לקין, ורק אל תשכח גם אותי".
פביס מדווח על הזמנות שהם מקבלים לאירועים, ועל התעניינות גוברת ותגובות נרגשות. כך זה גם נראה בערב 'כל עוד הארץ תנוע' בירושלים, לפני חודשים אחדים. ההתרגשות בלטה יותר בקרב המבצעים על הבמה: כמצופה מילדי אמא רוסיה, הם שופעים רגשנות, השתפכות הנפש ויראת כבוד כלפי השירים.
*
מעט יוצאות דופן בערב הירושלמי ההוא היו שתיים חפות ממבטא רוסי, שבמקום הייסורים הכנים, הדרמטיות והמיית הלב הרוסיות בלטה בשירתן חדווה קלילה. אלו הן חדוה גולדשמידט ונעמי אורן; אולי זמרות הבארד היחידות בעולם שאין להן שורשים רוסיים. שתיהן שותפותיו של סשה קרופיצקי להרכב המבצע שירי בארד ברוסית ובעברית. שתיהן היו כבנות עשרים, בתחילת דרכן העצמאית, כשהגיע גל העלייה של 1990, ונטלו חלק פעיל במאמץ הקליטה. ההרכב נוצר כשהן וקרופיצקי היו מדריכים ב'גשר עלייה': מחלקה של ארגון 'גשר' שפעלה לקירוב בין ישראלים ועולים.
השיר שתפס לראשונה את חדווה גולדשמידט ברשת הבארד היה שיר הערש הבארדי 'זליונאיה קרטה', כלומר מרכבה ירוקה. היא היתה אז בתחילת עבודתה עם צעירים עולים, וערב שליחות לרוסיה. אחר כך באו הפעילות ב'גשר עלייה' וההרכב. באחת ההופעות שלהם, באירוע פנימי ב'גשר', היא גם הכירה את בעלה לעתיד, הבמאי לעתיד גלעד גולדשמידט. הוא ראה, והתעניין מי זאת. המרכבה הירוקה תצוץ אצלם עוד בהמשך: 'מרכבה ירוקה' הוא שם סרטו החדש של גולדשמידט, העוסק בעולה צעיר המגלה ערב חתונתו שאינו יהודי לפי ההלכה. השיר מלווה את הסרט.
"היה חשוב לנו שיהיה בסרט קטע של תרבות, של שיר, של משהו שנטוע בחייו של הגיבור", היא מסבירה. "אנשים בישראל לפעמים לא מבינים את העומק והעושר של התרבות הרוסית. חושבים שהכול מסתכם בשפה, אוכל ושתייה. זה בהחלט אחד המניעים שלי לנסות לחשוף ישראלים ותיקים לבארד.
"קורה הרבה שברגע שאני פוגשת יוצאי רוסיה ומספרת להם שאני עוסקת בבארד נפערות להם העיניים ונופלות כל המחיצות. כאן ההבדל הגדול בין הבארד לבין ה'שירים הרוסיים' שאנחנו כישראלים מכירים, 'קטיושקה' וכל השאר. מעבר לכך שהם ברמה נמוכה בהרבה משירי הבארד, הם גם מזוהים עם המשטר הסובייטי. כששרנו שירים כאלה בפני עולים הם התחרפנו. פניהם חוורו". זאב גייזל מנסח את זה כך: "אנשים חושבים שהם משמחים אותי כשהם שרים לי 'קאלינקה' ושאר שירי הצבא האדום. כשזה קורה אני פשוט יוצא. זה כמעט כמו לשיר ליהודי יוצא גרמניה את 'הורסט וסל'"(שיר המזוהה עם גרמניה הנאצית).
אצל נעמי אורן, שותפתה של גולדשמידט, ההיכרות עם הבארד היתה חלק מהתאהבות כללית בשפה הרוסית. התאהבות שהחלה כשלימדה עולים צעירים באולפן. מאז כרוכים חייה בשפה הרוסית. "השירים התחברו לכל לימוד הרוסית ולכל הנסיעות שלי לרוסיה, וראיתי שזה קוד תרבותי של שיח עם אנשים משכבת האינטליגנציה. יש בשירים האלה משהו מאוד לא בנאלי; מימד אוניברסלי שמדבר להרבה אנשים. כבש אותי גם הדמיון לסוג מסוים של שירים ישראליים. תמיד חשבתי שהתרבות של השירה מסביב למדורה היא המצאה ישראלית, ופתאום מתברר שזה הגיע משם".
חשוב לך להכיר את זה ליותר ישראלים?"לפני 15 שנה הייתי אומרת – מאוד מאוד, כי זה יכול לשבור סטריאוטיפים שליליים על עולים. היום אני חושבת שרוב הישראלים כבר מודעים לעושר התרבותי של עולי רוסיה, אם כי לא לעומק. מאוד משמח אותי לראות ישראלים במופעים האלה".
ואילו ליורי ליפמנוביץ (38) ממועדון הבארד העברי-רוסי 'זמרת הארץ' לא אכפת במיוחד אם ישראלים יכירו בארד או לא. חשוב לו יותר המסר שהוא מעביר במעין-בארדים שלו. למשל, אחד הבתים של 'אני מאשים': "פושעים, הסתכלו בעינֵי השכול, / בפני האבל הרכינו ראשים, / כל עוד השלום, האליל האכזר של השמאל, / דורש קורבנות חדשים".
הדגש ב'זמרת הארץ' הוא בשירים אקטואליים, לעתים קרובות סאטיריים, שבניגוד לבארד המסורתי אינם נמנעים מלהיות פוליטיים במפורש. האנטי-קומוניזם של הבארד הקלאסי מיתרגם אצלם לאנטי-שמאלנות מקומית. בשש שנות קיומו של המועדון הופיעו שני תקליטורים בעברית, נערכו מופעים ברחבי הארץ, אורגן מדי שנה פורים-שפיל, וגם הופיעה כתבת מגזין ב'הארץ'. בפתחה הזהירו העורכים את הקוראים, שהתרגלו מן הסתם ש'שירי מחאה' הוא ביטוי נרדף ל'שירי שמאל', שעליהם להצטייד בקיבה חזקה.
"מאז שאני זוכר את עצמי שיחקתי בחריזה ברוסית", מספר ליפמנוביץ כשהוא נשאל מהיכן יכולת החריזה העברית שלו. "בעברית בהתחלה לא העזתי, אבל ברגע מסוים זה פשוט פרץ החוצה". חריזה מפתיעה מאפיינת את שירי הסאטירה האקטואלית העבריים בבלוג של שאול רזניק, סטיריקן ב'ווסטי'. במעין קינה לנפתלי הרץ אימבר, למשל, חרז את יהודה סעדו עם פועַל עברי: "אוי, מוקדם גן עדנה נסעת! / לו היית חי, עטור שיבה, / שר היית עם יהודה סעדו / ב'כוכב נולד' את 'התקווה'". "השפה הרוסית מוסיקלית ומאפשרת חריזה משוכללת, בניגוד לאנגלית למשל, ובדומה לעברית", מסביר רזניק.
*
והנה גלשנו מבארד לשירה. האמת היא שהספרותיות של הבארד, ומנגד המוסיקליות של השירה הרוסית והשפה הרוסית, הופכות את התחומים הללו לדומים מאוד. בתרבות הישראלית אין הרבה קשר בין המוזיקה הקלה, ממלכתם של הזמרים, לבין השירה הכתובה. וזו בדיוק התרומה שמציעה כאן התרבות הרוסית: לקרב את הממלכות הללו זו לזו. להחזיר לשירה הכתובה את המוזיקה שבה, את הכיף והנגישות והפופולריות; ולהחזיר לזמר ולפזמון את כבודן של המילים, את המורכבות והעומק.
עולים עם ותק צנוע בשפה העברית מצליחים להוציא מן העברית פעלולי חריזה ולשון שמעטים הישראלים שיכולים להשתבח בהם. הם נוטלים חלק פעיל בניסיונה של קבוצת משוררים ישראלים להשיב את הכבוד האבוד של השירה המחורזת והשקולה. "אני משתאה בכל פעם לשיעור הגבוה של כתבי היד שמגיעים מדוברי רוסית", אומר המשורר דורי מנור, עורך כתב העת 'הו!' המזוהה עם המאבק הזה. "אפשר כמובן לומר שזה בזכות ההיכרות האינטימית עם שירה, שאופיינית להם. אבל נראה לי מהותי יותר לזכור שהשירה העברית המודרנית בראשיתה כל כולה טבלה במרחצאות סלאביים. מִדור ביאליק, דרך רחל והמודרניסטים, ועד דור הפלמ"ח. אצל חלק מהכותבים ילידי רוסיה שכותבים בעברית אני רואה המשכיות אורגנית ומשכנעת לשירה העברית כפי שהיא היתה מתפתחת תיאורטית, אלמלא ההשפעה האמריקנית והאירופית-גרמנית בשנות החמישים".
אלי בר-יהלום יסכים כנראה עם כל מילה. בר-יהלום (38), מרצה חיפני לחשיבה מתמטית, הוא דוגמה לטשטוש הגבולות שבין בארד לשירה, טשטוש שיש עמו כאמור בשורה אפשרית לזמר העברי ולשירה העברית. הוא משורר שכותב שירה רוסית ושירה עברית מהסוג היותר נגיש ומהנה. הוא גם יוצר-מבצע של בארד עברי. בערב של 'כל עוד הארץ תנוע' הוא היה המנחה, ובתקליט האחרון של 'זמרת הארץ' הוא ביצע כמחצית השירים. לא במקרה, השירים הללו גם מופיעים כשירים 'ספרותיים' בספרו העומד לצאת לאור.
הוא עלה ארצה בגיל שש וגדל כישראלי לכל דבר, אך כשהחלה עליית שנות התשעים גילה את הצד הרוסי שבתוכו. מנגד הוא גם התוודע למה שבעיניו הוא הצד הכמו-סובייטי של התרבות הישראלית: הכְתבה מלמעלה של התרבות. כוונתו למהפכני שנות החמישים, חבורת 'לקראת' של נתן זך וממשיכיה, שפסלו את האמצעים המוזיקליים המסורתיים של השירה.
"הפוליטרוקים האלה קטעו את הסינרגיה הטבעית שבין צורה, תוכן ורעיון בשיר. הם כתבו גט לצד המאגי בשירה; לשקילה ולחריזה, אבל לא רק להן. הם אמרו שזה מיושן ועכשיו זה אסור, ואם אתה כותב כך אסור לך להיכנס להיכל השירה, ומותר לך רק לכתוב 'פזמונאות' פשטנית. ישראל מתגלה כמערכת די דיקטטורית, והשירה היא רק דוגמה: מישהו לוחץ על כפתור, ומחליט מה ייחשב שירה ויפורסם בכתבי העת ומה לא. משוררי החרוז והשירה המאגית, המוזיקלית, נותרו לפעול בגטאות תרבותיים".
כאן נכנסת לדעתו ההשפעה הברוכה של הרוסית. "רוסיה שימשה האלמנט המשמר לצורניות, המאגיות, של השירה, כדי לאפשר לה להתעורר עכשיו בארץ מחדש. אולי הטפטוף של השירה הבארדית, והשירה הרוסית בכלל, לישראל לאורך השנים היה מין אינפוזיה לשעת חירום, שהחולה יחזיק מעמד, והמהפכה האמיתית מגיעה עכשיו, כשגדלים הילדים של עליית שנות התשעים. הם הפצצה המתקתקת. אנשים ששפתם עברית, אך הרקע התרבותי הרוסי מעשיר אותה, והתרבות הקיימת בארץ לא מספיקה להם".
"השירה הרוסית מעולם לא באמת נטשה את המשקל והחריזה", מסבירה סיון בסקין (30), ילידת ליטא, מהבולטים שבמשוררים העבריים של העלייה האחרונה. "הסיבה העיקרית לכך, לדעתי, היא ההיקסמות מהשפה, מהמשוררים שיצרו בה, ובעיקר מהאפשרויות הרבות למשקלים וחריזות וירטואוזיים שהיא מציעה. משורר כותב רוסית שמוותר על העושר הזה משול לטַבח שמִגְוון עצום של מרכיבים באיכות מעולה עומד לרשותו, והוא מתעקש להכין פתיתים אפויים של אוסם. לפעמים צריך גם את זה, אבל לאורך זמן זה יוצר תחושה של החמצה. מי רוצה לחיות ככה?"
גם לחינוך הרוסי היא נותנת קרדיט. "אהבת הספר נחשבה שם לערך בפני עצמו. היינו לומדים שירים בעל פה בבית הספר, והם נעשו חלק מאיתנו. הייתי חשופה שם לידע תרבותי רב יותר – ולו משום שהספרות העולמית היתה נגישה ומתורגמת היטב. במעבר לכתיבה בעברית היה לי בונוס: בעברית כל זה נשמע כל כך רענן, שאני לא מפסיקה להתלהב".
"לא שיחקתי שש-בש בטיולי כיתה, / לא הייתי מֶלח, שַמנה, סלתה, / או מוצר בסיס אחר עבור ארצי היפה. / הייתי שישים אחוז כוהל, עם טעם מר של תרופה". כך מתחיל אחד השירים של בסקין. היא משקיפה על הישראליוּת מבחוץ וגם מבפנים, נוכחת וזרה, וזה מסביר חלק מהתועלת שבקריאת השירים הלכאורה-היתוליים שלה.
את מנסה להפוך את קריאת השירה ודקלום השירה ללחם חוקו של כל ישראלי אינטליגנט, כפי שזה ברוסיה?
"בהחלט. אני לא משלה את עצמי לגבי הסיכויים, אבל זאת השאיפה. אני חושבת שבהזנחת השירה אשמים, במידה מסוימת, גם המשוררים עצמם, שרבים מהם הלכו לכיוונים של כתיבה סתומה, לא מובנת, לא מצלצלת, ולא נותרת בזיכרון – וכאן שוב נכנס העניין של החרוז והמשקל, תומכי הזיכרון האולטימטיביים. חשוב לי יותר שאנשים יקראו את לאה גולדברג ואת רחל מאשר אותי, אבל אם מישהו צריך אותי כדי להתחיל לקרוא שירה – אני כאן כדי לתת לו את השמחה וההתלהבות שבשירה".
*
שכרון המעמקים שמשרה עליך החלל החצוב באבן של אולם 2 הקטנטן בתיאטרון החאן, מכין אותך רק מעט להלם הטוטליות ששחקני תיאטרון 'מיקרו' עומדים להנחית עליך. בלי רעש ופעלולים. גם בלי נסיינות-יתר פוסט מודרנית מבלבלת. פה מדבר המשחק. המשחק והחיים. ההתמסרות המוחלטת של השחקנים לדמויות. ההקשבה עד כאב לעצמם ולהתרחשות. הנהימות שעד קצווי העצב, טעמי המקרא שמתגנבים אל הדיבור, הכינור החי המאלתר ברקע. המבטא הרוסי של השחקנים. יעקב ורחל שעל הבמה, ליד הבאר בחרן. התרמית. הנכונות להיות מרומה. שבע השנים. הקושי הנורא שבהיות יעקב, רחל, לאה, יוסף, לפני ארבעת אלפי שנים והרגע הזה ממש. הקהל הצעיר, הנרעש ונפחד. הטוטליות היהודית של החלקיקים האלמנטריים, הקדמוניים. הטוטליות הרוסית של המשחק. תודה לכם שבאתם להצגה 'נדרים'.
להקת התיאטרון 'מיקרו' היא בעצם מעבדה לחיפוש מהותו של התיאטרון היהודי בשיטות רוסיות. 'נדרים' הוא שלב בחיפוש הזה. הוא מבוסס על הרומאן 'יוסף ואחיו' של תומאס מאן. "ניסינו כאן לחפש את היסודות הכי נקיים, הכי קדומים, של הדמות היהודית", מסביר יפים ריננברג (26), שחקן 'מיקרו' והמתרגם שלו, המגלם את יעקב אבינו. "לגלות את ההבנה הראשונה של מושגים כמו אהבה, או אלוהים, תוך התעלמות מהידיעות המוקדמות שלנו. במהלך העבודה נוצרה אצל השחקנים תחושה של נגיעה במשהו מאוד יסודי, שאין בו גוונים. שמחה היא שמחה, כעס הוא כעס. כשהתנקינו מהסטנדרטים הפסיכולוגיים המערביים, כשנחלצנו מהנחות היסוד האירופיות, החילוניות, של התיאטרון העולמי, מהגינונים המקובלים ומההסתרות, גילינו משהו מאוד יהודי בתוך הישירות הזו".
'הבימה', התיאטרון העברי המודרני הראשון, קם ברוסיה כלהקה-קולקטיב שיישמה שיטת משחק רוסית, ובפרט שיטת סטניסלבסקי התובענית, כדי לחקור מהו תיאטרון יהודי. לא נשאר מזה הרבה ב'הבימה' של היום, אך 'מיקרו' הירושלמי ממשיך בדיוק מהנקודה שבה 'הבימה' נטשה את הניסיון ההוא. 'מיקרו' התחיל כסטודיו ללימודי משחק שניהלה הבמאית אירנה גורליק. התלמידים היו עולים, ואסכולת המשחק – רוסית: שוב אותה שיטת סטניסלבסקי, הדורשת מהשחקן להיות חוקר של המציאות, ולשקע את חייו הרגשיים בתוך המשחק שלו. מטעמים דומים, התיאטרון נדרש בשיטה זו להתבסס על להקה קבועה, שחבריה גדלים ומתפתחים יחד. כך קרה שבסיום הלימודים הפך הסטודיו, על תלמידיו ומורתו, ללהקת תיאטרון.
הם משחקים בהתנדבות, ונאלצים להתפרנס מעבודות אחרות. ושוב, הטוטליות: מדי יום הם מקדישים כשש שעות לחזרות ולמפגשים של הלהקה. התיאטרון מיישם עקרונות נוספים מבית היוצר הרוסי. למשל הנחיותיו של במאי האוונגרד מאיירהולד, שכל הצגה שתיאטרון מעלה צריכה להיות שונה לחלוטין בשפתה התיאטרלית מקודמתה, ושהקהל צריך לבוא להצגה לא כדאי ליהנות אלא כדי להתעורר למחשבה.
'מיקרו' אינו מציג מחזות מן המוכן, אלא מעבד חומרים ספרותיים ומקורות יהודיים לשפת התיאטרון. היהודיות שלו, כדאי אולי לציין, אינה מתבטאת בהקפדות הלכתיות כמו הפרדה בין נשים לגברים, אלא ברבדים המהותיים יותר תיאטרלית. החיפוש של 'מיקרו' אחר התיאטרון היהודי האבוד החל בבניית מחזה על פי הרומאן 'שונאים, סיפור אהבה' של יצחק בשביס-זינגר. השחקנים שימשו גם מקהלה, ששרה תפילות מהמחזור. "התחלנו לחשוב מה צריכה להיות מקהלה יהודית", מספר ריננברג. "לא רצינו את הפתרון הקל, לשיר כמו בבית כנסת. אני לא יכול לומר שמצאנו תשובה מוחלטת. חוק גדול במסורת הרוסית הוא שאין תשובות. אם תיאטרון חושב שהוא כבר יודע איך לעבוד, סימן שחייו היצירתיים לא נגמרו. אנחנו מציגים את 'שונאים, סיפור אהבה' כבר שלוש שנים, ואף הצגה אינה זהה לקודמתה. החיפוש חשוב מהביצוע.
"אחרי שעשינו את זינגר שאלנו את עצמנו – או-קיי, אנחנו משחקים יהודים, ושרים מהמחזור היהודי, אבל האם תיאטרון יהודי הוא רק תכנים יהודיים? לכן המחזה הבא שלנו, 'פרידה מדון ז'ואן', עסק בהנגדה בין דון ז'ואן, המיתוס הקלאסי של התיאטרון המערבי, לבין שיר השירים. אחר כך בא 'נדרים'.
"השלב הבא שלנו הוא השלמה ל'נדרים'. כי הרי יהודי, כפי שאנו מכירים אותו כיום, הוא בדיוק ההפך מהאדם התנ"כי חסר המסכות והגינונים ש'נדרים' מציג. לכן בנינו מחזה, שכנראה ייקרא חכמי חלם, על פי טקסטים חסידיים של החוזה מלובלין ושל מרטין בובר, אגדות חכמי חלם של בשביס-זינגר וסיפורי הרשלה. שילוב בין המוניות יהודית מצד אחד, ופילוסופיה ומיסטיקה יהודית מצד שני. שני קצוות שמתחברים יפה מאוד בתוך היהדות. זה מחזיר אותי כל הזמן למה שהרמב"ם כותב, שכשאתה קטן אתה מקיים מצוות כפשוטן, כשאתה גדל אתה חוקר ומגיע לגבהים, עד שאתה מגיע לרובד העליון שהוא שוב ההבנה שאתה מקיים את המצוות פשוט כדי לקיים מצוות. ההבנה שצריך לעבור את כל הסיבובים כדי להגיע לפשטות".
גם את מסורת המשחק היהודית הם מחפשים. "יש מעט טקסטים של מחזות יהודיים קדומים, מימי הגאונים דרך ספרד בתור הזהב ואיטליה של הרנסנס, ועד המחזאות הדתית של רמח"ל, אבל אלו טקסטים. ותיאטרון אינו טקסטים, אינו ספרות, וקשה למצוא תיאור של המעשה התיאטרלי היהודי. יש תיאורי פורים שפיל, אך הם מאוחרים. אצל הקדמונים יש טקסט שאפשר להגדירו כאב הקדמון של התיאטרון היהודי: סדר העבודה של יום כיפור. עשייה תיאטרלית למטרות דתיות, מאוד עמוקה, מאוד מעניינת. דרך חיפושים כאלה אנחנו מנסים למצוא משהו. מה נמצא אני לא יודע, כי אנחנו בתוך התהליך".
יוזמות תיאטרליות בציבור הדתי, כמו תיאטרון תאיר, קשורות לדעתך בחיפוש הזה?
"טוב שיש יוזמות כאלה. היהדות חטפה טראומה מהתיאטרון היווני. התיאטרון הצטייר כתמצית היוונות, וזה גרם להתנזרות יהודית מתיאטרון, וחבל. כי אתה מסתכל על רשימת השחקנים הגדולים של ראשית המאה ברוסיה ורואה שחצי מהם הם יהודים מומרים. הרי מאפיינים אותנו, היהודים, היכולת להזדהות והחיפוש הרוחני. אני לא יודע אם הניסיונות העכשוויים תמיד מעמיקים, ואם הם מחפשים גם את מה שמעבר לתכנים יהודיים. הניסיונות להתחבר לשורש של התיאטרון היהודי, למשל הצגת 'צחות בדיחותא דקידושין' של יהודה סומו (בן המאה ה-16) בתיאטרון תאיר, משמחים וטובים מאוד. אני עובד על דברים כאלה, למשל על חידוש מסורת הפורים שפיל. מסורת נפלאה של מאות שנים שנעלמה. אעבוד בשמחה עם כל גוף שירצה לעשות פורים שפיל. יכול לצמוח מזה תיאטרון יהודי אמיתי".