חמישים שנות התיישבות בשומרון: שיר שבוצע באירוע הלאומי

 אתמול לפני חמישים שנה היה גם נר שמיני של חנוכה וגם עלייה שמינית של גוש אמונים ללב השומרון, ולראשונה עלייה נגמרה בהתיישבות מאושרת בידי הממשלה, מה שנקרא פשרת קדום. לכן נערך אמש ערב מרהיב ומרומם לציון מלאת חמישים שנה להתיישבות בשומרון.

בין דברי הנשיא ויו"ר הכנסת לסרטון היסטורי של נעם יעקבסון, בין קטעי ראיונות עם החלוצים לבין מופעים של יונתן רזאל ואצבעותיו המפסנתרות ושולי רנד עם אנחותיו הקיומיות וחבר נגניו, בין אזכורים והקראה לנעמי שמר שצעדה בראש אחת העליות ההן עם שירה 'איש מוזר' לבין מיצגי אור-קול של חבל הארץ הפורח הזה, היה גם מופע אור קצר של ארז אלאדין מקבוצת אסי קרקסי שלווה בקריאה קצבית פנטסטית של אשר בן-אבו למילים שלי על ההתיישבות בשומרון.

כדאי לפיכך לצפות בחלקים משידור ערב זה באתר ערוץ 7. הקטע שלי מתחיל ב-1:35:30. אדביק להלן את השיר אבל אפשר פשוט לשמוע ולקרוא אותו במשדר. בסוגריים רבועים קטע שדילגנו עליו מטעמי תזמון. תודה למפיקת האירוע רחל הורוביץ ממתנ"ס שומרון של המועצה האזורית שומרון, ולעוזרותיה במפעל זה תהילה בר-נור ושרה קורלק, שזיכו אותי במשימה הנעימה והרעיפו מידע והכוונה כדי שייצא מה שיצא.

מַהוּ שׁוֹמְרוֹן בִּשְׁבִילְכֶם?
אַבְרָהָם שֶׁהָלַךְ עַד מְקוֹם שְׁכֶם,
יַעֲקֹב שֶׁחָזַר לַמָּקוֹם וְחָנָה,
שִׁמְעוֹן וְלֵוִי וְדִינָהּ שֶׁל דִּינָה.
וְיוֹסֵף שֶׁנֶּחְטַף מִדּוֹתָן לְמִצְרַיִם –
אֲבָל כָּל הַשּׁוֹמְרוֹן לִמְנַשֶּׁה וְאֶפְרַיִם!
אַךְ עַד שֶׁיַּחְזֹר הַשּׁוֹמְרוֹן אֶל יוֹסֵף,
שֶׁנִּקְבַּר בּוֹ, הָעָם מְחַכֶּה וְכוֹסֵף,
וְרַבִּים בּוֹ חוֹלְמִים כְּבָר לִנְחֹל נַחֲלָה –
גַּם מִלְכָּה וְנֹעָה וְתִרְצָה וְחָגְלָה
וּמַחְלָה –
וִיהוֹשֻׁעַ מַכְנִיס, חֵי חֲכַם הָרָזִים,
כִּי נִהְיֵינוּ לְעַם בֵּין עֵיבָל לִגְרִזִּים.
[וְאָז – הִתְיַשְּׁבוּת! וְשׁוֹפֵט וְדַיָּן
שֶׁקּוֹרְאִים לוֹ גִּדְעוֹן מְגָרֵשׁ אֶת מִדְיָן
וּבְנוֹ אֲבִימֶלֶךְ מַשְׁוִיץ וּמוּבָס
בְּפֶלַח גַּלְגַּל בְּתֵבֵץ הִיא טוּבָּאס.
וְאֶרֶץ שׁוֹמְרוֹן בְּעֵינֶיהָ קוֹרְצָה,
לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה הִיא נָאוָה כְּתִרְצָה,]
וּבְטֶרֶם הִגִּיעַ הַזֶּמֶר לְגֶמֶר
הַמֶּלֶךְ עָמְרִי קוֹנֶה מִמַּר שֶׁמֶר
אֶת עִיר הַשּׁוֹמְרוֹן, וּבָנָיו, בְּנֵי אַחְאָב,
מְקַשְּׁטִים אֶת הָעִיר בְּשׁוֹמְרוֹן-שֶׁל-שֶׁנְהָב.
כּוֹעֲסִים נְבִיאִים עַל מַרְבֵּק וְעַל רִיב,
וּבָא סַנְחֵרִיב מֵאַשּׁוּר וּמַחְרִיב.
עַכְשָׁו עַל הָרֵינוּ מִתַּחַת שְׁמֵי תְּכֵלֶת
יוֹשְׁבִים שׁוֹמְרוֹנִים וְשׁוֹמְרִים עַל גַּחֶלֶת,
וּבִימֵי חֲכָמֵינוּ יוֹשְׁבִים שָׁם כּוּתִים
עִם כְּרָמִים – שֶׁל עֵנָב אוֹ בִּכְלָל שֶׁל זֵיתִים?
אֶפְשָׁר לְהַגִּיד שֶׁהָעֵסֶק הֻזְנַח
עַד לִפְנֵי נ' שָׁנִים – וּמִסּוֹף הַתָּנָ"ךְ.
אַךְ אָז, כְּשֶׁחָזַרְנוּ, חָזְרָה יָד אוֹהֶבֶת –
הָחֵל בְּסֶבַּסְטְיָה, תַּחֲנַת הָרַכֶּבֶת,
עוֹלִים לְאֵלוֹן-מוֹרֶה שׁוּב וָשׁוּב,
שְׁמוֹנֶה עֲלִיּוֹת עַד שֶׁיֵּשׁ פֹּה יִשּׁוּב,
כִּי מִי שֶׁרוֹצֶה בֶּאֱמֶת לֹא מַרְפֶּה –
וּבֵּגִין אוֹמֵר שֶׁיִּהְיוּ עוֹד הַרְבֵּה!
גַּרְעִינִים שְׁנֵים-עָשָׂר כְּמִסְפַּר שֵׁבֶט-שֵׁבֶט,
לוֹמְדִים פֹּה לָקוּם וְלוֹמְדִים פֹּה לָשֶׁבֶת.
בֶּהָרִים שֶׁיָּדְעוּ מְבוּכָה וּמְבוּקָה
נִדְלָקוֹת בִּשְׁמֵי לֵיל אֲבוּקָה אֲבוּקָה.
חֲלוּצִים אוֹכְלִים בֹּץ שֶׁזָּהָב בּוֹ רָדוּם,
וְזוֹרְעִים אוּנִיבֶרְסִיטָה כְּבָר בְּקָדוּם.
אַדְמוֹת מְדִינָה נִמְדָּדוֹת, אַדְמוֹת סֶקֶר,
מְרִימִים מַשּׂוּאָה, לְזַרְקוֹר תּוֹקְעִים שְׁטֵקֶר,
הַיָּמִים הַכְּתוּבִים בַּנְּבִיאִים מַגִּיעִים
אֲבָל אָז אִינְתִּיפָאדוֹת, הֶסְכֵּם, פִּגּוּעִים,
אַךְ שׁוֹמְרוֹן-יִשְׂרָאֵל לֹא יִירָא אֶת הָאֵשׁ;
הוּא מוֹסִיף וְהוֹלֵךְ, וְהוּא לֹא יִתְיָאֵשׁ.
הוּא לוֹבֵשׁ אֶת נוֹפָיו, הֶחָרִישׁ וְהַחֹרֶשׁ,
וּכְשֶׁפֶּתַע כּוֹרְתִים אֶת שָׂא-נוּר וְאֶת חֹמֶשׁ,
אֶת גַּנִּים וְכַדִּים – הוּא מַגִּיעַ כְּקֶדֶם
שׁוּב לִשְׁתֹּל אֶת הַגַּן וּלְרַפֵּא אֶת הַגֶּדֶם.
וְכָעֵת הַשּׁוֹמְרוֹן בְּלֵיל חֹרֶף מֵאִיר
מִיִּשּׁוּב וּמִכְּפָר, מִגִּבְעָה וּמֵעִיר,
מִשָּׁנָה לְשָׁנָה,
מִיִּשּׁוּב לִשְׁכוּנָה,
מִשְּׁכוּנָה לְגִבְעָה,
מִגִּבְעָה לְחַוָּה,
יְקָבִים יֵשׁ לְיַיִן, עֲגָלוֹת לְקָפֶה,
וּמִצְפִּים לַצּוֹפֶה וּבְרֵכוֹת לַקּוֹפֵא,
מִסְעָדוֹת אֲנִינוֹת מְחַכּוֹת לַמַּקְפִּיד –
וַאֲנַחְנוּ עוֹדֶנּוּ הוֹלְכִים עִם לַפִּיד,
מַדְלִיקִים נֵר מִנֵּר וּשְׁמָשׁוֹת מִשַּׁמָּשׁ;
כִּי עַל אַף שֶׁיֵּשׁ אוֹר כְּבָר, וְיֵשׁ גַּם מַמָּשׁ,
עוֹד הָאָרֶץ רַבָּה וְנִמְתַּחַת מִנֶּגֶד,
וְגִבְעוֹת עוֹלָמָהּ מְכִינוֹת לָנוּ מֶגֶד
וְיָמִים בִּכְנָפַיִם בַּדֶּלֶת דּוֹפְקִים –
יֵשׁ עוֹד מָה לְהַפְרִיחַ וּמָה לְהָקִים.
אֶת הָאֹמֶר נַבִּיעַ, נַגְשִׁים יוֹם לְיוֹם:
הֶחָלַת רִבּוֹנוּת; תּוֹשָׁבִים עוֹד מִילְיוֹן.
רִאשׁוֹן כָּאן צָעַד אַבְרָהָם אָבִינוּ
וַאֲנַחְנוּ נַמְשִׁיךְ – כִּי מֵעוֹלָם קִוִּינוּ.

וכאן פוצח יונתן רזאל בשירת "הטוב... כי מעולם קיווינו לך".

תרח וחושם, מילים נרדפות, קללת הקטשופ, קללת הבס: ארבעה שירי חודש

ארבעה שירי חודש, טבת עד אדר ב' תשע"ט - מן הטור שלי 'שורות קצרות' במגזין ללימוד עברית  IVRIT מבית ג'רוזלם פוסט.

טבת תשע"ט:

תֶּרַח, חוּשָׁם וַחֲבֵרִים

בַּלַּיְלָה בַּתָּנָ"ךְ שֶׁלִּי יָשְׁבוּ וְגַם בָּכוּ שָׁם

תֶּרַח, שְׁלוּמִיאֵל, לֶמֶךְ וְגַם חוּשָׁם.

בָּכוּ עַל כָּךְ שֶׁבְּיָמֵינוּ שְׁמוֹתֵיהֶם הֵם סֵמֶל

לַאֲנָשִׁים בְּלִי שֵׂכֶל.

שיפוט מהיר 30: חסדי דוד הנאמנים

מהדורה 30 של מדורי "שיפוט מהיר", שנדפסה בגיליון אתמול של מוסף 'שבת' של מקור ראשון.

להציל את המונותאיזם

מבוא לגיור חברתי

מרדכי רוטנברג, בית ראובן מס, 268 עמ'

ממה להציל את המונותיאיזם? מה"מלחמות הגדולות והעריצויות האכזריות הפורצות בין גרסאותיו השונות", כפי שמגדיר זאת פרופ' מרדכי רוטנברג. איך להציל אותו מפניהן? שני ספרים שהופיעו בחודשים האחרונים שואלים זאת ופונים לקריאה חדשנית בסיפורים משפחתיים במקרא כדי להעמיד פרדיגמה חלופית ליחסי הדתות. האחד, 'לא בשם האל' של הרב יונתן זקס, שהופיע בינתיים באנגלית, קורא מחדש את סיפורי יריבות-האחים בספר בראשית ומגלה שהם בעצם חותרים תחת מושג יריבות האחים. השני, ספרו של רוטנברג, מגלה פנים חדשות דווקא בסיפורי גילוי העריות.

רוטנברג, אבי אסכולת הפסיכולוגיה היהודית, ייסד את משנתו על העיקרון הקבלי של הצמצום: האל מפנה מקום לברואיו. זהו עיקרון יהודי; בנצרות ובאסלאם "האל מתפשט וכובש לאין סוף". גם בתחרות בין שלוש הדתות הללו, היהדות מצמצמת עצמה, בעוד לשתי בנותיה יש שאיפה אוניברסלית, להיות דתה היחידה של האנושות. בספרו זה מייחל רוטנברג לאימוץ עיקרון הצמצום גם בדתות האחרות. גם לו מובן שזה חלום באספמיה.

מעשי קצת יותר עיסוקו בשאלת המשנה: איך להציל את היהדות, הסובלת כדבריו מדלדול דמוגרפי חמור. הפתרון טמון בגיור. הגיור היהודי מבטא את עיקרון הצמצום: להבדיל ממקבילותיו באסלאם ובנצרות, הגיור היהודי הוא הצעה, לא מסע כיבושים. במטפורה המרכזית בספר, המטפורה המינית, הגיור היהודי הוא פלירט, פיתוי, חיזור מהסוג המיוחס בדרך כלל לנשים; ואילו השמד, המיסיון, הג'יהאד, כולם "גבריים", כובשים, ובהקצנה – הם מעשי אונס.

רוטנברג רוצה לראות הרבה יותר גיורים, ומציע, בלי להיכנס לדיון הלכתי או מעשי, שנהיה הרבה יותר פתייניים; שיהיה, על פי שיטתו הדרשנית חובבת שיכולי האותיות, יותר גירוי גיורִי. שנאמץ את מסורת הפתיינות של נשות מואב. הללו, סמל הפתיינות המקרבת, גרמו לעתים לגילוי עריות אך הולידו מלוכה: מבת לוט שהולידה ממנו את מואב, דרך המואביות בפעור, ועד חסד רות בגורן לבועז. איך הגענו לזה פתאום? ואיך אפשר להיות נגד גילוי עריות אבל גם ללמוד ממנו לקח טוב? לרוטנברג פתרונים, והוא מציג אותם, והספר מתגלגל מכאן אל הצגת מודל מואב והעריות כאנטי-תזה למודל האדיפלי של פרויד, ומשם אל הקשר בין עִבריות לעברה, ולצורך במתח מיני ובאי-מימושו, ועוד הלאה.

וכך, בהתגלגלות להטוטנית מסחררת, בשפע הברקות וססגוניות רב-תחומית, בדרשנות יפהפייה, מטיח רוטנברג את קוראו מקיר לקיר, מתעוזה מוסרית לריסונה המיידי. השפע גולש מן הכלים הנשברים: הספר בנוי בקפידה, בשערים ובפרקים ובראשי פרקים, עם פתיחות ברורות וסיכומים בהירים – אבל כל זה לא מצליח לעשות לקורא סדר בראש, לעזור לו להבין איך הגיע לאן שהגיע ואיך זה יציל את המונותיאיזם.  ברקיו של רוטנברג מסמנים במעופם שבילי אש בדמות פקעת כאוטית, אך לכל קורא יימצאו מביניהם אלה המאירים לו איזו חשכה חדשה.

הממלכה

אמיר אור, הקיבוץ המאוחד, 558 עמ'

לקרוא רומן שעלילתו ידועה לנו: במחשבה ראשונה מיותר; במחשבה שנייה – הכיף הכי גדול. וכי אילו כתבות אנחנו קוראים במרב השקיקה אם לא אלו העוסקות במכרים אישיים שלנו ובאירועים שחווינו? לראות איך המוכר מתפרש מנקודת מבט זרה, אפילו מתוך סילוף יצירתי  – אין מסקרן מזה.

המשורר הוותיק אמיר אור בחר בסיפורו של דוד המלך לנושא הרומן הראשון שלו. החדשנות בולטת בספרו דווקא על רקע נאמנותו הצמודה לשפע הפרטים המפוזרים במקרא, ודווקא משום שאינו הרומן המודרני הראשון על דוד. גם את קוראי התנ"ך המובהקים, אולי דווקא אותם, יעוררו, ירתקו, ישעשעו, יקוממו, ירתיחו ויסעירו שלל המעשים שעושה אור בסיפור המקראי. הנה המעשים הבולטים:

הנמכה. כל הדמויות הן אנשים בשר ודם, נתונים לתאוותיהם, גסים לעתים בדיבורם. שפת הסיפור היא עברית של עיתון, שפת הדוברים עברית מדוברת עממית, ואפילו פסוקי השירה המקראית מתורגמים, באופן קצת מעליב, לשפת דיבור; רצה לומר, כך היו הדמויות מדברות לו דיברו היום. מבחינה זו, הספר הוא לעתים קרובות מעין תנ"ך רם אולטרה.

אליליזציה. ה' מוחלף בספר באלילי כנען, מתוך הנחה שאמונת ישראל נוצרה בתקופה מאוחרת יותר. פלצות אוחזת בקורא כששמואל, דוד ובני זמנם מוצגים כעובדי אלילים; ועדיין, גם אם זה סילוף, יש כאן שיקוף לאחיזה החזקה של הפגניות בעם ישראל בתקופת המקרא, שיש לה עקבות רבות במקרא; ויש בכך גם יתרון עלילתי, כי מה שהאלים מורים ועושים מובן, מנקודת מבטנו המודרנית, כמניפולציות של מלכים וכוהנים.

יִיווּן. אור, מייסד 'הליקון' ומהמזוהים עם מה שאפשר לכנות הלניזם בספרות העברית, מוקסם מהפלשתים, נותני-חסותו של דוד ואויביו. גויי הים מוצגים כמעין קדם-יוונים, והדבר מאפשר לאור  למהול בתכליתיות הסיפורית המקראית נופך מן המיתוס והאפוס היווניים.

עיבוי. כל מה שהספרות המודרנית התברכה בו לעומת התנ"ך מורעף עלינו כאן. תיאורים, הלכי נפש, קורותיהם של דמויות משנה ופשוטי עם, השיחות בהרמון נשותיו של דוד, ומה לא.

פוליטיזציה. או אקטואליזציה. היא נעשית ברמזים משעשעים ההופכים לרגע את אבנר בן נר לאריק שרון ואת יואב למשה דיין. רק לקראת הסוף זה עובר לרגע מרמת הדאחקות לכדי הֲטָפוֹנֶת  על ההתנוונות המוסרית כביכול הקורית לכל מדינה כשוך ימי התקומה והלהט. לא נורא: הספר נזהר מלהיות אלגוריה עכשווית.

פרשנות. פעמים רבות מציע הרומן פתרון לפערים ולתהיות שהסיפור המקריא מותיר. לא פעם, הפתרונות הללו ריאליסטיים ועשויים להתקבל על דעתו של הקורא המסורתי. מה הקשר, למשל, בין אדוניהו לבין אבישג, שסיפוריהם מובאים בפרק אחד בספר מלכים? לְאור פתרון. ועוד ועוד.

קל להתקומם על המעשה החילוני והמחלל של רומן זה. אבל נראה שקורא מאמין המצויד בדי ביקורתיות, פתיחות, חוש הומור, שכל ישר ועור עבה יידע לרדות דבש מהיערה הזו. מה עוד שהרומן יעורר אצלו חשק עז לקרוא שוב את ספר שמואל – וזה טוב לכולי עלמא.

סילנד

נגה אלבלך, עם עובד, 166 עמ'

האזנה למוזיקה קלאסית היא הצד הרוחני היחיד בחייו האפורים, חיי פקידות ופנסיה, של נתן כרמי – לפחות עד שנכנס לחייו ולדירתו עובד-זר בולגרי שנמלט ממעסיקו הנוגש. נשתמש אפוא במונחים מעולם הפלאות המוזיקלי, ונאמר שהספר "סִילֵנְד" הוא רביעייה לכלי מיתר, לא סימפוניה כפי שאפשר לצפות מספר המכונה בעטיפתו "רומן"; רביעייה קאמרית של כינור ראשון שהוא נתן כרמי, וכינור שני שהוא פטר העובד הזר, וּוִיולה שהיא המורה גליה, היחידה שהינה שותפת-סוד בכל מעגלי הסיפור, וצ'לו שהוא טיפוס ששמו מייקל; רביעייה שנוסף על צמצום כֵּלֶיהָ היא גם קצרה, בת פרק חטוף אחד במקום הארבעה המקובלים.

"סילנד" הוא נובלה יותר משהוא רומן. וחבל. כי נגה אלבלך היא, אם להמשיך במטפורה המוזיקלית, קומפוזיטורית מצוינת. היא מיטיבה להעביר את המלודיה מכלי לכלי, את העלילה מדמות לדמות. היא יודעת על אילו רגעים לדבר ועל אילו לשתוק. הדמויות שלה, כולן הולכות צעד או שניים מנקודת ההתחלה, צעד או שניים משמעותיים מאוד – ועל כן מצער שאיננו יכולים ללוות אותן הלאה.

הספר דן, בעצם, במתח שבין חוק לבין חסד. נתן הוא איש של הרגלים, של שגרה, של הסדר הטוב, של העולם הישן, ועולמו מתערבל עליו כשהוא נתקל בעובד הזר המוכה והנמלט, שדרכונו הוחרם בידי המעסיק שלו, ואשר בגלל החוק היבש איתרע מזלו ואינו יכול לחזור לארצו. נתן קופץ למי החסד, מסתיר את העובד אצלו ואפילו נותן לו את דרכונו בניגוד לחוק. כל זה גורם לו, לנתן המרובע ומיושן-ההליכות, לתהות סוף סוף על סדרי העולם, בייחוד עולם העבודה, ועל מה שהמחברת מציירת באופן לאו דווקא משכנע כנזקיה של הכלכלה הגלובלית – וגם להגיע אל סף התמוטטות נפשית. הלב יוצא אל האיש הזה, שדיוקנו משורטט ביד אמן.

גליה שכנתו, המורה הצעירה, מצטרפת אל מעשה החסד עם פטר הבולגרי, ובינתיים נתונה בחייה המקצועיים, בכיתה, במהלך של מאיסה בסדרים שמערכת החינוך מכתיבה ובנוקשויות שחלקן פרי המרובעות שלה עצמה. במקביל, אולי בהשפעת מעשה החסד, היא נסחפת אחר מייקל למהלך נוסף של פריעת סדר ויציאה לחופשי, שבו היא מעניקה למרחב הקיברנטי מחסדיה הנשיים. על רקע המיקוד וקוצר היריעה של הספר קשה להבין מדוע נדרש חוט העלילה המפוקפק הזה; הקשר העיקרי הוא הביטוי "חסדיה" שהדבקתי לו כאן.

על חוט מוטיב החסד והתרסתו של היחיד מוסיפה המחברת, במין הופעת אורח על במת הסיפור, סיפור אישי מילדותה שלה, על חסד שעשה אביה בילדותה עם סדרן קולנוע שהיה גם ספסר. חבל שבמקום הרכיבים שכמו הוכנסו לספר בכוח, לא מצאה אלבלך דרך מוצלחת יותר להעשיר את הסיפור ולהעתיר עלינו עוד מכישרון ההתבוננות והמסירה שלה.

שיפוט מהיר 29: ניצחון הרצון

במהדורה 29 של מדורי "שיפוט מהיר" - שלשום, י' בחשוון תשע"ו, 23.10.2015, במוסף שבת של מקור ראשון - על "קונסטלציה של תופעות חיוניות", "סיפוח עכשיו" ו"הכול אפשרי".

 

קונסטלציה של תופעות חיוניות

אנתוני מארה, מאנגלית: שאול לוין, כנרת זמורה ביתן, 350 עמ'

יש לקוות שבחנויות הספרים לא ישלחו את "קונסטלציה של תופעות חיוניות" בטעות למדף ספרי רסלינג, בגלל שמו. רק בקריאה מתגלה כמה ולמה מרגש הוא השם היבש הזה, המרחיק בוודאי קוראים המסתכלים בקנקן. על כן נסלחות גם קלישאות ההלל המפצות, המופיעות על העטיפה. מה גם שהן מוצדקות.

את מה שיש לאנתוני מארה לומר על החיים – הלא הם הדבר המוגדר במילון רפואי סובייטי שהמציא כ"קונסטלציה של תופעות חיוניות" – הוא עיגן כקונסטלציה סיפורית של תופעות ממשיות, חיוניות בחלקן וקטלניות בחלקן האחר, המתרחשות בצ'צניה. מורעבים, נקטלים, בורחים, מבריחים, מתמרנים – זה היה מצבם של תושבי חבל זה, שנקלעו אחרי התפרקות ברית המועצות לשתי מלחמות ונמחצו בין הפטיש, קרי אכזריותם של הרוסים שסירבו לשחרר את החבל, לבין הסדן, הלא הם המורדים האסלאמיים המקומיים והמיובאים (שמהטרור שלהם הספר די מתעלם).

שני הגיבורים המרכזיים ברומן המפעים עד מאוד של מארה הם רופאים, אלה שתפקידם להציל תופעות חיוניות למיניהן. סוניה, הרופאה המנתחת הטובה ביותר בצ'צ'ניה, שחזרה אל בתריה השותתים של ארצה מקריירה מבטיחה בלונדון, ומחזיקה לבדה בית חולים פעיל בעיר חרבה – ואחמד, הרופא הגרוע ביותר בצ'צ'ניה, המוצלח יותר בהנצחת חיים אבודים בציורי דיוקנאות. שניהם קדושים עם חולשות. כקוטב נגדי למעשי הרופאים עומדים החטיפות, הרצח והעינויים שמבצעים הרוסים.

ההווה הסיפורי, שאליו מתנקזים זיכרונות העבר, נפתח בחטיפת חברו הטוב של אחמד אל אתר עינויים המכונה "המַטְמֵנה". אחמד מבריח את בתו הקטנה של החבר, המבוקשת אף היא, אל בית החולים שסוניה מפעילה. ביום החמישי והאחרון של ציר ההווה נחטפת למטמנה דמות מרכזית אחרת. בתווך נמצאים חבר שלישי, שעינויֵי המטמנה הפכוהו למלשין; אביו ההיסטוריון החולה המתמודד עם תלותו בבן שמכר נפשו לשטן; ונטשה, אחותה של סוניה, שבריחתה השנייה מצ'צניה מתגלה, מתוך סבך מובנה של הפתעות כמו-בלשיות, כיָתֵד הקושר את חוטי העלילה.

לכל זה נוספים צללים מהעבָר הסְטָליניסטי, הבלחות שיטתיות מהעתיד הרחוק של הגיבורים, ומזיגה עילאית, מטהרת, מרוממת נפש, בין תמונת מציאות קודרת לפרטיה המפלצתיים לבין תקווה המתגלמת ברוח, באמונה, בהמשכיות הדורות ובעיקר בזיכרון ובאמנות מאפשרת-הזיכרון. רוח האדם עולה כאן מתוך החומר האפל, מתוך הגוף הפיזיולוגי הפלאי והדואב; מתוך אותה "קונסטלציה" שהמילון הרפואי הסובייטי, המטריאליסטי, התקשה להמריא מעבר לה.

למבקר של ניו-יורק טיימס הזכיר הרומן את "מלחמה ושלום". לי הזכיר ברוחו שתי יצירות מופת אחרות, משנות מלחמת העולם השנייה, המעמידות את חירות הרוח מעל מציאות המצור: "הדֶבר" של אלבר קאמי,  ובעיקר "שמחת עניים" של אלתרמן, מקום שם גובר נצח שרשרת הדורות על המלחמה והמוות.

כדאי לקרוא את הרומן הזה. כדאי לקרוא אותו לאורכו בריכוז כדי לא להחמיץ את השלמות הנולדת מהצטרפות הפרטים. כדאי לקרוא את סופו ביחידות, אם אתם מתביישים להיראות בוכים מכאב ומהכרת תודה. 

שיר משמר: איך גילינו את נזיר הספרות אלון מלצר

מאת צור ארליך. מופיע היום במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון', עמ' 36-32.

שש-עשרה שנה שאלון מֶלְצֶר כולו עם הראש במים, באקווריום של התנתקות. אנשים עם כישרון כמו שלו, ודאי אנשים עם כישרון פחוּת משלו, דוחפים את עצמם ברשתות החברתיות, בתקשורת, בהשקות, בהתחככויות, להיות תמיד עם הראש מעל למים, להיות נוכחים. לא הוא. כמו דג מים סוף באקווריום – האקווריום הוא הדימוי שלו עצמו להיאטמותו מרצון – הוא מפיק יופי, יופי לשם יופי, מלטש עד כאב וברק את שורותיו הקצובות, המצלצלות, וכולו במים. בדממה. פנינים אחדות מלפני עשור ומעלה מבצבצות בפורומים רשתיים נידחים, וזהו. הוא באקווריום, ובבודקֶה.

מלצר, עילוי של שירה עברית, מגשים עד תום את אידיאל הפרישות המשוררית. הוא אינו מפיק מכישרונו לא פרסום, לא פרסים, לא פרסטיז'ה, וגם לא פרנסה. בימים תמצאו אותו בביתן השומר בבית ספר בחולון או בכניסה לפארק מים בעיר. משם לחמוֹ. בלילות תמצאוהו בדירת חדר נזירית בקומת קרקע בעיר, אחוז קדחת של קריאה וכתיבה. שש-עשרה שנים עברו מאז פרסם את ספרו השני, הגיח לראיון טלוויזיוני נשכח בתוכנית בוקר, וגזר על עצמו אקווריום. שם הוא מטפח את ספר הענק שלו, ספרו השלישי, ובמרכזו הרומאן-בשירים 'משה' על משה רבנו.

חשבנו, דוד פילאווין ואני, שאנחנו מושים אותו מהמים. הרי הוא כה שמח כשהתקשרנו אליו וכשנסענו אליו לחולון, כה שמח לראות שמישהו גילה אותו בכוח שיריו. כה שמח לשתף ולספר. אבל יש לו תוכניות אחרות. "הביקור שלכם ייתן לי כוח לעוד כמה שנים טובות של שקט", אמר. "אולי עוד שש-עשרה". בעיניו זו מין גזירת גורל, אבל הוא מטפח אותה כמיתוס פרטי. 

גן נעול אדם? עם אביבה זורנברג על קולות ותהומות במקרא

מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון', עמ' 18-14, בה' באדר ב' תשע"ד, 7.3.2014, בכותרת "תנ"ך בגובה הספה".

כל משפט שיבוא פה יהיה רידוד בלתי נסלח. כל משפט שיבוא אחריו יהיה פשע כלפי כל המשפטים האחרים שיכלו לבוא במקומו. מה עושים עם הפקעת המבעבעת הזו של עורקים ונימים, שורשים וצינורות, אקסונים ודנדריטים, תשוקות וטראומות? איך פורסים לפרוסות של שפה מגזינית את תרכובת המקרא-מדרש-חסידות-ספרות-פסיכואנליזה שרקחה אביבה גוטליב-זורנברג, את מהלכיה הפרשניים ההכרחיים והחמקמקים?

זה כשני עשורים שזורנברג היא אחד השמות הגדולים בסצנת לימודי היהדות של העולם דובר האנגלית. בארץ מגוריה ישראל היא בינתיים ידועה פחות. בשפה כותרתית-מגזינית עד קצה גבול הנסבל, נאמר שזורנברג טוענת דברים כגון אלה: שאברהם לקח את יצחק לעקדה כעיבוד לטראומה שחווה מידי אביו תרח בכבשן האש; שהעקדה הייתה טיפול פסיכואנליטי על ספתו של הקדוש ברוך הוא; שאצל יצחק, הדמות הכי שלמה וממומשת לכאורה בין האבות, הדבר התפרץ בימי זקנתו בדמות עיוורון, וחוויית קרבת המוות בעקדה התגלגלה באופן לא מודע להעדפה שלו כלפי עשיו. האם האבות, אביבה ואבינו שבשמיים יכפרו לנו על הוצאת דברים מהקשרם? הקשרם הכמעט אינסופי?

הסתירה היא המסר: עם הרב אמנון בזק על רבנות מאוזנת ועל תנ"ך מאונך

מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'דיוקן של מקור ראשון בי"ד באדר א' תשע"ד, 14.2.2014, בכותרת "השמיים לא נפלו".

לספר 'עד היום הזה' יש אפקט משחרר, מעין זה שהיה ל'מורה נבוכים' על היהודים המשכילים בימי הביניים. הרב אמנון בָּזָק מראה בו לנבוכי הדור, לכולנו, איך אפשר להאמין בקדושתם של ספרי התנ"ך בלי להתנזר מההישגים, המערערים לפעמים, של חקר המקרא והמזרח הקדום. הספר מגולל בסבלנות ובשיטתיות את שאלות היסוד הרגישות של לימוד התנ"ך בזמננו, וממחיש ללומד המאמין שאין ממה להיבהל אבל גם אסור לטייח.

שיפוט מהיר 6: עורכים פורחים

מדורִי 'שיפוט מהיר', המופיע היום במוסף שבת של מקור ראשון ובמוסף ערב שבת של מעריב. והפעם: על 'כתובת אש' מאת יעל נאמן, 'איך שהעולם נהיה לבן' מאת דליה ביטאולין-שרמן, ו'חוזרים לתנ"ך' מאת יהושע גתי.

שמונים שנה במדבר: עם פרופ' מרדכי רוטנברג על יציאת מצרים של האוטוביוגרפיה

מאת צור ארליך. 

הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בי"ג באלול תשע"ב, 31.8.2012, עמ' 32-26, בכותרת "תנ"ך בגובה המדבר".

שמונים שנים של תזזית מלאו באביב לפרופ' מרדכי רוטנברג, והנה נמצאו ברגלו רסיסי תש"ח. ועכשיו הוא מחלים בביתו בירושלים. מי שהעמיד במרכז משנתו הטיפולית וההגותית את האפשרות להלחין-מחדש – לְשַלְחֵן, כפי שהוא קורא לזה – את אירועי העבר האישי, ושהציג זה עתה בספר חדש את השִלחוּן האישי שלו לחייו הסוערים והשובבים, מצא את עצמו על שולחן הניתוחים עם פיסות מתכתיות מעברו, שחיכו 64 שנה כדי לומר לו משהו.

מחאה רבנית בהולה: על סערת תוכנית הלימודים בתנ"ך בחינוך הממלכתי דתי

זִרְקוּ הַמִּשְׁקָפַיִם, הַרְכִּיבוּ מְסַנֶּנֶת.

זִרְקוּ אֶת הַחוֹקְרִים, שִׁמְעוּ אֶל הַגַּנֶּנֶת.

רַק בְּדַרְכֵי מִדְרָשׁ לַמְּדוּ אֶת הַתָּנָ"ךְ,

אַחֶרֶת הַכְּפִירָה יָד עַל גְּרוֹנְכֶם תַּנַּח.

חַפְּשׂוּ בּוֹ רַק אֶת מָה שֶׁהַגְּמָרָא הִכְלִילָה.

לֹא אֶת פְּשׁוּטוֹ, וְלֹא אֶת מַשְׁמָעוֹ חָלִילָה.

מִי שֶׁהִכְנִיס חִקְרֵי מִקְרָא לַאֲתָרָם

שֶׁל הַמּוֹרִים, לְשֵׁם הַעֲשָׁרָה, יֻחְרַם.

שִׁמְרוּ אֶת אָזְנֵיהֶם שֶׁל כָּל מוֹרָה וְרַבִּי

מִשֵּׁמַע שָׁוְא עַל חֶרֶס אוֹ עַל חָמוּרַבִּי.

בְּקֶשֶׁר לָאָבוֹת, יֵשׁ לְהַקְפִּיד שֶׁמָּה

שֶׁתְּדַבְּרוּ בָּהֶם יִרְחַק מֵהַגְשָׁמָה.

שֶׁכָּל תַּלְמִיד מָמָ"ד –

גִּיל רַךְ, תִּיכוֹן, בֵּינַיִם –

יֵצֵא בַּסּוֹף גַּמָּד

צַדִּיק וּטְרוּט עֵינַיִם.

הופיע בטור השירי השבועי שלי ב'מקור ראשון' ביום ו' האחרון (א' באב תשע"ב, 20.7.2012)