שיר משמר: איך גילינו את נזיר הספרות אלון מלצר

מאת צור ארליך. מופיע היום במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון', עמ' 36-32.

שש-עשרה שנה שאלון מֶלְצֶר כולו עם הראש במים, באקווריום של התנתקות. אנשים עם כישרון כמו שלו, ודאי אנשים עם כישרון פחוּת משלו, דוחפים את עצמם ברשתות החברתיות, בתקשורת, בהשקות, בהתחככויות, להיות תמיד עם הראש מעל למים, להיות נוכחים. לא הוא. כמו דג מים סוף באקווריום – האקווריום הוא הדימוי שלו עצמו להיאטמותו מרצון – הוא מפיק יופי, יופי לשם יופי, מלטש עד כאב וברק את שורותיו הקצובות, המצלצלות, וכולו במים. בדממה. פנינים אחדות מלפני עשור ומעלה מבצבצות בפורומים רשתיים נידחים, וזהו. הוא באקווריום, ובבודקֶה.

מלצר, עילוי של שירה עברית, מגשים עד תום את אידיאל הפרישות המשוררית. הוא אינו מפיק מכישרונו לא פרסום, לא פרסים, לא פרסטיז'ה, וגם לא פרנסה. בימים תמצאו אותו בביתן השומר בבית ספר בחולון או בכניסה לפארק מים בעיר. משם לחמוֹ. בלילות תמצאוהו בדירת חדר נזירית בקומת קרקע בעיר, אחוז קדחת של קריאה וכתיבה. שש-עשרה שנים עברו מאז פרסם את ספרו השני, הגיח לראיון טלוויזיוני נשכח בתוכנית בוקר, וגזר על עצמו אקווריום. שם הוא מטפח את ספר הענק שלו, ספרו השלישי, ובמרכזו הרומאן-בשירים 'משה' על משה רבנו.

חשבנו, דוד פילאווין ואני, שאנחנו מושים אותו מהמים. הרי הוא כה שמח כשהתקשרנו אליו וכשנסענו אליו לחולון, כה שמח לראות שמישהו גילה אותו בכוח שיריו. כה שמח לשתף ולספר. אבל יש לו תוכניות אחרות. "הביקור שלכם ייתן לי כוח לעוד כמה שנים טובות של שקט", אמר. "אולי עוד שש-עשרה". בעיניו זו מין גזירת גורל, אבל הוא מטפח אותה כמיתוס פרטי.