|
הציור על העטיפה: פאול קליי, קומפוזיציה קוסמית |
אינני יודע כמה זמן יעבור עד שיימצאו המבקרים, המבשרים וקובעי הטעם שיעמדו על משמעות הדבר שקרה החודש לשירה העברית. הספר של חן קלינמן לא נאכל בסכין ומזלג, לא מתכרסם בעמידה, לא מתעכל בקלות. הוא שוצף וקוצף וחוצף. הוא אוקיינוס. הוא שירה חדשה, אחרת, מתיימרת, מפעפעת, מציפה, ממלאת, מכוננת. נדמה לי שהספר המעז הזה, הממלל את הבריאה והבורא מילון, הוא השירה הכי מז'ורית שנראתה פה מאז אורי צבי גרינברג. זה ספר החיים, ספר על הכול, ספר שירה על-ז'אנרי ועל-סגנוני, ספר של גאונות חסרת בושה כל כך, עד שכפסע בינה לבין מגאלומניה - וחכמי הקריאה יצטרכו להגדיר את הפסע הזה. היה לי הכבוד לעמוד על ערישתו כנקדן-מגיה, או כמי ש"דקדק והביא אל המוגמר" כלשונו של המשורר (אבוי, אני מעלעל בו עכשיו, טרי טרי מהדפוס, ומוצא בלמעלה מ-300 עמודיו שתי שגיאות ניקוד שחמקו ממני כשהספר היה קובץ וורד). לכן נטל הביקורת וההערכה יצטרך ליפול על גורמים אובייקטיביים ממני.
הספר הופיע בהוצאת כתב העת 'עמדה', אבל אין להיבהל מכך: הוא נמצא הלאה, הרבה הלאה, מהמודרניזם הסגפני השנות-חמישימי שתלמידי גבריאל מוקד מקפידים עליו כל כך בדרך כלל. גם הרבה הלאה מהפוסט-מודרניזם של תלמידי-תלמידי מוקד ומהפכותיהם שבשלולית. המהפכה של חן קלינמן פשוט מקפצת בחן על גבי כל אלה וטסה אל הגדול, אל הענק, אל השמיים, אל מלוא מוטת הבריאה, אל האמונה שיש בריאה, אל הידיעה שיש מלוא. אני מדפדף בו עכשיו, פטור מעול נוקדנות נקדנית, שותה את השותת, מותח זרועות כדי להגיע אל הקצוות, נבהל ונדהם. ההכרה, קודם כול ההכרה ורק אחר כך תת ההכרה הלא מעובדת, היא שנפתחת בו כמו מניפה. איזה שיר להעתיק פה, כדוגמה? יש דוגמה מייצגת? יש פה שירים של נביא בן זמננו, יש פה שירים של שפת סתר שיגעונית, יש פה שירים של עלם ביישן שמתפוצץ אל העלמות המתעלמות ממנו, יש פה פילוסופיה שזוללת את העולם. אינני יודע מה יכול לשמש פה נציג. אדביק את שיר הפתיחה של גוף הספר (לפניו, לפני העמודים עם שם הספר והקרדיטים, יש עוד שיר פתיחה, 'רצועה נסתרת' בלשון הדיסקים), שיש בו איזה מין אני מאמין של המחבר. הוא נראה חסר פרופורציות, הוא נשמע פומפוזי, אבל כל צעד מצעדיו הפיליים נקנה בכסף מלא של שירת אמת.