השפה כדימוי לגיבור: על 'שמר-בית' ליונתן יבין

שְׁמַר-בַּיִת / מאת יונתן יבין / עם עובד, תשע"א, 357 עמ'

ביקורת: צור ארליך. הופיע במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' בי"ב באב תשע"א, 12.8.2011, עמ' 19, בכותרת "ונשתעל מכשיר המדפסת דפים רבים".

ההגינות של "הארץ"

כותרת מאמר המערכת של 'הארץ' הבוקר: "הצנזורה של לבנת".

המאמר עצמו, כלומר האותיות הקטנות, מתחיל כך: "טוב עשתה שרת התרבות והספורט לימור לבנת, שפנתה אתמול ליו"ר המועצה לביקורת סרטים עו"ד נסים אבולוף, בבקשה שיקפיא את ההחלטה להגביל את הצפייה בסרט "השוטר" לגילאים שמעל 18. המועצה, שחבריה ממונים על ידי השרה, באישור הממשלה, בחרה לסווג את הסרט בקטגוריית ההגבלה המחמירה ביותר, בלי שנימקה את צעדיה ובאופן שמעורר שאלות מהותיות ביחס לקריטריונים שלפיהם היא פועלת".

המאמר ממשיך ומהלל את הסרט עטור הפרסים, אשר "מגולל את סיפורו של שוטר צעיר, לוחם ביחידת עילית המתמחה בלוחמה בטרור, כשבמקביל נפרש סיפורה של קבוצת צעירים תל אביבית מהפכנית, המחליטה להילחם בפערים הכלכליים הקיצוניים בחברה הישראלית באמצעות חטיפת בעלי הון. הסרט מנסה לעמוד על הקשר שבין כוחות כלכליים דורסניים לבין כוחנות משטרתית-צבאית, ומעלה על פני השטח את כמיהת הצעירים בני מעמד הביניים לחלופה שלטונית".

ובכן, השרה לימור לבנת פועלת נגד הצנזורה על הסרט, ולדעת כותב המאמר "טוב עשתה". אז מישהו מוכן להסביר לי מה רוצה לומר הכותרת "הצנזורה של לבנת"? היא משקפת את העובדות המובאות במאמר בדיוק באותה מידה שהכותרת "ההגינות של הארץ" משקפת את העובדות המובאות ברשומה שאתם קוראים עכשיו.

צבעים בשחור-לבן: על "בראי השפה" לגיא דויטשר

בראי השפה: כיצד המילים צובעות את עולמנו

גיא דויטשר

מאנגלית: עמרי אשר

חרגול ועם עובד, תשע"א-2011, 311 עמ'

סקירה: צור ארליך. הסקירה הופיעה במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' בכ"ז בתמוז תשע"א, 29.7.2011

מסע ההרפתקאות הצבעוני שגיא דויטשר מוליך אותנו בו הוא מסע כפול. זהו סיפורה ההפכפך של חשיפת הקשר הדו-כיווני שבין הלשון והחשיבה – אבל גם סיפור, או משל, על מגבלותיו האנושיות, האנושיות מדי, של עולם המדע. סיפור על הנגיסות שעצלות המחשבה, היצירתיות העודפת, התקינות הפוליטית ואופנת הדעות נוגסות במצוד אחר האמת. הוא ירתק את מי שמסתקרן משפות, את מי שמתעניין במדע ובסוציולוגיה של המדע ואת מי שתוהה על טבע האדם ותרבותו – וגם את כל היתר, בזכות הכתיבה (והתרגום) הבהירה כאספקלריה מאירה, ובזכות ההומור והידענות המאפיינים אותו.

הופיע: העיר האבודה Z, עם תרגומי שירה שלי

"בשנת 1925 אבדו בג'ונגלים של האמזונס עקבותיהם של חוקר הארצות פרסי פוֹסֶט, בנו ג'ק ואדם נוסף, בשעה שניסו לאתר  את שרידיה של תרבות קדומה ואת מיקומה של העיר Z - שם הקוד שהעניק פוסט לאלדורדו האגדית. מה שנועד להיות  התגלית הגדולה של המאה הפך לאחת מתעלומות מסעות החקר המסתוריות ביותר במאה העשרים.

"סיפורו של פוסט, קולונל בצבא הבריטי שקנה לעצמו שם של גבר קשוח, נועז, שאפתן ונחוש, נעשה אובססיה למאות אנשים שהלכו בעקבותיו אל מרחבי הפרא הלא נודעים של ברזיל ובוליביה. עשרות שנים חיפשו מדענים והרפתקנים את שרידי  משלחתו ואת העיר האבודה שביקש למצוא, רבים מהם קיפחו את חייהם, נפלו בשבי האינדיאנים, או איבדו את שפיותם. 

600 הטורים הראשונים

הטור ה-600 במניין טורי שירת-העיתון שלי ב'מקור ראשון' הופיע בשבוע שעבר. היום אני כותב את ה-601.  הטור הראשון הופיע בא' בכסלו תשנ"ט, 17.11.1998. מאז הוא מופיע מדי שבוע ברציפות (ובמספרים: ב-600 מתוך 661 הגיליונות של מקור ראשון שהופיעו מאז).

צהוב בחוץ: עם ירמי עמיר על עיתונות, תרבות, הטיה וחופש ביטוי

מאת צור ארליך

הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בכ"ח בתמוז תשע"א, 29.7.2011.

"אני אוהב שעיתונאים מבטאים את דעותיהם. אשמח גם לדעת למי הם מצביעים. יש בזה גילוי נאות ושקיפות. אני אאמין להם יותר. כדאי להשתחרר אחת ולתמיד מהפרדיגמה המפגרת של 'עיתונאי אובייקטיבי'. אין עיתונאי אובייקטיבי. יש עיתונאי הוגן, שמאפשר חופש ביטוי לכל הצדדים. גם כשאתה מדווח על אירוע אתה לא לגמרי אובייקטיבי. ומעליך יש עורך, שנותן כותרת לא תמיד אובייקטיבית. וזה בסדר גמור. על אחת כמה וכמה כשאתה מראיין או כותב מאמר. מותר לך לומר מה דעתך ולאתגר את המרואיין שלך. עיתון הוא מוצר חי. תוסס. מעניין. חשוב. מרגיז. מעורר. עיתון אובייקטיבי זה עיתון מת".

התקשורת חלשה, השלטון חזק. ירמי עמיר

כך אומר ירמי עמיר, ואני מתכוון לציית לו כאן. ובכן, אודה: אינני אוהב את ידיעות אחרונות. כוונתי לָעיתון בלבד. על כל העיתונים יש לי ביקורת, אבל על ידיעות יש לי בטן. בגלל המונופול. בגלל היהירות. בגלל שיכרון הכוח. בגלל המשחק ברגשות הקורא. בגלל ביזוי המרואיינים. בגלל הצעקנות הצהובה והדיו האדומה. בגלל התעמולה השמאלנית העטופה עור כבש פטריוטי. בגלל הבועתיות הצפון-תל-אביבית המוסווית בגסות סחבקית. בגלל ההסתה היומיומית, המערכתית, הגזענית, נגד המתנחלים. בגלל המסר המתמיד שזאת המדינה של העיתון.

ירמי עמיר עשה דרך ארוכה בעיתון הזה שאינני אוהב. הוא כתב שנים רבות במוספי סוף השבוע שלו, היה סגן עורך (ועורך בפועל) של '7 לילות', בחר מרואיינים בְּעיתון שהמרואיינים בו הם קורבנות, ניסח כותרות בעיתון שהכותרות בו הן סיסמאות, בחר תמונות בעיתון שהתמונות בו הן המסר. אין לדעת, אולי עמיר שימש שם דווקא גורם ממתן – אבל בכל מקרה, הוא היה שם, בלב המאפליה. עכשיו, חמש שנים אחרי שעזב את ידיעות כדי להיות עורך התרבות של 'גלובס', ושנתיים אחרי שעזב גם את גלובס כדי לקחת פסק זמן מהמרוץ המקצועי ולהיות מאמן אישי (קואוצ'ר), הוא מפרסם ספר של חשבון נפש מקצועי. מכה על חזהו ועל חזות של עמיתים. ספר של סיפורים ופיליטונים סביב המקצוע. ובהינתן כל האמור לעיל, זה משמח. סיכה בבלון של מקדש הכוח התקשורתי בישראל – ולא סתם, אלא סיכה מבפנים.

קדוש של השפה העברית: על דב גפונוב

מאת צור ארליך

הופיע במוסף 'השבועון' של 'מקור ראשון' בד' בתשרי תשס"ו, 7.10.2005, בכותרת "מי שמע על דב גפונוב?", במסגרת גיליון מיוחד בנושא "סליחה ששכחנו".

להיות נשכח, זו אולי מהותו של המתרגם. שהרי מה מבקש המתרגם המעולה אם לא להיטמע בלי טביעות אצבע, בלא השאר שריד לעצמיותו, בתוך יצירתו של הסופר שהוא מתרגם? "מתרגם נשכח" היא אפוא מחמאה, אות לכך שמלאכתו היתה מושלמת. תרגומיו הפלאיים של דב (בוריס) גַפּוֹנוֹב היו כאלה. האם הוא עצמו מתרגם נשכח? האם מילאה החברה הישראלית את חוב הכבוד והזיכרון לאחד ממעשיריה הגדולים של הלשון העברית, שפעל במרתף חשוך, חולה ושבור גוף, מנותק מכל סביבה דוברת עברית, מאחורי מסך הברזל הסובייטי? בניסוח אחר: האם שמעתם על דב גפונוב?

צבועים באדום: על מחאת הדיור של השמאל

הטור הקבוע שלי, לפני שבועיים. 
מקור ראשון, כ' בתמוז תשע"א, 22.7.2011. 

שלא תעזו

שֶׁלֹּא תָּעֵזוּ לִבְנוֹת בַּגָּדָה.

שֶׁלֹּא תָּעֵזוּ בִּיהוּדָה.

שֶׁלֹּא תָּעֵזוּ בְּאַף מִגְרוֹן.

שֶׁלֹּא תָּעֵזוּ בְּשׁוּם שׁוֹמְרוֹן.

שֶׁלֹּא תָּעֵזוּ לִבְנוֹת בָּהָר.

שֶׁלֹּא תָּעֵזוּ גַּם בַּמִּדְבָּר.

לֹא בַּגָּלִיל. זֶה נִקְרָא יִהוּד.

הַקְשִׁיבוּ לִי. אֲנִי רוֹבִּין הוּד.

שֶׁלֹּא תָּעֵזוּ לִבְנוֹת בַּנֶּגֶב;

הוּא שֶׁל הַבֶּדְווִים, אֻמַּת הָרֶגֶב.

שֶׁלֹּא תָּעֵזוּ בְּלִי מְהַגְּרִים.

שֶׁלֹּא תָּעֵזוּ כִּי אָז אַחְרִים.

שֶׁלֹּא תָּעֵזוּ לִבְנוֹת בְּיֹקֶר.

שֶׁלֹּא תָּעֵזוּ לִבְנוֹת בִּבְלוֹקִים.

שֶׁלֹּא תָּעֵזוּ לִבְנוֹת בְּחוֹל.

שֶׁלֹּא תָּעֵזוּ לִבְנוֹת בְּזוֹל.

שֶׁלֹּא תָּעֵזוּ לִדְרֹשׁ תַּשְׁלוּם.

שֶׁלֹּא תָּעֵזוּ בְּעֶצֶם כְּלוּם.

שֶׁלֹּא תָּעֵזוּ לִבְנוֹת בִּבְלַאי.

שֶׁלֹּא תָּעֵזוּ לִבְנוֹת עָלַי.

שֶׁלֹּא תָּעֵזוּ, זֶה מְעֻוָּת,

לִבְנוֹת יִשּׁוּב לִיהוּדִים בִּלְבַד.

שֶׁלֹּא תָּעֵזוּ לִדְרֹשׁ מֵידָע

מֵאַף אִרְגּוּן שֶׁל זְכֻיּוֹת בְּגִידָה.

שֶׁלֹּא תָּעֵזוּ לָשִׁיר הִמְנוֹן,

לֹא בַּפָקוּלְטָה לֹא בַּגַּנּוֹן.

שֶׁלֹּא תָּעֵזוּ לִבְנוֹת חוֹמָה.

שֶׁלֹּא תָּעֵזוּ לִבְנוֹת אֻמָּה.

שֶׁלֹּא יַטִּיף לִי מוּסָר שׁוּם טְרוֹל

שֶׁגָּר מִזְרָחָה לְגַבִּירוֹל.

שֶׁלֹּא תָּעֵזוּ לַמְרוֹת אֶת פִּי.

שֶׁלֹּא תָּעֵזוּ לֹא לְהַקְפִּיא.

שֶׁלֹּא תָּעֵזוּ לִבְנוֹת. יֵשׁ דִּין.

שֶׁלֹּא תָּעֵזוּ בְּפָלַסְטִין.

שֶׁלֹּא תָּעֵזוּ לִבְנוֹת סָמוּךְ.

שֶׁלֹּא תָּעֵזוּ לִבְנוֹת נָמוּךְ.

שֶׁלֹּא תָּעֵזוּ לִבְנוֹת לַגֹּבַהּ.

שֶׁלֹּא תָּעֵזוּ לִבְנוֹת בָּרֹבַע,

וְלֹא מִחוּץ לוֹ בָּעִיר-בִּירָה.

וְשֶׁתִּבְנוּ לִי

מִיָּד

דִּירָה!