חיי שלי, מותי, עיניים יקרות: ראיון רדיו שלי על שיר מ"כוכבים בחוץ"

ב-28 בנובמבר 2011 הוקדשה התכנית "בראש צעיר" ברשת א' לספרו של נתן אלתרמן "כוכבים בחוץ". העורכת והמגישה הידענית והמעולה דנה רובין (ואיתה באולפן אמה נגה) שוחחה איתי על השיר "בשם העיר הזאת", וגם על השיר "הנה העצים" (שניהם שירים בלי כותרת מתוך הספר). אני חושב שהייתה לנו שיחה מצוינת. הנה, במוצאי יום אזכרתו של אלתרמן כ' באדר ב', הנה הראיון על השיר שבו לימד אותנו אלתרמן איך לחיות ואיך למות. תודה לנדב שבות על הרעיון ועל העזרה הטכנית.

למה דחק: עם יהודה ויזן על ספרות, שמרנות ומונרכיה

הופיע במוסף שבת, מקור ראשון, י"ז באדר א' תשע"ו, 26.2.2016.

 

פרס היצירה של שרת התרבות הוענק השבוע, עם טקס או בלי, לסופרים ומשוררים רבים למכביר. כאשר הוכרזו הזוכים, לפני כשלושה חודשים, עורר שמו של יהודה וִיזָן הפתעה. לא משום שהוא חדל מעש, אלא להפך, משום שמרוב שהוא רב מעש לא העלינו על דעתנו שגם כתב רומן. שלא לדבר על רומן זוכה.

מתי הוא הספיק לכתוב את 'פֶּקַח', רומן שורץ אסוציאציות ספרותיות, רוחש מקורות השראה ובראשם מנדלי מוכר ספרים וג'יימס ג'ויס, יצירה תובענית אך גם מצחיקה נורא, שופעת קריקטורות של דמויות מוכרות מהסצנה הספרותית? ויזן, שישן בימים וער בלילות, מיזם-תרבות מהלך המקיים את מיזמיו בין היתר מהכספים שהוא מרוויח בשיפוצים, בבניית קירות גבס ובאימון קבוצות כדורסל, הספיק. והוא מספיק גם להיות בן שלושים בסך הכול.

הוא משורר, מתרגם, מו"ל ועורך, ומתברר שגם סופר. בשביל כתב העת עב הכרס לספרות, הגות ויהדות 'דְּחָק לספרות טובה', מין 'התקופה' של תקופתנו, שהוא הקים ועורך, ובשביל הוצאת הספרים הקטנה הקרויה אף היא בשם זה, ויזן מאתֵר תועפות של יצירות חשובות שטרם הוגשו לקורא העברי, רבות מהן הוא מתרגם בעצמו ולאחרות הוא משדך מתרגמים (ביניהם הח"מ); מגייס יוצרים למיזמים, כגון כרך ובו מיטב יצירותיו של עזרא פאונד בעברית; מזמין יצירות חדשות בעצמו ועל פי טעמו בלבד; מאתר, בעזרת אינטואיציה בלשית, יצירות גנוזות ותרגומים זנוחים מאת סופרים עבריים דגולים כטשרניחובסקי, אלתרמן ורטוש; ומראיין הוגים ידועי שם כגון ג'ון סרל, רוג'ר סקרוטון ונעם חומסקי. בין לבין הוא משחיל גם מריבות ופולמוסים עם מחצית הברנז'ה הספרותית – בביקורות משתלחות ב'דחק', וקודם, באופן צבעוני יותר, בימיו בכתב העת לשירה 'כתם' הלוחמני וקצר הימים. 

שיפוט מהיר בשבועות האחרונים: צילה חיון, ג'ואנה קאנון, ענת עינהר

מהתחלה

צילה חיון, אפיק, 232 עמ'

מוסף שבת, מקור ראשון, י"ז באדר א' תשע"ו, 26.2.2016 

בקיץ 2003 נפצעה צילה חיון אנושות מירי מחבלי פת"ח על מכונית משפחתה, בדרך לביתה ביישוב הר-גילה. בתה הקטנה נפצעה אף היא. צילה הייתה מורדמת ומונשמת שבועות ארוכים. כשהתעוררה החלה להתוודע למצבה. שתי רגליה התרסקו. בבטנה נפער פתח ענק ונורא.

האומץ והיצירתיות של צילה הפכו את סיפור התמודדותה עם הפציעה למיוחד במינו; ואותם אומץ ויצירתיות, לצד כנות עמוקה וכישרון כתיבה נדיר, מייחדים גם את הספר המתעד אותו, ועושים אותו לקריאת חובה לכל אדם בעל נפש.

חיון לוקחת את הקורא לסיור בחדרי גופה המרוצץ ובמסדרונות נפשה הנאבקת. היא משחזרת להפליא את חוויית ההיפצעות ואובדן ההכרה, את ההתעוררות אובדת-המילים, את ההזרה של הגוף שחלקו חסר וחלקו כאוב וחלקו נטול תחושה, את ההשלמה ואפילו את הבושה. בעדינות היא מכניסה את קוראיה גם אל הכמוס, האינטימי והמביך. כוח רצון אדיר מוביל אותה לשיקום גופני שמעל ומעבר לפרוגנוזות. אך הכאב, המתואר בספר באיכויות שכמעט מקרינות אותו אל הקורא, גם דוחף אותה לרגעים אל תשוקת המוות.

בהתעקשותה ללמוד "מהתחלה" את מלאכת החיים בסביבתה הטבעית, נוצר חיבור בינה לבין פיזיותרפיסטית המתמודדת בעצמה עם שיתוק ילדים. זהו גם חיבור בין עברה הדתי (ובעלה הדתי) של חיון, ההווה הלא דתי שלה, והחרדיוּת של המטפלת. בהתמודדותה עם הכאב והחורבן האישי היא מתאהבת במוזיקה הקלאסית, מוצאת אפיק ביטוי אמנותי בדמות פציעת בובות, מנציחה בצילום מקצועי את מראה הבטן הפתוחה שלה לפני ניתוח הסגירה, ואפילו בודקת ברצינות אפשרות להיכנס להריון.

חשיבותו החברתית והמוסרית של הספר טמונה בהנצחת מסירותם של אנשים טובים ובראשם בעלה של חיון, ומנגד בתיאורי תגובות בלתי-רגישות שקיבלה. אמנם, לעתים הכאב גרם לה כמדומה להגיב בהפרזה. ובכל זאת, במקרים רבים-מדי אחרים, נראה מדבריה שהרשויות נוהגות בנפגעי פעולות איבה בקרירות ולפעמים אפילו בגסות נוראה. בייחוד נחשפת קהות החושים של זרועות הביטוח הלאומי – הוועדה הרפואית וצוות החקירה הכלכלי. יש לזכור שהדברים מובאים מנקודת מבט סובייקטיבית, ואולי מוטה, של נפגעת.

פצועים ונכים לא מעטים כתבו את סיפורם, אך ספק אם מי מהם עשה זאת בכישרון משכנע כמו צילה חיון. ספרה, הממלל את הגוף, גם נותן גוף למילים. הן מוחשיות ובשריות, ובשיאיהן האסתטיים צליליהן  ניגרים כמיצֵי חיים. חיותו של הסיפור, דיוק הכאב, החיבור בין חמלה לבין חוסר רחמים עצמיים וחוסר רחמים על הקורא, הם שנותנים תוקף ומהימנות לתקווה הגדולה שהוא נוסך. 

הצרה עם עזים וכבשים

ג'ואנה קאנון, מאנגלית: שי סנדיק, תמיר//סנדיק, 423 עמ'

מוסף שבת, מקור ראשון, י' באדר א' תשע"ו, 19.2.2016

"מה מזכיר לכם 4 ביולי 1976", שאל באמצע שנות השמונים שגריר ישראל באו"ם בנימין נתניהו את שומעיו, יהודים אמריקנים. "האם את יום העצמאות המאתיים של ארה"ב, או את שחרור החטופים באנטבה? אם התשובה היא אנטבה, מקומכם איתנו בישראל". אני מכיר מקרוב אנשים שבזכות השאלה הזו חיים איתנו פה.

לאנגלים, יולי 1976 מזכיר לא עצמאות ולא אנטבה. לדידם, זהו היה חודש של גל חום היסטורי. זהו גם מועד התרחשותו של 'הצרה עם עזים וכבשים'. הספר מתרחש ברחוב פרוורי שתושביו הם כמעט קומונה. העלילה, שתחילתה בהיעלמות מדאיגה של תושבת, מתחילה בתחילת גל החום, ונגמרת ביום שבירתו. ההיעלמות מאלצת את התושבים להתמודד עם צל נורא מעברם. לפנינו מודל ספרותי שכיח: גל חום ויובש גורם לרוע האנושי לצוף על פני השטח, עד הגשם הגואל והסמלי. זו אולי הצרה עם 'הצרה עם עזים וכבשים', אבל גם יתרונו: השימוש בתבניות שחוקות אך מנוסות.

כבשים ועזים הן בברית החדשה משל לאנשים טובים ורעים. הספר מראה שבעצם אין לדעת מי כבשה ומי עז. מדובר בעלילת מוסר, מין "מעשה נורא שהיה בעירנו", סיפור על פשע קולקטיבי והסתרה קולקטיבית וחשדות שווא. הזאבים-בעור-כבשים שותקים, והעז היא, כמו אצלנו בתורה, השעיר-לעזאזל.

אז יש לנו תיש, ויש לנו כאמור שיגעון-של-ימי-חום, ויש לנו סודות-ושקרים, ויש לנו ילדים ששואלים את השאלות שהמבוגרים מדחיקים, ויש לנו קהילה פריפריאלית טיפוסית של רכלנים שהם, כצפוי, גם דתיים, שמרנים, נבערים, ובעיקר שונאי-זרים. בשיאה של ההתנשאות הליברלית שבספר, המחברת מכניסה לרגע לעלילה משפחה הודית שבאה לגור בשכונה, רק כדי לתבל את שנאת-השונה של התושבים בתבלין ההכרחי של ה"גזענות".

אמנם, הקטע כתוב כסאטירה טובה. ובכלל, הספר כולו ממלא את התבניות המשומשות בתוכֶן שובה לב, מצחיק ומותח, ומנצל יפה את יתרונותיהן. צימוקי-אירוניה וסוכריות-שנינה בזוקים ברומן לתפארת; אמנם, מעיק ניסיונה של המחברת לבזוק מקוריות אירונית גם באמצעות אזכור אובססיבי של שמות ממתקים ועוגות (כדי כך שהוצאת סנדיק, כמנהגה לצ'פר אותנו בנספחים, הוסיפה לקסיקון מצולם של ממתקים בריטיים).  

אופיים הקיצוני של פשעי "האנשים הרגילים" שבשכונה מקשה על הקורא להרגיש כי "זה עלול לקרות גם לי"; ובכל זאת, בלוטות ההזדהות והדמע פעילות בקריאה, בייחוד כשמתגלים לקראת הסוף דברים פחות-צפויים. בסופו של חשבון, הפסדה של הקלישאתיות יוצא בשכר הקתרזיס המרומם הזה.

תמונות עירום

ענת עינהר, עם עובד, 213 עמ'

מוסף שבת, מקור ראשון, י"ז באדר א' תשע"ו, 26.2.2016, במסגרת כפולת סקירות קצרות על המועמדים הסופיים לפרס ספיר

שלוש נובלות בספר, והן כתובות לתלפיות. זירות ההתרחשות מגוונות עד הקצוות שמציעה המציאות הישראלית – ואף חורגות אל הלא-מציאותי הישראלי. אם מזדקנת לבת שילדה בת למסתנן אפריקני השוקעת בחשדנות כלפי בן זוגה החדש של בתה, פעיל זכויות מסתננים. דוגמנית שסוממה עד אובדן חושים ותמונות העירום שלה שצולמו בהזדמנות זו הופצו ברשת. צעירה על סף האנאלפביתיות המעריצה עד טירוף סופרת רבי מכר. חיילת בבסיס מרוחק המצטווה לצייר דיוקן קיר ענק של הרמטכ"ל.

הגיוון רב, פראי, אך האחדות רבה ממנו: הסיפורים כולם מוליכים את גיבוריהם להתנהגות אי-רציונלית המתחילה באובססיה ונגמרת באלימות.

בתשתית כל נובלה עומד תסביך אלים של חמדה-קנאה-שנאה מצד החלשים והעלובים כלפי החזקים והנחשקים, ומולו תסביך של בוז ותשוקה בכיוון ההפוך. נשים כלפי גברים, מכוערים כלפי יפים, טיפשים כלפי חכמים-בעיניהם, עניים כלפי עשירים, ובעיקר, באופן אובססיבי, בכל פינה בסיפורים, כצל שאיננו סר, כהים כלפי בהירים; מזרחים או שחורים כלפי אשכנזים ובלונדינים. אימת הלבן מפני השחור, הביטול העצמי של השחור מפני הלבן.

ענת עינהר מציירת את גיבוריה, ובעצם אותנו, הישראלים, בעירום נפשי בוהק, שאינו עושה חשבון למוסכמות התקינות הפוליטית. היא מצלמת בפלאש מסנוור, מכאיב, מציצני, את מה שבעיניה הוא עירומנו ומבושינו: התאווה והדעה הקדומה.