ארסן נגד הערסים: על "נמר השלג" לאייטמטוב

נמר השלג (הכלה הנצחית), מאת צ'ינגיס אייטמטוב, מרוסית: דינה מרקון, עם עובד, 2012, 247 עמ'

סקירה: צור ארליך. הופיעה במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' בט' בכסלו תשע"ג, 23.11.2012, עמ' 21, בכותרת "אגדת החמדנות ועונשה".

לפעמים מאכילים אותנו בכפית וטעים לנו. כן, גם לנו, אניני הטעם. בתחום הסאטירה האקטואלית, למשל, אנחנו מכירים את זה מ'מהדורת השבט' של לאטמה. אלחנן ורונית מגישים לנו רצף של פריטים מתוחכמים, מרומזים, אירוניים, מותירי-פערים – ופתאום, באמצע, מגיע קליפ באנגלית המיועד גם להפצה ויראלית בעולם, והקליפ הזה נוצר, בעליל, בשביל המתקשים. נניח, סכינאי עם טורבן ששר משהו כמו "אני מוסלמי קיצוני, אני רשע מרושע, אירופה פראיירית שלי, אירופה הנמושה". ואיכשהו זה עובר את מסנני האיכות הקנטרניים שלנו, הצופים גבוהי הציפיות. למה? כי זה עשוי טוב, כי מוכמנים בזה גם רמזים למתקדמים, כי זה נמצא בתוך מסגרת מוצלחת ובעלת מוניטין, וכנראה גם משום שזה מופנה לזרים, לחוצלארצים. ואלה, מה הם כבר מבינים. הרי צריך להאכיל אותם בכפית.

האוורסט, רק הפוך: עם הישראלים שהגיעו לנקודה העמוקה ביותר מתחת לקרקע

חברי המשלחת מתקדמים עם הציוד במערת קרוברה וורוניה.
תצלומים: ליאוניד פייגין ויורי קסיאן

מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בכ"ד בחשוון תשע"ג, 9.11.2012, עמ' 26-22, בכותרת "לצלול אל האוורסט"

כולם עבדו בשביל אחד: גנאדי סמוחין, הצוללן הבכיר של המשלחת. השתלשלו בחבלים בפירים אימתניים, זחלו במנהרות תלולות ובקעו מסדקי סלע אפלים, יותר משני קילומטרים לעומק, כדי שסמוחין יגרד את התחתית עוד קצת, ואולי ימצא שכמו אלו שקדמו לה, גם היא תחתית כפולה.

המערה היא המערה העמוקה ביותר הידועה כיום, קְרוּבֶּרָה ווֹרוֹנְיָה, באבחזיה שבהרי הקווקז. והתחתית, נכון לעכשיו, היא סיפוֹן – מעבר כמעט-אופקי בין שני חללים גבוהים ממנו, ועל כן מצטברים בו מים. במקרה זה, מים שעל סף נקודת הקיפאון. "לפני ארבע שנים סמוחין הגיע בתוך הסיפוֹן הזה, ששמו 'שני קפיטנים', לעומק של 45 מטר. השנה הוא הצליח לצלול, ליתר דיוק להזדחל במים, עוד חמישים מטר לאורך, ומה שחשוב יותר מבחינת השיא, חמישה מטרים לעומק", מספר ליאוניד פייגין, תושב צור-הדסה, אחד מארבעת הישראלים במשלחת.

טרור ליברלי בבית המשפט: כך חוסלו אוהבי ישראל ביד השמונה

עלעול ראשון במקור ראשון, עם מטאטא ביד, בין וִיש לווִיש. בינתיים, הכתבה המדהימה ביותר - וכשאני אומר מדהימה כוונתי מעוררת תדהמה - היא של יהודה יפרח במוסף צדק. בית ההארחה ואולם האירועים של מושב יד השמונה מחוסלים, בגלל פסיקה של השופטת דורית פיינשטיין. 

עיקרי הדברים: המקום, שתושביו נוצרים מאמינים אוהבי ישראל ויהודים משיחיים, סירב לקיים חתונה לסבית. הכלה והכלה, שכנראה אוהבות זו את זו וגם אוהבות כסף, רצו

 עם הסירוב לבית המשפט. פסק הדין: יד השמונה עבר על חוק ההטרדה המינית, וגם על איסור אפליה במתן שירותים. 60 אלף שקל קנס.

כן, מה שאתם שומעים: אתה לא מעוניין לקיים באולם הפרטי שלך חתונה לסבית - אתה מטריד מינית, ממש כמו בוס שמנסה לכפות יחסי מין על עובדת שלו. 

מזכירת היישוב מספרת שמאז פנו אליהם עשרות זוגות חד-מיניים בבקשה להתחתן שם - כדי לשמוע סירוב ולרוץ לבית המשפט ולסחוט כספים. לכן נאלץ העסק להיסגר.

בתחילת השבוע נכנס אליי סוקר העובד במחקר של אוניברסיטת תל-אביב. מחקר עם שאלון עמדות קצר, שברובו בכלל הוקדש לשאלות המודדות אושר. אשתף אתכם בכמה מהתשובות שלי, כי הסיפור הזה של יהודה יפרח גרם לי להבין טוב עוד יותר למה עניתי כמו שעניתי. עד כמה, בסולם מאפס עד עשר, אתה מסכים שאין למנוע (משפטית, חוקית) מהומואים ולסביות לעשות כרצונם? עשר. עד כמה חשוב לך לחיות במדינה דמוקרטית? עשר. עד כמה ישראל דמוקרטית בעיניך? שמונה. מה מידת האמון שלך במערכת המשפט? שש. 

וחוץ מזה, אם כבר אנחנו מדברים, בשאלות על אופטימיות ושביעות רצון ואושר הפתעתי את עצמי לטובה. אבל זה כבר עניין אחר.