יום שלישי, 13 בנובמבר 2012

האוורסט, רק הפוך: עם הישראלים שהגיעו לנקודה העמוקה ביותר מתחת לקרקע

חברי המשלחת מתקדמים עם הציוד במערת קרוברה וורוניה.
תצלומים: ליאוניד פייגין ויורי קסיאן
מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בכ"ד בחשוון תשע"ג, 9.11.2012, עמ' 26-22, בכותרת "לצלול אל האוורסט"


כולם עבדו בשביל אחד: גנאדי סמוחין, הצוללן הבכיר של המשלחת. השתלשלו בחבלים בפירים אימתניים, זחלו במנהרות תלולות ובקעו מסדקי סלע אפלים, יותר משני קילומטרים לעומק, כדי שסמוחין יגרד את התחתית עוד קצת, ואולי ימצא שכמו אלו שקדמו לה, גם היא תחתית כפולה.
המערה היא המערה העמוקה ביותר הידועה כיום, קְרוּבֶּרָה ווֹרוֹנְיָה, באבחזיה שבהרי הקווקז. והתחתית, נכון לעכשיו, היא סיפוֹן – מעבר כמעט-אופקי בין שני חללים גבוהים ממנו, ועל כן מצטברים בו מים. במקרה זה, מים שעל סף נקודת הקיפאון. "לפני ארבע שנים סמוחין הגיע בתוך הסיפוֹן הזה, ששמו 'שני קפיטנים', לעומק של 45 מטר. השנה הוא הצליח לצלול, ליתר דיוק להזדחל במים, עוד חמישים מטר לאורך, ומה שחשוב יותר מבחינת השיא, חמישה מטרים לעומק", מספר ליאוניד פייגין, תושב צור-הדסה, אחד מארבעת הישראלים במשלחת.

ומאותו יום, לפני חודשיים וחצי, המספר הוא 2,196 מטרים. זהו עומקה הידוע, והמושג, של המערה העמוקה בעולם. עומקה זה הוא כמעט כגובה החרמון הישראלי. פתחה של המערה נמצא 2,240 מטר מעל פני הים – כך שתחתיתה הידועה כיום עדיין נמצאת 44 מטרים מעל פני הים השחור הסמוך לשם. ואף על פי שהעיקר הייתה הצלילה הנוספת הזו של סמוחין, מדגיש פייגין, המטרה "לא הייתה לשבור שיא עולמי של עומק, אלא להגיע להמשך של המערה. הייתה תקווה שהוא יוכל להגיע ליציאה מהסיפוֹן אל המשך של המערה שאולי קיים". 
- אי אפשר לשלוח רובוט דק עם מצלמה, שיצליח להשתחל עמוק יותר?
"זה יפה על הנייר, אבל תנסה לשלוט על הרובוט מתחת לפני המים. זו מחילה עם פיתולים, עליות, מקומות צרים. הרובוט יצטרך לסחוב אחריו חוט, כי גלי רדיו לא עוברים דרך מים, והחוט יסתבך בסיבוב הראשון".
גם שיאים ישראליים נשברו שם. שיא העומק שישראלי הגיע אליו: 2,080 מטר מתחת לפני הקרקע, הנקודה היבֵשה העמוקה בעולם; ושיא משך השהות של ישראלי מתחת לאדמה, 24 ימים רצופים. הגביע הוא של פייגין. "נכנסתי למערה ב-29 ביולי ויצאתי ב-22 באוגוסט. במקרה יצא שהייתי בין חברי המשלחת ששהו במערה הכי הרבה זמן רצוף. פשוט נכנסתי בין הראשונים, והייתי בין אותם שנים-עשר שנשארו למשימה הכי קשה: העלאת הציוד הכבד בחזרה, יותר משני קילומטרים לגובה, כשהרוב פירים אנכיים שאתה עולה בהם בחבל".
- למה להישאר בפנים רצף זמן ארוך כל כך?
"כי כל הזמן מגיעות משימות. סחיבות, תיקונים, החלפת כבלים. הצוללן צריך הרבה מְכָלֵי אוויר, וצריך להוביל אותם. והוא, וגם הצוות שסוחב ועוזר, הרי צריכים להתקיים בדרך. אז צריך להקים במערה מחנות ביניים, צריך להוביל אוכל, צריך להוריד מכלי אוויר לסמוחין ולצוללני עזר. אלה לא בלוני חמצן עבים של צוללנים רגילים, אלא הם יותר דומים למכלי חמצן צרים שבבתי החולים, שיהיה אפשר להידחק איתם במערות. אלה מכלים של 8 ליטר לכל היותר. לא חמצן, אלא תערובות שלו. כי ככל שאתה עמוק יותר אתה צריך פחות חמצן ויותר חנקן והליום".
- ומחוץ למים, בתוך המערה, לא צריך תגבור של חמצן? יש מספיק אוויר?
"להבדיל ממערות בארץ שבהן במקרים נדירים חסר חמצן, שם אין מחסור. יש חללים גדולים וסדקים בסלע, וגם דרך המים מגיע אוויר שמשתחרר כבועות. לפעמים אפילו יש רוחות מקפיאות; קח בחשבון שטמפרטורת האוויר בחלקים הגבוהים של המערה היא 4 מעלות ובחלקים הנמוכים 7, וטמפרטורת המים 2 מעלות בכל המערה".
- אז מה לובשים?
"לא משתמשים בלבנים; על הגוף לובשים ביגוד תרמי, ועליו סרבל פְליס מחומר פולרטק, מין פליס מחמם במיוחד. באזורים שיש בהם מגע עם מים לובשים חליפת צלילה יבשה. ועל כל זה סרבל מקוֹרדוּרה, חומר שממנו תופרים למשל תרמילי מטיילים. על הראש קסדה עם פנס, כי הרי יש שם חושך מוחלט. אני הסתפקתי בקסדה, הלכתי בלי כובע. ועם פנים חשופות. אין לי בעיה עם זה".

ליאוניד פייגין במערת קרוברה וורוניה
קרוברה וורוניה היא מערה קרסטית, כלומר כזו שנוצרה מהמסת סלעי גיר במי הגשמים. אבחזיה, שהמערה נמצאת בתחומיה, מתוארת בפי חבר המשלחת מישראל בועז לנגפורד כ"מֶכָּה של עולם המערות", בזכות רכסיה הרמים העשויים אבן גיר וריבוי הגשמים: גן עדן קרסטי. אבחזיה מוכרת כמדינה רק בידי חמש מדינות, ובתוכן רוסיה השכנה והפטרונית, וונצואלה של צ'אבס. בימי ברית המועצות אבחזיה הייתה רפובליקה אוטונומית-למחצה; כשהמעצמה האדומה התפרקה, היא נכללה בשטח גיאורגיה; וב-2008 עמדה שאיפתם הבדלנית של תושביה במוקד המלחמה בין גיאורגיה לרוסיה. התוצאה: רשמית, בעיני רוב העולם, היא עדיין חלק מגיאורגיה. למעשה, בין גיאורגיה לבינה הגבול סגור.
המערה התגלתה ב-1960 בידי חוקרים גיאורגים. מאז שנות השמונים, כשמערנים אוקראינים לקחו על עצמם את המחקר בה, גדל עומקה הידוע כמעט מדי שנה, עד ששברה את השיא העולמי ועקפה אותו. ההתקדמות הושגה לעתים על ידי חפירת עוקות – גומות גדולות הקולטות לתוכן עפר של סחף וכך חושפות את תשתית הסלע. המערה קרויה על שם חוקר המערות הרוסי קרובר. החלק השני של שמה נגזר מהמילה הרוסית לעורב, העוף שמגלי המערה חשבו בטעות שראו בה. המשלחות מגיעות בעונות שבהן יבש יחסית בפנים: בשיא החורף, כשהשלג למעלה אינו מפשיר, ובסביבות אוגוסט, עונת היובש היחסי.
היא מכונה "האוורסט של המערות". כלומר ההר הגבוה בעולם, רק להפך. קורותיו של פייגין החסון בן ה-53 מדגימות את הקשר בין הרים ומערות. ברוסיה התחיל כמטפס הרים חובב, וכשעלה ארצה למד להסתפק במה שיש פה, במערות, המציעות את משחק הסולמות-וחבלים ההופכי. הוא נחשף למערות בהר סדום ונכבש. "הלכתי לקורסים של טכניקה לירידה למערות, למשל טכניקת סינגל רופ (חבל יחיד, SRT), הטכניקה שבה גולשים במערות עמוקות בעולם. היא שונה מאוד מסנפלינג, שבו יש שני חבלים".
גם במקום העבודה היומיומי שלו יש כאלה שמטפסים בעודם קשורים לחבלים: פייגין עובד חברת החשמל. עובדה שאולי עוזרת לו לטוס למערות בחו"ל, אך מותירה לו לפעילות המערָנוּת את החופשות בלבד. המשלחת לקרוברה הייתה המשלחת הבינלאומית החמישית שהוא משתתף בה. הוא זה שקישר בין חבריו הישראלים החולמים כבר שנים להגיע לאוורסט ההפוך לבין ראש המשלחת יורי קסיאן.
מפת מערת קרוברה וורוניה

אז איך החיים בעולם שכולו אבן ומים, נטיפים ועלטה? חיים על נתיב ההתקדמות האנכי מתחנה לתחנה. "כשמגיעים למקום המיועד למחנה", מפרט פייגין, "בונים משטָח לאוהל, מקימים אוהל, מדליקים בנזיניות – כמו אמגזית, אבל על בנזין. מרפדים את הרצפה, כי האוהלים האלה בדרך כלל ללא רצפה".
- למה בעצם אוהל?
"האוהל נותן אפשרות לחמם את האוויר שבתוכו, בעזרת הבנזינייה. אחת הבעיות הגדולות במערה היא שהלחות שם 99 אחוז. אתה עובד קשה, מזיע, ואתה חייב להיות יבש בלילה. אחרת לא תישן". ומהלינה הוא ממשיך לשאר ענייני האש"ל – "צריך גם לשתות הרבה. לא שותים את המים של המערה, כי הם מזוהמים בגלל צרכים שעושים למעלה אנשים, כבשים ופרות, שחודרים למים. בגלל העבודה הפיזית גם אוכלים הרבה מאוד, אוכל רווי קלוריות – דייסות בעלות ערך קלורי גבוה, כוסמת, אורז, הרבה פסטה, בשר יבש, הרבה גבינה. ועם כל זה עדיין ירדתי חמישה קילו.
"למרות הנתק המוחלט ממחזור האור והחושך בחוץ, במשלחות של איגוד חוקרי המערות האוקראינים נהוג לא לעבוד בלילות. ככה יותר קל לשמור על הקשר עם צוות ההנחיה שמעל פני הקרקע, שנעשה בקווי טלפון שדה צבאי שאנחנו פורסים. ובזכות ההקפדה לעבוד רק בשעות היום, גם על פני הקרקע אנשים לא צריכים לשבת בלילה ולחכות לצוותים למטה. בערב מקיימים קשר בין המחנות. ראש המשלחת, על פני הקרקע, מחלק משימות למחר. בבוקר שוב קשר בין המחנות: עדכונים על מזג האוויר, אזהרות משיטפונות. ואז מתלבשים, זה הרי עניין גדול, ויוצאים למשימות. השנה המשימות היו בעיקר הובלת מטענים, אבל בשנים הקודמות היו משימות אחרות, כמו למצוא המשכים נוספים למערה, או לפזר חיישנים שמודדים לאורך השנה טמפרטורה, לחות, גובה מים".
- ובחיי עבודה אפורים כאלה, ההתרגשות נשמרת אחרי כמה ימים ראשונים?
"כן. אחרת אתה נשבר. זה לא שאתה מאלץ את עצמך להתרגש; אתה גם לא מכריח את עצמך להיות שם. לא תקבל לא תודה ולא כסף ולא כלום".
להבדיל מחברי המשלחת שבאו ממדינות אחרות, כגון ליטא ולבנון, שנהנו ממימון של חברות מסחריות, הישראלים לא רק שלא קיבלו כסף אלא מימנו מכיסיהם את הנסיעה ואת השהות. לצעירים שבחבורה שגילם מחצית גילו של פייגין – בועז לנגפורד, העובד כממפה מערות במרכז לחקר מערות (מלח"ם) באוניברסיטה העברית, וידידו יובל אלמליח, בן קיבוץ שניר וסטודנט לגיאו-מורפולוגיה בבאר-שבע – זו הייתה הוצאה כבדה. "זה אורח חיים, שלי ושל אשתי. חיים בדוחק כדי לטייל כמה שיותר", אומר אלמליח. הוא חסך גם למען התענוג בקרוברה, שעיקרו, כאמור, סחיבה ומשימות תחזוקה שוחקות בתנאים קשים.
"זה מקום של עבודה", הוא מסכים, "וליאוניד, האיש כמעט הכי מבוגר שם, סחב יותר מכולם. עבד וכל מה שרצה היה רק לעבוד יותר. לעומת זה, היו במשלחת אנשים שרצו להגיע כמה שיותר עמוק – זה קטע של סְפֶּלֶאוֹלוֹגים, להגיע הכי עמוק שיש – אבל בלי לסחוב שום דבר לא בדרך פנימה ולא בדרך החוצה".
- ולא חווית את זה כעבודת פרך במכרות, כמו שזה קצת נשמע אצל ליאוניד?
"להבדיל ממנו, את רוב הזמן ביליתי בחוץ, בנופים מדהימים. הייתי על הציר בין שתי מערות סמוכות, קרוברה ומַרְטֶלָה. נשלחנו לבדוק אפשרות שהן מתחברות. בועז נשלח לשם בגלל המומחיות שלו במיפוי מערות, ולי היה הכבוד להצטרף אליו. מערה מיוחדת, עם קרח כמעט לכל אורכה: הטמפרטורה שם אפס. אתה חייב להיות בתנועה, אחרת קר לך מאוד. המיפוי אטי מאוד, ובלי כפפות, כי צריך לכתוב ולהשתמש במכשירים. לא נורא, זו חוויה מעניינת. אפילו מצחיקה".
לנגפורד מוסיף שבשנה הבאה אמורה אותה משלחת שנכנסה השנה לקרוברה להיכנס למרטלה, "ותולים בה הרבה תקוות. הפתח שלה גבוה משל קרוברה, ואם באמת יגלו שהן מתחברות, והן בעצם מערכת אחת, ייצא ש'העמקנו' את מערת קרוברה מלמעלה – כי הנה יש לה פתח גבוה יותר".
חברים מן המשלחת מחוץ למערה, עם חלק מהציוד. במרכז הצוללן גנאדי סמוחין

"המסע היה מתחילתו מיוחד בשבילי", ממשיך אלמליח. "כבר בנסיעות בדרום רוסיה, ברכבות מהתקופה הסובייטית, במקומות שתרמילאים לא מגיעים אליהם בדרך כלל. המשלחת התארגנה בכפר על חוף הים השחור, ומשם לקחו אותנו משאיות שטח גדולות לנסיעה של חמש שעות לתוך ההרים. ואז התחילו כמה ימים של נַגלות ממקום הגעת המשאיות עד קרבת פתח המערה, ובניית מחנה. כי יש כמה טונות של ציוד. מזון לחמישים איש למשך חודש, והמון ציוד טכני, ציוד צלילה, ציוד לפיצוצים להרחבת מעברים קיימים במערות.
"במחנה שמעל פני הקרקע, ההתנהלות היא של משלחת אלפינית לכל דבר. מקימים אוהל חדר אוכל מיוחד, ומטבח, ומחסני מזון, אקונומיה כמו שקוראים לזה אצלנו בקיבוץ. יש לך תורנויות מטבח, ושעות הגשה מסוימות של האוכל, ובכלל סדר היום מובנה. ויש משימות שבכל ערב מפקד המשלחת נותן לך למחר. למשל, להביא למתקן ההפשרה שלג מגושי השלג שמצויים שם גם ביולי-אוגוסט; זה מקור מי השתייה שלנו שם. אבל יש גם משימות ייעודיות יותר, למשל לסייר ולחפש פתחים קטנים של מערות. תמיד יש מה לעשות".
הוא ולנגפורד היו גם בעומקה של קרוברה וורוניה – במחציתה השנייה של התקופה, לאחר שיצאו ממנה חלק מהשוהים בה והצפיפות פחתה. כממפים מנוסים, הם היו נחוצים פחות בקרוברה הממופה לעייפה ויותר במערות בסביבה. "עוד סיבה שעשיתי בעיקר משימות בחוץ היא חוסר הניסיון שלנו, של חלק מהישראלים, בטכניקות הגלישה במערות עמוקות, שגורם לנו לגלוש שם לאט יותר מחברי משלחת מנוסים. בחו"ל יש מועדוני ספלאולוגיה. בהרבה מדינות ספלאולוגיה היא מילה שכולם מכירים. חברי המועדונים הולכים פעם-פעמיים בשבוע לטיפוס וגלישה במערות, או אפילו מתרגלים באולמות את שיטת הסינגל רופ, שהיא בעצם כלי התנועה במערות עמוקות. והיו כמובן, למי שכמונו לא יודע רוסית, קשיי שפה. אהבו שם לכנות את המערה, עם האנשים שבתוכה, 'מגדל בבל לעומק'".
- למה בעצם אין בארץ ספלאולוגיה עממית מפותחת? הרי יש פה נקרות צורים ומחילות עפר יותר מהרים גבוהים.
"אבל מערות עמוקות אין פה הרבה. וגם מפני שאנחנו מוגבלים מסביב. בלבנון יש מערות בעומק 620 מטר. הגיעה לַמשלחת קבוצה מלבנון. הקטע שלהם היה להגיע לעומקים, בשביל הכיף, ופחות לסחוב". לנגפורד מוסיף שהמגבלה העיקרית בארץ הוא חוקית: רוב מערות ישראל נמצאות בגבולות שמורת טבע שהשוטטות בתחומה, מחוץ לסימון שבילים, דורשת את אישור רשות הטבע והגנים.
אכן, בארצנו הקטנטונת הריגושים הספלאולוגיים צנועים יותר, לפחות מבחינת המימדים. "בארץ אין צורך באוהל בתוך המערה", מדגים לנגפורד. "המערות חמות ויבשות. למעשה גם אין הכרח לישון בהן כשנכנסים לעומקן, כי אפשר לצאת ולחזור באותו יום; מקסימום לנים שם לילה אחד, כדי לחסוך יציאה וכניסה".
לנסיעה לקרוברה היה מבחינתו תפקיד חשוב בעבודתו במערות ישראל. "זו הייתה הזדמנות לצבור ניסיון בעבודה במערות גדולות, רטובות, ולראות חוקרי מערות מכל העולם, ניסיון שחשוב לי להמשך המחקר בארץ. למשל, במערת האומה".
מערה זו, שהיא בעצם אפיק נחל תת-קרקעי איתן, שהתגלתה לאחרונה ליד בנייני האומה בירושלים אגב החפירות להקמת תחנת הרכבת התת-קרקעית לקו ירושלים–תל-אביב המתוכנן. זהו גילוי ראשון של נהר תת-קרקעי בגודל זה לא רק בארץ ישראל, אלא בכל אזורי העולם הסמוכים למדבריות. "מיפינו שם עד עכשיו מאות מטרים. המחקר עוד בעיצומו, בשיתוף הרכבת ונציבות המים. זו מערה שכמותה לא הכרנו בארץ. המים הזורמים שם, האורך הרב, המיפוי השונה שהיא דורשת. מה שלמדתי בקרוברה יועיל פה מאוד".
- וכשאתה פתאום במערה עמוקה כל כך, יש פחדים שאתה לא מכיר מפה? חשש שמפולת תתקע אותך בפנים לנצח?
"לא כל כך חשש ממפולות, אבל כן חשש משיטפונות. כשהייתי במחנה שעל הקרקע קיבלנו יום אחד הודעה שהגיע שיטפון למחנה אחר ומסוכן לצאת. עשר דקות אחר כך הגיע השיטפון אלינו. היינו חמישים מטר מהזרימה, ורסיסי המפל שנוצר הגיעו לאוהל שלנו. לא יכולנו לצאת מהמחנה באותו יום. יצא שבמילא הייתי אז גם חולה, כי יום קודם לכן צחצחתי שיניים במים המזוהמים של המערה. לא שתיתי מהם, אבל הנה התברר שמספיק לצחצח שיניים כדי לחלות; אולי חצי מחברי המשלחת חלו מזה".
הצוללן גנאדי סמוחין שובר את שיא העומק

ליאוניד פייגין חווה את השיטפון ההוא בתוך המערה, ונראה שכהרגלו נהנה. "חללים שם הוצפו. זכינו ביום חופש באוהל, כי החבלים  היו תחת מים ולא היה אפשר לטפס לשום מקום. השיטפון הבא היה ביום שיצאנו, עם הציוד. עבדנו בתוך שיטפון". הוא גם מספר על תגלית מדעית קטנה, מימית אף היא, אגב שבירת השיא: גנאדי סמוחין גילה מין חדש של דגים. "כשצלל ראה דגים שקופים, בלי עיניים. אבל הוא היה עסוק יותר בלהישאר בחיים מאשר לתפוס את הדג הזה".
ואיך המראות בתוך המערה? עוצמתיים, מגדיר לנגפורד, יותר מאשר יפים. "זה לא יופי של מערות נטיפים; יש בה נטיפים, אבל הרבה פחות. זו בעיקר עוצמה של מחילות אדירות, פירים אדירים שיורדים למעמקים שלא נגמרים". בפירים הללו היה עליו לגלוש ולהוביל שקי ציוד כבדים. "השקים מתחברים אליך לרתמה. בהתחלה המשקל זר לך. אתה לא מצליח להסתגל. אבל אחרי כמה שעות על החבלים עם שני תיקים צמודים אליך זה הופך להיות חלק ממך, כאילו הִשמנת ב-25 קילו. בסוף מצאתי את עצמי בצוות שהוציא את כל הציוד למעלה. ליאוניד אמר לי, יש 52 שקים, אנחנו מאחוריהם".
"הכי קשה היה לצאת", מסכים ליאוניד. "כי זה עלייה, אבל גם כי הבריזו לנו. חלק מהאנשים הגיעו רק כדי להיכנס לעומק 2,080 מטר מפני הקרקע, הנקודה העמוקה ביותר שאינה דורשת צלילה מקצוענית. זה היה מעין יעד תיירותי שנקרא 'גיים אובר', סוף המשחק. הדרך לשם כבר מוכנה, עם חבלים והכול. חלק אחר הגיעו רק כדי להשתתף בשבירת השיא. היה ברור מראש שאם יישבר שיא, זה יקרה במחצית הראשונה של השהות במערה, ולכן הם קנו כרטיסי טיסה חזרה למועד מוקדם, ואכן הספיקו להיות בשבירת השיא ב-8 באוגוסט וללכת. וכך נשארנו 12 איש להוצאת הציוד. שבועיים של עבודה קשה מאוד".
"וכשיצאנו", ממשיך בועז לנגפורד, "ליאוניד אמר לי, תראה איך אתה מריח את העשבים! אתה יוצא החוצה אחרי תשע יממות במערה במקרה שלי, 24 יממות במקרה שלו, מורגל כבר לחדגוניות חושית מסוימת, ופתאום עולם אחר, צבעים, מרחבים, ריחות. כל הגירויים חזקים מאוד. הריח הראשון בחוץ היה גללי סוסים רטובים מהטל, דבר עדין שבדרך כלל מריחים רק אם קרובים אליו, ופתאום הוא מחודד וחזק".

פתח מערת קרוברה וורוניה
לנגפורד הוא כאמור איש המלח"ם, המרכז לחקר מערות באוניברסיטה העברית. אלמליח הכיר אותו כשהיה חניכו של לנגפורד בקורס טיפוס, גלישה וחילוץ בצבא, ומאז הם יוצאים יחד למשימות מיפוי מערות – משימה מורכבת במיוחד, שכן מדובר במיפוי תלת ממדי, והכרחית כתשתית לכל מחקר של מערה. ולדימיר בסלוב הוא מתנדב קבוע במלח"ם, ואילו ליאוניד פייגין, גולש המערות המנוסה שבחבורה, מייצג את האגף האתגרי וההרפתקני, והפחות מחקרי-אקדמי, של חוקרי המערות בישראל. מייסד המלח"ם והעומד בראשו, פרופ' עמוס פרומקין, אומר ששני הצדדים הללו, נדרשים בעבודה הספלאולוגית. והמערות, מצדן, מציעות משהו ייחודי גם להרפתקנים ולחובבים וגם לחוקרים – שאולי רק הגעה לירח יכולה להתחרות בו.
"שוחרי המערות עושים בדרך כלל עבודה של גילוי מערות חדשות וניסיון לשבור שיאים, כמו שיא העומק במקרה של קרוברה, או שיא אורך. הם רואים את זה גם כספורט, כי במערה אתה מאמץ את כל שרירי הגוף. היתרון הגדול של המערות על פני טיפוס על הרים גבוהים, ושאר טיולים אתגריים, הוא שכיום רק במערות אפשר להגיע למקומות שרגל אדם לא דרכה בהם מעולם, או שרגל אדם דרכה בהם בפעם האחרונה לפני אלפי שנים. גם לי וגם לבועז יצא להיות בהרבה מאוד מקומות כאלה. אז יש אתגר של גילוי, חוויה של ניל ארמסטרונג".
- ואפשר להעריך שאת רוב המערות בעולם עוד לא גילו אפילו?
"כן. כל הזמן מגלים מערות חדשות, וכל הזמן גם משתפרת הטכנולוגיה המסייעת להיכנס אליהן – למשל טכניקת צלילה למקומות עמוקים וקשים שהשתמשו בה בקרוברה – וכך אפשר להגיע למקומות חדשים גם במערות מוכרות. כך שכל הזמן מתגלים דברים חדשים וצפוי שיתגלו עוד".
וזה כבר שייך לצד המחקרי של הסיפור, ולתרומתה הייחודית של הספלאולוגיה למדעי הטבע והרוח כאחד; לשלל תחומים, הרבה מעבר לגיאולוגיה הנוגעת להבנת היווצרותה של המערה עצמה. הסיבה פשוטה: "המערה היא מעין קופסה סגורה, שדברים נשמרים בה היטב תקופה ארוכה". לכן, המלח"ם עובד בדרך כלל עם מומחים מחוצה לו, איש איש בתחומו. "ארכיאולוגים למשל, מכל האוניברסיטאות, כי המערות מכילות הרבה מאוד ארכיאולוגיה, על פני כל התקופות. מהפרהיסטוריה הרחוקה, כשבני אדם התחילו להשתמש במערות, לפני מאות אלפי שנים, עד ארכיאולוגיה צעירה יחסית, עם הרבה מאוד פעילות ממרד בר כוכבא".
באחרונה חקרו אנשי מלח"ם מערות משתי התקופות הללו. במורדות המערביים של הרי יהודה נתגלתה סדרה של מערות ששימשו את האדם הקדמון. ובאותו אזור, במערת התאומים, נמצאה מערת מפלט של בר כוכבא, עם מטמון כסף. "המטמון התגלה באגף פנימי של המערה, שנשאר סגור למטיילים ומיקומו חסוי", מספר בועז לנגפורד. "הגענו למערה כדי לסקור ולמפות אותה באופן כללי ומצאנו את עצמנו נמצאים מעל המטמון. נמצאו שם עשרות נרות מהתקופה הרומית המאוחרת שהיו תחובים במערה, מטבעות וחפצי פולחן. אלה דברים שמתגלים בלי כוונה. אנחנו נכנסים למערות ומגלים הפתעות".
למחקר הביולוגי תורמות המערות לא פעם מינים חדשים, כגון אותם דגים שקופים שנמצאו הקיץ בקרוברה. "בארץ", ממשיך פרומקין, "התגלית החשובה בתקופה האחרונה בתחום זה היא מערת איילון, מערה שכולה אֶקוֹסִיסְטֶמָה אנדֶמית, כלומר מערכת סביבתית עם בעלי חיים שמצויים אך ורק בה ולא בשום מקום אחר בעולם. כל בעלי החיים הללו מתפרנסים לא מאנרגיית השמש, אלא מאנרגיה כימית שמקורה במימן גופריתי שבתוך המים במערה, בעזרת בקטריות היודעות לנצל אותה".
המערות מניבות אפילו ידע עתידני. "במחקר על שינויי האקלים הצפויים משתמשים במודלים, אבל כדי לכייל את המודלים צריך מידע על שינויי אקלים בעבר. משקעי מערות (כלומר חומרים ששקעו בהן) הם אולי אחת התרומות החשובות ביותר להבנת שינויי אקלים בעבר ביבשות. הם ניתנים לתיארוך מדויק, ואוצרים בתוכם המון מידע על האקלים הקדום, על התכונות של המים בעבר, על סופות האבק שהתרחשו בארץ, על הצומח, על הקרקעות.
"מחקר אקלימי אחר עשינו במערות המלח בהר סדום, שהן מערות המלח הגדולות בעולם והנחקרות בעולם. השתמשנו בהן לשחזור מפלס ים המלח ולשחזור האקלים הקדום שם. גילינו למשל שהתקופה הלחה ביותר ב-7,000 השנים האחרונות הייתה תקופת הברונזה הקדומה, אותה תקופה שהארכיאולוגיה מאתרת בה פריחה התיישבותית בנגב. קמו אז הערים הראשונות בארץ, למשל ערד. המדבר אמנם היה מדבר אבל פחות. הייתה אפשרות לאגור מים עיליים ומי תהום.
"לעומת זאת מאוחר יותר, למשל בתקופת הברונזה הביניימית שמקובל לזהותה כ'תקופת האבות', הייתה התייבשות משמעותית, עד כדי רעב, ואת זה אנחנו רואים גם בספר בראשית. בהר סדום יש לכך סימנים במבנה המערות, וזה גם חרות בתוך העצים הקדומים שנסחפו אליהן: בתקופת הברונזה הקדומה היו בהר סדום עצי אלון מצוי, שאינם גדלים במדבר. ואילו מתקופת הברונזה הביניימית יש שם עץ אשל שחי במשך מאות שנים, ורואים דרכו איך האקלים הידרדר והלך".
בתוך מערת מרטלה, הסמוכה לקרוברה וורוניה ואולי מחוברת אליה

אין תגובות: