בעצם יש כאן שני רנסנסים: עם יאיר שלג על הגל ה"יהודי"

לאחר ששרטט בתחילת העשור את קווי המתאר של 'הדתיים החדשים', מרחיב הפעם יאיר שלג את היריעה לעבר 'היהודים החדשים' – אלה הנוהים אחר התרבות היהודית, וגם אלה המחפשים דווקא את הרוחניות החווייתית שביהדות – ומברר מדוע כל הרנסנס הזה מתרחש דווקא בזמננו

מאת צור ארליך

פורסם במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בי"ד בחשוון תשע"א, 22.10.2010, עמ' 26–29. כותרת במקור המודפס: מופע הגל החדש

רוח יהודית מרחפת על החברה הישראלית זה שני עשורים: רוח חרישית בשנות התשעים, רוח מתונה עד ערה בשנות האפס, ומי יודע איזו סערה תקום ממנה בשנות העשרֶה. אופנת הפיוטים, בתי המדרש החילוניים והמשותפים, תוכניות לימודי היהדות בבתי הספר, ההתעניינות בקבלה לסוגיה, פינות פרשת השבוע בתקשורת, הנטייה לצרף את התואר 'יהודי' לכל דבר, מטכניקות טיפוליות דרך אומניות לחימה עד סרטי קולנוע.

רנסנס יהודי מתחולל בארץ, ונדמה שכבר נאמר עליו הכול, אבל הנה בא יאיר שלג ואומר שלא רק רנסנס יהודי אחד מתרחש פה, אלא שניים. אחד תרבותי, בקרב ציבור המבקש תוכן יהודי, ואחד רוחני, של מבקשי אלוהים וחוויה.

שלג, חוקר ועיתונאי שהתמחה באפיון החברה הדתית-ציונית ותהפוכותיה, חיבר בראשית העשור את הספר 'הדתיים החדשים' – ועתה הרחיב את המבט אל מה שאפשר לקרוא לו 'היהודים החדשים'. בספר חדש ותמציתי, 'מֵעברִי ישן ליהודי חדש' (בהוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה, מקום עבודתו של שלג כיום), הוא ממפה את התופעה, סוקר את החזיתות שהיא מתרחשת בהן ואת הארגונים והקבוצות המרכיבים אותה, ומאפשר לנו למצוא את ידינו ורגלינו בסבך הארגונים והעמותות המנסים להפיץ יהדות במערכת החינוך. הוא גם בוחן בדקדוק את הסיבות להתרוממות הגל הזה, את ההשלכות של התופעה ואת סיכויי הישרדותה.

ההישרדות, כמובן, אינה מובנת מאליה, אף ששלג מעריך שמדובר ביותר מאופנה חולפת. מה יקרה, למשל, בשנת 2020, מועד התפוגה של קרן אבי חי, המממנת העיקרית של המסלול ה'תרבותי'? האם יימצאו למסלול זה מקורות מימון חדשים, מוטב לא מהתפוצות אלא מתוך ישראל? או מכיוון אחר, האם יצליח 'החינוך המשולב', בתי הספר המכריזים על עצמם כמתגברים לימודי יהדות, להיעשות לזרם מוביל העומד בין החינוך הממלכתי לחינוך הממלכתי דתי, ככוונת המחוקק בכנסת לפני שנתיים?

ועוד: האם קובי אוז, אתי אנקרי, משפחת בנאי ודומיהם ייתקלו בגל נגדי, חוסם, שייאבק בהם ברוח מאמרו המדובר של אורי משגב ב'ידיעות' לפני שנה, המכריז שהוא "נלחם על קיומו" מול זמרים אשר "מאיימים לחסל לי את המדינה המודרנית והדמוקרטית והחילונית שבה גדלתי"? ואולי שוחרי הדמוקרטיה והחילוניות צריכים לחשוש לא מההתחדשות היהודית התרבותית, אף שהיא פונה לקהל הרחב, אלא דווקא ממחפשי התיקון האישי והחוויה החסידית – שכן אלו עלולים, להערכתו של שלג, לגלוש בלי להרגיש לפונדמנטליזם, כפי שכבר קרה בגבעה זו או אחרת? התשובות וההשערות בספר, וקצת גם פה.

המהפכה העברית התיישנה

למה הרנסנס היהודי מתרחש דווקא בזמננו? בספר, שלג עומד על הסיבות בהרחבה ומונה "גורמים מניעים" ו"גורמים מאפשרים". את המסלול הרוחני של התופעה, מסלול 'מבקשי האלוהים' הכולל למשל את העליות לקברי צדיקים, ההתעניינות בקבלה, לימוד החסידות והקרליבכיזם, הוא מקשר לרוח הניו אייג' בעולם כולו. רוח זו, מצדה, היא תגובת-נגד לניכור שהטכנולוגיה והגלובליזציה גוזרים על הפרט.

המסלול התרבותי, לעומת זאת, זה של ההתעניינות במקורות היהדות ובטקסים יהודיים, נוגע לקהל מצומצם יותר, שהן פחות או יותר האליטות הישנות של החברה הישראלית – אותה שכבה צברית שגדלה ברוח תנועת העבודה וחוותה משבר ערכים חריף. המשבר הוא, לדעת שלג, הרקע לרנסנס היהודי-תרבותי. "העוגנים הערכיים הקודמים של החברה הישראלית, העוגן הציוני והעוגן הסוציאליסטי, התפוררו", הוא אומר. "לא שהפסיקו להאמין בהם, אבל הפסיקו להיות נכונים להקריב למענם, והם חדלו להיות גורם מאחד. התעורר הצורך למצוא עוגן חלופי. עוגן ערכי, ואפילו עוגן של סיפור משמעות קולקטיבי. העוגן היהודי, שהוכיח את עצמו, הוא האופציה ההגיונית והזמינה ביותר".

- אז אנחנו מבינים את המחצית השנייה של כותרת הספר, "ליהודי חדש". אבל מה פשר המחצית הראשונה, 'מעִברי ישן'? הרי ה'עבריות' הציונית הייתה מהפכנית, חדשנית.

"המהפכה העברית התיישנה. רצינו עברי חדש, והוא מיצה את עצמו. המהפכה היום היא חזרה ליהדות בווריאציה חדשה.

"המהפכה העברית, כלומר כור ההיתוך הציוני-סוציאליסטי, השתילה בעצמה את הגֶן של ההתפוררות שלה, בשתי טעויות שעשתה. ראשית, היא התנתקה במובנים רבים מדי מהתרבות היהודית; אתה לא יכול להחליף זהות של עם בהינף יד היסטורי. ושנית, נעשה זיהוי בין הערכים של המהפכה הזו לבין טיפוס אנושי מסוג מסוים מאוד. הועלה על נס הטיפוס החילוני, אשכנזי, רצוי קיבוצניק, כמודל הרצוי להגשמת ערכי המהפכה הציונית. דתיים או מזרחים שהזדהו עם אותם ערכים עצמם – אפילו אנשי הקיבוץ הדתי – נחשבו דרג ב'. ברור שאנשים לא ישלימו עם זה לאורך זמן. ומה שקרה הוא שהתינוק נשפך עם המים: כשנדחה המודל האנושי שהציונות שרטטה, נדחו גם הערכים. במצב זה היה טבעי, כמעט הכרחי, לחזור לעוגן היהודי, שאחרי הכול הוא המשותף לכולנו".

- את המסלול השני של ההתעוררות היהודית, המסלול ה'רוחני', אתה ממקם בקהל אחר ומייחס לו מניעים אחרים. האם אין קשר בין שתי התופעות, התחייה התרבותית והתחייה הרוחנית?

"יש קשר, ויש גם השקה ביניהן: יש תופעות שקשורות גם לגיבוש זהות תרבותית יהודית, וגם לחיפוש של חוויה דתית. למשל, אנשי מכללת אורנים, שלאחר שהקימו בית מדרש (חלוץ בתי המדרש החילוניים, לצד 'אלול' בירושלים; שניהם הוקמו ב-1989) – הקימו קהילת תפילה. מצד אחד קהילת התפילה היא המשך של מה שהם עשו, של האפיק התרבותי. אבל מצד תוכן הפעולה, הם בחרו דווקא בתפילה המסורתית, המכוונת לאלוהים – לא כמו בקיבוצים בעבר, ששרו שירי שבת מהזֶמר העברי החדש וקראו לזה 'קבלת שבת'. אז השאלה היא איפה הדגש. כי עדיין, נכון לדעתי להבחין בין מה שמניע תופעה כמו בית המדרש 'אלול' לבין מה שמניע את הננחים".

- ואת הסוג הראשון אתה מכנה 'יהדות חילונית'. מונח קצת מבלבל, כי הוא דווקא בא לתאר תוכן ממקורות דתיים.

"יהדות חילונית היא עיסוק אקטיבי של חילונים ביהדות, מעֵבר להיותם יהודים חילונים מלידתם. סדרת כתבות שלי על הנושא הזה, ב'הארץ' ב-2006, היא הגרעין של הספר כולו. בזמנו קראתי לה 'הזרם הרביעי' – כלומר היהדות החילונית כזרם נוסף על האורתודוקסים, הקונסרבטיבים והרפורמים. יאיר צבן בא אליי אז בטענה שחילונים זה רוב העם, זה לא זרם. השבתי לו שאני מדבר על אותו חלק בחילונים שעוסק ביהדותו באופן פעיל, ולכן מגבש תפישת עולם יהודית ספציפית משלו.

"עם כל השוני בין התופעות, בין היהדות החילונית שבסיסה תרבותי לבין ה'התחזקות' שבסיסה דתי-רוחני, יש משהו משותף שמניע אותן. הרי הן קורות באותו זמן. ברור שהכול חלק מתהליכים עולמיים של חזרה לדת, למשל, או של הפרטת הזהות שמאפשרת לכל אדם לבחור לו רכיבי זהות כלבבו במקום חבילה אידיאולוגית אחת, קבועה מראש. שני המסלולים הללו הם תשובות לרדידות של תרבות ערוץ 2. כל אדם לוקח את המשברים לדגש המתאים לאישיות שלו. המסלול התרבותי מתאפיין יותר בדאגה קולקטיבית לתרבות הישראלית ורצון להפוך את היהדות לנדבך חשוב בה, בעוד המסלול הרוחני יותר אינדיבידואלי".

- המחזירים בתשובה לא פועלים מתוך רצון להשפיע על התרבות הישראלית?

"הם פועלים במסלול של השפעה על הפרט. בוא נגיד את זה כך, לרות קלדרון חשוב להשפיע על מה שישודר בערוץ 2 ולאמנון יצחק לא. גם מיכאל לייטמן, נניח, ראש 'קבלה לעם', שמחזיק ערוץ טלוויזיה, היעד שלו להערכתי הוא לקרב נפשות, למשוך אנשים לשיעורים שלו, לאו דווקא לשנות את פני התרבות הישראלית".

ממקרא לתלמוד

המסלול התרבותי תופס את רוב דפי הספר. יהיה מוגזם לומר ששלג נמס כשהוא כותב עליו, אך בכל זאת ניכרת אהדתו לתופעה. הסקירה עתירת נתונים: הידעתם ש-77 אחוז מהיהודים בישראל משתתפים בסדרי פסח, על פי סקר מ-1999? ש-69 אחוז מהלומדים בבתי המדרש הפלורליסטיים הם נשים? שבכל המכללות החילוניות להוראה גם יחד למדו בתשס"ז רק 35 סטודנטים הוראת תנ"ך, לעומת 635 במכללות הדתיות? הפרקים מכילים גם הרבה מידע אנקדוטלי לכאורה, ששלג עומד על משמעותו העקרונית.

הוא מסביר, למשל, מדוע טקסי מעגל-החיים היהודיים-אלטרנטיביים זוכים לפופולריות רבה, בעוד דווקא את חגי ישראל, אלו שהמהפכה העברית העלתה על ראש שמחתה והקנתה להם צורה חדשה, מעדיפים כמעט כולם לחגוג בדרך המסורתית: "היום, בעידן הזהות האינדיווידואלית, נראה שירד מאוד הצורך החילוני לבטא גרסה עצמאית לסיפור הלאומי, אבל עלה מאוד הצורך לבטא גרסה חילונית למועדים בעלי משמעות אישית". בייחוד מדובר בחתונות. שכן ברית המילה, בר המצווה והקבורה נתפסים לעתים קרובות גם בעיניים חילוניות כעניינים שראוי להשאירם בידי "נציגיו של אלוהים", שירותי הדת האורתודוכסיים.

עוד תופעה ראויה לתשומת לב היא התמקדותם של בתי המדרש החילוניים בלימוד התלמוד – בניגוד לנטיית היהדות-החילונית בשנים עברו לעסוק במקרא. שלג רואה בכך ניסיון להתחרות בדתיים, כך ששום היבט של התרבות היהודית לא יישאר נחלתם הבלעדית; אבל יותר מכך הוא מקשר זאת לריכוך של המהפכה העברית, שדגלה בזמנו בהתנתקות מכל מה שיש לו ריח של גולה. הרנסנס היהודי העכשווי כבר לא מפחד ממורשת הגלות. "כשהם מתמקדים בתלמוד זה ביטוי לשינוי אידיאולוגי. מוכנים להתחבר לקורפוס המרכזי של התרבות היהודית ב-1,500 השנים האחרונות. לא מוותרים על התנ"ך, אבל מבינים שאי אפשר להסתפק בו וצריך גם את כל מה שקרה בין התנ"ך לפלמ"ח".

ולא חסרות תובנות מסקרנות גם על המסלול הרוחני. מדוע, למשל, מצטרפים רבים מה'יהודים החדשים' דווקא לחסידויות ברסלב וחב"ד? מפני שאלו חסידויות שפניהן מוסבים אל העולם החיצוני, החילוני, ושאינן דוחקות לשוליים את החוזרים בתשובה המצטרפים אליהן – אבל גם מפני שאלו הן שתי החסידות ה'מיותמות', אלו שכיום לא עומד בראשן אדמו"ר חי. היתמות הזו מותירה לכל מי שמצטרף לחסידות מרחב חופש מסוים להתגדר בו.

הדתיים התרבותיים

ההתעוררות היהודית במסלול התרבותי מתחוללת לדעתו של שלג גם בחברה הדתית. כאן כיוון התנועה הפוך: הבסיס התוכני היהודי כבר היה שם קודם, ועתה מוסיפים עליו את ההקשר התרבותי. כלומר, חלקים מסוימים במגזר הדתי מתחילים לראות את יהדותם לא רק בהקשרה הדתי וההלכתי, אלא גם כתרבות, כהשקפת עולם או כזהות. שלג קושר בכך מגוון תופעות: הנכונות של דתיים רבים ללמוד מקורות יהודיים מכיוון אקדמי ומתוך מבט מחקרי חופשי מהנחות יסוד דתיות; פריחתה של היצירה התרבותית במגזר הדתי, זו המטפלת בחומרים דתיים בכלים משוחררים ממחויבות; וגם היווצרותו של מגזר הדתל"שים, אשר שלא כבעבר אינם נעשים חילונים ממש אלא נשארים דתיים באופן חלקי.

- ובעיניך שלך, מהי ההגדרה הראשונית של היהדות – דת, לאום או תרבות?

"לטעמי, השילוב הנכון הוא שהיהודים הם עם שיש לו ציוויליזציה שהיא בעיקרה בעלת אופי דתי. במפורש, אני מתחיל מהלאומי. יש לזה בלי סוף הוכחות. זה מתחיל מיציאת מצרים: קודם התגבשות כעם, ורק אז תורה. זה ממשיך עם העניין שבימי בית ראשון הם עובדי אלילים – לא סתם לא שומרי מצוות, אלא מקיימים דת אחרת! – ולא מפסיקים להיקרא ישראל. בגלות הודגש היסוד הדתי, וכשאנו חוזרים להיות עם ריבוני צריכים לחזור להיררכיה המקורית: עם שיש לו דת, ולא דת שיש לה עם. יש לזה השלכות עצומות. על גיור למשל. זה לא מקרה שבמקרא אין גיור, ומצטרפים לעם ישראל בתהליך טבעי. 'עמך עמי' – וממילא 'אלוהייך אלוהיי'".

- דתיים מודרניים רבים ירגזו אם תגיד שבשבילם היהדות היא תרבות.

"כשאני מנתח תופעות, אני מנסה לעתים קרובות לדמיין את עצמי בתוכָן; לשאול את עצמי אם הייתי מתנהג כך, מה יכול היה לגרום לי להתנהג בצורה הזו. היום רוב הסטודנטים למדעי היהדות הם דתיים, כולל בוגרי ישיבות, עם כל הבעייתיות שיש בהנחות המוצא של המחקר האקדמי של המקרא והתלמוד – ואני חושב שהסיבה לכך היא אימוץ, גם אם לא מודע, של התייחסות ליהדות כתרבות. החרדים מכנים את זה 'עבודה זרה בשיתוף': שיתוף של עוד משהו בעבודה הדתית. יש גרעין נכון באמירה הזו, מבחינתם. דתיות טהורה, אם יש דבר כזה, לא יכולה לקבל שלצד היסוד הדתי יהיה יסוד נוסף שיש לו לגיטימציה לעצב את התנהגותך.

"קח למשל את הפמיניזם הדתי של השנים האחרונות. מה מאפשר לו לתבוע שינוי בהלכה? לי נראה שזו תודעה המאמצת את ההנחה שההלכה הייתה גם בעבר תהליך אנושי. ההנחה הזו מאפשרת להכניס גם את היום את החוויה של בן זמננו לתהליך ההלכתי. ומנגד, אלה שמזועזעים משינוי בסדרי בית הכנסת, לא מבקשים להתנכל לנשים, אלא יש להם, לרובם, תודעה כנה שאומרת שאֶת דְבַר ה', המתבטא בנוהג הקיים, אתה לא יכול לשנות רק בגלל שבא לעולם הפמיניזם. מי שמציב ערכים חוץ-הלכתיים כשווי ערך לערכים הלכתיים ואומר 'נעשֶה איזון', מי שמדבר, כמוני, מתוך שניוּת כזו – בסופו של דבר, גם מבלי שהוא מודע לזה, אימץ נקודת מבט תרבותית".

- אתה זורק הצדה הררי נייר של הגות דתית מודרנית, הרואה בחיבור עם ערכים מוסריים עכשוויים חלק אינטגרלי מהיהדות עצמה.

"רוב האנשים פועלים לא על פי הגות, או לא בעיקר על פיה, אלא על פי גורמים פסיכולוגיים, סביבתיים, סוציולוגיים. השקפת העולם שלנו מתעצבת בראש ובראשונה מתוך ההוויה, מתוך התנאים שאנו נתונים בהם. ההגות היא ספירה אחרת, אינטלקטואלית, שאין לזלזל בה, אבל למען האמת גם אצל ההוגים עצמם ההוויה מעצבת את התודעה".

במאמר בכתב העת הדתי-מודרני 'דעות' בשנה שעברה הציע שלג תחזית מרחיקת לכת באשר למקומם של הדתיים ברנסנס היהדות: חבירה של החילונים ה'מתעניינים ביהדות', שהם בעצם חילונים לשעבר, עם דתיים ליברלים למחנה משותף. המאמר עסק בסיכוי לפיצול הציונות הדתית בין חרד"לים לדתיים-מודרניים, וניבא שלא יהיה פיצול כזה, שכן הרוב הדומם נמצא באמצע – חי כדתי-מודרני, אך מאמין שהאידיאל הוא תורני-חרד"לי – ומסיבות נוספות. ובכל זאת סיים אותו שלג כך:

"יש להביא בחשבון את התהליכים בחברה הישראלית הכללית. לא מדובר רק בהקצנה הליברלית, אלא דווקא בתהליך שונה, כמעט מנוגד: התהליך שבו חילונים רבים, דווקא מהאליטה החילונית היותר משכילה, מחפשים התקרבות ליהדות – אם בלימוד, אם בתחום היצירה האמנותית (בעיקר במוזיקה הפופולרית), ואפילו בשדה התפילה (ראו למשל את הקמתן של עשרות 'קהילות תפילה חילוניות' בשנים האחרונות). במילים אחרות: יצירת יהדות ישראלית.

"בעידן האינדיבידואלי, הפוסט-אידיאולוגי, שבו ממילא הזהות המחנאית הפורמלית נשברת, סביר שגם רבים מהאגף הליברלי (קל וחומר מהאגף הדתל"שי) של הציונות הדתית יחברו לחיל"שים (חילונים לשעבר) כדי לעצב יחד נורמות משותפות של יהדות ישראלית. למעשה, התהליך הזה כבר התחיל עם יצירתם של בתי ספר משותפים לדתיים וחילונים. ייתכן אפוא שהמשכו של התהליך יבוא גם ביצירת קהילות תפילה משותפות (התחליף החדש לבתי כנסת, המזוהים עם העולם הדתי הממוסד), ובעתיד, מי יודע, אולי גם תנועת נוער משותפת חדשה, כתחליף לבני עקיבא, ואפילו מפלגה פוליטית, שתציב על דגלה לא את המגזר הדתי-לאומי, אלא את הרעיון של שילוב יהדות ומודרנה, כרעיון משותף לדתיים וחילונים".

משהו יצירתי

אפשר לשער שאם זה יקרה, שלג ומשפחתו יהיה חלק מזה. אשתו היא במבי שלג, עורכת כתב העת 'ארץ אחרת' שעיצוב יהדות ישראלית וישראליות יהודית עומד בראש מעייניו. יאיר שלג סיפר בבלוג שלו שהם שלחו את ילדיהם לבית ספר משולב של דתיים וחילונים בעירם ירושלים. "הנקודה שהכריעה אצלי את הכף הייתה, תתפלאו, דווקא הסיכוי לדתיות עמוקה יותר מאשר בחינוך הדתי הרגיל. בעוד בחינוך הדתי הרווח ההיסטריה מהחילון יוצרת חינוך שעיקר הדגש שלו הוא בהקפדה הלכתית, חשבתי שדווקא בבית ספר משותף עתידים ילדינו להתייחס לזהות הדתית בעיקר מהצד האנושי שלה (שהרי היא אמורה להיות רלוונטית גם לחילונים המגיעים לבית-הספר): מהעושר הרוחני שהיא מעניקה לאדם", כתב. אך כל זה רק בבית הספר היסודי. נוהגי הלבוש והבילוי של החילונים בבית הספר המשותף, לקראת גיל תיכון, היו מעבר לכושר הסבל של משפחת שלג.

הוא בן 46. יליד בת-ים, בוגר מסלול דתי-לאומי סטנדרטי. את חלקו האחרון של שירותו הצבאי עשה ככתב השבועון 'במחנה', תחילה במסגרת ההסדר, כתלמיד ישיבת 'הר עציון'. מִשֶחזר לישיבה והמשיך לפרסם כתבות, הורה לו ראש הישיבה הרב יהודה עמיטל לבחור בין השתיים. לאחר תקופת התלבטות "אמרתי לו שאני מרגיש שאני יותר יצירתי בכתיבה מאשר בלימוד. הוא לא שכח לי את המשפט הזה. חזרתי לשרת ב'במחנה' כחייל, והייתי מבקר בישיבה בקביעות. אהבתי מאוד את הלימודים שם. באחת השבתות הללו רואה אותי הרב עמיטל ושואל, 'נו, כבר עשית משהו יצירתי?'"

עוד לפני הצבא כתב שלג (ובשמו אז יאיר זילברשלג) קצת ב'נקודה', שהוגדר אז "ביטאון היישובים היהודיים ביהודה, שומרון וחבל עזה". לקראת השחרור, הוא מספר, קיבל שתי הצעות לעבודה ככתב: אחת מעורך מוסף 'הארץ', עוזי בנזימן, ואחת מעורך נקודה, ישראל הראל. "החלטתי דווקא ללכת לנקודה, כי חשבתי שאני רוצה עיתונות שיש לה זהות. לא להיות איזה בורג עיתונאי".

- מבחינה אידיאולוגית היית אז 'נקודה'?

"הייתי יותר ימני מהיום, אבל לאו דווקא תומך במאה אחוז בהתנחלויות. השתתפתי במערכת הבחירות של 'מימד' ב-1988. גם היום אני נוטה לבחון דברים לגופה של סוגיה, לא הולך בכל הדברים עם מחנה פוליטי אחד. שישפטו אחרים אם אני עומד בזה, אבל לפחות זה הדימוי העצמי שלי".

אחר כך עבר בכל זאת ל'כל העיר'. שמונה שנים שימש שם כתב מגזין. בכל יום א' קיבל נושא, ובכל יום ד' כבר הגיש כתבה מלומדת שמילאה כמה עמודים טובים. חיֵי כלב, אבל הוא אומר שנהנה מכל רגע. במקביל פרסם מאמרי דעה ופה ושם כתבות בעיתון האם 'הארץ'; "עורכת המוסף אורית שוחט התקשרה אליי ואמרה שחגי סגל המליץ עליי. חיפשו מישהו ימני". לבסוף עבר לעבוד שם באופן קבוע, מייסד שם תפקיד חדש – כתב לענייני העם היהודי. "אני זוכר שמישהו מהחבר'ה שלי אמר לי, תקעו אותך בתור דוס בנישה של העולם היהודי. אמרתי, אתה חושב שבאמת יותר מעניין אותי מה לכלך חיים רמון על דליה איציק? לי זה היה מרתק. הנסיעות בעולם, ההיחשפות לחיים היהודיים בחוץ לארץ, ומה שהפך אקטואלי מאוד שנתיים אחרי שנכנסתי לתפקיד – גל האנטישמיות של תחילת העשור". כתום ארבע שנים בתפקיד עבר לכתוב ב'הארץ' על ענייני דתיים וזהות יהודית.

בעקבות הופעת 'הדתיים החדשים' הציע לו פרופ' אבי רביצקי, שריכז אז את תחום דת ומדינה במכון הישראלי לדמוקרטיה, לכתוב שם מחקר על המשמעות החברתית של פינוי יישובים עתידי. זה המשיך למחקרים נוספים, ושלג החל להשתלב במכון במקביל לעבודתו בהארץ. לפני שנתיים עברה גם על צווארו חרב הצמצומים בעיתון ההוא. כיום הוא איש המכון הישראלי לדמוקרטיה, וב'הארץ' הוא מפרסם לעתים מאמרים ככותב חיצוני.

- העבודה ב'הארץ' השפיעה על השקפותיך?

"כדי לענות על זה אחזור אחורה. בקיץ שאחרי השמינית עשיתי קורס כתבים בגלי צה"ל, יחד עם ירון דקל ואילנה דיין, ובסוף הקיץ הודיעו לי שלא עברתי. בדיעבד אני שמח שזה קרה, כי זה היה בטרם עידן הדתיים בגל"צ, ואם הייתי נכנס בגיל 18 לעולם ההוא, שלפחות הדימוי שלו הוא שמאל חילוני, אני מניח שזה היה משפיע עליי חזק. השנים בישיבה, אף שלא הייתי בן ישיבה מצטיין, נתנו לי הרבה. לעומת זאת, כשנכנסתי להארץ בגיל 34 כבר הייתי די מעוצב.

"מה שכן, כשאתה עוסק בעולם היהודי אתה מתחכך עם אנשים שנקודת המבט שלהם חיצונית, ועם הזמן אתה מתחיל גם בעצמך לראות דברים מזווית יותר אוניברסלית. זה שינוי שהוא מעבר לאידיאולוגיה. ונראה לי שכך נכון שעיתונאי וחוקר יראה את הדברים. באמפתיה, אבל בריחוק מסוים. השינוי הזה בנקודת המבט גרם גם לשינוי מסוים בעמדות שלי; ועם זאת, גם מנקודת המבט האוניברסלית יש הרבה דברים שאני לא מקבל בשמאל הישראלי. החלק המשמעותי של העמדות הישראליות צודק גם בראייה אוניברסלית.

"תראה, כבר ב'נקודה' ההזדהות שלי עם העיתון הייתה יותר מתוך אהבה לציבור המתנחלים מאשר מתוך אהדה לדעות הפוליטיות שלו. והאהבה הזו לא השתנתה. עושים לו עוול באופן שבו מתארים אותו בתקשורת, בתרבות, לפעמים גם במחקרים אקדמיים. זה ציבור נפלא, מהיותר איכותיים ואידיאליסטיים במדינה, והוא מתואר באופן מזעזע. זה לא היה עומד במבחן ההתבוננות האוניברסלית שהזכרנו. גם אם יטענו משמאל שהם עוברים על החוק, אצל החרדים והערבים יש, בניגוד למתנחלים, מקומות שהמשטרה לא מעזה להיכנס אליהם, ובכל זאת להם לא עושים דמוניזציה".

- ממה זה נובע?

"לדעתי, מדיסוננס קוגניטיבי. הפתרון שמציע השמאל, ואם לא תהיה ברירה גם אני אתמוך בו, של פינוי חלק משמעותי מהיישובים, יש בו פגיעה קשה מאוד בחיים של הרבה מאוד בני אדם שלא עשו שום רע. אז כדי להצדיק את העוול הצפוי להיעשות להם, יוצרים את התיאור הדמוני. בהתנתקות יכולתָ לראות את זה בפעולה. יש כאן גם כעס על הדתיים שנטשו את הברית ההיסטורית עם תנועת העבודה, הפסיקו להיות סרח עודף של מפא"י, והחלו להיות אליטה חדשה שרוצה להנהיג את החברה הישראלית".

הבשורה האוניברסלית

אולי ההתפתחויות בחזית ההתעוררות היהודית הן שתקהינה את המתח והשנאה. "נוצרת בארץ זהות יהודית ייחודית, שהיא שונה מהזהות היהודית בתפוצות", אומר שלג. "זהות יהודית של חברה שרשות הרבים שלה יהודית, שדוברת עברית, היא בהכרח שונה מזהות יהודית כמו זו שבתפוצות, שיכולה לבוא לידי ביטוי במשפחה ובבית הכנסת בלבד. בשני העשורים האחרונים זה משמעותי יותר. יש שינוי ברשות הרבים בישראל, באופן שבו ישראל היא יהודית. התפילות והמקורות, למשל, נעשים נגישים לכלל. נוצרת פה יהדות ישראלית שמעשירה גם את היהדות וגם את הישראליות. יש לזה בין השאר פוטנציאל של הקהיית המתח בין דתיים וחילונים. זה לא אומר שיהיה ויתור במאבק סביב כפייה דתית וחקיקה דתית, אבל בהחלט הקהיית מתח וטשטוש גבולות".

האופטימיות אינה מסתכמת בזה. "הדבר הכי מרתק בעיניי הוא האפשרות הנפתחת להתמודד עם מה שאפשר לקרוא לו מחיר הציונות. הציונות שינתה את הזהות של העם היהודי, מֵעַם עולם שתופס את עצמו כַּשאור שבעיסת התרבות האנושית – לעם המכונס בטריטוריה די קטנה, במדינה שאין לה משקל רב. זה היה שינוי הכרחי, כי העם היהודי שילם על מצבו הקודם מחיר פיזי בלתי נסבל, והשואה היא הדוגמה הקיצונית לו; אבל אי אפשר להתכחש לכך שהפסדנו משהו מבחינת ההשפעה הרוחנית. הדבר הזה כואב גם לציונים מובהקים. רנסנס היהדות, אם הוא באמת יטופח באופן עמוק ויימשך כתופעת קבע, יכול להיות התחלה של התמודדות איתו.

"זו בשורה טובה בשבילנו, וזו בהחלט יכולה להיות גם בשורה אוניברסלית. יש ליהדות בשורה אוניברסלית, באמירה הכפולה שמצד אחד, להבדיל מאצל הקתולים ובדתות המזרח, החיים האנושיים אינם דבר נחות –ומצד שני כל תחום של החיים זקוק לעידון ולקידוש, ולכן יש הוראות הלכתיות על כל דבר, מחיי אישות ועד חיי הכלכלה. הבשורה הכפולה הזו היא מסר חיוני לאנושות באשר היא, ודאי בעידן הנוכחי, כשהאנושות נקרעת בין שני קטבים – מכאן השתקעות בהדוניזם ובחומרנות, ומכאן קוטב רוחני שמקבל אופי יותר ויותר פונדמנטליסטי, שלא רק מתנתק מהחיים אלא נלחם בהם".