אנא יאהודי: על יאהודי1, מעצמת ההסברה וההידברות בערבית של רוני

כל הערבים שונאים את ישראל? אם תיכנסו לאתר 'יאהודי' ולקבוצות הפייסבוק בערבית שמתפעל בעמל רב ישראלי המכנה עצמו 'אהרן רוני', תגלו שרבים מעבר לקווים מחבבים אותנו, כמו למשל ג'עפר הסעודי הטוען שהוא ציוני. איך יוצרים את ההזדהות הזו? "חושפים אותם להיסטוריה היהודית. זה מה שמפעים אותם. לא העובדה שיש פה חופש ומצעדי גאווה"

מאת רן פרחי וצור ארליך

הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בכ"א בחשוון תשע"א, 29.10.2010, עמ' 16-20

"ישראל היא הפרויקט המוצלח ביותר במאה העשרים, במיוחד על רקע הפיגור במזרח התיכון". כך כותב לנו ח'ליל, חבר בקבוצת הפייסבוק 'תרבות ישראל הקדומה' ו'ידידות ישראל-עיראק', שמנהלה הישראלי הוא "אהרן רוני". מצדו של ח'ליל אפשר לפרסם פה את שמו האמיתי, אבל אנחנו חרדים לשלומו יותר ממנו. בן עשרים. סטודנט להנדסה בבגדאד. מוסלמי חילוני, משכיל, אזרח עיראק.

זה כמה שנים שהוא מתעניין בכל היבט של התרבות הישראלית. הוא בקיא בה הרבה יותר מהישראלי הרגיל: כשהוא שומע את שם משפחתו של רן פרחי, מכותבי שורות אלו, הוא שואל מיד אם הוא קשור לחיים פרחי, שר האוצר של ג'זאר פחה שמשל בעכו במאה ה-18, ולמתרגם היהודי המצרי הלל פרחי (התשובה חיובית). הוא מעריץ את הרצל וויצמן "שהיו מסוגלים להציע מדינה יהודית על בסיס חילוני". בקיר שלו בפייסבוק יש הקלטות של מבחר זמרים ישראלים מכל הקשת: ממזרחית – שהוא מוצא בה קווי דמיון למוזיקה העיראקית – עד חוה אלברשטיין.

"הוריי מעולם לא חינכו אותי לשנוא", הוא מסביר. "וכשהייתי דתי, זה לא היה מפני שהם הכריחו אותי. לפני שהתחלתי להכיר את ישראל לא הייתה לי עמדה חד-משמעית לגביה, אבל לגבי הפלשתינים כן; התמיכה שלהם בסדאם, והמעמד שלהם באל-קאעידה, גרמו לכל עיראקי ממוצע לשנוא אותם". לדבריו, הוא יכול לאחוז בעמדותיו אלה ולהציגן ברשת מכיוון שהשלטון הנוכחי בעיראק אינו מפעיל משטרת מחשבות אלא מתרכז "בצבירת כוח וכסף".

ג'עפר, תושב ריאד בירת סעודיה, עובד מדינה בארצו ובעל תואר בספרות ערבית, מאמין בזכות היהודים על ארץ ישראל. לדבריו, הוא נעשה ציוני בעקבות קריאתו בהיסטוריה, בין היתר בחומר שמציג "אהרן רוני" באתר 'יאהודי1' ובקבוצת הפייסבוק 'תרבות ישראל הקדומה'. גם איתו אנחנו מתכתבים.

"אני ציוני כי העם היהודי הוא העם הנבחר, ששמר על ייחודו לאורך ההיסטוריה ודוכא בהתמדה בידי עמים אחרים", הוא מספר. את חיבתו לציון הוא לא קיבל מאביו ואמו, שהינם "מוסלמים אדוקים". אולם אחיו הולך בדרכו. "אחי היה מוטרד כששמע פה שיש אצלכם עימותים בין אשכנזים לספרדים, ושמח לשמוע שזה לא כצעקתה". וכמו עמיתו העיראקי, גם ג'עפר אינו מחבב את הפלשתינים. "איני סומך עליהם". רוב חבריו בפייסבוק, הוא אומר, ישראלים. "אני אוהב אותם והם אוהבים אותי".

להבדיל מח'ליל, ג'עפר כן חושב שהוא נוטל סיכון. לכן גם לו הלבשנו פה שם בדוי, אף שלא ביקש זאת. "בארצי מי שתומך בישראל זוכה ליחס של בוגד. לצערי התקשורת כאן מציגה את ישראל כמדינה שרוצחת ילדים. לאנשי הדת יש פה השפעה רבה, והם מפיצים שנאה. אני יודע שעם ישראל הוא עם חביב וחם, אך השקרים מופצים בכל הארצות הערביות". הוא מקווה לבקר בישראל – "אני אוהב מקומות היסטוריים, והייתי רוצה לראות את ירושלים ואת קבר דוד" – אך כידוע מדינתו אוסרת על יהודים או על כל מי שבדרכונו חותמת מנתב"ג לבוא בשעריה, קל וחומר אינה מרשה לאזרחיה לנסוע לארצו של האויב הציוני. הוא מקווה שיוכל לפגוש את חבריו הישראלים במדינה ניטרלית.

באשר ליוזמה המדינית הסעודית, ג'עפר אינו יוצא נגד ארצו אך מבין את ישראל. "היוזמה טובה, אך לא ישימה כי ישראל לא תשוב לקווי 67'". הוא דווקא אופטימי. לדבריו, יש טרנד בקרב העם הסעודי לשלום עם ישראל.

תנו להם בהיסטוריה

ח'ליל העיראקי וג'עפר הסעודי הם שניים מכ-3,500 גולשים דוברי ערבית, חברי קבוצת 'תרבות ישראל הקדומה' של "אהרן רוני" בפייסבוק; שניים ממאות אזרחי מדינות ערב הגולשים מדי חודש באתר yahoodi1.com שלו. דווקא אהרן, להבדיל מהם, חושש להיחשף בשמו המלא, מחמת איזו עינא בישא. הוא בן שלושים, תושב השרון, בעל תואר ראשון בלימודי המזרח התיכון ומדעי המדינה ויכולת ביטוי מרשימה בערבית שרכש בעמל. זה כארבע שנים שהוא מריץ בהתנדבות יוזמות הסברה אינטרנטיות לעולם הערבי. מפעל מסועף של איש אחד, איש עדִין למראה שפרנסתו דווקא בתחום המוזיקה.

לא הסברה, הוא יתקן אותנו מיד, אלא שיתוף במידע וחיזוק קשרים. "אין לנו מה להסביר את עצמנו", הוא קובע. "יש לנו מידע להעביר, שכרגע אין לנו מספיק כלים להעביר אותו. ערבי שנכנס לרשת לחפש מידע על ישראל, אין שום מידע בשפתו שיגרום לו לטפח יחס חיובי כלפיה. כבוד, הערכה, יחס אנושי כלשהו. ויש בעולם הערבי הרבה צמא למידע ענייני על ישראל, תרבותה ותולדותיה. הם משוגעים על היסטוריה, בפרט היסטוריה של ארצות האיסלאם. וכשאתה נותן להם סקירה על תולדות היהודים בארץ ישראל, או על קהילות יהודיות במזרח התיכון, זה מאיר להם פינות בסיפור שלהם. הם מגיבים בהתאם. אם אתה בא אליהם עם היסטוריה, אם אתה מציג להם שיח משותף שיש בו תוכן ולא דיבורים תיאורטיים על שלום מופשט, אז יש על מה לדבר".

וכאן אהרן מרגיש יחידי בזירה. "יש בישראל גופים ממשלתיים שזה אמור להיות התפקיד שלהם; אתה נכנס לאתרים שלהם ורואה שהם שכחו שהם מייצגים את מדינת ישראל וחושבים שהם האו"ם. האתר של משרד החוץ לוקה בחוסר ביטחון וברגש נחיתות עצום. במקום לספר שהיהודים חיו פה לפני שהערבים אי פעם גרו פה, או שהאיסלאם שאוב מהיהדות, או שהשפה העברית היא השפה היחידה המדוברת היום במזרח התיכון שהיא שפה עתיקה שהתפתחה פה – במקום זה מה הם עושים? מספרים כמה אנחנו נחמדים ויפים, מדינה פלורליסטית ודמוקרטית שיש בה יהודים, נוצרים ומוסלמים. וזהו. אולי הם עצמם לא משוכנעים. זה חוסר הכרה בגדולה שלנו. ומי שלא אוהב את עצמו ולא מעריך את עצמו, לא יכול לגרום לאחרים להעריך אותו.

"משרד החוץ זה לא קומץ אנשים שטועים; זו הגישה של המדינה. המיתוס שמחורבן הבית עד הציונות לא היה שום דבר יהודי בארץ. מבחינת הערבים מה שקובע הוא לא הצטדקויות על זכויות אדם, אלא היסטוריה. מבחינתם, בצדק, אם אין לך היסטוריה פה, מה אתה עושה פה בכלל? לא מעניין אותם שאפשר ללכת פה בביקיני ולעשות מצעד גאווה. מעניין אותם דת, תרבות, פולקלור. ברור שאכפת להם היחס למיעוטים, אבל מאחר שיחס הוגן למיעוטים אינו קיים בארצות ערב, הם לא מצפים שגם פה יהיה פלורליזם. וזה לא מה שאתה צריך להראות להם".

השורשים הקצרים של חנין זועבי

אהרן פועל בשלוש זרועות עיקריות, כולן בלשונות הערבית והאנגלית: האתר 'יָאהוּדִי1', קבוצות ברשת החברתית פייסבוק, וערוץ סרטוני וידאו ומצגות ב'יוטיוב'. הזרועות כמובן משוכלות: בכל אחת אפשר למצוא הפניות לרעותה.

הכותרת הראשית באתר יאהודי1 הוקדשה, בעת כתיבת שורות אלו, לפרשת הלינץ' המצולם נגד דוד בארי בכפר השילוח. אהרן פרס שם ניתוח מפורט של האירוע לשלביו, בשפה הערבית, עם תמונות ותרשימים. פרק מיוחד הוקדש ל"שקרים של אמצעי התקשורת הערביים", עם תמונות המראות את מעורבותם הפעילה של הצלמים. הידיעה הבאה מסקרת הופעה של זמר עיראקי בישראל.

אבל רוב רובן של ההפניות בעמוד הבית שולחות את הגולש לעניינים פחות חדשותיים. האתר מציע מידע בסיסי שקשה למצוא שכמותו אפילו באתרים בעברית: מפות מפורטות של ארץ ישראל מהמאה העשירית לפני הספירה ועד ימינו, סקירות על תולדותיהם של היישובים היהודים בישראל, ומאמרים בתחומי הארכיאולוגיה, הציונות ותולדות המזרח הקדום.

סדרת מאמרים מקיפה סוקרת את תולדות נדידת הערבים לארץ ישראל במאות האחרונות, ובעצם מפרקת את המיתוס הפלשתיני מן היסוד, בהראותה שמדובר באוסף מקרי של מהגרים. אהרן מפרט שם את מוצאן של החמולות ה"פלשתיניות" הגדולות. הוא מראה, למשל, שמקורן של משפחות חוסייני, על פי מסורתן שלהן, בחיג'אז שבחצי האי ערב, ושמשפחת נוסייבה, הוותיקה מכולן, הגיעה ארצה עם הכיבוש המוסלמי במאה השביעית לספירה. את חובבי חנין זועבי יעניין לדעת שמשפחת זועבי היגרה ארצה מעיראק ומעבר הירדן, בהזמנת השלטונות העות'מאניים, רק בראשית המאה ה-19.

לעתים ניכר מקורן של המשפחות כבר בשמן. שבט מצראווה הגיע ממצרים. במאמר 'ההגירה המצרית לארץ ישראל במאה ה-19' פורס אהרן רשימה ארוכה של ערים וכפרים שהמהגרים החדשים האלה ממצרים אכלסו, בהם אום אל-פחם, ערה, ערערה, כפר-קרע, ג'ת, ג'לג'וליה, טייבה וקלנסווה.

המתעניין דובר הערבית ימצא באתר גם עמוד בערבית על "בירתנו הנצחית ירושלים" הנפתח במימרה הידועה ממסכת קידושין, "עשרה קבין של יופי ירדו לעולם, תשעה נטלה ירושלים ואחד העולם כולו". לקט מאמרים על דת ישראל ילמד אותו על שלושת הרגלים, על תשעה באב, על ציוֹן בכתבי הקודש ועל מקורותיה הקדומים של הציונות. הוא יוכל גם לצפות במצגות שהפיק האתר, כגון 'מהם התפילין'.

והשפע עוד רב. יש שם אוסף מאמרים על ההיסטוריה היהודית, בהם מאמר על הארץ ותושביה בשנת 1695 על פי ספר מהתקופה; אסופת "אמתות ושקרים על ישראל", עם תשובות מפורטות לטענות כגון שישראל מדינה דתית, מדינה גזענית, מדינת צבא או מדינה כובשת. ואפילו קורס קצר ללימוד השפה העברית תמצאו שם, המרבה להשתמש בשירים ישראליים מהגזרה הים-תיכונית.

העמוד 'מי אנחנו' מספר לאורחי האתר בלי כחל וסרק כי "אנחנו אתר ישראלי בשפה הערבית שמטרתו להציג את התרבות וההיסטוריה היהודיות לעולם הערבי, שנפוצה בו השנאה לישראל. ישראל נמצאת בלב ים ערבי שהאידיאולוגיות והממשלים השולטים בו אינם מוכנים לקבל את קיומה של מדינה יהודית במזרח התיכון".

בקבוצות של אהרן בפייסבוק מקבלים הדברים אופי דיאלוגי שוקק חיים. "אהרן-רוני" מספר ומציג, וגולשים מוסיפים, מתווכחים, שואלים ומביעים דעה. הוא פתח קבוצות העוסקות בתרבות היהודית ובדת היהודית, קבוצה למען הקמת ערוץ טלוויזיה ישראלי שישדר לעולם הערבי, קבוצת 'ידידות ישראל-עיראק', ואת הקבוצה 'תרבות ישראל הקדומה', שהיא הגדולה מכולן. רשומים בה אלפי חברים, רבים מתוכם ממדינות ערב הנתונות במצב מלחמה עם ישראל.

תוכלו למצוא שם צילומים והסברים ארוכים, בכמה שפות, על שלל ממצאים ארכיאולוגיים הקושרים בין עם ישראל לארצו. החומר מאורגן בצורת אלבומים. סביבו מתפתחים דיונים באנגלית, בערבית ובעברית. דיון אופייני בערבית התפתח סביב תצוגה של פסיפס מאתר נטופה שבארץ יהודה, עם הכתובת "שלום מאחימלך ויהוחיל". מאמר קצר של אהרן בדבר המוצא השֵמי המשותף ליהודים ולערבים הניב תגובה מצד גולש שזיהה עצמו כ'חוסיין': "חברי ואני מכבדים את התרבות היהודית. היהודים והערבים בני דודים. בארצי משפחות רבות ממוצא יהודי, כולל משפחתה של אשתי".

רוצים כלה יהודייה

כמה מהגולשים הם מהשכבות המשכילות ביותר, אלה שמקובל להניח שהן הקיצוניות ביותר בשנאתן לישראל. "נכתבים בקבוצות שלי מאמרים בזכותה של ישראל על ידי הוגי דעות מתימן, מרוקו, עיראק, כווית ואף מסעודיה", מספר אהרן. "הוגה דעות אחד מתימן, מוחמד קוביילי, פתח קבוצה משלו למען ישראל. יש עיראקי שכתב מאמר הדן באפשרות שזכותם של היהודים בפלשתין גדולה מזו של הפלשתינים. אחד מחברי הקבוצה הוא בנו של שר עיראקי".

הישאם בוגרין ממרוקו, מהמשתתפים בקבוצות של אהרן, אף כותב בלוג בערבית ובצרפתית ששמו 'הציוני'. הוא מתייחס שם ל"יסודות האיסלאם הציוני", קרי זכות היהודים על ארץ ישראל על פי הקוראן. לאחרונה קיבל איומים על חייו, והארגון לפלורליזם מוסלמי גינה איומים אלו. בהתכתבות אישית סיפר לנו בוגרין שהוא עומד להוציא ספר העוסק בפתרון "האידיאולוגי והפוליטי" לסכסוך. הוא סבור שכדי להגיע לשלום צריך להכיר בזכות היהודים על "הארץ הקדושה".

האם יש הבדלים עקביים בין גולשים מארצות שונות? "הכוויתים הכי פתוחים כלפי ישראל", מספר אהרן. "הם מדברים חופשי. רוצים לפתח קשרים ולא מעניינים אותם הפלשתינים. אל תשכח שהפלשתינים תמכו בסדאם כשכבש את כווית ב-1990. הרבה כוויתים ביקרו בישראל. לחלק מהם יש דרכונים אירופיים, וישראל מאשרת לכל מי שרוצה לא להחתים את הדרכון בארץ, כך שלא יידעו על כך בכווית. הצרה היא שיש הלשנות. תורכיה מלשינה על אזרחי ארצות ערב שטסים דרכה לישראל.

"מעיראק מגיעים הכי הרבה גולשים. גם כי אין להם שלטון שמצר את צעדיהם, גם כי יש להם היסטוריה רעה עם הפלשתינים, גם כי לכולם יש במשפחות, מהסבים, זיכרונות טובים מאוד על היהודים שגרו בעיראק. הרבה מהם מספרים על כך. חלק גדול מהדיבור איתם הוא על מוזיקה. יוצרי המוזיקה העיראקית המודרנית היו יהודי עיראק. סלימה מוראד, הזמרת הלאומית העיראקית, הייתה יהודייה. סבא של הזמר דודו טסה, דאוד אל-כוויתי, ובייחוד אחיו צלאח אל-כוויתי, היו מלחינים מפורסמים בעיראק ובמפרץ הפרסי. הרדיו של עיראק לא עבד ביום כיפורים, ובשבתות השמיע שידורים מוכנים מראש.

"צריך לזכור שיהודים גרו בעיראק עוד לפני שבעיראק דיברו ערבית. ב-1904, ארבעים אחוז מהתושבים שם היו יהודים. אני רבע עיראקי, והצד העיראקי במשפחה היה דומיננטי אצלי כילד, כך שיש לי הרבה מה לדבר איתם. הם מספרים סיפורים קשים מימי ממשלת הבעת' של סדאם – התעללויות, חטיפות, המתות בגז. לעומת זאת, דווקא במצרים אני מתרשם שאין עם מי לדבר, לבד מהקופטים".

נכנסים רק אנשים עם כוונות טובות?

"לא. יש כאלה שנכנסים לקבוצה כדי לקלל. הערות מסוג 'אללה ירחם על היטלר' או 'רוצים עוד 6 מיליון' לא נדירות. בדרך כלל אני מתעלם מהם. אני מעדיף לנסות למשוך את אלה שיותר פתוחים. האגוזים הקשים יגיעו אחרי כל היתר. אבל יוצא לי גם לנסות את הדרך האחרת. מישהו שולח קללה, אני מקלל אותו בחזרה פי עשרה, ולפעמים זה ממשיך דווקא לדיון.

"גם בין הנחמדים, אני בטוח שחלק מנסים להשיג מידע פנימי על ישראל. למי שפונה אליי בעברית אני לא עונה, מחשש שמדובר בסוכן. בכיוון ההפוך, רבים מהגולשים חושבים שאני עובד בארגון ביון. שלחו אליי לא פעם גם בקשות בנוסח 'אני רוצה לעבוד בשביל מדינת ישראל'. אנשים רוצים כסף. מסכנים, חיים כמו כלבים, ומה מעניין אותם אידיאולוגיה. אידיאולוגיה זה לעשירים.

"מעבר לפעילות הפומבית שלי, אני משמש כתובת למאות אנשים המעוניינים לקבל מידע אמין על ישראל באמצעות הודעות פרטיות ודוא"ל. וכך מגיעות אליי גם שאלות כמו אם אני יכול לעזור להם להגיע לישראל, או להשיג כלה יהודייה. כל מיני דברים די הזויים".

ומה אתה עונה?

"אני מסביר להם שאני רק אדם פרטי. יש קטע בעולם הערבי שכולם רוצים להתחתן עם יהודייה. אולי זה בא מכך שמוחמד נשא יהודייה לאישה, והוא מודל לחיקוי – לאו דווקא לדתיים מאוד, אלא לטיפוס המוסלמי בכלל, שחי את ההיסטוריה. זה גם מוזן מכל מיני סטיגמות. צריך להסביר להם, לא נעים, שיהודייה לא תתחתן איתם, ושאיננו מקבלים נישואי תערובת".

התקווה שבשטיפת המוח

אהרן גם מעלה סרטונים ליו-טיוב, ויש לו שם ערוץ משלו הקרוי, כמו האתר, yahoodi1. הוא מעלה קליפים בערבית שאת חלקם מצא ואחרים יצר וערך, בנושאי הדת היהודית, הלאומיות הישראלית והמוסיקה היהודית המזרח-תיכונית. הפיוט היהודי המזרחי, העשוי לעתים קרובות בסולמות ערביים, מושך אל סרטוניו של אהרן גולשים ערבים רבים. בעוד אוזניהם מתענגות על המקאמים האהובים עליהם, עיניהם שוזפות מצגות על חגי ישראל שבהם מושרים אותם פיוטים. שנה וחצי הערוץ הזה קיים, ולמעלה ממיליון וחצי צְפיות רשם לעצמו. לעתים קרובות משמש גם ערוץ זה מסד לתקשורת אישית. "נשלחות אליי מאות הודעות של גולשים שצפו בסרטים, ומתפתח דו-שיח", מספר אהרן.

השליטה שלו בערבית והידע שצבר בלימודי המזרח התיכון באוניברסיטה קריטיים, לא רק מטעמים טכניים: "אם הדיאלוג היה רק באנגלית הרבה מהתוכן היה אובד. כך רואים שאני בן אדם בדיוק כמוהם, עם שורשים עמוקים במזרח התיכון ובתרבותו".

נשמע קצת אידילי.

"נכון שיש הרבה אנטי. ובכל זאת יש בעולם הערבי קבוצה גדולה, לא מיעוט קטן, שרוצה דמוקרטיה, שרוצה שלום. נהוג אצלנו לחשוב שבעולם המוסלמי אין חינוך לספקנות ולחשיבה עצמאית, בניגוד למערב. זה לא לגמרי מדויק. עם כל השנאה שאכן קיימת שם, הם אנשים שאוהבים לדון, להתווכח, להכיר דעות. מבחינות מסוימות יש הרבה חיבור בינינו לבין המוסלמים, שאין בינינו לבין המערב".

למשל?

"הסקרנות שלהם לגבי ההיסטוריה של האזור משמעותית מאוד בהקשר הזה. והמסרים המועברים בצינורות הממלכתיים שלנו לא נוגעים בה כלל. אתה לא יכול לבנות שיחה כל עוד בן שיחך עוד חושב שאתה בכלל לא עם ולא מגיעה לך ארץ. והוא חושב כך כתוצאה מחינוך שקיבל – ולכן רבים שדיברו איתי ולמדו דברים חדשים שינו את דעתם".

ומיד הוא מסייג. "אני יכול לעבוד רק בסדר גודל של אלפים, זה קנה מידה קטן. ברגע שתהיה טלוויזיה ישראלית שתשדר הסברה לעולם הערבי זה יהיה בקנה מידה גדול וזה יכול לחולל מהפכה. הטלוויזיה הישראלית בערבית לא משדרת לחוץ לארץ מִטעמי קרינה. גם רדיו אין. בזמן מלחמת ששת הימים קול ישראל בערבית היה התחנה השלישית הכי מואזנת בעולם הערבי. בינתיים התדר שלה נמסר לתחנה פלשתינית. לכולם יש ערוצי טלוויזיה בערבית: סין, גרמניה, צרפת, בריטניה וארצות הברית. ולנו לא. אם סין פתחה ערוץ בערבית, אנחנו לא נפתח? לאתר כזה יהיה רייטינג גבוה בעולם הערבי. כשהוקם ערוץ Ynet בערבית נכנסו אליו מיליונים. מכאן שיש לזה רייטינג".

אז הסוד הוא ללמד את הערבים היסטוריה?

"שים לב שהקו התעמולתי של הפלשתינים מבוסס לא על היסטוריה, כי אין להם, אלא על הרוגים וקורבנות. אין להם תוכן להציג. אז הם ממציאים שהם כנענים ויבוסים, אבל אין להם ממצאים, עובדות, פולקלור. אין להם כלום. זו נקודת תורפה עצומה. לכם הם מושכים אותך למגרש שלהם, גוררים אותך להתעסק בתמונות של ההרוגים שלהם. אם אתה לא מחזיר אותם למגרש שלך, של זכות הקיום הבסיסית שלך, הם רק ימחקו עוד את זכות הקיום הזו.

"ללמוד את זה עלה לי בדם. כשאתה נכנס לעולם האינטרנט הערבי, כשאתה מתחיל להבין מה שכותבים בערבית, אתה משתגע. כי אתה מקבל כמויות שנאה מרוכזות שבחיים לא קיבלת. בלי שום פרופורציה, בלי קווים אדומים. מאחלים לך 'הלוואי שהיטלר היה חי, הייתי מכניס אתכם לתנורים ומרסק את העצמות', וזה מייאש. אתה לא מבין איך אדם יכול לחשוב כך. רק אחרי הרבה סבל והרבה השתגעויות מרוב רוע שיש במילים האלו, אתה קולט שאלו דברים שחוזרים כמעט באותן מילים, בגלים, ומבין שזה לא דבר ספונטני אלא תוצאה של סרט שכולם ראו, של כתבת חדשות שכולם ראו. מכאן גם באה התקווה. שאפשר לשנות על ידי מתן מידע אחר".

מאין באנו

אין לגולשים שלך פחד מהשלטונות, ממישהו שעוקב אחרי פעילות האינטרנט שלהם?

"רובם גולשים מטלפון נייד, ושם יש הצפנה. בסוריה הגבילו את הגלישה בפייסבוק, והסבירו באופן רשמי שזה מפני שסורים מדברים עם ישראלים. וזה באמת העניין. הם יודעים שזו הדרך האפשרית בשבילנו הישראלים לגאול את האזרחים שלהם, להוציא אותם מהשנאה. התקשורת הערבית אינה חוסכת במילים ובמידע; הערבים אוהבים מילים, הרבה מילים, והיא מציפה את האזרחים בנדיבות ובפירוט בסיבות לשנוא את ישראל. התשובה צריכה להיות להציף אותם בעובדות. מה ששוב מחזיר אותי לשגיאה הגדולה של האתרים הרשמיים של ישראל, שלא רק שמשחקים במגרש הלא נכון, גם משתמשים במינוח זהה לזה שבתקשורת הערבית. 'מוסתווטנאת' (התנחלויות), למשל. זו טעות. כשאתה מאמץ את המינוח, אתה מאמץ גם את האידיאולוגיה שמאחוריו".

אתה בעצם אומר, גם כשמדברים עם הערבים לא צריך להתחפש לשמאלנים.

"אני ימני במובן של דרך הסתכלות על ההיסטוריה. השמאל לא אומר שאין היסטוריה, אלא שההיסטוריה לא רלבנטית. ובמפגש עם הערבים אתה רואה כמה היא כן רלבנטית. המפגש עם הערבים הפך אותי ציוני יותר. גרמה לכך ההבנה שאתה צריך קודם כול להבין מי אתה ומה אתה ומאין באת. אם תגיד 'אני אזרח העולם' זה לא יוביל אותך לשום מקום. ההיסטוריה מכוונת אותך לאמת הזו, ובישראל של היום זו אמת שנמצאת בצד הימני".

מקובל לחשוב שהטיפוס שאתה מייצג – צעיר ישראלי חילוני משכיל וימני – נעשה נדיר.

"הדתיים שחושבים שכל הציוניוּת נמצאת במגזר שלהם שוגים. גם לא כל הדתיוּת; הדת היא חלק מזהות, שיש בה גם תרבות, היסטוריה ועוד, והיא גם הזהות שלי. אם לא הייתי מגיע מתוך הזהות הזו, על מה היה לי לדבר עם הערבי? הדיכוטומיה שמתקבעת פה בתודעה, ימין דתי מול שמאל חילוני, שוכחת את הרוב המסורתי, שאינו שומר מצוות אבל יש לו זיקה עמוקה לזהות היהודית. כאן אני ממקם את עצמי, וזה מקום שיש לו יתרונות מסוימים על פני המקום הציוני-דתי; הציונים הדתיים, מאחר שהם כל כך מותקפים בתקשורת, סובלים מחוסר ביטחון. הם לא אומרים מה שהם רוצים להגיד. הם מרוסקים אידיאולוגית, ולכן מדברים אל תוך עצמם בלבד".

מכמויות החומר שאתה משחרר לרשת אפשר להסיק שאתה מקדיש לעניין ההתנדבותי הזה הרבה זמן.

"המון. כל רגע אפשרי. ואני נהנה מזה. יש לי כיום קשרים אישיים בכל המזרח התיכון. אני לא מתחיל עם שיחות טלפון, כי אין זמן, אבל יש לי קשר עם אנשים מעניינים. בפרט בעיראק. אנשי רוח, סופרים, עיתונאים. השקעתי הרבה בלימוד הנושאים, אני זוכר את הפרטים היטב, והם לומדים ממני עובדות".