מאת צור ארליך
הופיע במוסף 'דיוקן' של העיתון 'מקור ראשון' בי"א בניסן תש"ע, 26.3.2010
משפחת פינקלשטיין מתל-אביב תסב בשבוע הבא אל שולחן הסדר ותראה את עצמה כאילו היא יצאה ממצרים. "כשאנחנו יושבים בליל הסדר וקוראים את ההגדה, אנחנו מתייחסים אליה כאל היסטוריה גמורה", מספר הארכיאולוג פרופ' ישראל פינקלשטיין, "כי מבחינת תרבות וזהות זה מה שצריך לעשות. בליל הסדר אין ביקורת. היא תחכה לשאר ימות השנה. התנ"ך רלבנטי בתור ערש תרבותנו וערש תרבות המערב, בלי קשר לשאלה אם הוא היסטורי. זה הטקסט המכונן של תרבותנו, ויש בו מימד רוחני ואמוני, ומרכיב זהותי חזק ביותר. וכמובן הוא מרתק ומסעיר.
"גם אם התנ"ך מייצג באופן ריאלי רק את המאות השביעית עד החמישית לפני הספירה, השנים של ממלכת יהודה בצל האימפריה האשורית, של גלות בבל ושל שיבת ציון, הוא עדיין מלהיב באותה מידה. ערכו של הטקסט לא נמדד רק על פי הדיוק ההיסטורי שלו. כשאני קורא את סיפור דוד וגוליית, גם אם אני יודע שהוא יחסית מאוחר ויש בו השפעות הומריות והשפעות של נוכחות שכירים יוונים במרחב הלוונט במאה השביעית לפני הספירה – בכל זאת הוא מרגש. כשילדותיי היו קטנות קראתי להן אותו כהיסטוריה לכל דבר".
פינקלשטיין לא חושב שאבותינו יצאו ממצרים. לכל היותר קבוצה קטנה מהם. הוא גם לא חושב שאבות האומה הגיעו מארם נהריים. הניסיון שלו לחלץ תמונה היסטורית מהממצאים הארכיאולוגיים, מהמסופר בתנ"ך ומתעודות ששרדו בתרבויות אחרות של המזרח הקדום הוביל אותו לתיאוריה שהוא פרס בהרחבה במהלך העשור האחרון, יחד עם חוקר המקרא היהודי אמריקני ניל אשר סילברמן, בספרים 'ראשית ישראל' ו'דוד ושלמה'.
אלה הם קוויה הכלליים: עם ישראל נולד מקבוצות של רועים נוודים כנענים, שהתיישבו בהרי יהודה ושומרון כשערי הארץ חרבו בגל הרס שפקד את האזור בסוף המאה ה-13 לפני הספירה, כיוון שהחורבן הזה הותיר אותם ללא עורף חקלאי. קבוצה זו האמינה באל ייחודי, 'אל' בשומרון ו'ה'' ביהודה, אך גם באלוהיות הכנעניות. עם הזמן התפתחו שתי ממלכות: ממלכה חזקה, ממלכת ישראל, בשומרון ובצפון, שפרחה בימי בית עמרי ובית יהוא, וממלכה זעירה ומדולדלת, ממלכת יהודה, בדרום. לאחר חורבן ממלכת ישראל, ולאחר התאוששותה של יהודה מהחורבן שזרע בה סנחריב מלך אשור זמן לא רב לאחר מכן, התחוללה ביהודה צמיחה מהירה, והיא שאפה להכניס תחת כנפיה את שרידיה של ממלכת ישראל. נושא הדגל של מגמה זו היה המלך יאשיהו.
יאשיהו, המתואר בספר מלכים בהערצה רבה כצדיק שבמלכי יהודה, היה גם נציגו של תהליך נוסף שהתרחש אז ביהודה: התפתחה תנועה משפיעה של רפורמה דתית ששאפה, לראשונה בתולדות האומה, להמליך את ה' כאל יחיד. בתקופה ההיא גם נפוצה לראשונה האוריינות, ידיעת הקריאה והכתיבה, מחוץ לשכבה המצומצמת של סופרי הממלכה – מה שאפשר לראשונה את חיבורה של ספרות לאומית מפותחת. על יאשיהו מסופר בספר מלכים שבשנה ה-13 לשלטונו, בערך שנת 622 לפני הספירה, נתגלה ספר תורה שגרם לעם לחזור בתשובה. ההנחה הרווחת בעולם חקר המקרא המדעי, נטול המחויבות הדתית, היא שזהו ספר דברים, דויטרונומי בלעז, או חלק ממנו, וש"גילויו" בימי יאשיהו אינו אלא חיבורו.
ספרי נביאים ראשונים דומים לספר דברים ברוחם ובלשונם, והם מכונים במחקר 'ההיסטוריה הדויטרונומיסטית'. מחבריהם – במאה השביעית לפני הספירה, למעט השלמות מאוחרות יותר – הם אותם אנשי תנועת רפורמה של ימי יאשיהו. יתר חומשי התורה על מקורותיהם השונים חוברו אף הם החל במאה השמינית לפני הספירה. מה שמסופר בהיסטוריה הדויטרונומיסטית על אירועים מוקדמים יותר – מבריאת העולם, דרך ימי האבות ושעבוד מצרים ועד ימי אבותיו של יאשיהו, המלכים חזקיהו, אחז, מנשה ואמון – אמינותו חלקית, והוא תפור על פי מגמתם של יאשיהו ואנשי אסכולתו להמציא ליהודה ולישראל היסטוריה משותפת מפוארת ולהסביר את תולדות האומה כנגזרת של מידת נאמנות מלכיה לה'.
תיאוריה זו של פינקלשטיין וסילברמן היא רק פיתוח מסוים, אחד מרבים, של זרם מחקרי שנעשה בעשורים האחרונים דומיננטי, תחילה בעולם ואחר כך בישראל. לכל הזרם הזה משותפות ההנחות שהזכרנו לגבי מועד חיבור הספרים הדויטרונומיסטיים, ולגבי הבעייתיות באמינותו ההיסטורית של המקרא לכל הפחות עד ימי דוד ושלמה. כבמטה קסם פותרת הצעתם של פינקלשטיין וסילברמן רשימה ארוכה של בעיות שלדעת צמד החוקרים הזה יש במקרא.
למשל: התיאורים בסיפורי האבות בספר בראשית על שימוש נרחב בגמלים, על סחר בשמים של ישמעאלים, ועל קיומם של פלשתים באזור החוף ושל אומות ארמיות ואדומיות מצפון ומדרום לישראל, אינם תואמים את הידוע לנו על המציאות בימי האבות, תקופת הברונזה התיכונה, אלא דווקא את ימיה של ממלכת יהודה המאוחרת.
דוגמה נוספת: סיפור יציאת מצרים וכיבוש הארץ אינו הולם את המאות 13–12 לפני הספירה שהוא אמור להתרחש בהן, בין השאר משום שמצרים שלטה אז גם בארץ כנען; משום שערי הארץ לא היו אז מבוצרות; ומשום שיריחו והעי לא היו אפילו מיושבות אז. לעומת זאת, הסיפור הולם את רצונו של יאשיהו להשתחרר משעבודה של יהודה בזמנו למצרים.
וקדימה בזמן – ביהודה בכלל, ובירושלים בפרט, הממצא הארכיאולוגי מימי דוד ושלמה, וגם מהמשך תקופת קיומה של ממלכת ישראל בצפון, מצביע על אוכלוסייה מדולדלת ביותר ולא מאורגנת. הוא הולם ממלכה נידחת שחייתה בצלה של ממלכת ישראל המפוארת, ולא ממלכה מפותחת ומפוארת השולטת בתחילת ימיה במרחב שעד נהר פרת.
*
עשר שנים מלאו לסערה שהתחוללה בישראל כשהטענות הללו ושכמותן פרצו לראשונה את כותלי האקדמיה והיכו בציבור הרחב. בחורף תש"ס מלאה הארץ פולמוסים בשאלת אמינותו ההיסטורית של המקרא, לאחר שהארכיאולוג פרופ' זאב הרצוג, עמיתו של פינקלשטיין מאוניברסיטת תל-אביב וחברו למה שיש מכנים 'האסכולה התל-אביבית' בחקר המקרא, פרסם את הדברים במאמר במוסף 'הארץ'. "התנ"ך: אין ממצאים בשטח", אמרה הכותרת, שאמנם נסכה בדברי הרצוג קיצוניות שלא הייתה בהם – אך השיגה את מטרתה ועוררה את הסערה המבוקשת. "בכל מקום מתקיימים כינוסי חירום", תיארה זאת פרופ' שרה יפת באחד הכינוסים הללו.
בהזדמנות אחרת כתב זאב הרצוג כי הארכיאולוגיה של ישראל הקדומה עברה שינוי פרדיגמה: מ'הארכיאולוגיה המקראית', שחפרה עם תנ"ך ביד ושאפה לאמת את הכתוב בו, לארכיאולוגיה עצמאית המתעניינת בראש ובראשונה במה שהממצאים יכולים ללמד על חייהם של הקדמונים.
זה היה בימי שיא תהילתם של 'ההיסטוריונים החדשים' ושל הפוסט ציונות, ונתפס לפיכך כחלק מזה: הנה, למרות כל מה שלימדה אותנו הארכיאולוגיה המקראית, התנ"ך מזייף לא רק כאשר הוא מספר על נסים ונפלאות אלא גם כשהוא מתיימר לספר היסטוריה ולקשור בין עם ישראל וארצו. גם הצירוף בין אוניברסיטת תל-אביב לעיתון הארץ – שני המקומות שבהם, אם להזדקק לדוגמה עכשווית, מחאו כפיים לג'ו ביידן כשגינה את ישראל על בניית בתים ליהודים בירושלים – הדליק את הנורה האדומה, תרתי משמע. המחלוקת בין האסכולות, כתב אז פרופ' אוריאל סימון מאוניברסיטת בר-אילן, "היא בשורשה בין מחפשי הזהות הכנענית לבין מחפשי הזהות הישראלית".
סימון ניסה למפות את המחנות בעולם המחקר, וסימן ארבע קטגוריות. בקצוות נמצאים ה'ניהיליסטים', השוללים מהמקרא כל מהימנות היסטורית, וה'פונדמנטליסטים' "המקבלים כעובדתי את כל הכתוב באשר הוא כתוב בכתבי הקודש". ביניהם נמצאות שתי הקבוצות שאינן דוגמטיות: ה'מינימליסטים', "השוללים את מהימנות הכתוב כל עוד לא הוכח ההפך", וה'מקסימליסטים', "המתייחסים לכתוב כאמת היסטורית כל עוד לא הוכח ההפך.
בישראל אין למעשה חוקרים ניהיליסטים. הניהיליסטים – שלמרבה הבלבול מכנים עצמם מינימליסטים – טוענים שהמקרא כולו חובר לא לפני התקופה הפרסית, אם לא ההלניסטית, ומתעלמים מממצאים וכתובות לא מעטים שנמצאו בארץ משנותיהן המאוחרות של ממלכות ישראל ויהודה, ומהשוני הלשוני הברור בין ספרי המקרא המוקדמים לבין הספרות שנכתבה בעברית בתקופה ההלניסטית. חלקם פועלים מתוך מגמה אנטישמית או אנטי-ישראלית. כזה הוא למשל חוקר המקרא הבריטי פרופ' קית' ווַייטלם, שפרסם ב-1996 את הספר 'המצאת ישראל הקדומה: השתקתה של ההיסטוריה הפלסטינית'.
עיקר המערכה בוויכוח העולמי על אמינות המקרא מתנהל עם קבוצה זו, אולם בוויכוח שבתוך ישראל היא כאמור מחוץ למשחק. כמוה גם ה'פונדמנטליסטים', חוקרים יהודים ונוצרים כאחד, שכן קבוצה זו אינה מוכנה להחיל על חקר המקרא את חוקי המשחק המדעי. הפולמוס בישראל ניטש בין שני המחנות שבתווך, המינימליסטים והמקסימליסטים (שכמובן אינן קבוצות מגובשות עם גבולות ברורים, ולא כל חוקר שייך במובהק לאחת מהן). הוא מתחולל סביב שלוש שאלות עיקריות: האם נכנסו בני ישראל לארץ מבחוץ, כאומה מגובשת, או שאין סימנים לכך; האם התקיימה בארץ במאה העשירית לפני הספירה ממלכה מאוחדת, ממלכת דוד ושלמה, שחלשה על שטחים נרחבים בדרום ובצפון, או לא; והאם חיבורם של ספרי התורה והספרים הדויטרונומיסטיים החל רק החל במאה השמינית או השביעית לפני הספירה, או שהתאפשר קודם לכן.
הארכיאולוגיה עשויה להוביל להכרעה בשלוש הסוגיות הללו, או לפחות בשתי האחרונות. ממצאים בירושלים וביהודה, וכן בערי המלוכה של שלמה חצור, מגידו וגזר, ההולמים ממלכה גדולה ומפותחת, יעידו על קיומה של הממלכה המאוחדת – אם יוכח שהם מהמאה העשירית (לפני הספירה, וכך בכל המאות והשנים שיוזכרו להלן). ואכן, מחלוקת על תיארוכם של 'אורוות שלמה' במגידו ושל החומה בתל חצור, האם הם מהמאה העשירית או התשיעית, היא אחת הזירות הבוערות. ואשר למועד חיבור התורה והספרים הדויטרונומיסטיים – מציאת כמות מספקת של כתובות עבריות מראשית תקופת המלוכה, או קודם לכן, תלמד על תפוצה רחבה של אוריינות, ומכאן על סבירות גבוהה שהיה פה כבר אז מי שיעלה על הכתב ספרות מורכבת, אלוהית, שליופייה ולעומקה אין תקדים בהיסטוריה – ספרי המקרא.
*
בעשר השנים שחלפו מהמהומה הגדולה קרה משהו. הארכיאולוגיה סיפקה כמה ראיות חדשות. אולי אין הן מספיקות לבדן, אולי הן תלויות פרשנות – אך הן משנות את בסיס הפולמוס.
בעיר דוד גילתה באמצע העשור ד"ר אילת מזר מהאוניברסיטה העברית מבנה גדל קירות, שהחרסים שמתחת הריסותיו ובתוך עפר-המילוי שלהן מתארכים אותו למאה העשירית לפני הספירה. היא משערת שזהו ארמון המלך דוד. הוא מחובר כנראה ל'מבנה המדורג' – מצודה הגדולה שנחפרה בעיר דוד בעבר, שיש המייחסים אותה לדוד. לפני חודש סיימה מזר חפירה נוספת, הפעם במדרון היורד מהר הבית לעיר דוד. היא מצאה קטע חומה באורך 70 מטרים ובגובה 6 מטרם, בתי-שער, בסיס מגדל וקטע מבניין מלכותי, שהיא מתארכת על פי החרסים, "בוודאות" כדבריה, לאמצע או סוף המאה העשירית – ימי שלמה המלך. להערכתה, זו החומה שעל פי ספר מלכים בנה שלמה המלך סביב ירושלים. במבנה נתגלו גם חותמות וכדים עם כתובות עבריות משלב מאוחר יותר בתולדות ממלכת יהודה.
"הממצאים התואמים למסופר במקרא הולכים ומתרבים", אמרה במסיבת עיתונאים. "הכרונולוגיה המקראית מתאמתת בהתמדה. כשיש לך תיאור מקראי של מלך מסוים שבנה את זה, וזה מתאים לממצאים, אני לא רואה הצדקה להתעלם מכך ולומר שזה איזה מלך לא ידוע מזמן לא ידוע".
בבקעת הירדן גילה פרופ' אדם זרטל מאוניברסיטת חיפה מתחמים גדולים בצורת כף רגל מתקופת הברונזה המאוחרת, תקופת ההתנחלות בארץ. לדעתו אלו הם ה'גִלגלים' שבהם היו מתכנסים בני ישראל, וצורתם היא המחשה למושג ה'רגל' המשמש בספרים ההם להמחשת נוכחות וכיבוש – למשל בפסוק מספר יהושע א, ג "כל המקום אשר תדרֹך כף רגלכם בו, לכם נתתיו" ובפסוק מקביל בספר דברים. הגילוי מצטרף לתגליתו המסעירה של זרטל משנות השמונים – מבנה בהר עיבל, העשוי על פי צורתו וזמנו להיות המזבח שבנה שם יהושע על פי הציווי בספר דברים. ליד המזבח נמצאו עצמות של חיות שונות, שהמשותף להן: כולן חיות טהורות על פי דיני התורה. נוסף על אלו, הסקרים שעורכים זרטל ואנשיו זה שנים רבות בשומרון מלמדים לדעתו על התפשטות הדרגתית של היישוב הישראלי בימי ההתנחלות, מהירדן מערבה.
בשפלת יהודה, בחורבת קָייָפה שליד עמק האלה, מצאו פרופ' יוסי גרפינקל ואחרים ביצורים וכלים מהמאה העשירית, המלמדים לדעתם שכבר אז, בניגוד ללוח הזמנים שהציע פינקלשטיין המכונה "הכרונולוגיה הנמוכה", הייתה ביהודה תרבות עירונית. עוד נמצאה באתר לפני שנה וחצי כתובת רשומה בדיו על גבי חרס, שתוארכה אף היא למאה העשירית. לפני שלושה חודשים פרסם חוקר המקרא פרופ' גרשון גליל מאוניברסיטת חיפה הצעה לפענוח מלא שלה. על פי גליל, הכתובת היא עברית, בכתב עברי קדום – וככזו היא הכתובת העברית הקדומה ביותר שנמצאה – ויש לה תוכן סוציאלי, אופייני לרוח המקרא וזר לתרבויות המזרח הקדום האחרות. לשונה, בתוספת ההשלמות שלמציע גליל: אל תעשו [כזאת] ועבדו את ה', שפטו עבד ואלמנה, שפטו יתום וגר, ריבו עולל, ריבו דל ואלמנה, שקמו ביד מלך אביון ועבד, שכו גר, תמכו".
"יש לנו כתובות מעשרות מקומות על כך שצריך לדאוג לחלשים", אומר גליל, "אבל תמיד הפנייה היא או אל האלים, המלך או הממסד – ופה הפנייה היא אל העם. כמו שהנביאים אומרים. כמו שכתוב בתורה. ויש פה עוד דבר פנטסטי: שהכתובת מונה עבד לצד אלמנה ויתום, בין החלשים שיש לריב את ריבם. אין דבר כזה במקומות אחרים.
"הכתובת מזכירה מאוד את נוסח המקרא, אבל לא בדיוק – וזה מזלנו, כי היו עוד אומרים שזייפנו את זה. מחפשים אותנו בנרות. מי שיכול היה לחבר טקסט כזה, שהוא מתוחכם ומורכב ספרותית, יש בו תקבולות, היה יכול בשקט לכתוב את שירת חנה או שירת דבורה. לאו דווקא מי שכתב את זה פיזית, שהיה כנראה סופר מתלמד ויש לו כמה טעויות קטנות, אלא מי שחיבר אותו. וזה עוד בעיירה נידחת, לא במרכז הממלכה".
לדברי פרופ' גליל הכתובת נמצאה בבית של משפחת סופרים. הוא מצר על כך ש-30 אלף החרסים שנמצאו באתר, מתוכם 20 אלף מהמאה העשירית, לא נשטפו אחד אחד כדי לבדוק אם יש בהם כתובות. "זו החמצה גדולה, וזה מה שצריכים לעשות עכשיו במקום להתווכח איתי על אות כזאת או אחרת. למרות שהאותיות ברורות. יש לי מצגת עם כל האותיות ורואים אות אות. הכתובת הזאת זכתה לטיפול ששום כתובת אחרת שנמצאה בארץ לא הייתה זוכה לו. היא נשלחה לנאס"א ונבדקה באינפרא אדום ובכל מיני שיטות שונות ומשונות. אני מקווה שהוויכוח ייגמר כשהמאמר שלי יתפרסם בשלמותו. מי שזה לא מסתדר לו יגיד שזה לא עברית, יגיד הרבה דברים. אבל יש שם 18 מילים, ומתוכן 8 אין בשפות אחרות. חוץ מעברית אז מה הם יעשו עם זה?"
כיאה לחוקר מהזרם המקסימליסטי, ממלכת דוד ושלמה היא בעיניו סיפור מתקבל על הדעת. "זה סיפור על כך שמוקמת מיני-אימפריה עד הפרת. האם זה סביר? האם יש לנו דוגמאות אחרות? בוודאי שיש. למשל חזאל מלך ארם. הוא בנה ממלכה כמו שדוד בנה, בסיטואציה פי עשרה פחות נוחה, שכן בזמן שדוד בנה את ממלכתו היה ואקום פוליטי. המצרים, החתים והאשורים לא היו בשטח. זו גם הסיבה שטרם נמצאו אזכורים לממלכת דוד ושלמה, ולישראל בכלל, בכתובות בנות התקופה מתרבויות אחרות: זו תקופת חולשה של כל המעצמות בסביבה, ויש דלדול גדול בכתובות. לדוד היו שלושה גדודי קומנדו, שניים פלשתיים ואחד שלו. עם שלושה גדודים כאלה אתה כובש את כל העולם בתקופה הזו. כי אין מי שעומד נגדך.
"התיאור המקראי של בניית האימפריה עומד במבחן הסבירות ההיסטורית גם מפני שאין בו אותות ומופתים. אין בו שמש בגבעון דום. אפילו לא חוצים את ים סוף. זה תיאור ארצי והדרגתי של בניית הממלכה. מיעוט הממצאים הארכיאולוגיים אינו ראיה. אין ממצאים בהר הבית זו לא טענה. אי אפשר לחפור שם, ובכל מקרה הורדוס יישר את השטח. מי שטוען שהסיפור לא סביר, עליו הראיה. שיוכיח שזה לא נכון. לומר שמגידו נבנתה מאה שנה מאוחר יותר ממה שחשבו – דבר שלדעתי לא הובהר כלל, אבל נניח שיוכח – זה לא מספיק. מה למשל עם המצודות בהר הנגב? בכל האזור הזה אין כלום משנת 2000 לפני הספירה ועד אפס, למעט בתקופה אחת: בסביבות המאה ה-11 או ה-10 היו שם ארבעים מצודות. מי בנה את הדבר הזה? בשביל מה?"
- לגבי תקופות קדומות יותר יש לך ויכוח איתם?
"פה יש הרבה דברים משותפים והרבה שונים. הזמנתי את ישראל פינקלשטיין לכנס בינלאומי שאני מארגן בחודש מאי, לדבר על זה. עליו אני אומר, 'ישראל – אף על פי שחטא, ישראל הוא'. בעיניהם של הניהיליסטים האמיתיים אין הבדל ביני לבינו. הם אומרים שלישראלים אין בכלל רשות לעסוק בתולדות ישראל כי הם מוטים. אצל המינימליסטים שלנו יש סחף; הם התחילו בעמדה שמרנית יותר, ושינו דעתם עם הזמן. ודווקא משום כך אני מאמין שאפשר לשכנע אותם ולהחזירם למוטב. הרי כשנוח להם הם כן מסתמכים על התנ"ך. כשפינקלשטיין מגדיר אתר ישראלי זה קודם כול, לדבריו, על פי זה שזה בהר. שאלתי אותו, איך אתה יודע שאם זה בהר זה ישראלי? ענה, מה זאת אומרת, כתוב בתנ"ך. אמרתי לו, אז אתה ביבליקל ארכיאולוג'יסט. שאצלם זו ההשמצה הכי גדולה".
*
פרופ' ישראל פינקלשטיין רואה את עצמו בצד הביקורתי במפת החוקרים בישראל, אבל במפה העולמית – די במרכז. "הגישה שלי היא שהארכיאולוגיה היא גורם מכריע במקרים רבים, אבל לא תמיד. למשל, לא במאה השביעית, כשגם הטקסט המקראי והמקורות החוץ מקראיים, תעודות אשוריות למשל, עשירים מאוד. אבל כשמדברים על ראשית ישראל במאות ה-12–11, כשלפי השקפתי הטקסטים המקראיים על תקופה זו נכתבו במאה השביעית, כלומר הם אינם מייצגים זיכרון קרוב, בוודאי שלארכיאולוגיה יש משקל מכריע".
ומה הוא אומר על הממצאים הארכיאולוגיים החדשים, המאמתים לכאורה את התיאורים שבמקרא על תקופת הממלכה המאוחדת? המחלוקת, הוא אומר, אינה על הממצאים אלא על פרשנותם, ובעיניו פרשנות זו היא חלק מגל שבא כתגובת-נגד להתחזקות הגישה הביקורתית שלו ושל חבריו. "טבעי שיש ניסיונות די נואשים להביא הוכחה ניצחת לחוסר התקפות של הגישה הביקורתית. אבל למרבה השמחה, פירמידת חקר ההיסטוריה הישראלית בנויה על בסיסה ולא על חודה. כלומר, הוצאת לבנה מהפירמידה לא תגרום לקריסתה. נגיד, תיאורטית, שיימצא קיר גדול ומרשים בירושלים, חומה תקרא לו, מהמאה העשירית לפני הספירה. אז מה? האם ממצא כזה יהפוך את כל חקר ההיסטוריה הישראלית?"
- כן. כי הרבה מדבריך מבוססים על כך שירושלים הייתה עיר קטנה ודלה.
"יכול להיות שבמחקר של עשרות שנים יצטברו הרבה עדויות נגד האסכולה הביקורתית, ואז יצטרכו החוקרים לעשות הערכת מצב חדשה באמת. אבל ממצא אחד פה ושם לא ישנה את התמונה הכללית, גם אם ידרוש לערוך בה עדכונים קטנים.
"הממצאים עצמם חשובים, והם אגב רבים ממה שהציבור מכיר; נמצאה למשל כתובת בתל זית, שנטען כי תאריכה המאה העשירית וכי היא כתובה עברית; וישנם הרמזים שרומז חברי הטוב תום לוי מאוניברסיטת סן-דייגו על פעילות של שלמה המלך בכריית נחושת בוואדי פינאן בעבר הירדן. כך שמכת הנגד מצד האסכולה השמרנית חזקה ורחבה. אני מנסה להתייחס לדברים בקור רוח.
"על ארמון דוד בירושלים כתבנו מאמר מדעי מסודר ורגוע. החפירה הזו חשובה מאוד. היא מוסיפה לידיעותינו על התפתחות ירושלים במאה התשיעית. לדעתי לא ברור אם יש שם בניין אחד או שרידים של מבנים אחדים, ובאיזו מאה בדיוק הם נבנו. להערכתי חלק גדול מהבנייה המונומנטלית שם זמנה המאה התשיעית לפני הספירה. אילת מזר עשתה שם עבודה מצוינת, במקום קשה לחפירה, שכבר נחפר בעבר ולכן היה קושי אמיתי בתיארוך השרידים – וכשאני בוחן את התוצאות, זה מה שאני רואה. לגבי חומת שלמה, זה גילוי טרי שאני צריך לראות במו עיניי. הוא טרם התפרסם בספרות המדעית.
"ח'רבת קייפה היא אתר חשוב ומאתגר, ויש טענות שונות ומשונות לגביו. אני שולל את הטענות שהכתובת שנמצאה היא מיהודה, ואני לא חושב שאפשר לקבוע בוודאות שהיא עברית. בארץ נשמעו בינתיים רק קולות שמרניים בנושא זה, ואילו בארצות הברית כבר נכתבו דברים אחרים. מלומדים כמו כריס רולסטון וויליאם שנידווינד, אומרים שזו לא עברית – ואת שניהם הייתי משייך לקול השמרני, אך ביקורתי; האסכולה הביקורתית טרם אמרה את דברה. הכתב בכתובת זו, כמו גם בכתובת תל זית, הוא פרוטו-כנעני מאוחר, והמשותף לכל הכתובות מתקופה זו, ומתקופת המעבר שאחריה, הוא שהן נמצאו רק בדרום מישור החוף ובשפלה – ולא בהרי יהודה ובירושלים. לכן אין סיבה לראות אותן כעברית או כשייכות ליהודה. כולן מייצגות לדעתי המשכיות עם התרבות המצרו-כנענית, שהמסורת האדמיניסטרטיבית שלה נמשכה אל המאה העשירית והתשיעית". על זיהוי האתר בהר עיבל כמזבח ישראלי כתב פינקלשטיין בספרו כי תפקידו של המקום שנוי במחלוקת.
פינקלשטיין מדגיש את הוויכוח שיש לו עם המינימליסטים הקיצוניים בחו"ל, אלה שאוריאל סימון מכנה ניהיליסטים. "בשנים האחרונות הצלחנו, על סמך המחקר הארכיאולוגי, לשכנע חוקרים בעולם שהיו ביקורתיים יותר מאתנו שאכן יש במקרא גוש גדול אותנטי שמתאר נכונה את אחרית ימי המלוכה ביהודה. אני לא נכנס ללחץ מהגישות של המינימליסטים, ואפילו רואה בהן יתרון מסוים: הקבוצה הזו בחשה את המחקר, עוררה שאלות נוקבות – ואין טוב מזה למחקר, כדי שלא יישאר בִּיצה חמימה שהצפרדעים יושבות בה ומקרקרות בשביעות רצון. לא צריך לומר על כל דבר שבא מהכיוון המינימליסטי שהוא אנטישמי ואנטי-ישראלי. אני מכיר את כל האנשים האלה באופן אישי, היטב. יש שם כאלה שהם כך, ויש גם כאלה שנקיים מכל גוון כזה".
- וגם בכם מטיחים שאתם פוסט-ציונים, מחפשי זהות כנענית של עם שצמח מהארץ.
הוא צוחק מקרב לב, כאילו שמע זאת בפעם הראשונה. "זה מצחיק אותי בכל פעם מחדש. יש לי הצעה חמה, לא להקיש מעמדותיי המחקריות על הצבעתי בקלפי, כי זה יוביל למסקנות לא מדויקות ודי לחכימא ברמיזא".
- כי אנשים משתוממים מה מריץ אותך.
"חשבתי לתומי שבתרבות המערב, שדומני שאנחנו שייכים לה ואף בין יסודותיה, חיפוש האמת הוא העיקר. מה מפריד אותנו מהעולם שסביבנו במזרח התיכון? שאנחנו שייכים לתרבות המחפשת את האמת בכל מחיר, גם אם היא לא נעימה. לכן אנחנו מעמידים לדין ראש ממשלה ונשיא. רבים מסביבנו מחפשים את הכבוד. וכשהכבוד הוא במרכז אין אמת. מה שמריץ אותי הוא הדבר שמריץ את כל מיליוני בני האדם בתרבות המערב, את החוקרים בכל ענפי המדע – חיפוש האמת. זכיתי זכות גדולה שאני נמצא בזמן ובמקום שהייתה פריצה גדולה קדימה במחקר, ולכן האפשרויות העומדות לפנינו עצומות".
- גם את בני הפלוגתא שלך מריץ רק החיפוש אחר האמת?
"אני חושב שכן. תראה, יש בני פלוגתא מסוגים שונים. למשל אילת מזר היא בת פלוגתא בנושא הספציפי של המבנים בירושלים, אבל דומני שלא בשאלת אחרות הקשורות בישראל הקדום. לחברי הטוב פרופ' עמיחי מזר גישות יותר שמרניות או קונוונציונליות משלי, ויש לי כבוד גדול אליו כחוקר וכמחפש האמת".
- חוקרים מהזרם הדתי מחויבים לדעתך לחלוטין לרדיפת האמת?
"אצל אלה מהם שאני מכיר בוודאי שזה כך. אני לא רואה הבדל בינינו באיכות המחקר ובחיפוש האמת. אני רוצה לומר עוד דבר. אני כופר מכל וכול בחשיבה שאומרת שעתיד ישראל והציונות יוכרע על פי השאלה אם הכרונולוגיה נכונה חמישים שנה לכאן ולכאן, ואם דוד שלט על טריטוריה גדולה או קטנה.
"לא מזמן השתתפתי בוויכוח באוניברסיטה מרכזית בישראל. החוקר שהוזמן כמשקל נגד להרצאה שלי קם ואמר: 'פינקלשטיין חוקר מצוין שאומר דברים מעניינים, אבל הוא לא חשב מה זה יעשה לעתידנו כאן אם נספק נשק לאויבינו'. ואז שלף מהתיק שלו עיתון ערבי ממזרח ירושלים והחל לנפנף בו בהתלהבות, 'תראו מה ההשקפות האלו עושות'. התשובה שלי פשוטה. העוצמה של ישראל בנויה על היותה חברה דינמית וסקרנית שעוסקת במחקר, ששואלת שאלות על עצמה, שלא חוששת מביקורת עצמית. ומה שיאמרו בעיתונות הערבית מעניין אותי כקליפת השום".
- דווקא בעניין זכותנו על הארץ, אולי עמדתך משחקת לטובתנו. נוח יותר לדעת שלא באנו לפה מבחוץ בכיבוש אכזרי, אלא אנחנו צאצאי תושביה הקדמונים של הארץ.
"ואם היה כיבוש, אז מה? ככה פעלו באותם ימים. ואם לא היה – עדיין, המקרא תומך בו. וגם התרכזות בעניין אחרון זה היא שטות. כי אין לשפוט את העולם של אז על פי החוקים הליברליים של ימינו. עזוב. בוא נקבע ראיון לעוד חמישים שנה. הסערה הגדולה אז תהיה לא מה אמרו על פסוק זה או אחר ומה מצאו בח'רבה זו או אחרת, אלא על מחקרי דנ"א שיהיו אז מונחים לפנינו ויגלו מאין באנו ומי אנחנו. ואז – נגיד שיגלו שיש בי גנים של קוזק שעשה פרעות ביהודי מזרח אירופה. אז זה עושה אותי יהודי פחות ראוי לארץ? איזו חשיבות יש לכך? מה שחשוב הוא המטען התרבותי והזהותי שאנו נושאים עמנו".
*
"רוב הטענות נגד האמת ההיסטורית שבמקרא", אומר הרב ד"ר יואל בן-נון, "הן טענות שמבוססות על היעדר. טענות של אין ממצאים בשטח, אין תעודות כתובות, לא מצאנו. לא ראינו ממצאים בסיני, בערד, בנגב, בכלל בארץ, מתקופת הברונזה המאוחרת. לא ראינו הוכחה חד משמעית שההתיישבות הגדולה בסוף המאה ה-13 בארץ הייתה ישראלית. וכך הלאה. ואני טוען שהיעדר אינו ראיה. והוא מזמין גילויים. יש עוד ועוד גילויים, ויבואו עוד, מפני שזה טבע הדברים. ושיטה שבנויה על היעדר לא תחזיק מעמד".
ההיעדר הזה, לדעת הרב בן-נון, מצטמק כבר עכשיו – לאור התגליות שהזכרנו, ותגליות נוספות. "פרופ' פינקלשטיין ערער בחריפות על ממצאי יגאל ידין בחצור ובמגידו, וטען שהם אינם מימי שלמה. הלך פרופ' אמנון בן-תור וחפר שוב בחצור, והראה שחומת הסוגרים אכן נפגשת בשער שלמה – מה שמפריך את הטענות של פינקלשטיין. כל אדם שמבין קצת, כל מדריך טיולים מצוי, יכול לראות את זה. התיארוך שפינלקשטיין ואחרים עשו שם, למאה התשיעית והשמינית, התבסס על השוואה עם הממצאים בתל יזרעאל – ובן-תור אמר לי שלדעתו הם ערבבו בין שכבות בתל יזרעאל, ולא הבחינו בכך שיש שם שכבה קדומה יותר, וכך הגיעו לכרונולוגיה המוטעית שלהם.
"מה שמחכה לנו מעבר לפינה הוא הדוח הסופי של החפירות של אדם זרטל בהר עיבל. בינתיים יש דוח זמני, ומאמרים וספר שהוא כתב, 'עם נולד'. אבל על הדוח הסופי, שיאפשר להתייחס לדברים בצורה מדעית, הוא שוקד באטיות רבה. כנראה הוא יודע איזו סערה תתחולל ואיזה פולמוס יקום כשיתברר שהממצא שָם תואם שני מקומות בספר דברים ומקומות רבים בחוקי הקורבנות – ומקפיד לפיכך לא להשאיר שום פרצה. אחד החוקרים אמר בשעתו לזרטל, 'איך אתה יכול להסביר ממצא מהמאה ה-13 לפני הספירה לפי ספר דברים שנכתב במאה השביעית?'. אנחנו צחקנו בחדווה. פרופ' לארי סטייגר מהרווארד אמר בסוף הרצאה של זרטל, 'אם הוא צודק כולנו צריכים ללכת שוב לגן הילדים'. כולנו – כל אסכולת ביקורת המקרא, שבטוחה שספר דברים הוא מימי המלך יאשיהו. הם בטוחים בזה כמו שדתיים בטוחים באמונתם. ולא יועיל מה שמלומדים גדולים הראו כבר, שבספר דברים ירושלים לא נזכרת, ולא נזכרו תופעות רבות הקשורות בה.
"אם אני מצרף את ממצאי בן-תור בחצור, ואת ממצאי זרטל בבקעת הירדן, בעיבל ובאל-אחוואט (אתר חרושת הגויים של סיסרא), ואת הגילוי המפתיע בח'רבת קייפה – אנחנו מקבלים חזרה של המטוטלת לכיוון המחייב את המקרא. צריך לזכור שהגל הביקורתי של השנים האחרונות היה ערעור על שלושה דורות חוקרים שקיבלו את הבסיס ההיסטורי – ויליאם פוקסוול אולברייט ותלמידיו, יוחנן אהרוני, בנימין מזר ויגאל ידין ורבים אחרים. זה כמובן היה קשור גם בציונות שלהם – ולכן לא במקרה צמח עכשיו הגל עם הדעות הנוגדות. אני מעריך שככל שיתרבו ממצאים ודוחות, אנשים ברי דעת שרוצים מחקר מדעי נקי יחזרו לכיוון של אולברייט ותלמידיו".
הרב בן-נון, חוקר המקרא והארץ ואבי מהפכת לימוד התנ"ך בעולם הציוני-דתי, הוא מקסימליסט יותר מהמקסימליסטים שבאקדמיה. הוא קורא את התנ"ך לאור הממצאים המדעיים, ומוצא בעזרתם ערך היסטורי גם בחלקים בתנ"ך, ובראשם ספר בראשית, הנחשבים בדרך כלל חסרי עיגון ארכיאולוגי. הוא מספר, למשל, בעקבות רעיונות של החוקרים יהושע מאיר גרינץ ושמואל ייבין, על קשר אפשרי בין אברהם אבינו ושושלת ח'מורבי בבבל, שמלכיה נושאים שמות שמיים-מערביים (לא בבליים) שמקורם בארם נהריים – קשר המסביר את הדמיון בין חוקי ח'מורבי למנהגי האבות בספר בראשית. פרופ' ייבין אף זיהה את כדרלעמר מלך עילם שבתורה עם בנו המפורסם של מל מלך עילם, רימסין מלך לרסה, אויבו של בית ח'מורבי.
עם זה, קטלוגו במחנה שאוריאל סימון כינה 'פונדמנטליסטי' יעשה עמו עוול. בעקבות הרמב"ן והרב קוק, בן-נון לא תמיד קורא את המידע ההיסטורי והמדעי שבמקרא כפשוטו. למשל – להערכתו מגדל בבל היה לאו דווקא מגדל אחד, אלא שם כולל למגדלי הזיקוראת שהזדקרו בכל עיר מערי בבל וסימלו את התרבות הזו. הוא גם מצטט את הרב קוק, שסבר כי התורה דילגה על תקופות שלמות, ולא ספרה אותן.
- האם הפולמוס האקדמי על האמת ההיסטורית במקרא, המבוסס על הנחות יסוד חילוניות שהמקרא נכתב בידי אדם ושרק מה שאינו חורג מהטבע אפשרי, רלבנטי בכלל לאדם המאמין?
"הציבור הדתי המאמין נחלק להרבה טיפוסים. חלק גדול מעולם הישיבות אינו מתעניין בארכיאולוגיה ובהיסטוריה, וזה גם מאותה סיבה שהם התנגדו לציונות: החרדים ורבים מהדתיים רואים בתורה 'נצח', ולכן כל זיקה להיסטוריה פוגמת בעיניהם בכתוב. מבחינה מסוימת הם קרובים דווקא לתפיסות הביקורתיות הקיצוניות ביותר שבין החוקרים: אין שום זיקה בין תנ"ך להיסטוריה וארכיאולוגיה, התנ"ך כולו בתחום ה'נצח', ולכן, אם קצת אקצין את זה, לא יכולים להיות סימנים בשטח. זה דומה לאלה שמתפללים שלוש פעמים ביום 'מקבץ נידחי עמו ישראל' ולא מאמינים שקיבוץ גלויות מתרחש בימינו. בעיניי זה מוזר מאוד.
"בתוך זה יש גם פחד. אם מחברים תנ"ך עם היסטוריה וארכיאולוגיה עלולים למצוא סתירות. ותשובתי: גם בלי זה מוצאים סתירות בתנ"ך ובדברי חז"ל. מתמודדים איתן. לא נבהלים מהן. כך צריך לעשות גם כאן".
- איך באמת אתה מתמודד עם טענות שאינן טענות היעדר, אלא טענות בדבר ממצאים חיוביים הסותרים את המסופר במקרא? למשל, שמצרים שלטה בארץ כנען בתקופת יציאת מצרים.
"אדרבה, דווקא שליטת מצרים בכנען מסבירה את מסלול יציאת מצרים. מדוע לא הלכו בדרך ארץ פלשתים? כי היו בה מצודות צבאיות מצריות. ידוע שהשליטה המצרית בכנען הייתה בעיקרה באזורי החוף והעמקים. זה גם מה שמסביר את פריסת ההתנחלות הישראלית, שהתקשתה להגיע לאזורים הללו. ה'צרעה' שה' מבטיח לשלח לפני בני ישראל היא הדבורה המכונפת המלכותית המצרית; ה' שלח את הצרעה, כלומר החליש את הכנענים על ידי מסעות המלחמה של המצרים".
- בעייתיות קשה יותר יש בסיפורי האבות. למשל, הפלשתים והארמים המתוארים בהם לא היו קיימים בתקופת האבות. גם חוקרים מקסימליסטים לא מסתדרים עם התקופה הזו.
"הטענות הללו אכן השפיעו. חוקר כיוחנן אהרוני, באטלס כרטא הראשון קרא לה 'תקופת האבות', ובמהדורה מאוחרת יותר כבר קראו לזה 'סיפורי האבות': אין תקופת האבות. כדאי לקרוא את ספרו של גרינץ 'ייחודו וקדמותו של ספר בראשית' כדי לראות שהטענות האלו מופרכות. בוודאי שהארמים של המאה העשירית לא היו שם. כמו שהפלשתים שהם גויי הים לא היו שם. אבל היו שם שבטים קודמים. זה כמו הטענות על האנכרוניזם של הגמל שהופרכו כבר. היו שני שלבים בביות הגמל, ויש תעודה מהמאה ה-17 מאללח' על מנה של מספוא לגמל – ועדיין עושים מזה אבן פינה לתפיסה שהגמל בוית רק במאה ה-12. בכל פעם אני מופתע מחדש לראות איך סטודנטים לארכיאולוגיה מופתעים לשמוע לראשונה על התעודה הזו. למה האקדמיה צריכה לנהוג ככה? כשיש מממצא שסותר את הדעה הרווחת לא מעלים אותו?
"סיפר לי בוגר ארכיאולוגיה מהאוניברסיטה העברית, שבבחינת הגמר שלו אמר שבשיפולי תל יריחו יש ממצא בתים וקרמיקה מהמאה ה-13 (תקופת יציאת מצרים והכניסה לארץ). הפרופסורים רצו לפסול את הבחינה שלו. כמו שנוהגים בבחור ישיבה שהתפקר. הוא ביקש הפסקה, הלך לספרייה, וצילם מהדוחות של חופרת יריחו, קתלין קניון, את הראיות לממצא הזה. הפרופסורים הרימו ידיים ואישרו במקום. קניון אכן סברה שהתל עמד שומם שנים רבות, ולכן השכבה מתקופתו נסחפה עם השנים מראש התל. תיאור זה מתאים למקרא מאוד: יהושע גזר חרם על תל יריחו, והוא לא נושב עד ימי אחאב".
- זו בעיניך התעלמות זדונית של האקדמיה מעובדות?
"זה לא זדון. זו שליטה הגמונית של פרדיגמה שאינה מוכנה לשמוע דעות אחרות; ראה חיבורו של תומאס קוּן 'המבנה של מהפכות מדעיות'. אנו מכירים זאת בציבור הדתי, ואינני מתפלא שזה כך גם בציבור חילוני ובציבור אקדמי. אנשים שיש להם דעה לא אוהבים שמזכירים להם עובדות שסותרות אותה. אני לא מתרגש מזה. זה טבע האדם. זו פשוט תופעה מעניינת, הראויה למחקר בתחום אחר".
לרשתה