זה עתה הופיע: "לרפא עולם שבור"

זה עתה הופיע, ב'ספרי מגיד' מבית הוצאת קורן, ספרו של הרב יונתן זקס, רבה הראשי של אנגליה, 'לרפא עולם שבור: החיים כקריאה לאחריות', בתרגומי. היהדות, מסביר בו הרב זקס, היא בראש ובראשונה קריאה לחיים של אחריות - ובלשון המקורות, לחיים של חסד ושל תיקון עולם. יש בו סיפורים מרגשים, פרשנויות מהפכניות לפרשיות במקרא ובראשן לספר איוב, ובעיקר - הספר הזה פשוט מפתה אותך להיות אדם טוב יותר.

עבודת תרגום היא עבודה שחורה למדיי ומתישה, אבל את הספר הזה תרגמתי במתח רוחני בלתי פוסק ובדמעות בעיניים. להלן פרק הסיום של הספר (מסיבות טכניות, הערות השוליים אינן מופיעות פה). את רשימת הלקחים שבסוף הפרק אני מציע פשוט להדפיס ולתלות על המקרר, או לקפל בתוך הסידור או הארנק.

פרק כ: על חלומות ואחריות

בכל פעם שאדם מתייצב למען אידיאל, פועל לשיפור חייהם של אנשים אחרים, או נאבק נגד עוולה, הוא יוצר אדווה קטנה של תקווה. ובהתמזג האדוות היוצאות ממיליוני מרכזים שונים של אנרגיה ושל העזה, נוצר זרם כביר העשוי למוטט את האדירות שבחומות הדיכוי וההתנגדות. (רוברט קנדי)

המאה העשרים ואחת מציבה בפני האנושות אתגרים שנוכח היקפם ועוצמתם קשה לשער כיצד ניענה להם. ישנן הבעיות הסביבתיות: ההתחממות העולמית, שחיקתה של הביוספרה, הרס יערות הגשם והכחדת המינים שלא הייתה כמוה למן היות האדם על פני האדמה. ישנו הפער הגובר בין עשירים ועניים: חלקים מסוימים בעולם נהנים משפע שבני הדורות הקודמים התקשו אפילו לחלום על שכמותו, ואילו אזורים אחרים מעורערים מעוני, מחלות, הצפות, היעדר דיור, אנאלפביתיות וייאוש. מדי יום מתים 30 אלף ילדים ממחלות שאפשר למנוע. 105 מיליון ילדים בעולם אינם לומדים בבתי ספר. 40 מיליון איש סובלים מאיידס לסוגיו. 300 מיליון חקלאים מתקשים לשווק את תוצרתם בשל חסמי סחר. מחצית מאוכלוסיית העולם חיה בעוני. מהוצאותיהם של האמריקנים על קוסמטיקה בלבד, או לחלופין מהוצאותיהם של האירופים על גלידה בלבד, אפשר היה לממן חינוך ותברואה לשני מיליארדי בני אדם שאין להם לא חינוך ולא תברואה. אפילו עודף היה נשאר.

וישנן גם הבעיות הפוליטיות: עימותים אתניים, מלחמות אזרחים, גלים חוזרים ונשנים של מבקשי מקלט, שגשוגם של האלימות והכאוס הבינלאומי. ישנה הסכנה שמציבים משטרים כושלים ומשטרי רשע, ובמדינות שמשטרי העריצות שלהן מוגרו במלחמה, כמו אפגניסטן ועיראק, עדיין יש קושי לבנות משטרים יציבים שיקיימו שלטון חוק ויכבדו את זכויות האדם. הטרור הזוועתי נגד חפים מפשע, המשתולל בהשראתם של ארגוני ג'יהאד כאל-קאעידה ואחרים, נעשה בשנים האחרונות לאיום גלובלי המערער את ביטחון אזרחיהן של מדינות שמספרן גדל והולך. החמור מכולם הוא החשש שהגורמים שמנינו יחברו יחדיו לתסריט של הימצאות נשק להשמדה המונית – גרעיני, כימי או ביולוגי – בידי קבוצות שאינן בוחלות ברצח המונים בשם אלוהים והאפוקליפסה. הקללה הסינית "שתחיה בזמנים מעניינים" עומדת כמדומה להתרגש על כולנו בעתיד הנראה לעין.

שום מדינה, אפילו לא מעצמת על כארצות הברית או האיחוד האירופי, אינה יכולה להתמודד עם בעיות אלו לבדה, שכן הן עצומות, גלובליות וכרוכות זו בזו. ואם אין די בפעולתה של מדינה שלמה, איזו משמעות יש בכלל למה שנעשה אתה ואני? לבדנו, איננו אלא גרגיר חול בחוף הים, גל קטן באוקיינוס, אבק על פני האינסוף. היות שאנו פוגשים בעיות אלו יום יום ביושבנו מול מרקעי הטלוויזיה שלנו, אנו חווים דיסוננס קוגניטיבי מתמיד. אנחנו רוצים לעזור, אבל כל אחד מאיתנו יכול לעשות כה מעט. בנסיבות אלו אנו נוטים לפנות פנימה: את שביעות הרצון אנו מחפשים בתוך עצמנו, את ההגשמה העצמית – בחוג המשפחה או החברים, ואת הישועה – בקהילתנו הקרובה.

התכנסות זו ניכרת כיום כמעט בכל החבָרות המערביות. גילוייה שונים זה מזה עד היסוד: מתרבות הצריכה, דרך 'רוחניות' וחיפוש עצמי, עד תצורות תוקפניות של דתיוּת הדוחה את המודרנה. התופעות רחוקות זו מזו כרחוק מזרח ממערב, אך יש דבר אחד המשותף להן: כולן ניסיונות ליצור מרחב בטוח, מקלט מהעולם שבחוץ, חוף מבטחים מעולם מנוכר. כביטויו הקולע של כריסטופר לש, אנו מבקשים "הישרדות נפשית בעידן של דאגה".

בספר זה הצגתי את התשובה ההפוכה. עכשיו, דווקא בעידן הזה, עלינו להושיט יד של ידידות לזרים ולעזור לאלו השרויים במחסור. עוצמה כרוכה באחריות, והעוצמה האדירה שיצרו הטכנולוגיה והרפואה החדישות, התקשורת המהירה והכלכלה הגלובלית תחייב אותנו לאחריות שעוצמתה דומה. אנחנו, ורק אנחנו, יכולים לממש אותה. באין רצון טוב בציבור, ידיהם של המדינאים ריקות וההצהרות הבינלאומיות נותרות מילים יפות התלויות באוויר.

בלבו של ספרנו זה עמדה מטאפורה שטבע במאה השש עשרה מיסטיקן יהודי בעיירה קטנה על ראש הר בצפונה של ארץ ישראל, בעקבות אחת הקטסטרופות האנושיות הגדולות של ימי הביניים, גירוש ספרד. רבי יצחק לוריא ניסח חזון של תקווה בליבו של החורבן. האור האלוהי, ששטף תחילה את הבריאה כולה, התגלה כחזק מדי. אירעה "שבירת כלים", וכתוצאה ממנה רסיסים מאורו של ה' נסתרו מתחת לעיי החרבות של האסון. משימתנו, אמר, היא "לרפא" או "לתקן" את העולם באמצעות חיפוש ניצוצות אלו והצלתם, ניצוץ אחר ניצוץ. יופיו של הדימוי הלוריאני טמון בכך שהוא מסרב לראות את הקלקולים והשברים שבעולם כנטולי מזור, אך גם אינו מתפתה לחשוב שהריפוי יהיה מיידי, קל או דרמטי.

הקבלה הלוריאנית, ממש כמו האנשים שסיפרתי עליהם לאורך הספר וכמו סיפורו של לורן אייזלי על כוכבי הים שהבאתי בפרק ו, האמינה בגאולה בפסיעות קטנות. אלוהים אינו מבקש מאיתנו להציל לבדנו את העולם כולו. היפוכו של דבר: הניסיון "לדחוק את הקץ" נגמר בדרך כלל באלימות ובאסון. אלוהים מבקש מאיתנו לעשות מה שאנו יכולים, כאשר אנו יכולים. אנחנו מתקנים את העולם צעד אחר צעד, מעשה אחד בכל פעם, נפש אחת בכל פעם. נפש אחת, אמרו חז"ל, כמוה כעולם מלא. אם שינית את חייו של אדם אחד – התחלת בכך לשנות את העולם. כל מעשה נדיב, כל מילה מיטיבה, כל מחווה מחבקת, מקרבים את הגאולה. כל אחד מהם הוא אות שאנו כותבים בספר החיים.

בידינו לשנות. בימי משה רבנו היה ודאי מוזר להעלות על הדעת שמסר מפי מנהיג של קבוצת עבדים הבורחת דרך המדבר ישַנֶה ביום מן הימים את כל הנוף המוסרי של המערב. קומץ נביאים בימי חורבן בית ראשון, וקומץ חכמים לאחר חורבן בית שני, הצליחו להחיות את רוח העם היהודי ולהצילו מסף ייאוש. קומץ קטן אפילו יותר של ניצולים, שמלאך המוות הביט אל תוך עיניהם, בנה מחדש את החיים היהודיים לאחר השואה. כל ההתפתחויות שחלו במצפונה של האנושות החלו אצל אנשים יחידים שהעזו לחשוב את שטרם נהגה, לומר את המילים האמיצות, לעשות את המעשה השונה. המילה 'אי-אפשר' לא הייתה באוצר המילים שלהם. גם אוצר המילים שלנו כדאי שייפטר ממנה.

במדבר, לפני שנים רבות, ציווה ה' את משה כיצד יבנו בני ישראל את המשכן, בית נראה לעין לשכינה האלוהית השורה בקרבם. ואז השמיע הערה משונה:

כי תִשָּׂא את ראש בני ישראל לפְקֻדֵיהם, ונתנו איש כֹּפֶר נפשו לה' בפקֹד אֹתם, ולא יהיה בהם נגף בפקֹד אֹתם. זה יתנו כל העֹבר על הפְּקֻדים: מחצית השקל ... (שמות ל, יב-יג)

מפקד בני ישראל צופן סכנה. מדוע? בדרך כלל, כשאומות עורכות מפקד, הן עושות כך מפני שהן מאמינות שבמספרים יש כוח. העם היהודי לא ייחס מעולם כוח לכמות. משה אמר להם שהם "המעט מכל העמים" (דברים ז, ז). כאלה הם גם היום. הסופר האמריקני מילטון הימלפרב העיר פעם שאוכלוסיית העם היהודי כולו קטנה משגיאה סטטיסטית במפקד האוכלוסין הסיני. כיצד אם כן יימדד כוחם? בתשובתה של התורה יש יופי נעלה: בַּקשו מהאנשים לתת, ומְנו את תרומותיהם. עם עשוי להיות קטן מספרית, אך הנתינה שבו תהיה עצומה.

מעניינת גם העמדת סכום התרומה על מחצית השקל. ה' אומר בכך: לא עליכם המלאכה לגמור. על כל אחד מאיתנו לדעת שהוא לבדו לא יוכל להשלים את המשימה: הוא צריך אדם נוסף כדי שהשקל יהיה שלם. ועם זאת, תרומתו אינה זניחה. אנו תורמים את המחצית שלנו, סמוכים ובטוחים שהאחרים יצטרפו אלינו, אולי אפילו בהשראת המעשה שלנו. אנחנו יכולים לשנות את העולם, אבל אנו זקוקים לשותפים, והדרך הטובה ביותר למצוא אותם היא להראות את הדרך על ידי דוגמה אישית. נדיבות הלב מידַבקת. מעשה טוב אחד מוליד מעשה טוב נוסף. העיקר הוא שנתחיל. אני זוכר כיצד בביקורי הראשון בספרייה כסטודנט חדש הגיעו אל הכניסה, בעת ובעונה אחת, שני דיקאנים. האחד אמר לחברו, "אחריך". ענה לו השני, "לא, בבקשה, אחריך". הם היו מנומסים לתלפיות, ויכלו להמשיך עד עולם במתן הכבוד ההדדי. אולם כשהדברים נוגעים למיגור הסבל והעוול, המנהיגות הדרושה לנו אינה מנהיגות של 'אחריך', אלא של 'אחריי'.

***

לעתים קרובות מדי בשנים האחרונות הדת מציגה לעיני העולם פנים בלתי נעימות: או שהיא נוקשה ותוקפנית, או שהיא קלושה וחלושה. על הדעת עולות שורותיו של ויליאם בטלר ייטס:

אנשי סגולה רפתה רוחם, בעוד

חדלי אישים כולם עוצמה לוהטת.

אין שום הכרח שכך יהיה. לא ברפיון הרוח ולא בעוצמה הלוהטת תימצא הדרך אל הגאולה. לא בזה, אף לא בזו, אין משום היענות נאותה לקריאתם של השמיים אלינו בימינו אנו. אל נוכח הפונדמנטליזם של השנאה עלינו ליצור פונדמנטליזם נגדי של אהבה – ביודענו, בלי היסוס ובלי טשטוש, שזה מה שלאלוהים רוצה שנעשה: נרפא את עולמו השבור.

ספרי זה הוא ספר דתי, ספר יהודי, ואינני מתנצל על עובדות אלו. אולם האמת היא שלכל אחד מאיתנו יש דבר מה לתרום לתיקונו של העולם, בין אם הוא דתי ובין אם הוא חילוני, בין אם הוא יהודי ובין אם הוא נוצרי, מוסלמי, מאמין באחת ממסורות המזרח או חסיד אחת מצורות הרוחניות החדשות. כל משאלתי בספר הזה הייתה להשמיע קול אחד בשיחה, מתוך ידיעה ששום קול אנושי אינו יכול לבטא את כוליות החוכמה, ושאין מי שאיננו יכולים ללמוד ממנו.

אם יש דבר אחד שהקול הדתי מבקש לומר יותר מכל דבר אחר, דבר זה הוא שכל אחד מאיתנו נחשב. אני ידוע כאדם המתקשה בזכירת שמות. אני רואה אנשים מוכרים ושוכח איך קוראים להם. משום כך, פסוק אחד בספר תהלים משרה עליי תמיד מין יראה. הוא אומר שאלוהים "מונה מספָּר לכוכבים, לכֻלם שמות יקרא" (תהלים קמז, ד). לקרוא למישהו או למישהי בשמם פירושו להכיר בייחודם. אלוהים יודע מי אנחנו. אלוהיהם של הפילוסופים היוונים ידע עובדות כלליות, לא פרטיות: הוא הכיר סוגים ולא פרטים, טיפוסים ולא אנשים. האמירה המהממת שבלב התנ"ך היא שאלוהים 'נושא פניו אלינו' (על פי במדבר ו, כו): מכיר, אוהב ומאתגר כל אחד מאיתנו ביחידותו. איש מאיתנו אינו בר המרה, החלפה או ויתור. יש מעשים שאנו, ולא איש מלבדנו, יכולים לעשות. השקפה זו אינה ייחודית ליהדות – וגם אילו הייתה כזו, אני מקווה שהייתה נעשית נחלת כולם, מפני שזו האמירה הנוקבת ביותר שנשמעה אי פעם בדבר כבודו של היחיד ותפארתם האפשרית של חיי האדם. בכותבי שורות אלו חיים על פי האדמה שישה מיליארדי בני אדם, ושום כוח ארצי לא יוכל לנשל איש מהם מהערך המוחלט שיש לו בעיני אלוהים.

כשאלוהים התגלה לאברהם, ליעקב ולמשה, הוא החל פשוט בקריאה בשמם. תשובתם, בסיסית ומעמיקה בה בעת, הייתה "הנני". החיים הם שאלתו של אלוהים. אנחנו הננו התשובה שלו. לעתים תשובה טובה, לעתים גרועה, אך בכל מקרה היא התשובה היחידה שישנה. אלוהים אינו זקוק לנו כדי לדעת שהוא אלוהים, או לקבל אישור לכך. הוא צריך לדעת שאנו שומעים את קריאתו, שאנו נכונים להיענות לאתגר שהוא מציב לנו, ושאנו רוצים לקחת לידינו את האחריות שהוא מפקיד בידינו, אחריות שהוא מאמין שנעמוד בה ונותן לנו את הכוח הדרוש לשם כך.

זהו חזון דתי, אך אין אדם חייב להיות דתי כדי להיות שותף לו. מספרים על חסיד ששאל פעם את רבו, "רבי, אתה מאמין שהקב"ה ברא הכול לשם תכלית?" הרבי השיב בחיוב. "אם כך, רבי, מדוע ברא את הכופרים?" הרב השתהה וחייך. "ה' ברא את הכופרים כדי להזכיר לנו לא להשלים לעולם עם קיומו של הרוע. אנחנו, המאמינים, מאמינים לפעמים יותר מדי. אנחנו מקבלים את הרוע שבעולם כאילו הוא רצונו יתברך. הרעות אינן רצונו של ה', והוא ברא את הכופרים כדי שנחדל לחשוב כך".

הדת שאני מאמין בה מציעה מהפכה מוסרית הנוגדת את האינטואיציה. בפרק האחרון בספרו הרהוט 'האדם המורד' כתב אלבר קאמי:

המֶרד נתקל בלי הרף ברֶשע, ואין לפניו דרך אלא לצבור תנופה חדשה. יכול אדם לכבוש בקרבו כל מה שעשוי להיכבש. וחייב אדם לתקן בבריאה כל מה שעשוי לתקון. ולאחר שיעשה, עדיין ימותו ילדים שלא בדין, גם בחברה המושלמת. גם בפסגת מאמציו יכול אדם להתכוון רק להפחתה כמותית של הייסורים בעולם. אבל אי הצדק והמכאובים יוסיפו להתקיים, ויהיו מצומצמים אשר יהיו, יוסיפו להיות שערורייה. ... נוכח עוול זה, נוכח המוות, זועק אדם לצדק ממעמקי נפשו.

יכולים הדברים לשמש תמצית לספרנו שלנו, אלמלא הבדל אחד. את מה שקאמי ראה כמרד של האנושות באלוהים, היהדות רואה כמרד של אלוהים עצמו בדחפים השליליים של האנושות. קולו של אלוהים הוא הקול שאינו חדל לשאול אותנו מדוע העולם-שישנו עדיין אינו העולם-שראוי-שיהיה. האמונה היא השאלה; המעשה הוא התשובה הנאותה היחידה.

ומה על אלו שאינם דתיים, אלו התוהים אם בכלל יש דין ויש דיין? בְּלֵז פסקל (1662-1623), אחד המוחות המבריקים ביותר של המאה השבע עשרה, פיתח תיאוריה הסתברותית בנושא זה עוד קודם שפנה, בהיותו בן שלושים, להיות איש דת. ידוע בעיקר מה שזכה לשם "ההימור של פסקל", המביא לידי ביטוי את שתי אהבותיו של האיש: חישוב מתמטי של סיכונים, וחיי אמונה. יש, כתב פסקל, שתי אפשרויות: או שאלוהים קיים, או שאינו קיים. אם נחיה חיים לא דתיים, וכשנמות נגלה שטעינו, נשלם בייסורי נצח בגיהנום. לעומת זאת, אם נחיה כאנשים מאמינים ונשמור את מצוות האל, ובמותנו נגלה שאלוהים אכן קיים, ניהנה מברכתם הנצחית של חיי גן עדן, ואם יתברר שאינו קיים, רק נחדל מהיות. אסטרטגיה של מזעור סיכונים תוביל אותנו לחיות כאנשים דתיים, ולו כדי להינצל מהתוצאה האפשרית החמורה ביותר.

אני מעריץ את פסקל. ספרו 'הגיגים' הוא מהקלאסיקות של הספרות הדתית, ומהלך ה'הימור' שלו חיובי ומורכב יותר מכפי שהצגתי אותו כאן. אולם לו היה עליי לנסח הימור משלי, הוא היה צנוע הרבה יותר. הייתי אומר לחסר האמונה: או שאלוהים קיים, או שאינו קיים. אם הוא קיים, נזכה לגמול על הטוב שאנו עושים. אם אינו קיים, עדיין נזכה לגמול שאין גדול ממנו: הידיעה שאיחינו משהו בעולמנו זה הסדוק, שצמצמנו במשהו את העוול, שריפאנו רסיס מהכאב.

וזו הנקודה. את האושר אין משיגים אם רודפים אחריו. כמו המשיח במסורת היהודית, גם האושר הוא מהדברים הבאים בהיסח הדעת. הוא בא מתוך חיים ראויים ומרדיפת הטוב לשמו. משהו עמוק בתוכנו מוביל אותנו לחוש מעורבות בגורלם של אחרים. האם זו סימפטיה, אמפתיה, רצון טוב, חמלה, מצפון, חובה, 'האינטרס העצמי המובן כהלכה', 'הצופה חסר הפניות', מה שהסוציו-ביולוגים מכנים 'אלטרואיזם הדדי', או מה שאני מכנה 'ברית הסולידריות האנושית'? אינני יודע, אבל דבר זה נמצא סמוך מאוד לגרעינו של מה שהננו, של האנושי שבנו. לא העונג ולא התשוקה, לא ההצלחה ולא התהילה, לא העושר ולא העוצמה, אף לא אחד מהם יכול להתחרות בדבר זה כמקור לסיפוק ולכבוד עצמי.

רבים אמרו את זה קודם. "כל אחד יכול להיות גדול", אמר מרטין לותר קינג, "כי כל אחד יכול לשרת". "רק חיים שנחיו למען אחרים הם חיים בעלי ערך", אמר אלברט איינשטיין. "המבקש להבטיח את טובתם של אחרים, כבר הבטיח בכך את טובתו שלו", אמר קונפוציוס. ואדמונד בֶּרק אמר: "אין טעות גדולה מטעותו של זה שכיוון שביכולתו לעשות רק מעט, אין הוא עושה דבר". ניסוחו היפה ביותר של הרעיון הוא אולי זה של ישעיהו, שהיהודים קוראים בבית הכנסת, זה אלפיים שנה כמעט, ב'שבת נחמו' שלאחר תשעה באב:

וְיִעֲפוּ נערים וְיִגָּעו, ובחורים כָּשול יִכָּשֵׁלו;

וקֹוֵי ה' יחליפו כֹּח, יעלו אבֶר כַּנשרים.

יָרוצו ולא ייגָעו, ילכו ולא ייעפו. (ישעיה מ, ל-לא)

הפרדוכס שבאלטרואיזם הוא שהתקווה שאנחנו נותנים לזולת שָבה אלינו שלמה, והיא אף גדולה משהייתה. ייתכן שהאמונה נוצרת רק בעשייה, האושר – בנתינה, והמשמעות – באומץ ליטול סיכון למען אידיאל. כל שאני יודע הוא שגדול הישגיו של אדם בחייו הוא להיות, ולו לרגע, סוכן של תקווה לאדם אחד אחר.

***

הסכנה הגדולה ביותר הרובצת כיום לפתחן של החברות המערביות הוא תחושת האין אונים, התחושה שהעולם יצא משליטה, שהבעיות גדולות מכדי שתיפתרנה ושהשנאה עמוקה מהירפא. לכך רמז רוברט קנדי רגע לפני שאמר את המשפטים שציטטנו בראש פרק זה. הוא דיבר על "סכנת הרמת הידיים: האמונה שאין דבר שאיש אחד או אישה אחת יכולים לעשות נגד המערך העצום של חולאי העולם". פוליטיקה של ייאוש היא הגרועה שבפוליטיקות. תחושת חוסר האונים מתומרנת בקלות בידיהם של תאווי הכוח. פחד יכול בקלות להיתרגם לזעם, אלימות, טרור, שנאת זרים ופרנויה, או לחלופין לכניעה ופחדנות, תבוסתנות ופייסנות. כשנשיא ארצות הברית בימי מלחמת העולם השנייה, פרנקלין ד' רוזוולט, אמר כי "הדבר היחיד המפחיד אותנו הוא הפחד עצמו", הוא ביטא אמת שגם במאה העשרים ואחת לא איבדה מטעמה.

הסותרן (אנטידוט) היחיד לפחד הוא אחריות: הסירוב להאמין שאין מה לעשות, ההחלטה לא למצוא מפלט בהאשמתם של אחרים, בעשייתם לשעירים לעזאזל של אכזבותינו ופחדינו. קל להתלונן: לומר שמישהו אחר אחראי. האומץ נולד ברגע שאנו מחליטים לא להתלונן, אלא לצאת במחאה אישית נגד הרע שבעולם באמצעות עשיית טוב, ולו מעט. אתיקה של אחריות מובילה את הפרט לנחישות מופלאה. אנשים שהיא מדריכה אותם עשויים לצלוח כל מכשול ולהיכון לכל עתיד בלי פחד. זה ארבע עשרה שנה שאני נושא איתי ביומני את מילותיו של רוזוולט מוקדם יותר, הנשיא תיאודור רוזוולט, שנסכו בי כוח בימים קודרים:

לא הביקורת היא החשובה,

ולא האיש המצביע על האיש החזק שכושל,

או על המעשים שמי שעושה יכול היה לעשות טוב יותר.

חובנו מסור למי שנכח בגופו בזירת ההתרחשויות,

שפניו מרוחות באבק ובזעה ובדם;

לזה החותר בעוז,

השוגה ומחמיץ שוב ושוב –

שכן אין מאמץ שאין בו שגיאות והחמצות –

אולם מוסיף וחותר לעשות את המעשה;

לאיש היודע את הלהט הגדול ואת הדבקות הגמורה,

המקדיש את כל כולו למען מטרה ראויה,

זה שבמקרה הטוב טועם טעם ניצחון והישג,

ובמקרה הגרוע, אם נכשל, נכשל לאחר שהעז וניסה –

זה שמקומו לא יכירנו עם אותן נפשות קרות ומבוישות

שלא ידעו לא ניצחון ולא תבוסה.

לדעת שאלוהים מייפה את כוחנו להסתכן, סולח לכישלונותינו, מקים אותנו כשאנו נופלים ומאמין בנו יותר מכפי שאנו מאמינים בעצמנו – זו דרך אחת, הטובה בדרכים המוכרות לי, לכתוב בסֵפר ימֵינו סיפור הראוי להישמר כמורשת שנשאיר לבאים אחרינו, אלו שעתידם מופקד בידינו.

כל מעשה טוב, כל מחווה של ריפוי, מדליק נר של תקווה בעולם חשוך. מה היו פניה של האנושות לאחר השואה, אלמלא האומץ של אותם יחידים שהצילו חיים, הסתירו ילדים, חילצו את מי שיכלו? היו מקרים שמתנת פיסת לחם זעומה השיבה לאסיר את הרצון לחיות. מסר יחיד של תמיכה עשוי להספיק לאוכלוסיות מאוימות כדי לדעת שאינן לבדן. מעשה אחד של הכנסת אורחים יכול לגאול נפש גלמודה שעל סף ייאוש. מילת שבח אחת מסוגלת להשיב את הכוחות למי שאיבד את הרצון להמשיך. בשעת מעשה חסד לעולם איננו יודעים אילו אדוות של תוצאות יתפשטו סביבו.

"מעט מן האור", אמרו המקובלים, "דוחה הרבה מן החושך". וכאשר אור מצטרף אל אור, שלי לשלך ושלנו לשל אחרים, מתחיל מחולן המשותף של השלהבות הקטנטנות ומוכיח שתקווה אינה אשליה. המילה האחרונה אינה נחלתם הבלעדית של הרוע, העוול, הדיכוי והאכזריות. אולי נכון הדבר ש"מאותו בול עץ מעוות הקרוי האנושות, שום דבר ישר לא נוצר מעולם". אולם האם כדי להצביע כלפי מעלה עלינו להיות ישרים? האם כדי להיות טובים עלינו להיות מושלמים? מה שאני יכול לומר על כך הוא מה שאני חש: שהאנשים שפגשתי, אשר הדליקו נרות בחייהם של זולתם, נתנו לי את הכוח להמשיך. אני מודה: לא חוויתי אף פעם משבר באמונתי באלוהים, אבל היו זמנים שהייתי קרוב לאובדן אמונתי באנושות. רק הגינותם – המענטשליכקייט, כפי שזה נקרא ביידיש – של אנשים מן השורה שיקמה אותה. כל מעשה נדיב, אדיב או אמיץ מוליד עוד שכמותו, מאציל השראה ומחולל תמורה. מעשה יחיד, שנעשה לשמו מתוך אהבה, נותן לנו – כתב הרמב"ם – חלק בעולם הבא.

***

את רוב ימיי ביליתי במחשבות על החיים, בצפייה באנשים, בקריאת ספרים, בחיפוש אחר מורים ודמויות מופת, בניסיון להבחין בין מה שחשיבותו מוחלטת לבין דברים שרק נראים חשובים בזמנם. איני מתיימר לחשוב שהחוכמה בידי, ואני מבקש רק לשתף אתכם במה שלמדתי:

• שֶכָּל אחד מאיתנו נמצא פה לשם מטרה;

• שלזיהוי מטרה זו נחוצים זמן ויושר, הכרת עצמנו והכרת העולם – אך לבסוף היא תתגלה. לכל אחד מאיתנו יש מערך ייחודי של כישרונות ומעגל ייחודי של השפעה, ובתוך מעגל זה – יהיה קטן כקוטנה של משפחה או גדול כגודלה של מדינה – נוכחותנו עשויה להשפיע ולשנות;

• שהמקום שבו מה שאנו רוצים להיות נפגש עם מה שצריך להיעשות הוא המקום שאלוהים רוצה שנהיה בו;

• שאפילו הקטן שבמעשים הטובים עשוי לשנות את חייו של מישהו;

• שלא הכבוד שאנו מקבלים הוא החשוב, אלא הכבוד שאנו נותנים;

• שעושרנו האמיתי אינו ההון שצברנו, אלא ההון שחלקנו עם אחרים;

• שאנשים שהקדישו לפחות חלק מחייהם לשירותם של אחרים הם האנשים המאושרים והממומשים ביותר שאני מכיר;

• שהמתנה הגדולה ביותר שאנו יכולים לתת לילדינו היא שיראו אותנו מקריבים משהו למען אידיאל;

• שדתות מגיעות למעלתן העליונה כשהן חדלות לדאוג לנפשותיהם של אנשים ודואגות, במקום זאת, לצורכי גופם;

• ששום דת הרודפת בני דתות אחרות אינה ראויה לכבוד, ושום דת הפוסלת בני דתות אחרות אינה זכאית להערצה;

• שהדרך לכבד את העולם שאלוהים ברא וראָה כי טוב, היא לחפש את הטוב בזולתנו ובעולם, ולהלל אותו;

• ששום דבר אינו מושג בהתנהגות שאינה אתית לגמרי. אנו עשויים להרוויח בטווח הקצר, אבל בטווח הארוך, והקובע, נפסיד;

• שבריאות מוסרית חשובה לאיכות החיים לא פחות מבריאות הגוף;

• שמילה של שבח עשויה להעניק משמעות לחייו של מישהו;

• שבהנמיכנו אדם אחר, אנו מפחיתים מעצמנו; וברוממֵנו אחרים, גם את עצמנו רומַמנו;

• שהעולם הוא ספר וחיינו הם פרק בתוכו, ובידינו לקבוע אם הקוראים בפרק זה יזכו להשראה;

• שכל יום הינו שאלה שאלוהים שואל אותנו;

• ששום מצב שאנו נקלעים אליו אינו מקרי: אנחנו נמצאים כאן, עכשיו, במקום הזה, בין האנשים הללו, בנסיבות האלו, כדי שנוכל לעשות את המעשה, או לומר את הדבר, שירפאו אחד מרסיסיו של העולם שנשבר;

• שמעטים הם הימים שאיננו יכולים להשפיע בהם לטובה על חייהם של אחרים;

• שתכונה טובה אינה צריכה לבלוט כדי שתזכה להוקרה;

• שהטובים ביותר עושים את הטוב בלי לחשוב על גמול, בהבינם שעזרה לאחרים היא זכות אפילו יותר משהיא הזדמנות;

• שהציניות מצמצמת את אלו המשתמשים בה;

• שהתעסקות עצמית היא עניין מצמית;

• שיותר עושר, עוצמה, הצלחה או חשיבות עצמית אין פירושן יותר משמעות וגם לא יותר אהבה;

• שכאב ובדידות הן צורות אנרגיה שאפשר להטמירן אם מפנים אותן כלפי חוץ ומשתמשים בהן לאתר עצב ובדידות של הזולת ולגאול אותו מהם;

• שהאנשים שאנו מתגעגעים אליהם במיוחד, הם אלה שנטעו בחיינו תקווה;

• שהיכולת לתת לאחרים היא מתת בפני עצמה;

• שאנו יכולים לשנות דברים, ורק כך אנחנו יכולים לגאול את חייהם של אנשים, לרומם אותם מן הקיום הסתמי ולהאציל עליהם הוד;

• שבחיינו הקצרים על פני האדמה, הקרובים ביותר בינינו לגעת בשכינה האלוהית הם אלו הנותנים לזולת;

• שהדרך הטובה ביותר לקבל ברכה היא להיות ברכה;

• ושאם נאזין בתשומת לב מספקת – והאזנה היא אמנות הדורשת אימון ממושך וענווה רבה – נשמע מתוך לבנו את קולו של אלוהים האומר לנו שנותרה מלאכה לעשותה, ושהוא זקוק לנו.

"הטוב מייצג את המציאות שאלוהים הוא החלום שלה", כתבה אייריס מרדוק. "בחלומות מתחילה האחריות", כתב ויליאם בטלר ייטס. היהדות שומרת על חלום עתיק שעדיין מדבר אל לבנו. לרפא את מה שאחרים השחיתו, לתקן את מה שאחרים קלקלו, לגאול את הרוע בהפיכת האנרגיות השליליות שלו לטוב: אלו הם מאפייניה של אתיקת האחריות, שנולדה מתוך האמונה הרדיקלית שאלוהים קורא לנו לממש את החופש שלנו ולהיות לשותפיו במלאכת הבריאה. לטעמי, זהו חזון המאשר את החיים: זהו האומץ להסתכן בנטילת אחריות, ויחד עם אלוהים להיות יוצריו של העולם שאמור להיות.

* כל הזכויות שמורות לרב יונתן זקס ולהוצאת קורן. הציון להלן, שכל הזכויות שמורות לצור ארליך, אינו נכון; זו הודעה אוטומטית שמופיעה בסוף כל רשומה בבלוג זה. צ"א.