הדוסומטר: עם חנן מוזס על פלגי הציונות הדתית

מה משותף לקצוות התורניים והליברליים של הציבור הדתי-לאומי? כמעט כלום. מחקר מקיף של חנן מוזס בדק מה באמת חושבים מתחת לכיפות ולמטפחות, ואיפה נמצא הרוב הדומם

איור: אלעד יעקובוביץ'

שלום, שמי חן ישראל ואני כותב שירים כי אני סירוב להיגמר



הציור על העטיפה: פאול קליי, קומפוזיציה קוסמית

אינני יודע כמה זמן יעבור עד שיימצאו המבקרים, המבשרים וקובעי הטעם שיעמדו על משמעות הדבר שקרה החודש לשירה העברית. הספר של חן קלינמן לא נאכל בסכין ומזלג, לא מתכרסם בעמידה, לא מתעכל בקלות. הוא שוצף וקוצף וחוצף. הוא אוקיינוס. הוא שירה חדשה, אחרת, מתיימרת, מפעפעת, מציפה, ממלאת, מכוננת. נדמה לי שהספר המעז הזה, הממלל את הבריאה והבורא מילון, הוא השירה הכי מז'ורית שנראתה פה מאז אורי צבי גרינברג. זה ספר החיים, ספר על הכול, ספר שירה על-ז'אנרי ועל-סגנוני, ספר של גאונות חסרת בושה כל כך, עד שכפסע בינה לבין מגאלומניה - וחכמי הקריאה יצטרכו להגדיר את הפסע הזה. היה לי הכבוד לעמוד על ערישתו כנקדן-מגיה, או כמי ש"דקדק והביא אל המוגמר" כלשונו של המשורר (אבוי, אני מעלעל בו עכשיו, טרי טרי מהדפוס, ומוצא בלמעלה מ-300 עמודיו שתי שגיאות ניקוד שחמקו ממני כשהספר היה קובץ וורד). לכן נטל הביקורת וההערכה יצטרך ליפול על גורמים אובייקטיביים ממני.
הספר הופיע בהוצאת כתב העת 'עמדה', אבל אין להיבהל מכך: הוא נמצא הלאה, הרבה הלאה, מהמודרניזם הסגפני השנות-חמישימי שתלמידי גבריאל מוקד מקפידים עליו כל כך בדרך כלל. גם הרבה הלאה מהפוסט-מודרניזם של תלמידי-תלמידי מוקד ומהפכותיהם שבשלולית. המהפכה של חן קלינמן פשוט מקפצת בחן על גבי כל אלה וטסה אל הגדול, אל הענק, אל השמיים, אל מלוא מוטת הבריאה, אל האמונה שיש בריאה, אל הידיעה שיש מלוא. אני מדפדף בו עכשיו, פטור מעול נוקדנות נקדנית, שותה את השותת, מותח זרועות כדי להגיע אל הקצוות, נבהל ונדהם. ההכרה, קודם כול ההכרה ורק אחר כך תת ההכרה הלא מעובדת, היא שנפתחת בו כמו מניפה. איזה שיר להעתיק פה, כדוגמה? יש דוגמה מייצגת? יש פה שירים של נביא בן זמננו, יש פה שירים של שפת סתר שיגעונית, יש פה שירים של עלם ביישן שמתפוצץ אל העלמות המתעלמות ממנו, יש פה פילוסופיה שזוללת את העולם. אינני יודע מה יכול לשמש פה נציג. אדביק את שיר הפתיחה של גוף הספר (לפניו, לפני העמודים עם שם הספר והקרדיטים, יש עוד שיר פתיחה, 'רצועה נסתרת' בלשון הדיסקים), שיש בו איזה מין אני מאמין של המחבר. הוא נראה חסר פרופורציות, הוא נשמע פומפוזי, אבל כל צעד מצעדיו הפיליים נקנה בכסף מלא של שירת אמת.

מגילה בשפת הגולה: על שירי המגילה של איציק מאנגר במהדורה עברית חדשה

החייטים היהודים יוצאים לקרב. איור מאת נעם נדב מתוך 'שירי המגילה'

אנא יאהודי: על יאהודי1, מעצמת ההסברה וההידברות בערבית של רוני

כל הערבים שונאים את ישראל? אם תיכנסו לאתר 'יאהודי' ולקבוצות הפייסבוק בערבית שמתפעל בעמל רב ישראלי המכנה עצמו 'אהרן רוני', תגלו שרבים מעבר לקווים מחבבים אותנו, כמו למשל ג'עפר הסעודי הטוען שהוא ציוני. איך יוצרים את ההזדהות הזו? "חושפים אותם להיסטוריה היהודית. זה מה שמפעים אותם. לא העובדה שיש פה חופש ומצעדי גאווה"

מאת רן פרחי וצור ארליך

הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בכ"א בחשוון תשע"א, 29.10.2010, עמ' 16-20

בעצם יש כאן שני רנסנסים: עם יאיר שלג על הגל ה"יהודי"

לאחר ששרטט בתחילת העשור את קווי המתאר של 'הדתיים החדשים', מרחיב הפעם יאיר שלג את היריעה לעבר 'היהודים החדשים' – אלה הנוהים אחר התרבות היהודית, וגם אלה המחפשים דווקא את הרוחניות החווייתית שביהדות – ומברר מדוע כל הרנסנס הזה מתרחש דווקא בזמננו

גם ארבעה בנובמבר וגם י"ב בחשוון: לרגל יו"ט אחרון דחג המסית השנתי

פורסם לראשונה ב'מקור ראשון' בי"ד בחשוון תשס"ב, 31.10.2001.

צור ארליך
שתי פעמים בשנה

עוֹשִׁים שְׁנֵי יְמֵי הוּלֶדֶת
לֶחָבֵר שֶׁלִי מֵהַגָּן.
גַּם אַרְבָּעָה בְּנוֹבֶמְבֶּר
וְגַם י"ב בְּחֶשְׁוָן.

קוֹלְעִים לְרֹאשׁוֹ זֵרִים
וְעוֹטְפִים לוֹ יָפֶה מַתָּנָה
וְזוֹכְרִים כִּסֵא לְהָרִים
שְׁתֵּי פְּעָמִים בַּשָּׁנָה.

שְׁתֵּי פְּעָמִים בַּשָּׁנָה
הַזֵּר עַל ראשׁוֹ צוֹמֵחַ
וְשׁוֹלְחִים לַעֲמֹד בַּפִּנָּה
אֶת מִי שֶׁאֵינֶנּוּ שָׂמֵחַ.

וְאוֹפִים לוֹ עוּגָה מְשֻׁקְלֶדֶת
עִם נֵרוֹת וּמִלּוּי שֶׁל פֵּרוֹת
וְשָׁרִים לוֹ "שָׁלוֹם, יוֹם הֻלֶּדֶת",
וְשׂוֹרְפִים אֶת חַדְרוֹ בַּנֵּרוֹת.

וְחָבֵר שֶׁלִי בֶּאֱמֶת
לֹא מֵבִין לָמָּה זָכָה
שֶׁכָּל חֲבֵרָיו שׁוֹכְחִים שֶׁהוּא מֵת
וְרוֹקְדִים סְבִיבוֹ בְּשִׂמְחָה.

מַדּוּעַ הֵם כְּבָר שׁוֹכְחִים,
הֵם שֶׁהוֹסִיפוּ לִחְיוֹת,
וְלָמָּה כֻּלָּם מַרְוִיחִים
עַל חֶשְׁבּוֹנוֹ שַׂקִּיּוֹת.

הוּא בֶּאֱמֶת לֹא מֵבִין. וְהוּא מֵת.
וּשְׁתֵּי פְּעָמִים בַּשָּׁנָה
הוּא, עִם זֵר עַל הָראֹשׁ, עוֹמֵד
וּבוֹכֶה לְבַדוֹ בַּפִּנָּה.

ילדים טובים ליברפול: קצת על הביטלס, ועוד קצת על פול מקרטני

ד"ר עודד הייבלרונר: "מוטיבים של מרד הצעירים כמעט לא עניינו אותם. רוח 68' פסחה עליהם לגמרי. בסמים, למרות כל הדיבורים וכל העניין שעשו מזה, הם נגעו מעט מאוד. לנון יותר, מקרטני פחות. סיפורי שערוריות המין שלהם הם בעיקרם המצאה של לנון בראיון שנתן לאחר פירוק הלהקה, כשרצה להפגין ריחוק ממנה"

פרופ' נפתלי וגנר: "יש איזו אמביוולנטיות בתיאור הדמות המוסיקלית של מקרטני בתוך הביטלס. מצד אחד מנגידים אותו ללנון, כאילו לנון הוא שהביא את כל המוזרויות והראש המקורי, הפסיכדלי, בעוד מקרטני הוא המוסיקה היותר יפה, קונוונציונלית, מלודית. מצד שני אנחנו יודעים שדווקא מקרטני הוא שהתעניין באוונגרד"

מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'דיוקן' של העיתון 'מקור ראשון' בכ"ח באב תשס"ח, 29.8.2008