מה משותף לקצוות התורניים והליברליים של הציבור הדתי-לאומי? כמעט כלום. מחקר מקיף של חנן מוזס בדק מה באמת חושבים מתחת לכיפות ולמטפחות, ואיפה נמצא הרוב הדומם
מאת צור ארליך
איור: אלעד יעקובוביץ' |
מאת צור ארליך
הכתבה הופיעה (בגרסה מעט פחות מפורטת) במוסף 'דיוקן' של עיתון 'מקור ראשון' בה' בכסלו תשע"א, 12.11.2010, עמ' 26-22, בכותרת "ד"ר אקדמיה ומיסטר דוס".
על סעיף אחד נמצאה הסכמה. כל תת-המגזרים המתכתשים של הציונות הדתית, הנמצאים בעמדות קצה מנוגדות בכל שאלה אפשרית הנוגעת לחיי הפרט, הדת, הבת, הת"ת והגלאט, השיגו אותו ערך ממוצע בסעיף אחד בלבד בשאלוניו של חנן מוזס: "מה יַחסך למניינים בנוסח קרליבך". בשאלה הלא גורלית הזו כולם הגיעו ל-1.8, פלוס מינוס עשירית, בסולם שבין 1 (יחס חיובי ביותר) ל-5 (יחס שלילי ביותר). כלומר, בכל הקבוצות, מהחרד"ל הכתום-כהה המתנגד ללימודים כלליים ולשירותי ביטחון כלליים עד לאורתודוקס המודרני שהדבר היחיד שמפריע לו אצל ישעיהו לייבוביץ' הוא כיפתו השחורה – בכל הקבוצות הללו יש רוב שמסמפט מאוד את מגפת התפילות הארכניות עם המנגינות בעלות האקורד וחצי.
יכולנו לאור זאת להציע לפלגים הנִצים מסיבת איחוד גדולה, שבה ישירו כולם יחד שירי קרליבך, אלמלא ידענו שהאגף התורני יעזוב אותה בהפגנתיות משום שכמה נשים הצטרפו לשירה, ויסרב לפקודות לחזור, ובתגובה לכך תחטופנה נשות ארגון 'קולֵך' את ספרי התורה למניין נשים חתרני באולם סמוך, תוך ריקוד סוער של 'דוד מלך ישראל חיה וקיימת'. בלחן קרליבך כמובן.
מוזס דגם נבדקים משלושת האגפים העיקריים של מגזר הציונות הדתית. ראשית, התורניים-לאומיים, המונים על פי ההערכות כחמישית מהמגזר. הם מתאפיינים במערכת חינוך נפרדת, ומכונים לעתים 'חרד"לים', כינוי שעל פי תוצאות המחקר, רק רבע מתוכם, הרבע שאכן קרוב להשקפת העולם החרדית, מקבל על עצמו.
מנגד, הדתיים-מודרניים – אותם חוגים ליברליים יחסית של אקדמאים, פמיניסטים, קיבוצניקים דתיים וכל אלה המתגעגעים ל"ציונות הדתית המתונה של פעם". הם מונים כעשירית המגזר.
תת-המגזר השלישי הוא כל מה שבאמצע. בלשון המחקר, "הבורגנות הדתית" או "המרכז הציוני-דתי"; "הדתיים הנורמליים" כלשון אורי אורבך בתשדיר של 'הבית היהודי'. פענוחם של הלכי הרוח בקבוצה גדולה זו, הנתונה להשפעות משני הכיוונים, היה מהמשימות העיקריות שמוזס נטל על עצמו.
על שלושה אלו הוסיף מוזס שתי קבוצות אוונגרד שעניינו אותו במיוחד: 'רדיקלים' – החוגים השואפים באופן זה או אחר להתנתקות מהציונות החילונית; ו'ניאו חסידים', שעוד ידובר בהם. הוא בחר את הנבדקים וסיווג אותם לקבוצות הללו על פי מקומות המגורים והלימודים שלהם ושל ילדיהם, ולעתים על פי חברות בארגונים והגעה לאירועים.
הנה כמה דוגמאות מהשאלון של מוזס, המגלות את הפערים בין תת-המגזרים. עד כמה חשוב לדעתך, נשאלו הנבדקים, להפנים בתוך העולם הדתי את ערכי חופש הביטוי והיצירה? בחר מספר מ-1 – "במידה רבה מאוד" ועד 5 – "כלל לא". בתת-המגזר התורני הממוצע הוא 3.45 – כלומר קרוב יותר ל'לא' מאשר ל'כן'. בבורגנות הדתית – 2.2, כלומר שם סבורים שיש להפנים את ערכי חופש הביטוי והיצירה במידה רבה למדי. ובאורתודוקסיה המודרנית – 1.63.
מהו מיקומך הפוליטי בחברה הישראלית, מבחינה מדינית-ביטחונית, על סולם בין 1 (הימני ביותר) ל-10? במגזר ה'דתי המודרני', החלוקה בין ימין, מרכז ושמאל היא שליש-שליש-שליש, בערך. לעומת זאת, במחנה התורני כולם (למעט שניים-שלושה נשאלים חריגים) ממקמים עצמם בימין; מתוכם, כ-90 אחוז מיקמו את עצמם באגף הימני של הימין, כלומר בדרגות 1–2 בסולם. בקבוצה ה'רדיקלית' רוב מוחלט בחר 1. בבורגנות הדתית המיקום הממוצע הוא דרגה 3, כלומר ימין מובהק אך לא ימין קשה. 85 אחוז מהבורגנות הדתית מגדירים עצמם ימין, 11 אחוז כמרכז, ומיעוט מזהיר בן 4 אחוזים מזהה עצמו כשמאל.
ובאיזו תדירות מתייעצים תת-המגזרים השונים עם רב בנושאים הלכתיים? בציבור התורני, למעלה מ-70 אחוזים בחרו באופציה הגבוהה ביותר בסולם – "לעתים קרובות". בבורגנות הדתית הממוצע נפל על קצת פחות מ"לפעמים". אצל הניאו-חסידים הממוצע הוא "לפעמים" בדיוק. ואילו באורתודוקסיה המודרנית – "לעתים רחוקות", ואפילו טיפה פחות.
"התוצאות המתמטיות במחקר הזה היו כמעט יפות מכדי להיות אמיתיות", אומר מוזס. לצד החלוקה על פי 'קבוצות מקור' – החלוקה שעל פה דגם מוזס את נשאליו מראש, הוא הוסיף חלוקה על פי הגדרה עצמית של דתיוּת: המשתתפים התבקשו להגדיר את עצמם מבחינה דתית, על ידי בחירה באחת משש הגדרות-עצמיות: חרדי-לאומי, תורני-לאומי, דתי-לאומי, דתי-לאומי-ליברלי, דתי-מודרני ודתי-לייט. הקטגוריה האחרונה, דתי-לייט, נפלה מהניתוח בשל מיעוט האנשים שכללו בה את עצמם (כנראה, כי היא נתפסת אצל חלקם כהודאה בכישלון). מי שרצה יכול לבחור לעצמו הגדרה חלופית משלו, וכאן בלטו המגדירים עצמם 'דתי לאומי חסידי'. "ההגדרות שאנשים נתנו לעצמם תאמו להפליא את העמדות שהם ביטאו לכל אורך השאלון", הוא מספר. "אני יכול לומר בלי להגזים הרבה – תן לי את ההגדרה הדתית שלך ואת קבוצת השייכות, ואגיד נכון מה עמדתך כמעט בכל דבר. קל וחומר תן לי את הישיבה שלמדת בה ואגיד לך מה מקומך ברצף הדתי ומהן השקפותיך. לא תמיד זה יקלע בול, אבל המתאם יהיה גבוה מאוד".
זו מודעות עצמית גבוהה של הציבור, שיודע לתייג את עצמו?
"אתה רואה שבכל פרמטר שהוא, הממוצעים המתקבלים בכל קבוצה נמצאים באותו סדר. למשל, 'דתי לאומי ליברלי' יהיה בכל דבר 'שמאלה' – כלומר בכיוון פחות שמרני – מזה שהגדיר עצמו 'דתי לאומי', ואלה שהגדירו עצמם 'דתי מודרני' יהיו שמאלה מאלו שהגדירו עצמם 'דתי לאומי ליברלי'. אנשים שמגדירים עצמם 'דתי מודרני' הם אלה שאצלם זה עניין אידיאולוגי, ורואים את זה היטב בתשובות שלהם. יותר מזה: ה'דתיים הליברליים', כהגדרתם, שדגמתי בקבוצת המקור של הבורגנות הדתית נמצאים כמעט בכל דבר ימינה מה'דתיים הליברליים' שדגמתי בקבוצת המקור של הדתיים המודרניים. וכן הלאה".
המינוח בתחום הזה יכול לבלבל. 'אורתודוקסי מודרני' הוא בחוץ לארץ כינוי מקביל ל'ציוני דתי' כאן – והנה אצלך זו רק קבוצת הקצֶה. ומנגד, ההגדרה 'תורני לאומי' מתגלה אצלך כהגדרה העצמית המועדפת לא רק על רוב הציבור התורני, אלא גם על רבע מהציבור הבורגני.
"זו באמת הבעייתיות שבהגדרה עצמית. מושג אחד מתאר כמה דברים. בוגרי ישיבות הסדר מעדיפים בדרך כלל להגדיר את עצמם 'תורני לאומי' ולא 'דתי לאומי'. גם העורך דין הגושניק שגר ברעננה. ואתה רואה שהתשובות ש'התורניים-לאומיים' האלה, כהגדרתם, נותנים בכל המדדים שונות לחלוטין מאלו של התורניים-לאומיים באגף התורני של הציונות הדתית. האחרונים 'תורניים' או 'שמרניים' יותר בכל היבט שהוא. לכן הפילוח העיקרי שלי הוא על פי החלוקה הראשונית שעשיתי, ואילו הפילוח על פי הגדרה עצמית רק מוסיף עליו ומחלק את הציבור ברזולוציה גבוהה יותר. יש בציונות הדתית המון גיוון – אבל הוא מסודר בתוך משבצות".
מוזס עצמו מתיימר לצאת מהכלל הזה. להיות בלתי מנוחש. למקרא הדוקטורט שלו (בהדרכת פרופ' אשר כהן, במחלקה למדע המדינה באוניברסיטת בר-אילן), שהמחקר לעיל הוא חלק ממנו, אפשר להסיק שמוזס הוא איש הקצה המודרניסטי של המגזר הדתי – שכן מטבעו של הז'רגון האקדמי, תופעות מודרניות, מתקדמות וליברליות נשמעות בו איכשהו טוב יותר. מנגד, ברור שהוא אקדמאי מסוג אחר, נדיר: הוא מחברו של הדוח המדובר של המכון לאסטרטגיה ציונית, על ההטיה הפוסט-ציונית השיטתית בתוכניות הלימודים של המחלקות לסוציולוגיה באוניברסיטאות בישראל. הוא גר בקדומים, יישוב שסווג במחקר שלו כאופייני לבורגנות הדתית. וכשנכנסים לביתו פוגשים את בניו, ילדים חמודים מגודלי פאות הלומדים בתלמוד תורה, כנהוג בעדות החרד"ל דווקא.
רגע, אז מה אתה? ד"ר מוזס ומיסטר דוס?
"אמר לי מישהו שהסיבה לכל התופעות של ברסלב, קרליבך ושאר התנועות הרוחניות אצל צעירי הציונות הדתית היא שהנשמות של הצעירים מגיעות ממקום יותר גבוה. אמרתי שאני מסכים איתו, אבל את זה אי אפשר לומר במחקר אקדמי. אני מחויב לנתח את הדברים בכלים האקדמיים. ואני יודע שההסבר בכלים האקדמיים הוא טוב, אבל איננו חזות הכול. אז אם אתה שואל איפה אני ממוקם, אני לא ממוקם בשום תת-מגזר. אם הייתי צריך לענות על שאלון כמו שלי הייתי נופל באמצע, אבל לא היה לזה קו מאפיין. על שאלה אחת בכיוון יותר שמאלי, על שאלה אחרת בכיוון יותר ימני. אני בהחלט ציוני-דתי, עם ביקורת על כל הזרמים בציונות הדתית וגם הערכה לכולם".
ניתוח השאלונים, שהועברו בשנת 2007, הוא חלק מהדוקטורט של מוזס על הציונות הדתית, שאושר בשנה שעברה באוניברסיטת בר-אילן. חלק זה, החלק הכמותי, מאשר במידה רבה את מה שעולה מהחלקים הקודמים לו בעבודתו של מוזס. אלה הם פרקים תיאוריים, העוקבים אחר מגמות עכשוויות בציונות הדתית.
חלק אחד עוסק בתהליך העובר על האגף התורני-לאומי: שקיעת השקפת העולם הממלכתית-בכל-מחיר, ועלייתם של זרמים פוסט-ממלכתיים, כאלו הקוראים להתנתק, במידה זו אחרת, מהציונות החילונית. הגרסה המתונה יחסית של הפוסט-ממלכתיות, זרם מרכז-הרב וישיבת בית-אל לנגזרותיו שהצמיח את תנועת 'קוממיות' וששופרו הוא העיתון 'בשבע', היא על פי מוזס גם הקבוצה המובילה כיום את האגף התורני.
החלק הבא עומד על תהליכים המתרחשים במרכז הכובד ה'בורגני' של הציבור הדתי-ציוני: התקבלותו החלקית של הפמיניזם הדתי; עלייתה של הנכונות לקבל, אם גם בעקימת אף, את קיומם של חד-מיניים בקהילה הדתית; ובעיקר היחסים הפתלתלים בין הציבור לרבניו, ועלייתה המהוססת של מנהיגות מזן חדש – מנהיגות רבנית שאינה מבית היוצר של האגף התורני. אתרי השאלות-ותשובות בהלכה באינטרנט מדגימים את החידוש. ראשית, הציבור, גם הציבור הבורגני במובהק, שואל ושואל ושואל. בפרט בעניינים שבינו לבינה. שנית, באתרים של הזרם התורני אין אפשרות לטוקבקים, בעוד באתרים כלל-דתיים, כגון 'כיפה', מתפתחים לעתים ויכוחים בין השואלים וגולשים נוספים לבין הרבנים המשיבים. מוזס רואה זאת כהבדל בסגנון ההנהגה הרבני.
מוזס מראה שם שעמדותיהם של אלו המכונים 'הרבנים החדשים', כגון הרבנים יובל שרלו, דוד סתיו, שי פירון ובני לאו, מבטאות היטב את העמדות הרווחות במרכז הציוני-דתי (הרבנים החדשים שייכים בדרך כלל לארגון 'צוהר', אך מוזס מדגיש שבצוהר יש גם רבנים מזרמים תורניים יותר). עיון מיוחד מוקדש למי שנחשב לדמות המייצגת ביותר של הרבנים החדשים, הרב שרלו. עד למועד כתיבת הדוקטורט של מוזס הוא ענה על יותר מ-35 אלף שאלות באינטרנט – לעתים קרובות באריכות ובפירוט. שני מושגים הרווחים בכתיבתו של הרב שרלו מדגימים שילוב של חדשנות וזהירות שלו. מכאן – 'העקדה': חובתו של אדם, במידת הצורך, להקריב את אושרו למען השמירה על גבולות ההלכה. הפרישות הנגזרת על ההומו הדתי היא דוגמה לכך. ומנגד – 'דרך ארץ': ההכרה בכך שלצד התורה יש עוד דברים בחיים, ויש להם ערך בפני עצמם גם אם אין להם קשר לקודש ולתורה. מותר ליהנות מטיול, לא רק משום שרואים בו כמה גדולים מעשי הבורא או אוזרים בו כוח לקיום מצוות.
ולבסוף, החטיבה האחרונה עומדת על מימד חדש במפה הציונית-דתית: המימד הרליגיוזי, הרוחני, החסידי. נהוג למקם את הציוני-דתי על גבי ציר שנע משמרנות (או ליתר דיוק קרבה להשקפות חרדיות בענייני דת והלכה) ועד ליברליות – או, בלשון מחקרית, מאנטי-מודרניות למודרניות. על הרצף הזה נמצאים החרד"לים בקצה הימני, ושמאלה להם ה'תורניים-לאומיים', וכן הלאה עד ל'דתיים-מודרניים' בשמאל. רוב המחלוקות בציונות הדתית נמצאות על גבי הציר הזה: האם להפריד בנים מבנות בבית הספר ובתנועת הנוער? באילו תחומים בחיי הפרט ובחיי הציבור צריכה ההכרעה להיות בידי רבנים? האם יש להגביל לימודים אקדמיים? האם תכנון המשפחה בא בחשבון? (למעשה, לפחות מבחינה סטטיסטית, ציר זה מייצג במידה רבה גם קשת הדעות הפוליטיות-מדיניות, שכן כאמור המתאם בין מידת התורניות למידת הימניות גדול. הדבר נכון במיוחד לפוסט-ממלכתיות, שכן היא תחומה בעיקר באגף התורני).
מוזס טוען שציר זה אינו מספיק כיום. תופעות חדשות, של נהייה אחר 'רוחניות' לסוגיה – משאיפה לחידוש הנבואה, דרך השפעות מדתות המזרח, ועד 'ניאו חסידות' השמה את הדגש בתיקון רוחני של היחיד ואף חזרה לחסידות כפשוטה – שינו את פני החברה הציונית דתית והוסיפו למפה שלה ממד חדש, שלישי. מעתה יש להגדיר את מיקומו של הציוני הדתי גם על ציר גובה, שבקצהו התחתון נמצאת הדתיות המוכרת, בעלת הדגש ההלכתי, ובעליון – דתיות יותר חווייתית, יותר אינדיבידואלית, ולעתים גם פוסט-מודרנית. במקום גבוה בציר הזה יכולים להימצא גם שמרנים וגם ליברלים: מימין, למשל, תלמידי ישיבת רמת-גן בראשות הרב יהושע שפירא, המוסיפים למסורת 'מרכז הרב' החרד"לית את הדגש החסידי – ומשמאל תלמידיו של הרב שג"ר ז"ל בישיבות שיח-יצחק ותקוע, המוצאים גרעין של אמת בכל תופעה רוחנית, גם בדתות אחרות.
האם הזרמים האלה הם כל הציונות הדתית? "העירו לי הרבה על כך שנעדר מהמחקר שלי חלק גדול מהציבור המזרחי-מסורתי", מספר מוזס. "תושבי עיירות פיתוח למשל, שלא חיים את ההווי המגזרי, אבל אי אפשר לומר שהם לא דתיים ולא ציונים. לצערי זה באמת ציבור שאבד לציונות הדתית. פוליטית בטח, אבל גם תרבותית וחברתית. הציונות הדתית לא יודעת להכיל אותו. לא התייחסתי גם לקבוצות אחרות בשולי המפה הציונית-דתית, למשל אוכלוסייה שבפועל עברה חילון, אבל רואה עצמה דתית מתוך נוחיות חברתית. האנשים שענו לשאלון משתייכים לשלושת האגפים העיקריים של הציונות הדתית, אבל ברור שהציבור הדתי ציוני בכללו הוא יותר מגוון".
ומה עם נשים? אין הבדלי עמדות בין המגדרים?
"למרבה הפלא לא. כמחצית הנבדקים נשים, אבל בתוך כל קבוצה כמעט אין הבדל בין עמדות גברים ונשים. האישה התורנית-הלאומית היא בעלת עמדות זהות, בממוצע, לאיש תורני-הלאומי, והדתייה המודרנית אינה שונה מהדתי המודרני. אפילו בנושאים שקשורים למשפחה ולפמיניזם ההבדלים זעומים".
מה גדול ממה בציונות הדתית, המאחד או המפצל?
"כשמסתכלים על המכלול, 85 אחוז מהציבור יכול להתאחד סביב מכנים משותפים והמאחד רב מהמפצל. אבל לא כך הקצוות. כאן המחלוקת קוטבית כמעט בכל דבר. והטרגדיה היא שכמו תמיד, את הקצוות שומעים יותר. הם יותר אידיאולוגיים, יותר כותבים ומדברים, יותר נמצאים בחינוך ובפוליטיקה. המרכז חלש. מי שניסה להיות המנהיג של המרכז, הרב יובל שרלו, מצא עצמו נדחף שלא בטובתו לייצג את הציבור הליברלי".
כי לציבור הזה אין ייצוג רבני ממשי.
"זו אחת הצרות של הרבנים המתונים; שעמדותיהם משקפות את עמדות הרוב הדומם, אבל בפועל הם לא מנהיגים אף אחד, כי ברוב הזה תופסים אותם בטעות כליברלים, ואילו הציבור היותר ליברלי במילא לא שומע לרבנים. אם הייתי נותן לרב שרלו עצה פוליטית, היא שיותר ימצב את עצמו כאיש הזרם המרכזי בציונות הדתית. למשל, שידגיש יותר את מיקומו בימין המדיני. הרי התנגדות לסירוב פקודה אינה סותרת ימניות, אבל אם אתה הופך את ההתנגדות הזו לסימן ההיכר שלך, אתה נתפס בַּמגזר כשמאל. שידגיש גם את הצדדים היותר שמרניים, שלא חסרים אצלו. כי המרכז מחפש מנהיגות. גם מנהיגות רבנית. ומהתשובות שנתקבלו לשאלון שלי עולה שבין תחושות הבטן של המרכז הדתי-לאומי לבין ההוגים של הזרם הזה, דוגמת הרב שרלו, יש מתאם גבוה מאוד".
אולי תיאורטית. אבל האדם במרכז הבורגני הדתי-לאומי הולך עם אשתו וילדיו לים, והרב שרלו לא יעלה על דעתו להתיר זאת.
"כי במרכז הפער גדול בין פרקטיקה לאידיאולוגיה, בעוד בקצוות הפרקטיקה והאידיאולוגיה קרובות. האיש במרכז ילך לים מעורב ויחשוב שהוא לא בסדר, וגם ישלח את הילד שלו לבית ספר 'נועם' ולא יפריע לו שזה 'דוסי'. הוא שומר על הפער. בעמדות הוא נוטה לשמרנות, אם כי לא כמו הדתי התורני. ואילו בהתנהגות – כיסוי ראש, ים מעורב, טלוויזיה, הקפדה על דברים כמו מלאכת 'בורר' בשבת – הוא נוטה קצת לכיוון המתירני יותר. לזַהות בגלל זה את הבורגנות כציבור שהוא בעצם דתי-מודרני רק שהוא לא יודע את זה, זו טעות. יש הבדל מהותי בין הדתי הבורגני, שמקפיד על הדינים שנחשבים לסימן ההיכר של אדם דתי, ואילו בהלכות אחרות לא מקפיד ומרגיש שהוא לא בסדר וחי עם הפער הזה, לבין הדתי המודרני שמרגיש עם ההקלות שלו בסדר גמור, ומחפש להן פסקי הלכה תואמים והצדקה אידיאולוגית. דוגמה קצת קיצונית – הרעיון למצוא היתר ליחסי מין לפני נישואין על ידי 'דין פילגש' צמח באגף הדתי-מודרני".
גם ברמה האידיאולוגית מבחין הדתי הבורגני הממוצע בין דברים שהם בעיניו קודש קודשים לבין מה שאפשר להתגמש בו. הדבר בולט בסדרת השאלות הנוגעות לעניינים פמיניסטיים בשאלון של מוזס. הנשאלים נתבקשו לסמן את עמדתם בסולם מ-1 (דעה חיובית מאוד) עד 5 (דעה שלילית מאוד). לגבי הגברת הייצוג של נשים במפלגות דתיות, ממוצע התשובות של הבורגנות הדתית היה 1.77, כלומר הסכמה גורפת, (לעומת 3.35 אצל התורניים הלאומיים). גם ללימוד גמרא לנשים יש בבורגנות יחס חיובי ביותר – 1.94 בממוצע (לעומת 3.4 אצל התורניים, והסכמה כמעט מוחלטת, 1.16, אצל המודרניים). לעומת זאת, לגבי שוויון לנשים בפולחן הדתי בבית הכנסת, ממוצע התשובות בבורגנות היה 3.71 – יחס שלילי ברור. אצל התורניים, אגב, הממוצע בשאלה זו היה 4.85, כלומר כמעט כולם סימנו את התשובה השוללנית ביותר האפשרית, ואילו אצל המודרניים הממוצע היה 2.2.
"השתתפות פעילה של נשים בתפילה", מסביר מוזס, "נתפסת לא כשאלה של זכויות, של פתרון התנגשות בין ערכים דתיים וערכים ליברליים, או של תיקון עיוות שנוצר במהלך השנים, אלא כמאבק על זהות ממש. ולכן ההתנגדות. שינוי בתוך בית הכנסת נתפס כאיום על הזהות האורתודוקסית. אנשים רוצים להשאיר בחייהם את הפינה השמרנית בבית הכנסת. שבחוץ יהיה שוויון זכויות מלא לנשים, אבל בבית הכנסת אישה אפילו לא תאמר דבר תורה. הבורגני רוצה להיות מודרני, ישראלי, והוא יכניס הביתה 'מעריב' למרות שמה שכתוב שם מעצבן אותו עד מוות, רק כדי לא להיות דוס שחור שלא מכניס הביתה עיתון – אבל בחלקת אלוהים הקטנה שלו, בית הכנסת, הוא רוצה שלא ישתנה כלום".
נעבור לאגף התורני והחרד"לי. נדמה לי שכאן מה שיכה את קוראי הדוקטורט שלך בהלם הוא לא עליית הזרמים הלא-ממלכתיים, שזה דבר ידוע, אלא התיאור של אידיאולוגיות מסוימות שקיימות שם. הרב יצחק גיזנבורג, למשל, שהוא האידיאולוג הראשי של הזרם הרדיקלי בגב ההר, מציע בעצם פוליטיקה שבסיסה מיסטי, אי-רציונלי.
"הייתי מבחין בין אי-רציונליות שהיא מבט אל מה שמעֵבר לבין אי-רציונליות השוללת את המציאות. אדם דתי חייב שיהיה לו גם ממד אי-רציונלי בהשקפת עולמו, כי יש לו אלוהים, ואלוהים הוא לא דבר רציונלי נטו, משהו שקבע את חוקי הטבע וגמרנו. רוב מה שהרב גינזבורג אומר שייך לסוג הראשון, אבל נכון שיש אצלו מושג של 'לעבור דרך הקיר', להתעלם לגמרי מהמציאות, וזה כבר דבר שיכול להזיק לאנשים. בדרך כלל הוא דווקא מאוד מתעסק בָּעכשיו; הוא גאון רב-תחומי, הוא כותב דברים חשובים על החיבור בין מדע לתורה, יש לו הבנה עמוקה מאוד בפיזיקה מודרנית למשל, ואני יכול לשים בצד את הרדיקליות הפוליטית שלו ואת האנטי-הומניזם שלו ולהתפעל מהדברים האלה. לא לזרוק הכול לפח".
בכל זאת, המחקר שלך קורע איזה מסך תמימות שיש לנו. אתה פתאום תופס שכשאתה קורא מאמר בעיתון, או שומע עמדה של רב, כדאי שתברר איזה בסיס אידיאולוגי נמצא מאחורי זה.
"נכון שצרכן נבון של דעות ומאמרים כדאי שיידע מי תלמיד של מי ולאיזה זרם הוא שייך. ועדיין, צריך גם לדעת איפה להפריד בין הדברים. לפעמים אפשר לנתק דברים מהבסיס האידיאולוגי שלהם, שלא מוצא חן בעיניך, ולשפוט אותם לגופם. להחרים כל מה שאדם ותלמידיו אומרים רק בגלל דעותיהם בתחום מסוים זה דבר שמתאים לשמאל".
בתת-המגזר התורני, ובמידה פחותה גם אצל הבורגנים, בולט גם הממצא שלך בדבר מידת ההתנגדות לשוויון זכויות אזרחי לערביי ישראל, כלומר לדבר שנחשב ערך דמוקרטי בסיסי. התשובה הממוצעת אצל התורניים הייתה 4.83, כש-5 היא התנגדות מוחלטת לשוויון אזרחי.
"גם אני הופתעתי כאן מהתוצאה. משאלות נוספות ששאלתי בנושא אתה למד שההתנגדות בקבוצה התורנית היא תיאולוגית – הסתייגות דתית משוויון זכויות לגוי. להבדיל מהבורגנים, שגם אצלם יש נטייה חזקה להתנגדות לשוויון אזרחי לערבים (3.67), אבל להערכתי היא פוליטית-ביטחונית והיא חלק ממגמה שקיימת גם בציבור הישראלי הרחב".
הוא מתכוון בין השאר לצמד שאלות: מה מידת הסכמתך שערבי יכהן כשר בכיר – ומה מידת הסכמת שלא-יהודי ששירת בצבא ונאמן למדינה (כלומר דרוזי, למשל) יכהן כשר בכיר. בקרב המשיבים מתת-המגזר התורני, לגבי שר בכיר ערבי התשובה הממוצעת הייתה 4.9, כלומר שלילה מוחלטת, ולגבי לא-יהודי לא מאוד רחוק מכך – 4.4. ואילו אצל הבורגנים, לגבי שר בכיר ערבי הממוצע היה 3.9, כלומר התנגדות רבה, ולגבי לא יהודי – 2.9, כלומר ניטרליות עם נטייה קלה להסכמה.
אילו עוד ממצאים הפתיעו אותך?
"דבר אחד שיפתיע פחות אותי ויותר את מי שהפנים את הסטריאוטיפים התקשורתיים לגבי הציונות הדתית ה'משיחית' כביכול, נוגע לשאלה שהצגתי 'מה המקור העיקרי לזיקתך למדינת ישראל'. בציבור הדתי-בורגני, רק רבע בחרו בתשובה 'תהליך הגאולה'. הציונות הדתית הרבה פחות משיחית ממה שרגילים לחשוב. מה שקורה הוא שמציירים לה קריקטורה ומשמיצים את הקריקטורה שציירו.
"באותו כיוון, מפתיע השיעור הגבוה של תמיכה בסירוב פקודה במקרה של התנתקות נוספת, גם מחוץ לאגף התורני: בבורגנות זה מגיע לחצי, ובאורתודוקסיה המודרנית לרבע; כלומר רוב הדתיים-מודרניים הימניים תומכים בסירוב פקודה (שכן כאמור שליש מהדתיים המודרניים הם ימניים, ורבע הוא רובו של שליש). מכאן שסירוב פקודה בציונות הדתית לא כל כך קשור לציות לרבנים, כמו שנוהגים להציג את זה. זה מגיע בכלל ממקום אחר: מהקשר הנפשי להתיישבות. יש"ע היא חלק מהמפה המנטלית של הציונות הדתית לכל חלקיה. במקביל בולט לכל אורך השאלון הרצון העז של הציונים הדתיים להיות מחוברים לחברה הישראלית. זה ציבור שלא רוצה להתנתק מהמדינה, גם לא תודעתית. וזה ישפיע על דרך המאבק שלו.
"עוד הפתעה: ההפנמה הרבה של המהפכה הפמיניסטית בציבור הבורגני, בכל מה שלא קשור לבית הכנסת. יש קבלה עמוקה של שוויון האישה. הפתיעה אותי גם הקבלה היחסית של החד-מיניים, אפילו בציבור התורני".
ייתכן שאחרים יופתעו דווקא מכיוון הפוך: מהאדרת ערכי המשפחה וצניעות האישה גם בציבור הדתי-בורגני. מוזס שאל את מרואייניו מהם שלושת הערכים שמידת חשיבותם הדתית היא הגבוהה ביותר בעיניהם, מבין שישה ערכים: מסירות ללימוד תורה, הקפדה על קיום ההלכה, קרבת אלוקים, חופש פנימי, צניעות וערכי משפחה, וצמיחה רוחנית. אצל התורניים ואצל הבורגנים כאחד הגיע למקום הראשון הערך של קיום ההלכה, ולמקום השני – מעל לימוד תורה, מעל כל הערכים הרוחניים – הגיעו הצניעות וערכי המשפחה. שני שלישים מהנשאלים במגזרים אלה כללו אותה בשלישייה שלהם. לפי סולם הערכים הזה, שאכן ניכר במערכת החינוך הדתית, נראה שצריך להודיע לרמב"ם שיכניס בדחיפות את לבישת החצאית ואיסור הנגיעה לי"ג עיקרי האמונה, או לפחות יפעיל לחץ בשמיים שזה ייכנס לעשרת הדיברות. הערך של קרבת אלוקים, לעומת זאת, הגיע לשלישייה הפותחת רק בתת-מגזר אחד – הניאו-חסידי. שם הוא אף זכה במקום הראשון.
חנן, הציונות הדתית במשבר כמו שאומרים עליה?
"משבר פוליטי, לא תרבותי. כמגזר שמייצג ערכים מסוימים, היא פורחת. תפיסת העולם הדתית-ציונית תישאר נחוצה בכל מקרה: תמיד יהיו אנשים שיחושו צורך להיות גם דתיים וגם ציונים או מודרניים. אחת הצרות של הציונות הדתית היום היא שהיא מתבחבשת בתוך עצמה. תראה בעלוני השבת, כמעט כל הדיונים טוחנים מים, נוגעים לעניינים פנימיים בלבד. כשעסוקים כל הזמן במה שבתוך הבִּצה ולא מסתכלים החוצה, הופכים למגזר גרידא, ולמגזר שלא מספיק רלבנטי לחברה הישראלית.
"וזו גם הדרך לצאת מהמשבר הפוליטי: להפסיק לחשוב כמגזר. להבין שמפלגה ציונית-דתית היא דבר שמרתיע את הציונים הדתיים עצמם, כי הם כמהים להרגיש חלק מהחברה הישראלית – ולכן היא בכל מקרה לא תקבל הרבה קולות, לא משנה כמה פלגים ציוניים דתיים תאחד תחת כנפיה. הכיוון, לדעתי, צריך להיות חבירה לציבור שעל פי ממצאי המחקר שלי, הציונים הדתיים תופסים בצדק כבעל הברית הטבעי שלהם: הציבור המסורתי. זה אומר אחת משתיים. או להשתלב בליכוד, או להקים מפלגה מסורתית, לא רק דתית, שפותחת את השורות בכנות לכל מי שרוצה מדינה יהודית ומוותרת לזמן מה על חזון מדינת ההלכה.
"ומעבר לזה, החברה הדתית ציונית צריכה לשנות את התפיסה העצמית שלה כאליטה, ולהבין שאליטה היא קודם כול ציבור שחושב גלובלית; להציע לחברה הישראלית תשובות משמעותיות, מתוך עמדה ציונית, דתית ומודרנית".
זה גם התחום שמוזס רוצה לעסוק בו. כיום הוא מלמד באוניברסיטת בר-אילן קורסים בסיסיים במדע המדינה, ולעתים מרצה במסגרות פרטיות על ממצאי מחקרו על החברה הדתית-ציונית – "אבל יש לי במגירה קורסים על יהדות ואיכות הסביבה, יהדות ותרבות הצריכה – הסוגיות שהייתי רוצה שהציונות הדתית תתעסק בהן יותר. אלה הדברים שאני רוצה לעשות כשאהיה גדול".
* * * * *
עוד מבחר ממצאים ממחקרו של מוזס:
* האם אתה מסכים לטענה שההלכה מפלה לרעה נשים? 1 - מסכים בהחלט. 5 – מתנגד בהחלט.
תת-המגזר | ממוצע התשובות
תורני לאומי | 4.70
בורגנות דתית| 3.33
דתי מודרני | 2.21
* "חשוב לי מאוד שנציגי הפוליטיים יהיו כפופים לסמכות רבנית": 1= מסכים מאוד. 5 = לא מסכים כלל.
תת-המגזר | ממוצע התשובות
תורני לאומי | 1.46
בורגנות דתית | 3.10
דתי מודרני | 4.41
* למי את/ה חש/ה מקורב/ת יותר, לחילונים או לחרדים? (לשם הפשטות לא נכללו כאן אלה שהשיבו 'לשניהם' ו'לאף אחד')
תת המגזר | מקורב יותר לחרדים | מקורב יותר לחילונים
תורני לאומי | 74.4% | 2.4%
בורגנות דתית | 23.1% | 26.0%
ניאו חסידי | 20.3% | 34.8%
דתי מודרני | 7.2% | 49.4%
* "בשום אופן אין מקום לשינויים בהלכה" – 1 = מסכים מאוד, 5 = בכלל לא מסכים.
תת המגזר | תשובה ממוצעת
תורני לאומי | 1.91
בורגנות דתית | 3.35
ניאו חסידי | 3.69
דתי מודרני | 4.51
* היכן אתה ממקם את עצמך מבחינה פוליטית (מדינית, לא כלכלית) על הרצף ימין (1) – שמאל (10)?
הגדרה עצמית של זהות דתית | ממוצע תיאור עצמי של מיקום פוליטי
חרדי לאומי | 1.30
תורני לאומי | 2.06
דתי לאומי | 2.83
דתי לאומי ליברלי | 4.68
דתי מודרני | 6.14
לסקירה מקיפה על הזרמים והפלגים במגזר הדתי לאומי, מאת פרופ' עוז אלמוג, באתרו האנציקלופדי "אנשים ישראל"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה