הסתירה היא המסר: עם הרב אמנון בזק על רבנות מאוזנת ועל תנ"ך מאונך

מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'דיוקן של מקור ראשון בי"ד באדר א' תשע"ד, 14.2.2014, בכותרת "השמיים לא נפלו".

לספר 'עד היום הזה' יש אפקט משחרר, מעין זה שהיה ל'מורה נבוכים' על היהודים המשכילים בימי הביניים. הרב אמנון בָּזָק מראה בו לנבוכי הדור, לכולנו, איך אפשר להאמין בקדושתם של ספרי התנ"ך בלי להתנזר מההישגים, המערערים לפעמים, של חקר המקרא והמזרח הקדום. הספר מגולל בסבלנות ובשיטתיות את שאלות היסוד הרגישות של לימוד התנ"ך בזמננו, וממחיש ללומד המאמין שאין ממה להיבהל אבל גם אסור לטייח.

מהגר מקומי: עם יונתן ברג על בריאות הנפש של השירה והבריאות הפיוטית של הנפש

מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בט"ו באב תשע"ב, 3.8.2012. 

בקפה במדרחוב נחלת בנימין בתל-אביב, בעיצומו של מחזור ב' של קייטנת המחאה השנתית, יושב יונתן ברג, צעיר יפה בן 31 עם מחלפות בלונדיניות, תושב האזור ואזרח הסצנה אך יליד נחלת בנימין האמיתית שבהרים, ואומר לי: "אני בן בלי בית". ואף על פי שכל הנתונים הוויזואליים שמסביב הופכים אותו לחשוד המיידי, הוא בכלל לא מתכוון לסוגיות דיור להמונים בלב עיר החשקים הנחשקת, ולא לשום נרגנות הרת-גורל אחרת מרחוב צדק-חברתי פינת מגיע-לי. המשפט הזה שנפלט לו פעמיים נסוב על שאלת השתייכותו, כלומר חוסר השתייכותו, כלומר מולטי השתייכותו, כמשורר. וגם כאדם. "אני בן בלי בית. כל פעם הולך למקום אחר".

ברג הוא העורך והמגיש והמראיין של מפגשי השירה 'שלישירה' של תאגיד השירה 'הליקון', ובהודעות-לעיתונות המגיעות אליי לקראת כל ערב שכזה היחצנית טורחת לציין שהוא "גדל בהתנחלות פסגות" (תוך שהיא מחמיצה את האקזוטיקה הגדולה אף יותר, הגלומה בכך שיונתן ברג הוא בנו של אחד מחלוצי טיולי השטח בשומרון באינתיפאדה הראשונה, ואחיו של בעל יקב פסגות הנודע). והליקון היא בהחלט צד בעל עמדה במלחמות השירה המסעירות את שתי גדות הירקון. היא בית, ואפילו בית מכובד.

וחוץ מזה הוא מפרסם עכשיו את ספר ביכורי שירתו, הנפתל כגזע הזית שבעטיפתו, 'מִפרשׂים קשים', בהוצאת קשב לשירה. והוא מבקר-שירה פעיל המתארח לפרקים בוויי-נט (שם הוכיח לאחרונה במיטב האותות והמופתים של משוררי תבל שמסתנני העבודה הם פליטים אומללים), וכן במוסף-האח שלנו, 'שבת'. ואת שורות שירתו היוקדות אפשר למצוא גם ב'משיב הרוח' האמוני.

אבל הוא בן בלי בית. "אני לא משחק את המשחק של סיעות-השירה. אני לא חושב שזה שייך. אני נהנה מהרבה מאוד השפעות כיוונים פואטיים ותפיסות עולם. זה מתקשר למומנט הכי בסיסי באישיות שלי, שהוא חופש. ואני מסתובב בעולם, בשדרה היפהפייה והארוכה הזו, ובוחר לעצמי מה נכון לי. זה נכון תיאולוגית, פואטית, כמעט בכל אספקט שלי".

- יש לך שורות של שמחה על העולם שיצרת לך מכל העולמות, נניח "ובִשביל לעבור ברחוב הריק / נצעד לבית הכנסת". אבל לפעמים עושה רושם שאתה אבוד. "היכן נשמט ממני האל, וכיצד זה שעד עתה הוא / צר עליי כצבא, מנגן לפניי את הרוח הרעה".

"זה תלוי בשעה. יש שעות שאני בהודיה על שאני נמצא בכמה מקומות. אני זוכר למשל ראש-שנה אחד של תפילה בבית כנסת כאן, של השתפכות נפש ושותפות עמוקה בהתרגשות הגדולה של המתפללים. משם נסעתי למסיבת טרנס. אולי אפילו לקחתי שם סמים. היום לא אעשה את זה. אבל הייתה לי תחושה שיש במתח הזה דבר מפרה, אנושי, לא מסוכסך. הנפש שלי יכולה להיות חלק מהנביעה העצומה של התפילה וההגות והיחד, ואז ללכת למקום המופקר של הריקוד.

"בעיניי דתות הן פועל יוצא של הפחד האנושי לעמוד מול האלוהות עצמה, ניסיון להציל אותך מהבלתי-אפשריות של הדיאלוג איתה, של העמידה מול האין; ואולי המקום שחשתי בו יותר מכול את העמידה הישירה מול האין הזה הוא מסיבות טרנס. הייתי רוקד שם 12 שעות רצוף. אולי סמים עזרו לזה. בגואה ובברזיל וגם הרבה בארץ. דווקא בתוך כל הרעש והתוקפנות הזו אתה מגיע למקום נקי בגוף, למקום חופשי של התפעמות.

"אבל כן, יש רגעים שאני מרגיש שקשה לי עם החופש הזה. שאיבדתי מקום מוגן, חם, משפחתי מאוד, נקי, צלול. איבדתי אותו ואני לא יכול לחזור להיות אותו חסיד תמים שמתמסר כל כולו לַכינור מעורר הגעגועים של חיי האמונה. החוזר בשאלה נכנס לאזור הפקר. עקרתָ את האלוהים האורתודוכסי מלבך, אבל נשאר חור שחייב להתמלא. אתה לא יכול פתאום למחוק את הדיאלוג שיש לך עם האלוהים. אתה צריך כל הזמן לעבוד על זה. ולחוזר בשאלה, העבודה הזאת היא עבודה קיצונית".

כאמור בשיר 'חוזר בשאלה': "כך עובד חוזר בשאלה. תמיד מאחֵר אל הבית / ונותר לעמוד פועם מתחת לָהיעדר".

ויהי מפץ: עם נתן אביעזר על אמונה ומדע

הפיזיקאי פרופ' נתן אביעזר, מחבר הספר הפופולרי 'בראשית ברא' ועכשיו גם 'אמונה בעידן המדע', אינו מתלהב משיטת דילוגי האותיות בתורה, וגם לא מסיפורים של אנשים שראו אור פלאי אחרי מוות קליני. הוא מעדיף להתעסק ביחסים שבין המדע האמפירי וסיפורי התורה, ולהוכיח שהצדדים מתיישבים בקלות

הדוסומטר: עם חנן מוזס על פלגי הציונות הדתית

מה משותף לקצוות התורניים והליברליים של הציבור הדתי-לאומי? כמעט כלום. מחקר מקיף של חנן מוזס בדק מה באמת חושבים מתחת לכיפות ולמטפחות, ואיפה נמצא הרוב הדומם

איור: אלעד יעקובוביץ'

מרטיר האמונה: על הספר 'אחרון משוררי האלוהים: מיתוס, אתוס ומיסטיקה ביצירתו של יוסף צבי רימון'

אחרון משוררי האלוהים: מיתוס, אתוס ומיסטיקה ביצירתו של יוסף צבי רימון

מאת דרור אידר

מאגנס, תשס"ט, 266 עמ'

ביקורת: צור ארליך. הופיע במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' בט' בניסן תשס"ט, 3.4.2009

היכן מבשילה הכרתו הפוליטית והחברתית של פובליציסט? בדרך כלל בחוויה היסטורית מעצבת, בבית ההורים, בתנועת הנוער, באוניברסיטה, בקריאת כתביהם של הוגים פוליטיים. קוראי מאמריו הפוליטיים של דרור אֵידָר במקור ראשון ובהארץ, בישראל היום ובנקודה, יופתעו לעומת זאת לגלות את שורשיהם של הרעיונות המרכזיים הייחודיים לאידר דווקא במחקר ספרותי שכתב. זהו הדוקטורט שלו על ראשית שירתו של יוסף צבי רימון, שהופיע עתה כספר. חקר הספרות מתגלה כאן, לא לראשונה כמובן, כדרך מרתקת להבין ולתאר מהלכים חברתיים ואידיאולוגיים – ובמקרה של אידר עצמו, אפילו כמצע להבשלתן של רגישות אישית והשקפת עולם.

קוראיו של אידר הפובליציסט התרגלו כבר למשחק המצלולי של ד' עם ר', אותה אליטרציה שכמו לקחה יד המקרה מעולמו השני של אידר, עולם השירה: ד"ר-דרור-אידר-הַדָּרָה. המוּדָרים, אליבא דאידר, הם אלו שסולקו מהמשחק של קביעת סדר היום הפוליטי והתרבותי בישראל: המאמינים ושומרי המצוות, השמרנים, הלאומיים והניצים, כל אלו שאידר מכנה בכתיבתו הפוליטית "המחנה הניאו-שמרני". המכנה המשותף להם, לדעתו, הוא ההיזקקות שלהם בדרך זו או אחרת לאלוהי ישראל. בעיניו, המחנה הזה תורם להנצחת מצבו הנחוּת בכך שהוא מכיר דה-פקטו בשליטתו של המחנה החילוני-שמאלני שהתקבעה בימי העלייה השנייה, משתתף מרצון במשחק התפקידים של האדון והעבד, ואינו מטפח את האינטלקטואלים והיוצרים שבקרבו.

והנה לנו מקרה יוסף צבי רימון (1958-1889). הימים ימי ביכורי החברה הישראלית, ימי העלייה השנייה והשלישית. האיש – משורר כישרוני בשלבי התפתחותו האמנותית. יחיד ומיוחד בין משוררי הזמן והמקום באמונתו העזה באלוהים, הכובשת בהדרגה את כל תכניה של שירתו. בעל ייסורים שסמליותם המשיחית גדולה ממש כעוצמתם הפיזית. ומרחף בין שני המגנטים: מזה מסירותו המלאה לאהבת ה', ומנגד המיאוס שחש כלפי מייצגיה העיקריים של היהדות הדתית בארץ, אנשי החלוקה של היישוב הישן, ומשיכתו אל המחנה החלוצי ואל הספרות העברית החדשה.

התוצאה היתה בדידות. נידוי לא היה כאן – אבל המבקרים והסופרים הידועים כביאליק וברנר הסתייגו מרימון או התעלמו ממנו, ובשנות האסון שהתרגש עליו, שניגע בו עוד מעט, הוא זכה לכמויות קמצניות להחריד של אמפתיה. לא בכדי אימץ לו רימון הבודד את שם העט יוסף הנודד. "בדור אשר השירה העברית חגגה את ניצחונותיה הגדולים היה רימון משורר יתום, יחידי. לא נרצה קורבן עולה זה", כתב עליו סמוך לאחר פטירתו הסופר ר' בנימין. "זהו גורל הסופר-המשורר במחנה החרדים. הוא כמו תוקע לתוך בור. הוא כמו אבר מדולדל" (עמ' 52).

תאמרו, תורה ועבודה. תציעו, הפועל המזרחי. תגידו, בשביל אנשים כמוהו יש ציונות דתית. אבל כל זה אנכרוניסטי כמעט כמו לומר "אז שישלח שירים ל'משיב הרוח'". שכן זה הייחוד בשנותיו הראשונות של רימון כמשורר וכתושב ארץ ישראל: היעדר מסגרת ארגונית לפועל הדתי, ולחץ חברתי נורא על החלוצים שומרי המצוות שינטשו את מנהגי אבותיהם. הלעג וההשפלה שהיו מנת חלקם של חלוצים ופועלים מסוג זה מתועדים בספרו של אידר. גם מבחינה ספרותית רימון השתייך לדור שלאחר ביאליק, דור שחיבוטי עזיבת בית המדרש לא היו מנת חלקו, ועניינו היה בדילמות אוניברסליות. בודד במערכה יכול רימון הצעיר רק לחלום על היום שיקום בו חזונו המפורט של אביו אפרים – ארגון של פועלים וחלוצים דתיים בארץ ישראל.

אידר מראה, פחות על דרך השלילה ויותר על דרך החיוב, מדוע רימון הוא אכן אחרון, וראשון, משוררי האלוהים בשירה העברית המודרנית. משורר האלוהים, כלומר משורר שהקדיש את מרב האנרגיות השיריות שלו לאלוהי ישראל, האל המתגלה של המסורת היהודית. נביא, מיסטיקן, עבד ומאהב של הקדוש ברוך הוא. בראשית דרכו, בשנת תרע"ה, כבר כתב: "איכה אשיר על תבל ומלואה – / ואלוהים הוא ציווה? / אשיר ליוצר הכול ונעלה על כול – / לאלוהים אשירה!"

בין המשוררים בני זמנו דומה לו מבחינה זו רק מורו וחברו הרב קוק – אם נוציא מהדיון את ממשיכיה הישירים של מסורת הפיוט, ונדון רק באלו שאימצו את מוסכמות השירה המודרנית. שנים רבות אחריו החלה זלדה לכתוב, אך כפי שמציין אידר אין לומר ששירתה מוקדשת כולה לחוויה הדתית כמו שירתו של רימון. כגון זה חל גם על אחיו הצעיר של רימון, המשורר יעקב רימון. והמשוררים הדתיים העכשוויים – אצלם, מציין אידר בצדק, מתוארת חוויה דתית שהבחירה הסובייקטיבית באמונה חשובה בה מההכרה הדתית הטוטלית, המוכרחת, השכלית, נוסח י"צ רימון. "רק באותם אגפים שמרניים בציבור הדתי, שבהם מיוצרת כיום מה שמכונה 'שירה אמונית', ניתן למצוא הד המשכי כלשהו למפעלו של רימון, כותב אידר (עמ' 181), "אולם שירה זו נמצאת עדיין בתחילתה וקשה להעריך את גורלה ומה יהיו הישגיה".

להכרעתו של רימון להקדיש את כל שירתו לאמונה קדמה התחבטות, שהתבטאה תקופה מסוימת באסטרטגיה של פיצול. פרק ארוך מוקדש לניתוח שתי פואמות גנוזות-למחצה של רימון המוקדם. בראשונה תיאורים מפורשים של חוויה מיסטית. היא נדפסה בקובץ 'התרבות הישראלית' שיזם הרב אברהם יצחק קוק וערך בנו הרב צבי יהודה קוק. "הפואמה", מסכם אידר לאחר פירוט יסודי של סמליותה הקבלית, "רצופה טרנספורמציות של מונחים רומנטיים למושגים קבליים. מושגים כמו 'היגון הרומנטי' ו'צער העולם' הופכים תחת עטו של רימון לביטויי יגון וצער על ריחוק מן האל ואי-יכולת להיפגש עם אורו" (עמ' 103).

לעומתה, הפואמה השנייה הופיעה באותה תקופה בקובץ 'יזרעאל' בעריכת אז"ר, קובץ בעל אוריינטציה כללית יותר – ואכן היא בוחרת בדרך ההסוואה. המונחים הרומנטיים נשארים, כלפי חוץ, מונחים רומנטיים. רק פרשנותו של אידר מעלה מתוך היצירה, ובדרך משכנעת ולא ספקולטיבית, רובד עשיר של משמעויות מיסטיות.

את סודו הדתי הגדול ביותר, סוד משיחיותו, שמר רימון לעיתון הימני 'דואר היום'. שם גם שטח במפורש את משנתו הביקורתית כלפי חילוניותה של השירה העברית בת זמנו. "שירה בלי מהלך רוח דתי רוחני לא תוכל לכבוש דרך לה בעולם", כתב שם (עמ' 166). מעניין להוסיף, בהקשר השירי-אידיאולוגי של התקופה, שבאותו עיתון בחר גם המשורר שאול טשרניחובסקי כבמה לחשיפת הצד הפחות אופנתי-פוליטית בהשקפותיו – את נטייתו לעמדות הרוויזיוניסטים בנושאי מדיניות וביטחון – בעוד בבמות אחרות פרסם שירה שהתאימה גם לרוח תנועת העבודה דאז. הדתיות המשיחית של רימון, הימניות של טשרניחובסקי: שני דברים שיאה לחושפם רק בבמה הצדדית. בימים ההם בזמן הזה.

בפואמה שרימון פרסם ב'דואר היום' ולא הכניס לספריו הוא מציג עצמו, במרומז, כביטוי למשיח בן יוסף, וכגילום עכשווי ליוסף הצדיק עצמו. הדבר מופיע כתמה סמלית ועקיפה גם בשירים ידועים שלו, כגון זה שהוא מתאר בו את עצמו, משורר הנושא את דבר האלוהים, כבן מלך. "משיח הזהב המקֻווה – אני הוא", כתב בשיר אחר, מטפורי, "... ואחֵר, ששדַי ברחמיו בו יתמוך, / הוא יגְאל". אולם בפואמה זו שנדפסה בלי ניקוד ב'דואר היום', ושעד אידר הסתתרה מעין החוקרים, הדבר ברור יותר. היא מוצגת במקור כשיר שרימון מצא "בכתב יד חדש" המוקדש "לצוואר אסנת מאת בחירה המשיח", וחותם בשורות "אני גיבור אפרים (שם אביו של י"צ רימון), משיח יוסף (שמו שלו) / ודוד (שם בנו) המנצח" (התוספות בסוגריים הן כמובן שלי, על פי אידר. צ"א). מוצג בו משיח בן יוסף, זה הקודם למשיח בן דוד, המחבר בין שמיים וארץ כשלב ראשון לגאולה.

לעניין זה של המשיחיות מוקדש הפרק המרעיש ביותר בספרו של אידר, מבחינת גילוייו. זהו גם, לא במקרה, הפרק העוסק בפרשת פציעתו הקשה של רימון בידי מחבלים בדווים על גדת הירקון בסוכות תרפ"ג. הפורעים האכזרים הפכו את רימון למה שעל פי חלק מהפירושים עונה להגדרה המקראית "פצוע דכה וכרות שופכה", שאסור לו לבוא בקהל, ורימון, גיבור האמונה, גזר על עצמו בהתאם לכך להיות גם מרטיר האמונה: גלות ממשפחתו שבתל-אביב אל חיי בדידות, חרפה ועוני בכוך בצפת. 15 שנים שהה שם, בלי לבקר את אהוביו אפילו פעם אחת, עד שפסיקה רבנית התירה לו לשוב לביתו.

רב המשותף בין יוסף, וגילוייו הסמליים הקבליים – משיח בן יוסף וספירת 'יסוד' של הצדיק – לבין חייו של רימון ותפיסתו את עצמו. יוסף, הבן היקר לאביו (שבשמיים), שאחיו שטמוהו; יוסף, המחבר את הארצי והשמיימי; יוסף, נציגה של 'שמירת הברית', שנפגע באותו מקום בגופו בידי ישמעאלים וכנציגו של העם היהודי; משיח בן יוסף, בעל הייסורים; יוסף, הארכיטיפ של הצדיק, זה אשר משפיע בפעילותו המיסטית על המציאות ומקרב כך בין כנסת ישראל לקב"ה, כפי שאידר משער שרימון התכוון לעשות בשירתו, בפעילותו החינוכית ואף בעצם ייסוריו.

עד כמה הרחיקה לכת הזדהותו של רימון עם דמותו של משיח בן יוסף? האם ראה עצמו כמשיח זה ממש, כאחד מכמה אנשים הממלאים את התפקיד, או שמא זו היתה רק הזדהות סמלית? ניתוחו היסודי והמרתק של אידר מותיר את המעיין בלי תשובה ברורה, אלא עם תחושה שהמחבר מצפה שיבין זאת לבד.

אולי זה ביטוי למאפיין כללי של הספר, כעיבוד של דוקטורט. אמנם ניכר שאידר השתדל להרחיק את הספר ממתכונתו המקורית כמחקר אקדמי, ולקרבו לקורא המשכיל המצוי. מתוך כך הוא אינו מעיק בהצגת תיאוריות ספרותיות מיותרות אלא נותן אותן על קצה המזלג, ואינו נכנס לניתוחים צורניים של השירים וכגון זה, אלא מעניק לקורא ספר קריא, מושך וממוקד. ובכל זאת נותר כאן שביב של איזו נוקשות. איזו שמירה קפדנית על גבולות, שבעולם האקדמי היא מבורכת אבל כאן היא נוטלת משהו מכוחו הפוטנציאלי של הספר.

כך, למשל, החלטתו של אידר לעסוק רק ברימון המוקדם הגיונית, ומשלימה ספר קיים של צבי לוז העוסק בשירתו המאוחרת של רימון – אבל הקורא נותר בסקרנותו. סבירה לא פחות, ובאותה שעה מתסכלת אף יותר, היא ההקפדה לעסוק בביוגרפיה של רימון רק כל עוד היא רלבנטית להבנת יצירתו. הקורא מתוודע לאביו של רימון, שהשפיע מאוד על הכרעתו האמונית, לאחיו המשורר, ולבנו שנאלץ לגדול כשאביו בגלות ושנקרא לא במקרה דוד – אבל מי היתה אשתו של רימון, שנשאה את חוליו? אין רמז.

מעורבותו הרגשית העמוקה של אידר במחקרו זה – הזדהותו עם המשורר ועם מה שסיפורו מסמל – ניכרת במאמריו הפובליציסטיים. דווקא בספרו על המשורר גזר אידר על עצמו איפוק. ואולי, למרות צערו של הקורא, טוב שכך; בגאולת זכרו של משורר משיחי נשגב ופורץ דרך כיוסף צבי רימון, טוב שיהיה לפני משיח בן דוד איזה משיח בן יוסף אקדמי-משהו שיכשיר את הקרקע המחקרית ואת הלבבות.

אין בי חיים אם אינך: עם אלחנן ניר על שירה וקרבת אלוהים

מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'דיוקן' של העיתון 'מקור ראשון' בי"ט בשבט תשס"ט, 13.2.2009.

"אלוהים הוא מושג שלא שמענו עליו בַּישיבה", כותב אלחנן ניר באחד ממאמריו. "הוא לא היה דמות נוכחת, בן שיח שיוצרים איתו קשר נמשך, סוער ובלתי פוסק, אלא רק מישהו שמעניק את האידיאלים האין-סופיים שלו לעולם ויש לחקות אותם".
למשוררים מותר להגזים, אבל דומה שרוב בוגרי החינוך הדתי מהעשורים הקודמים יודו שניר אינו מגזים. שמרנו מצוות כי אנחנו דתיים, לא כי יש לנו קשר לאלוהים. כשניר, משורר ומורה לחסידות, נדרש בשיחתנו לנושא הנֵיאוֹ-חסידוּת, אותה תופעה הרווחת והולכת של צעירים דתיים-ציונים המאמצים יסודות רוחניים חסידיים, הוא קובע כי "ניאו-חסידות היא כל מרחב רוחני שאפשר לדבר בו על אלוהים – ובאקלים הרוחני שלנו זה עדיין חידוש".
הוא מדבר על כך הרבה בספר שיריו הראשון, 'תחינה על האינטימיות', שהופיע עתה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. היחס הישיר לאלוהים הוא אחד הפנים של אותה "אינטימיות". בשיר שכותרתו 'הֶעָדִין הֶעָדִין' זה נשמע כך: "...והייתי זורק עצמי עד קצות הצעקה/ עד שאין בי חיים אם אינךָ/ וצא כבר צא מִטֶּבע נעלם שלך./ ואמרו שאני מגַשֵם אותך/ ומטביע עיניים במי שאין לו פָּנים/ ופוצע בך גוף/ אבל העדין העדין שלי יָדַע/ שהייתָ נוגע בו".
משחק מסוכן על סף הגשמת האלוהים? אולי, אבל "אם אתה מוותר על אפשרות של מגע ושל קשר אמיתי ונוקב עם הקב"ה", הוא אומר, "הוא נהיה איזה אוסף סיסמאות ותהליכים שפועלים בהיסטוריה, אלוהים מאוד זר וגדול. אני מחפש את המפגש עם אלוהים כמפגש אינטימי. כמגע עם מישהו, לא רק עם משהו. עם מישהו שיש לו פנים, שיש לנו דיבורי סוד, שיש בינינו תקופות שפל וגאות והתרחשות מתמדת. זה הדבר הכי מפתיע שקיים בחיים שלי. דבר שכל הזמן אני מתנהל למולו".
ואכן, אל העניין הזה, חידוש הדיבור עם אלוהים, מתחתרים כל ערוצי הפעילות של אלחנן ניר בן ה-28: שירתו המסמנת אותו זה שנים כאחד הבולטים במשוררי 'משיב הרוח', וסדנאות השירה שהעביר בישיבות כשזה היה חלוצי לחלוטין; קרבתו לרוחניות ההוֹדית; הוראת חסידות, מחשבת ישראל ותלמוד בישיבה הגבוהה החדשנית 'שיח יצחק' שבגבעת-הדגן באפרת, שבתחומיה הוא אף מתגורר עם אשתו ובנו הפעוט; ועריכת מדור הספרות במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון'.
"איך להיוולד עכשיו?/ איך להיקרא?" הוא שואל במחזור השירים החותם את הספר, יומן שירִי מרטיט שכתב סביב פטירתה של אמו רחל מסרטן. שירים רבים בספר הם שירי תפילה ושיח עם אלוהים, אך דווקא פרק שירה זה, שכולו שיח עם אם, זכה לכותרת "האינטימיוּת". ניר מחבר גם תפילות פיוטיות שאינן מוגדרות בפיו שירים, והן עושות דרכן, בעילום שם המחבר, לציבור רחב. שתיים מהן נכתבו בימי מחלת אמו: תפילה לפני טיפול כימותרפי, ותפילה אחריו. אמו, הוא מספר, אמרה אותן בכל פעם, ואיתה גם החולים האחרים במחלקה. לקראת ההתנתקות ערך עם עִדו לוינגר קובץ תפילות על הארץ, 'ציר כיסופים'.
היכן הגבול שלו בין תפילות לבין שירים ליריים שהוא כולל בספר, ושגם הם בעצם תפילות? – כמו זה הנפלא המתחיל ב"אתה יודע לברוא לב/ אבן שאתה יכול גם להרים" (על בסיס ההתחכמות הידועה "האם אלוהים יכול לברוא אבן שהוא אינו יכול להרים?"), או זה שמבקש מ"אלוהי אלחנן" שיציל אותו "משמועות רבות הבאות לאט" ומ"רווקוּת שבכל העולמות"?
"בכתיבת שירים אני בעצם מתפלל", הוא מסכים. "אני כל הזמן כותב את הסידור החדש שלי. ההבדל בין השירים לתפילות הוא שבשיר יש נוכחות אישית שלי, ואני מוותר על משהו מהאוניברסליות. על התפילות אני לא חותם בשמי. יש תפילה  שכתבתי לשעת חופה, והייתי כבר בעשרות חופות שהיא נאמרה בהן. כתבתי אותה לכבוד חתונה של חבר, לומר אותה בעצמי, והראיתי לו, והוא ביקש שיחלקו אותה לאורחים בחתונה. אנשים לקחו, ומאז זה רץ. לא מזמן הייתי בחתונה ואני רואה לידי שני חבר'ה עם ג'ל וקוצים מתפללים מתוך דף בדבקות עצומה. ממש בעצימות עיניים ובתנועות ידיים ובוויברציות שאני לא יכול להגיע אליהן. אני מבקש לראות והוא אומר, הנה, יא-אחי, תיקח, תתפלל. ואני רואה שזו התפילה שלי".
פונים אליך שתחבר תפילות?
"אתמול התקשר אליי מורה מתיכון דתי וביקש שאכתוב לו תפילה לאמירה לפני שיחות אישיות עם תלמידים; הוא מרגיש ששיחות כאלו הן דבר גדול ושהוא חייב להתפלל לפניהן, ולא מצליח. ביקשו גם מ'בית תפילה', מרכז לתפילה חילונית בתל-אביב. הייתי במבוכה; אמרתי שחשבתי שלאנשים שאינם מחויבים למטבע תפילה מסודר קל יותר להתפלל. האיש שביקש אמר לי 'עזוב, אנחנו כבר אחרי זה, אנחנו חייבים תפילות עכשוויות, וכתיבת תפילות כנראה אפשרית יותר אצל כאלה שמתפללים כל יום'. אני מרגיש שהחיים המודרניים מזקיקים כל הזמן כתיבת תפילות".
יש בספר גם כמה ניצנים של שירת יהודה ושומרון, על נופם הקונקרטי. על בית-לחם ושכם ועל בוסתני התאנים והגפנים "עם כל היופי והיין שפרש אלוהים לעינינו/ בימֵינו העולים// בעשן". המקומות האלה, הוא אומר, "הם לא רק מקומות גיאוגרפיים אלא מקומות של עוצמה. הרי החברה הישראלית רוצה להשתחרר מ'השטחים' מתוך סוג של רצח אב: האב נוכח שם יותר מדי, ורוצים קצת ללכת לים ולשחרר את השליטה שלו. אנשים שגרים ביהודה ובשומרון, ובפרט אלו מהם שכותבים, מחויבים לאיזה הקשר, לאיזו הקשבה: הנה, אני יושב במקום הכי קרוב למקומו של דוד המלך. אני זוכר שכנער, כשהייתי בקשר עם משוררים וסופרים כנתן יונתן, דליה רביקוביץ ומשה שמיר, כולם אמרו לי, 'אנחנו מצפים כל כך לשירה מהמקומות האלה'. לדליה היה קשר מיוחד עם דמותה של רחל אמנו".
אחד משירי השומרון עורר קצת מהומות. זהו השיר 'רץ אליךָ', המבטא הערכה למסירות הנפש ולתפילה הזקופה של הברסלבניקים המתגנבים לקבר יוסף בשכם, לעומת הפיהוק והאיטיות המאפיינים את תפילתנו שלנו. "כשהשיר הופיע בזמנו ב'נקודה', הרב ישראל אריאל מיצהר תלה אותו בכל תחנות האוטובוס ביו"ש, ואילו קרוב משפחה מהקיבוץ הדתי סעד התקשר ואמר לי שצריך להכניס אותי לכלא על השיר חסר האחריות. עכשיו, כשהספר הופיע, יש כנראה סיבוב חדש. התקשר אליי בחור מישיבת הסדר בצפון שתלה את השיר, בלי ידיעת ההיסטוריה הנפיצה שלו, ועורר התלהבות בין התלמידים ומחאות מפי הרבנים על כך שאני כביכול מעדיף תפילה אקסטטית על פני החיים".
מה הלחץ? הרי רק מעטים קוראים שירה, והם מבינים שהיא לא הוראות הפעלה.
"שירה נוגעת באחוז אחד מהעולם, אבל זהו האחוז שהופך את העולם. יש קטע נוקב של האדמו"ר האמצעי מחב"ד בסיום 'קונטרס ההתפעלות' שלו, שאומר שרזי תורה מתגלים למי שיש לו מרה שחורה טבעית מנעוריו. מישהו שאינו מוכן לקבל את המציאות כפי שהיא, שכל הזמן לבו דואג בקרבו, שכל הזמן מנסה למצוא את השלב הבא, את האור הגנוז המפעם במציאות".
אלו לא אותם אנשים שגם מגיעים לספקות ולכפירה?
"ההתחבטויות מביאות לאמונה עמוקה ומפתיעה וחזקה לאין ערוך מהאמונה הקלאסית. זו אמונה שאין לה שום דבר מובן מאליו. 'המחדש בכל יום מעשה בראשית': בכל יום אני ממשיך את האמונה, ומצד שני כל הזמן מחדש אותה. האמונה אינה אתרוג בוויטרינה".
ואכן כתבת באחד ממאמריך שהחילוניות היא מה שיכול להפריח כיום את לימוד התורה.
"כוונתי לא לאתיאיזם, אלא לאי-מחויבות דתית, שאני כשלעצמי מחויב לה בכולי. זה מוליד הרבה פעמים יצירתיות וחופש ורצינות עמוקה בלימוד. כשהעולם הוא הדבר עצמו ולא רק לינק לאיזו מציאות שאינה כאן, זה יוצר המון עוצמות. כשדברים באים מחוץ למחויבות, אבל עם הרבה רצון למפגש עם התורה, יש כאן גילוי של תורה לא רק מלשון הוראה אלא גם מלשון תיוּר, חיפוש אינסופי בתורה. ועדיין אני חושב שהתורה היא דבר מחייב הדורש כניסה מלאה לפרקטיקות שלו, ואי אפשר לברור ממנו רק את מה שעומד בסטנדרטים עכשוויים – תופעה שמתפתחת היום בממדים גדולים".
לא רק מהחילוניות מבקש ניר לשאוב מים חיים לדתיוּת היהודית, אלא גם מהודו. הוא היה שם פעמיים, התוודע לגורואים וערך ספר חלוצי על הממשק בין הודו והיהדות, 'מהודו ועד כאן'. מה אפשר לקבל מהודו? "למשל אפשרות לחוות 'שבת שבכל העולמות', כמו שכותבת זלדה. הוויה שבתית בנפש, של קדושה ומנוחה, ששם יֶשנה כל הזמן וכאן בארץ איננו מצליחים ליצור אפילו בשבת. אתה סופג שם גם את היכולת לשהות; להרפות מהתביעה המתמדת מעצמנו להיות במקום אחר מזה שאנו נמצאים בו. הודו מאפשרת גם להבין כמה הנפש זקוקה למרכז רוחני, לחוויית המקדשיוּת, ואפילו לפולחן שאצלנו הפך למילה גסה ופגאנית. אני מרגיש שהעבודה-זרה הקטנה של הודו מצליחה לפורר את העבודה-זרה הגדולה של המערב שאנחנו חלק ממנה – הריצה אחר החומר והקריירה ושאר המדדים שנכפים עלינו מבחוץ".
אבל יאמרו לך שכיוון שדתות הודו הן עבודה זרה אסור ללמוד מהן כלום.
"חלקן אינו עבודה זרה, לפי הפוסקים. דת הסיקים מונותיאיסטית, ובבודהיזם אין אל. אבל גם זרמים הינדיים שהם עבודה זרה יוצרים בתנועה באוויר שלהם מרחב המפורר את העבודה-זרה הגדולה שלנו. לדבר על עבודה-זרה קדומה ולטעון שזה הדבר שמאיים עלינו, במקום להישיר מבט ולראות מהי העבודה הזרה הגדולה שלוכדת ומשתקת את כולנו ומנוגדת לקיום הפנימי שלנו – זאת החמצה אדירה של הרלוונטיות העכשווית של התורה. זאת כמעט תנועה קראית של דבקות קשוחה בתורה שבכתב תוך איבוד האינטואיציות הפנימיות ההולכות ומתפתחות ברווחים הרבים שבין האותיות, רווחים הנקראים תורה שבעל פה".
"רובנו", הוא מוסיף, "כולל עולם התורה על למדנותו מושפעים גם מחשיבה שהגיעה ביסודה מהמערב. אז מותר לנו גם לברור בקפדנות דברים מהמזרח, ממסורות נקיות שאנשים השקיעו בהן מאות שנים, כמו יוגה, מדיטציה או וִיפָּסָנות. כיום אין לנו מסורות יהודיות איך העולם הפיזי קשור לעולם הרוחני. אין מסורות של תפילה: כוונות, השוות לכל נפש, עבודת גוף, מחוות פיזיות. היהדות לא עסקה בגוף, בנשִימה, בתורה שבאה תוך כדי הילוך בדרך, בעולם שלם שייקרא עולם הרוח במובן הפשוט שלו שרק חיים באדמה שלך כנראה מאפשרים ומכריחים אותו.
"אין לנו ספרים שאומרים לנו איך להגיע למעלה, אלא יש הנחה שתלמד ותתקדם. שני ספרים, 'מסילת ישרים' של רמח"ל, ו'שערי קדושה' של רבי חיים ויטאל, מציעים מסילה של התקדמות, אבל רוב האנשים לא יכולים למצוא בהם הדרכה פרקטית מספקת ולא תודעות קיום מקיפות שכוללות גם גוף ושינה והכָּרוֹת וחלומות. במזרח יש תורה שעוסקת בשלבים מסודרים בדרך למפגש עם המטפיזי, להארה. ועם זאת, המזרח כל הזמן מדבר על תודעת העלייה, והיהדות מזכירה לעולם שצריך גם ללמוד איך לרדת, כי בעבור זאת נברא העולם. איך לקחת ממה שמעבר ולהשכין אותו בתוך חומות העולם. להכניס את כלות הנפש למרחב של כלא שבסופו של מבט הוא המפרה ביותר בשבילה".

*
במדור הספרות של ידיעות אחרונות בשבוע שעבר, בכותרת המשנה לרשימתו המחמיאה של אלי הירש על ספרו של ניר, תואר הספר כ"דוגמה מרתקת להתעוררות השירה באגפים המתקדמים של הציבור הדתי-לאומי". ניר רואה עצמו דווקא כמי שצמח באגף השמרני של ציבור זה, האגף התורני עד חרד"לי. הוא אמנם גדל במעלה-מכמש, יישוב דתי-לאומי ממוצע, אך התחנך מילדות במוסדות 'מרכז הרב': בתלמוד תורה 'מורשה', ב'ישיבה לצעירים' וב'מרכז הרב' עצמה. מבחינות חשובות הוא לא התנתק מזרם זה. הוא סבור שדווקא ממנו, מ"עוצמות התורה" כלשונו שיש בו, יכלה להתפתח המהפכה שלו ושל חבריו. בעיניו, ספק אם הניאו-חסידות ופריחת האמנות האמונית היו מתפתחות אלמלא המהפכה התורנית של חוגי 'מרכז הרב'.
"החברה החרד"לית, הישיבתית, נוצרה כפריצה ראשונה של מסגרת הדתיוּת-הלאומית הנינוחה והשמרנית", הוא אומר. "אבא שלי הוא דוגמה למה שאירע אז: הוא נרשם לטכניון, להיות מהנדס, והלך ל'מרכז הרב' לחודש לימודים לפני הסמסטר – והחודש הזה נמשך זה כארבעים שנה. ה'מרד הקדוש' הזה שימש בסיס לפריצה שנייה, משלימה, שחבריי ואני אולי חלק ממנה. הדור שלנו מנסה להוסיף ל'תזה' של הפריצה הראשונה, ללמדנות ולהשגות השכליות, את ה'אנטי-תזה' של העיסוק ברגש, בפנימיות נטולת הפאתוס. אני מקווה שהוא יידע לנקוט את שתיהן. לא במיזוג של סינתזה, אלא בבניית בית אחד המכיל את הסתירות".
מהיכן צמחה הפנייה שלך ושל חבריך לקבלה ולחסידות?
"הרגשנו שהן פותחות בפנינו אפשרויות שאנחנו זקוקים להן: מפגש עם הקב"ה, עם העצמי ועם הגוף. אשר למפגש עם הגוף, להכרה בו ובמקומו, החלוץ היה הרב קוק; כל יום אני מודה לקב"ה שנולדתי אחרי שהרב קוק גילה לנו מהו הסוד של הגוף. מבחינה זו אי אפשר לחסידות החדשה בלי תורת הרב קוק. עיקר החידוש בניאו-חסידות הוא מפגש עם הקב"ה, שמוליד בהכרח מפגש עם עצמי".
מהמצב הקיים בעולם הניאו-חסידי אין הוא מאושר. "בגלל הרצון למלא את החסך הגדול שנפער בעולם הנפש, חלק מהניאו-חסידות ויתר על עולם ההכרה והידיעה בשם איזו זרימה שלפעמים מגיעה לכדי שפל ניו אייג'י. מכיוון אחר, חסרה שם התחדשות ביחס לתפיסת התורה שבעל פה. לטעמי יש ללמוד את הגמרא בדרך המסורתית, אך לצדה לשלב מתודות היסטוריות וספרותיות המאפשרות למשמֵע את הסוגיה. לימוד גמרא אינו עוסק רק בהגדרות משפטיות מופשטות, אלא גם ביכולת ליישר את החיים עם הסוד היהודי שעובר כבר עשרות דורות במסירות הנפש הפלאית על התלמוד. כשאני לומד מסכת שבת, למשל, זה חייב להשפיע על גם על היחס שלי למושג הזמן. צריך גם לפתח דברים שאינם מצויים די בעולם החסידות, שרובו בעל אוריינטציה בסיסית של גלות: יחס לאנושיות, לתרבות עכשווית ולמציאות קונקרטית, ואפילו להוויה פוליטית".
גם החוויה האמנותית הכרחית?
"לחלוטין. זה רובד עמוק שבמידה רבה היה חסר שנים רבות בחיים היהודיים, והתחדשותו היא בשורה אדירה. כמעט בלתי אפשרי יהיה עוד מעט לדבר עם הקדוש ברוך הוא בלי מגע חזק עם אמנות. תפקידנו לאפשר את השלב הבא. לחיות בתנועה, כל הזמן להסתכל ולשאול מה הנפש מבקשת, מה הזמן מבקש, מה הקב"ה מבקש".
ראש החץ של התחדשות אמנותית זו בחברה הדתית והישיבתית הוא השירה. אולי, מסביר ניר, בגלל שהיא נתפסת, לאו דווקא בצדק, כמופנמת יותר מאמנויות הגוף ומהמוסיקה, כמדיום שאינו תובע פריצת גבולות וחושפנות עצמית מופגנת. ומדוע שירה יותר מפרוזה? "השירה באה כמלווה של עולם נפשי סוער במיוחד שבחורי הישיבות חווים", מציעה שרה אשתו, ואלחנן מסכים. בדיוק על כך, על החיפוש הרוחני הסוער של תלמידי ישיבה ("זו חוויית החיים הבסיסית שלי, ואני מאוד שמח בה"), הוא כותב זה זמן את הרומאן הראשון שלו.
למה אתה חושב שחיי הנפש של תלמידי הישיבות כל כך סוערים?
"בחברה הכללית נראה שכמעט נגמרו האפשרויות להפתעה. לעומת זאת חברה שמרנית מצמיחה דברים מרתקים. הדבר נכון עוד יותר בחברה החרדית. אני בקשר עם הרבה אנשים מהחברה החרדית – יש אפילו מגיד שיעור מ'ישיבת המתמידים' שאנחנו בקשר קרוב – ואני מגלה דברים שנעלמו כבר אצלנו: איזה ברק בעיניים, איזו תביעת ידע, איזו תודעת חיפוש נוקבת! בשנה שעברה הגיעה אליי מחברת שירים של תלמיד בפוניבז' שכמותה לא קראתי, ורצתי לפרסם ב'שבת' שלושה שירים ממנה כמוצא שלל רב. אחר כך התפתח בינינו קשר עמוק שחשף לי אילו אוצרות יצירתיים מחכים שם לפריצה.
"לא מזמן הגיעו שני אברכים חסידי גור מבני-ברק לכנס שערכנו מטעם הישיבה על לימוד תורה כבקשת אלוהים; לא תאמין איזו דרך הם עשו כדי לא להגיד לנשותיהם ולילדיהם למה הם נסעו לירושלים. נתתי שם שיעור, יחד עם הרב דב ברקוביץ', וכמה הסדרניקים תהו במהלכו על דרך הוראתי שנראתה להם חדשנית. אחרי השיעור ניגשו אליי שני החסידים ואמרו, 'אנחנו לא מבינים. יש לכם הרב קוק, ויש לכם אדמה ויש לכם שמיים; איך יש אצלכם כאלה שמרנים? תרוצו הלאה, בלי להסתכל אלינו אחורה, ואנחנו החרדים כבר נלך אחריכם'. מבחינת זרמים רוחניים יש בחברה החרדית לגווניה, במקומות הסמויים מהעין הציבורית, התחדשות מהפנטת".

גורל יהודי: עם אהרן אפלפלד על אמונה, על אנטישמיות ועל מוזיקה

מאת צור ארליך. פורסם ב'מקור ראשון', מוסף 'דיוקן', ז' באייר תשס"ט, 1.5.09


אהרן אפלפלד, לא מזמן, בטקס הענקת פרס ירושלים לסופרים, עמד הזוכה הרוקי מורקמי והצדיק את חמאס וכולם מחאו לו כפיים. איך קורים דברים כאלה?
"פגשתי אותו לכמה דקות. יש לי הרגשה שהוא לא מבין שום דבר. כיוון שכל העולם נגד היהודים, אז גם הוא".
ובמקום להוקיע, הפכו את זה פה לדבר מוסר מפי אלוהים.
"נו, מה אפשר לעשות. תמיד צריך להניח שיש מידה של טיפשות בבני אדם. נגד טיפשות קשה מאוד לעשות משהו. מפני שזה חלק ממבנה האישיות".
זה לא מאכזב שסופר טוב מפגין טיפשות?
"אינני יודע אם הוא סופר טוב. מעט מאוד קראתי משלו. אני לא הייתי מביע דעה על גורלו של העם היפני והתנהגותו לא במלחמת העולם הראשונה ולא במלחמת העולם השנייה. משהו אני יודע, ובכל זאת לא הייתי שש להשמיע את דעותיי ולתת עצות מה העם היפני צריך לעשות".
אתה עצמך זכית כבר כמעט בכל פרס אפשרי בישראל, מפרס ישראל ומטה, ובהרבה פרסים בעולם. פרס נובל בתכנון?
"אני יותר מדי יהודי בשביל זה".
אתה חושב שהיום יהדותו של סופר היא בעוכריו בנושא הזה?
"לא בהכרח. מי שמביע דעות נכונות עתיד להתקבל ביתר שאת".
אז לעמוס עוז יש למה לחכות?
"אל תשכח שמצד אחד אני מאוד מקובל באירופה, אבל מצד שני הם יודעים שאני עוסק רק בתמה אחת – היהודי באירופה ומה שאירע לו. הם אומרים עלינו 'מה שהנאצים עושים לכם אתם עושים עכשיו לערבים'. זה הפזמון, שגם יהודים מצטרפים אליו. ואני אומר להם בכתביי, אל תשכחו מה אירע ליהודי אירופה. כל סיפור שלי על יהדות אירופה הוא אצבע מאשימה".
אם כי על מחנות ההשמדה, לב לבה של האשמה, כמעט שלא כתבת.
"במחנות השמדה אין דיבור. האדם הופך להיות רבע אדם. אני לא רוצה לעסוק בזה. ומה שעשה ק' צטניק זיכרונו לברכה... אני לא יודע מה זה נותן. אנחנו צריכים להבין: לא יעזור אם נגיד שאירופה היתה מלאה רוצחים. אם תאמר זאת תהפוך אותם לאנשים טובים? זה כאילו אמרת שהר געש הוא איום. ודאי שהוא איום. אני עובד על רבדים אחרים של הנפש".
וכשאתה מדבר עם אירופים אתה מרגיש מצדם איזו מבוכה?
"לא. במקום שאירופה הנאורה תעשה חשבון נפש, היא מאשימה את היהודים שהם לא טובים יותר מהנאצים. זה אבסורד גמור, ואסור לענות עליו, כי כשאתה עונה אתה מקבל חלק מההנחות שלהם. אתה מתחיל לומר 'הרי אין אצלנו מחנות ריכוז', והם יגידו 'למה אתה אומר שאין, הנה בבאר-שבע יש בית סוהר, זה לא מחנה ריכוז? הנה, יש לנו שתי תמונות שמצולם בהן שמכים פלשתינים'. באפולוגטיקה אתה הופך להיות מגוחך".
יש דרך טובה יותר מהסברה?
"אתה יכול לעמוד מול הר געש ולומר לו 'אתה איום ונורא, איך אתה מעז לפלוט לבה ולהמית אלפי אנשים חסרי אונים'. זה אפילו לא יהיה פתטי".

יהודי בשוליים, יהודי סקרן
יהודים באירופה, סמוך לשואה או בהשפעתה, מאכלסים את רוב ספריו של אהרן אפלפלד. עובדה זו, לצד סיפור חייו של אפלפלד – סיפורו של ילד, יליד 1932, ששנות המלחמה עוברות עליו בהסתתרות ובבריחה – גורמים לו להצטייר כסופר שואה. למעשה, הוא אומר בצדק, "אני עוסק ביהודי המודרני על כל גלגוליו, על כל תעתועיו. על כל רצונו הטוב וכל המכשולים שעומדים בדרכו". ואכן אפלפלד, מבחינת האופציה הרוחנית שהוא מייצג, הוא היהודי שבסופרים העבריים הבכירים החיים היום. בהשקפת עולמו, הוא גם הדתי שבהם. "אין יהדות בלי דתיות יהודית", הוא אומר במפגיע. "אם מישהו לא מבין את זה, הוא לא הבין מהי יהדות. עיקרה של היהדות הוא האמונה היהודית".
אם יהודי אינו מאמין הוא לא ממש יהודי?
"הוא יהודי בשוליים, הוא יהודי סקרן, הוא יהודי שרוצה להיות יהודי, יהודי שלא יודע להיות יהודי. גם זה יהודי, שאינו יודע לשאול".
זה שני עשורים שאפלפלד מוציא ספר בכל שנה, פחות או יותר. הסופר הירושלמי בן ה-77 פרסם כבר למעלה מארבעים ספרים. רובם נובלות לא ארוכות. ספרו שהופיע החודש, 'אל ארץ הגומא', מתרחש בעיקרו בבוקובינה, מחוז הולדתו של אפלפלד הנמצא היום בשטח מערב אוקראינה. טוני, יהודייה שנישאה לגוי והרחיקה בעקבותיו לווינה, חוזרת עם בנה הנער לבית הוריה המסורתיים. מסע ארוך, כמקובל בספרי אפלפלד. מלחמת העולם השנייה מתחילה בינתיים, אך השניים לא לגמרי מודעים לכך. את משמעות יהדותם הם מגלים לאיטם. את גזר הדין המזומן ליהודים הם מגלים כמעט במקרה.
משהו שמעל לזמן ולמקום, משהו שברמת הסמל הנצחי, חופה על האם והבן המתנהלים להם בכרכרה באמצע המאה העשרים. הגורל היהודי. האם אפלפלד מתכוון לפרסם גם ספר המתרחש בזמננו שלנו? "הכול הוא זמננו", הוא משיב. "אתה חושב שהספר האחרון שלי, המסע בבוקובינה לאורך נהר פּרוּט, כולו עוסק בשם ואז? אני עוסק בהיסטוריה?"
בכל זאת, אתה בוחר, ולא רק בספר הזה, למקם את הדברים דווקא בתקופה יוצאת דופן וקיצונית, שנות מלחמת העולם השנייה.
"מפני שזו תקופת הילדות שלי. הילדות היא התקופה החשובה בחיינו. אז אנחנו קולטים את העולם קליטה בלתי אמצעית. אתה יכול לראות אמא לוקחת את הילד לגן והילד שואל – 'אמא, מה זה אלוהים? אמא, איך נולדים ילדים?' הילדים שואלים את השאלות הגדולות, והפתיחות שלהם לעולם גדולה. אם מאפשרים להם את זה, כמובן; אם הם לא צריכים לחפש לחם ברחובות. מלחמת העולם השנייה היתה הילדות שלי. בכל פעם הייתי צריך לשאול את עצמי לא רק איך לברוח, אלא גם מה רע בי שאני צריך להיות ביער בשעה שכל הילדים בבית ובבית הספר. מה יש בי. יש משהו בפיזיונומיה שלי? בעיניים שלי? התקופה הזו נספגה בי, ולכן אני כותב עליה".
בספריך, שוב ושוב, אין ליהודי מפלט מהאנטישמיות. זו גזרת גורל?
"מי שנולד וחי באירופה יודע ששנאת ישראל לא חלפה מהעולם. היתה איזו אמונה תמימה לאחר השואה שאומות העולם יכחידו בתוכן את האנטישמיות. אתה רואה שזה לא קרה".
אתה שותף לדעה שהאנטי-ישראליות כיום היא מסווה לאנטישמיות?
"בלי ספק. כל התארים האיומים שהודבקו ליהודים מודבקים עכשיו למדינת ישראל. בלי כחל ושרק. אכזריים, מחזיקים את הכסף, הצבא החזק בעולם, אסון האנושות".
ואין מה לעשות?
"נגד כוחות הטבע כוחו של אדם מוגבל. והאנטישמיות שקולה לכוח טבע. אבל בכל זאת אנחנו מחויבים בכל כוחנו לא לקבל את השקר הזה. הטרגדיה של היהודי המודרני היא שהוא הפנים את האנטישמיות ונהיה אנטישמי בעצמו. במיוחד בקרב האינטליגנציה. זה הדבר האיום ביותר. זה כמו אותו ילד שכל הכיתה אומרת שהוא מטומטם. הוא מתחיל להיות בטוח שהוא מטומטם. אתה לפעמים קורא את מאמרי האינטליגנציה היהודית שנכתבים היום, ונדמה לך שאתה קורא מסות אנטישמיות".
של מי למשל?
"עזוב", הוא צוחק, "אנחנו רוצים לחיות בשלום".
יש לנו בעיתון פינה של שאלות קבועות לחבר כנסת תורן, ואחת השאלות היא מה תאמר לאחמדינג'אד אם תמצא עצמך נתקע איתו במעלית. יש לך מה להגיד לאדם כזה?
"יש מקום לדו-שיח עם הדומה לך. לא עם מי שאומר לך 'אתה חרק, צריך להרוג אותך, מה שהיטלר עשה לא היה מספיק'. מה תגיד לו? 'אתה לא צודק'? 'זה לא אנושי'? 'זו לא השפה המשותפת הנאורה של האנושות'?"
אתה סומך על הקהילייה הבינלאומית בנושא, או חושש ששוב ניעזב לנפשנו כפי שקרה בשואה?
"ברור כשמש מה השואה לימדה אותנו. שאסור לסמוך על אנשים. גם לא על שכניך, על בני עירך, על חברים שלמדת איתם. קל וחומר באזור כמו שלנו. עם זאת, לא הייתי מחלק את האנושות כך שאנחנו עם אחד וכל העולם נגדנו. זה לא מצב נפשי נכון לומר את זה. יש בעולם אנשים, אמנם מעטים, שהחיים שלנו, הגורל שלנו, ההיסטוריה שלנו, אומרים להם משהו".
מה עלינו לעשות נוכח האיומים?
"אנחנו צריכים להיות חזקים, ולדעת שאיש לא יבוא לעזרתנו. קח דוגמה טובה, מודרנית: צרפת נמצאה בשנות החמישים בחברות גדולה עם ישראל. הבנה רבה. ציידה אותנו במלחמת סיני. עד שבא דה-גול ואמר, 'אני לא נותן לכם שום דבר, תשברו את הראש'. אבל מה שמדאיג אותי יותר הוא מבנה הנפש היהודית. נפש יהודית שאין בה מן היהדות היא נפש עם פגם".
איום על הקיום הפיזי לא חמור יותר?
"אפשר לענות לו ביותר טנקים, יותר חיילים מאומנים, יותר פצצות, שכולם יידעו שבעם הקטן הזה לא נוגעים".
ממשלות ישראל הפנימו את מה שלדבריך לימדה אותנו השואה?
"קשה מאוד לחיות במצב של איום מתמיד על ראשך. אנחנו לא ספרטנים; אנחנו עם הומני שלא מחפש מלחמות. השאלה היא מה לעשות, ולפעמים אנשים אומרים שאולי מוטב לנו קצת להסתכן, למצוא איכשהו עם מי להידבר. אפשר לראות את זה כניסיונות ייאוש. כל זמן שזה לא דפיטיזם מוחלט אני מקבל את זה".
ויש דפיטיזם?
"ברור שיש סוג מסוים של דפיטיזם. נגיד, אלו שאמרו שצריך להביא לפה את האו"ם, שרק הוא יציל אותנו. אנחנו הרי יודעים מה האו"ם עושה".
סופרים במעמד שלך מרבים להשמיע את דעתם בשאלות השעה. אתה די נמנע מזה, נכון?
"מה חשיבותו של שוברט? זה שהוא הביע את דעתו הפוליטית, או המוסיקה שהוא יצר?"
בכל זאת, המעמד הציבורי שלך מאפשר לך להשפיע על דעת הקהל ישירות.
"גורלי הועיד אותי לקחת את הכינור שלי ולנגן. בוקר, צהריים וערב לכתוב משפטים נכונים, פסקאות. זה מה שיש לי לתת לזולתי. חוכמתי בענייני מלחמה וקיום היא חוכמה מסוימת שאינה מעבר לממוצע האנושי. נראה לי שמוטב להקשיב למומחים".
האמת היא שיש מסר רוחני די ברור בדברים שאתה כותב.
"לא מסר, אלא פעפוע אל התאים. תראה, אנחנו מחונכים כאן לראות עצמנו כיצורים פוליטיים. כל אחד פה, מהגנרל עד עקרת הבית, הוא הומו-פוליטיקוס מהעריסה. היית מצפה שלפחות רבנים יהיו הומו-ספיריטוס, אבל לא, גם הרב נותן הוראות פוליטיות. יש בזה אי-כיבוד של המקצוע. חבל שהתפיסה היא שאיש רוח צריך לקנות את פרסומו על ידי זמינות מתמדת לתגובות על האקטואליה. אני מתרשם שהציבור כבר פחות זקוק לזה, ויש יותר צימאון לענייני נפש".

להשאיר משהו לילדים
וכאן הוא שואל, בנעימה שיש בה תוכחה מרכז-אירופית ושובבות סבאית, "תגיד לי, צור, לא תשתה כוס קפה? כוס תה?" משפטים חשובים מזה כבר נמחקו פה בשל קוצר היריעה, אבל משהו צריך להישאר למזכרת מהלבביות הקורנת מאפלפלד, מהרוך הרועף ממנו. האיש ששתה מכוס המרורים הוא אדם מתוק כחרוסת, שאתה פשוט רוצה לקום ולחבק. אנחנו בקפה בבית טיכו, מקום מושבו הקבוע בירושלים, ולפני הראיון הוא שוקד שם על ערמת תדפיסים ומסמן בהם תיקונים בעט. אלו כתבי יד שאנשים שולחים לו לחוות דעת, ולא נעים לו לסרב. בעיקר זיכרונות של ניצולים בני גילו.
"הם רואים איזו חובה לעצמם להשאיר משהו לילדיהם. כל השנים היתה בינם ובין ילדיהם איזו הסכמה הדדית, אני לא אספר ואתם לא תשאלו. עד שמגיעים הימים שבהם הניצול אומר, אני לא יכול להשאיר את מה שראיתי ושמעתי בלי שיסופר".
זה הגיל או רוח הזמן?
"גם וגם. הגיל, בלי ספק. כי ככל שאתה מתקרב אתה רוצה לתת דין וחשבון. אבל נכון שהיום זה שכיח יותר מבעבר. ניצולי השואה והסיפור שלהם לא התקבלו בזמנו במאור פנים. הלך הרוח בארץ היה הרואי, ולא היה מקום לסיפורי סבל. היום כבר ברור שאם הם לא יספרו איש לא יספר. הם מספרים בלשון אני, אבל זה גם עניין יהודי, קיבוצי".
מהו העניין היהודי, מעבר לגורל המשותף? בספרים האחרונים של אפלפלד יש מתח בין הזהות היהודית כדבר שמוכתב מבחוץ, על ידי האנטישמים, לבין יהודיות שהיא עניין רוחני. ב'אל ארץ הגומא' יש הרבה תפילה. בספר הקודם, 'והזעם עוד לא נדם', הגיבור ברונו, ניצול השואה, מקדיש את חייו לרעיון שהיהודים צריכים להיות אציליים, בעלי איזה תוכן רוחני המרומם אותם מהקיום הסתמי והנרגן. "ברונו למד מהוריו הקומוניסטים התמימים את המסירות למען בני אדם אחרים, ומהמורה שלו, הנזיר הנוצרי, הוא למד שישראל בני מלכים", מזכיר אפלפלד. "כלומר, הוא למעשה יהודי שניזון ממקורות לא יהודיים כדי להיות יהודי. מישהו מבחוץ, גוי, מלמד אותו כמה דברים יהודיים עמוקים. בין השאר, המושג אצילות".
אצילות שמושגת בעיקר בהאזנה למוסיקה. למה דווקא מוסיקה?
"זו הצורה האמנותית הנקייה ביותר. כתיבה, גם זו שמשתדלת להיות מוסיקלית, וללמוד מהמוסיקה, לא יכולה להגיע למוסיקה".
היית רוצה להיות מלחין לו יכולת?
"אינני יודע. מוסיקה צריכים ללמוד מינקות. אבל יש בי אהבה גדולה למוסיקה. אני חושב שמוסיקה היא היסוד של האמנות ושל האמונה. אי אפשר לתאר אמונה גדולה בלי מוסיקה גדולה. והיהודים בשלב מסוים, במיוחד בחסידות אבל גם לפני כן, הבינו שמוסיקה עוזרת לרומם את האמונה ונושאת אותה על כנפיים".
ההישגים הגדולים במוסיקה הדתית הם נוצריים.
"כן. גדולים מאוד. הנצרות, שלא כמו היהדות, נישאה על האסתטיקה. מוסיקה וציור".
היהדות אולי איחרה להבין את זה? בזבזה מאות שנים כמעט בלי מוסיקה ואמנות.
"יש לכך סיבות גדולות. הגטו, הצפיפות, הלחץ, לא אפשרו זאת".
אולי גם רוחניות יתר של היהדות שפורשה בטעות כהתנגדות לאמנות?
"אולי גם זה. אבל ראשית כול, התנאים החיצוניים. כי כשאתה אומר מוסיקה אתה אומר גם להאזין לטבע. הטבע מלא מוסיקה. כשמדברים על ציור פירושו של דבר להיות בנוף; פירושו של דבר שיש מרחק, דיסטנס. בציור זה מתבטא בפרספקטיבה".
בנך מאיר הוא צייר. זה אתה שעודדת אותו?
"הוא נמשך לזה. הוא התחיל במוסיקה. הוא היה כנר מעולה. אבל בשלב מסוים אחרי הצבא הוא התחיל להתמכר לציור".
אצילות הנפש מושגת בסיפורים שלך במוסיקה קלאסית דווקא. שוברט, באך.
"לא במקרה. זו באמת המוסיקה העדינה, המורכבת יותר, הפנימית יותר. חבל לי שתרבות ההאזנה למוסיקה הזו מצטמצמת. כיום השתלטה מוסיקה שממלאת את הראש ברעש ופחות בפנימיוּת".
האם זה משקף ירידה של הדורות? הרי בספריך רואים שגם אצל בני הזמנים ההם היתה הרבה גסות רוח.
"אני לא חושב שבני הדור הקודם היו מלאכים לעומת בני זמננו. ובכל זאת, לאליטה היהודית, ולא רק היהודית, היה מגע עם מוסיקה, עם חשיבה פילוסופית, עם חשיבה אסתטית".
וזה חסר באליטה הישראלית?
"בוודאי. חלה אצל היהודי איזו וולגריזציה. אתה רואה אותה בכול. החלוצים הראשונים, שרצו לבנות חיים בעלי משמעות, יצרו כתחליף לדתיות המסורתית את דת העבודה, שבמרכזה האדמה; שיש בה, אם תרצה, משהו פגאני. גם הדתיות היהודית עברה תהליך של וולגריזציה. בחסידות, לדוגמה, היתה אריסטוקרטיה. היה בה כמובן צד עממי, אבל גם בחסידויות שנחשבו לעממיוֹת היתה אריסטוקרטיוּת. היא התבטאה למשל בכך שהשתיקה היתה רבה מהדיבור. הוולגריזציה היא שאין הפנמה; שהמוסיקה – וזה אחד המדדים – יותר קצבית ופחות אינטרוברטית".
מה שהיום קוראים מוסיקה חסידית, שאין לה קשר ממשי לניגון החסידי.
"כן. אפילו בטישים, בסעודה שלישית, במיוחד שם, היה גם שקט מוסיקלי. הפנמה מוסיקלית".
אתה ממשיך להסתובב בחוגים חסידיים, כפי שנהגת?
"כל אדם שרוצה ללמוד משהו על תנועה רליגיוזית חייב להיות מחובר אל האנשים האלה. כשהייתי צעיר הייתי משתתף בהרבה שיעורים אצל הברסלבים, וקצת בחב"ד. עם סופר היידיש לייב רוכמן, אביה של רבקה מרים, היה לנו צוותא שבועי שבו למדנו בעיקר חסידות אבל לא רק. שמעתי דברים אצל הרב משה שפירא. רציתי להכיר את כל ההוויות היהודיות. יש לי עניין בהן עד עצם היום הזה".
ואתה עצמך נשארת באותה השקפה חילונית שבאת ממנה?
"מרטין בובר הגדיר עצמו אנרכיסט דתי. במידה מסוימת גם אני כזה. נעשיתי כזה. הדתיות כפי שהתגבשה בעם ישראל היא בדרך כלל בקבוצה, בקהילה, במניין. ואילו האנרכיסט הדתי הוא מודרני במהותו, כלומר אינדיבידואליסט. הוא לא יכול ללבוש מדים, כמו אצל החרדים. אדם מודרני במובן מסוים סולד מהאוניפורמיות הזו, של כולם אותו דבר. האנרכיזם הזה הוא רצון להיות בתוך האמונה, אבל בדרך שאתה בונה לעצמך".

בית כנסת בכל בית ספר
בספרך החדש הגיבורים, יהודים לא מאמינים, נכספים אל התפילה. התפילה היא דבר יסודי בעיניך, גם למי שאינו מאמין?
"לכשעצמי, אני מתפלל רק כשאני מרגיש צורך. אצלי הדבר פשוט מאוד. ההורים שלי היו אנשים מחוץ לשיטה, אבל סבא שלי, שגר בקרפטים, היה אדם מאמין. בחופשות הקיץ הייתי מבלה אצלו הרבה. הספיק לי חודש ימים אצל סבא בכל שנה כדי לקלוט המון דברים, כי כל זה היה בשבילי חדש. סבא פותח את התריס ומתפלל. פעם שאלתי אותו מדוע. הוא הסביר: שלא תהיה מחיצה בינו ובין השמיים. זה עשה לי משהו.
"לסבא היה בית כנסת משלו באמצע הרי הקרפטים. קטן כמו בית בובות, עם פתח כניסה נמוך, אינני יודע אם במתכוון, שגרם לנכנסים להתכופף. המבנה היה עשוי עץ, ועל אדני החלונות היו תמיד פרחים מיובשים – זה היה בושם בלתי רגיל, להיכנס לבית הכנסת הזה. ריחות עץ ופרחים שעד עצם היום הזה אני מרגיש אותם.
"בשנות השישים דיברו בארץ הרבה על תודעה יהודית. כבר אז היה מדובר במשהו שטחי. אמרתי למי שהיה שר החינוך, זיאמה ארן, 'תודעה יהודית מוכרחה להיות משהו קונקרטי. אחרת זה פסוק כאן פסוק שם. והדבר הקונקרטי הוא שבכל בית ספר יהיה בית כנסת. מי שירצה יבוא ויתפלל. מי שלא לא, אבל לפחות יציץ ויראה דבר מוחשי. ארון קודש, בימה, עמודים, מזוזה, שולחנות על פי סדר. שיידע שיש דבר כזה בעולם'. אבל ארן ואחרים חשבו שזה הדבר הכי גרוע שיכול להיות".
הליכתו של אפלפלד הצעיר אל החסידים נועדה לא לרכוש אמונה, אלא להתוודע התוודעות מאוחרת לחוויה היהודית. העברית שלו, סופר עברי מלוטש, לא באה לו מהבית, ואפילו לא היידיש שלו. "החלטתי שכל היהודים יקרים לי ואני רוצה להיות קרוב אליהם. הלכתי לשמוע יהודים קומוניסטים, כדי ללמוד מהם יידיש. הלכתי למאה שערים, לחיידרים, ללמוד יידיש. באוניברסיטה למדתי יידיש; הבנתי שאי אפשר להבין את יהדות מזרח אירופה בלי לדעת יידיש. הרגשתי שאני חייב להכיר אנשים כמו בובר וכמו גרשום שלום, שבאו, כמוני, מתוך עמקי ההתבוללות אל איזושהי תודעה יהודית עמוקה – ולמדתי אצלם. רציתי לראות איך איש כמו בובר מתמודד עם האמונה היהודית, עם האלוהות.
"אצלי זה יותר פשוט, כי אני סופר. כשאני כותב על קומוניסט יהודי אני קומוניסט לגמרי. כשם שכאשר אני כותב על אשה אני אשה, וכשאני כותב על ילד אני ילד, וכשאני כותב על סבא שלי אני כולי סבא שלי, אין שום מחיצה בינינו. היהדות המסורתית השלמה נשתברה לחלקים במאה ה-19, ואני מרגיש שהשברים כולם, על כל גלגוליהם, קרובים לי. יש בכולם, אם להשתמש בלשון הקבלית, ניצוצות יהודיים".
זה מעניין, החוויה הזו של הכתיבה מתוך להיות לחלוטין מישהו אחר. איך אתה נכנס לזה? זה בא מתוך כתיבה?
"האדם, גם לפני פרויד, הוא לא רק זכר (אם מדובר בגבר) אלא קצת נקבה. לא רק אדם אלא קצת בעל חיים. הוא מכלול גדול. בשנות המלחמה עשיתי הרבה עם בעלי חיים. הם גוננו עליי. דיברתי איתם, שוחחתי איתם. כשאני כותב על בעלי חיים אני מרגיש אותם. במיוחד סוסים, פרות, כבשים, כלבים, חתולים. אני לא מרגיש איזושהי מחיצה".
כלומר אתה לא צריך להפעיל את הדמיון בכוח.
"לא. במלחמה באתי במגע גם עם העולם התחתון. מה פירוש עולם תחתון? שכל הרגשות גלויים ופתוחים. כל הרע, כל הטוב. הייתי אצלם מגיל תשע עד אחת-עשרה בערך. הם הגנו עליי. הם לא ידעו שאני יהודי, כי לו ידעו היו הורגים אותי. העולם התחתון באיזשהו אופן עיצב אותי כבוגר".
בהרבה מספריך, למשל זה האחרון, האישיות של הגיבורים מתעצבת במהלך מסע ארוך, לפעמים בלתי סביר מבחינת הזמן שהוא אורך. המסעות האלה סימבוליים לגמרי?
"כן. זה הרי מסע פנימה. יש אמנם עצים ושבילים ומקומות ואנשים, אבל זה מסע אל עצמם. מסע פנימה ואיזה תהליך של זיכוך. ושם הם פוגשים הרבה מאוד זרים דווקא, גויים. למשל, ב'אל ארץ הגומא', הרופא. הוא אומר לַבֵּן רודי 'אם אדם חוזר אחרי שנים רבות אל ביתו הראשון, יש להניח שיד אלוהים נגעה בו. הרבה יהודים לדאבון הלב שכחו מי הם ומה ייעודם בעולם הזה. אבל הם עתידים, אין לי ספק, לשוב אל ביתם הראשון. עובדה, אמא שלך עושה זאת'. ואת זה אומר גוי. מישהו שואל אותו מי נטע בו את הרליגיוזיות, כי רופא בדרך כלל נחשב אפיקורוס, והוא עונה – דוסטויבסקי. הספרות, שבדרך כלל מצטיירת כמקור לכפירה ולהפקרות, היא כאן מקור לאמונה דתית".
זה נכון בעיניך לגבי הספרים שלך?
"הספרים שלי מתורגמים לעשרים שפות, ותמיד מעניין לראות איך הם נקלטים. באיטליה למשל יש קבוצה דתית קתולית שאימצה את הספרים שלי וקוראת אותם בדבקות. הם עשו מחקר והראו שהספרים שלי, פנימיותם מוליכה אל האמונה הדתית. ובכל פעם שאני בא לאיטליה אני אורח הכבוד שלהם. זו קבוצה מיוחד שהיה לה מורה, ג'וסאני, שטען שספרות היא מקור חשוב ביותר של האמונה. בכל פעם הוא בחר סופר, והראשון שהוא בחר היה הסופר היהודי-רוסי וסילי גרוסמן. הוא טען שכל קתולי צריך לקרוא את ספרו של גרוסמן על קרב סטלינגרד 'החיים והגורל'".
אני מנסה לחשוב אם יש רב בישראל שיגיד שהספרות היא מקור לאמונה.
"רב יגיד בדרך כלל שלא, כי הוא לא יאמין שבאדם שאינו מעורה בכל המקורות היהודיים יכול לעלות איזה רגש דתי. הם גם לא יגידו ששוברט למשל יביא אותם למחשבה רליגיוזית. מה אפשר לעשות".