יום חמישי, 30 בדצמבר 2010

סוף עשור: איך סוכמו עשורים בעיתונות הישראלית, ולמה העשור נגמר רק עכשיו

העשור הראשון של המאה (והאלף) ייגמר רק מחר, 31.12.2010. זה יוסבר בפסקה הראשונה של הכתבה שלהלן, שפורסמה במוסף 'יומן' של 'מקור ראשון' לפני שנה, ב-1.1.2010.
אבל עיקר הכתבה הוא סקירה של סיכומי-עשורים מן העבר בעיתונות הישראלית. כיצד סיכמו במעריב, ידיעות, הארץ ואחרים את שנות החמישים, השישים, השבעים, השמונים, התשעים. כלומר, איך נתפס כל עשור במחצית השנייה של המאה ברגע סיומו. במבט לאחור, מעומק שנות האלפיים, זה מרתק במיוחד. אני מבטיח.  

הכול כידוע טעות. העשור השני של המאה ה-21 יתחיל בעוד שנה, ב-1.1.11. זה פשוט: שנת 2010 היא השנה ה-2010 לספירה, כלומר רק כשהיא תיגמר ימלאו לספירה 2010. באותו אופן, המילניום התחיל בעצם רק שנה אחרי באג 2000 שלא היה: ב-1.1.2001. זה הכלל: עשור לא נגמר עד שספרת האחדות לא הופכת מ-0 ל-1. מדוע פשטה הטעות והעולם חוגג חילופי עשורים ומאות שנה מוקדם מדי? אולי מפני שלכל עשור קוראים על שם ספרת העשרות שלו – שנות השישים, שנות השמונים וכדומה – וקצת קשה לתפוס, למשל, ששנת 80' אינה שייכת לשנות השמונים.

אז שיהיה כך. מה זה משנה? במילא כל הספירה הנוצרית היא טעות. היא מבוססת על כך שישו נולד בשנת 1, אבל כיום ידוע שישו נולד לכל המאוחר בשנת 4 לפני הספירה, שנת מותו של המלך הורדוס. שלא לדבר על הטעות המוסרית והתרבותית שבשימוש שלנו בספירה הזו, המיוסדת על המאורע המכונן של דת אחרת – שימוש שאפשר לתרצו בצורך בתיארוך בינלאומי מוסכם. חגיגות תחילת העשור הן אפוא טעות על גבי טעות על גבי טעות, ואולי טוב שכך: זה מדגיש את השרירותיות שיש בעצם חלוקתה של ההיסטוריה לעשורים. זה מזכיר לנו שחילופי העשור הם לא יותר מאבני מיל מקריות שהעיתון קצר הנשימה יכול לנוח עליהן ולהרגיש לרגע קצת ספר היסטוריה, קצת כדור בדולח, ובעיקר איש העולם הגדול.

1 בינואר 1960 היה יום שישי. ממש כמו היום: הזדמנות מושלמת למוספים של סיכום העשור בעולם – או בפרופורציות הרזות של עיתוני הימים ההם, הזדמנות להקדיש עמוד או שניים לרגל המאורע. ובכל זאת, בעיתון הנפוץ ביותר במדינה, מעריב, ההתייחסות מסתכמת בקריקטורה סולידית של דוש. ב'דבר', שעוד נחשב אז עיתון מרכזי, לא נזכרה כלל באותו יום המילה 'עשור'. ביום האתמול, היום האחרון של 1959, הזכיר העיתון את סוף העשור בחטף, במסגרת מאמר המערכת: "אם העשור הראשון שלאחר תום מלחמת העולם השנייה עמד בסימן השתחררותם של עמי אסיה מעול שלטון זר – עומד העשור השני בסימן השתחררותם והתעצמותם של עמי אפריקה". זהו.

"ארצות אסיה ואפריקה יעמדו במרכז מדיניותנו", סבר גם ידיעות אחרונות. הוא דווקא הקדיש לעשור הנכנס את כתבת השער במוסף השבת שלו. זה יהפוך למסורת: בכל חילופי עשור יוקדש שער המוסף לניתוח מדיני ותחזית מדינית לעשור הבא מאת פרשננו המדיני אראל גינאי. אפילו הכותרת תהיה קבועה כמעט. הפעם זה "מה צופן לנו העשור הבא". בפתח שנת 70' זה יהיה "מה מבשר העשור הבא". גינאי, ובשמו המקורי ארול גונאי, עלה ארצה מתורכיה שנים מעטות קודם לכן. בתורכיה היה עיתונאי בולט. לפני כשלושה חודשים נפטר בן 96.

גינאי, פרשן מדיני מעמיק ורחב מבט, נאלץ אחת לעשור להיות אצטגנין ולאכול בסוף העשור את כובע הקוסמים. שנות השישים צפנו לנו, כך אנו יודעים היום, קצת יותר מסיוע לארצות המתפתחות. ביום ו', 2 בינואר 1970, תחזיתו המנומקת של גינאי בשער המוסף כבר התרגלה לעולם אכול מלחמות: "מניעת מלחמה גרעינית, הרחקת סכנותיה, וכן היעדר השלום והמשך הסכסוכים המקומיים – אלה יהיו התופעות שיאפיינו את העשור החדש של שנות השבעים", לשון כותרת המשנה.

גם מעריב התחיל בפרוס 1970 להפגין יחס למעמדים של חילופי עשורים. השער של 'ימים ולילות', המוסף שקדם ל'סופשבוע', עוטר בתמונות של "אנשי העשור" – כולם מנהיגים פוליטיים. מאו צה-דון, לוי אשכול, נשיא ארצות הברית ג'ונסון, אלכסנדר דובצ'ק נציג "הטרגדיה של צ'כוסלובקיה", קואמה אנקרומנה "מדור המייסדים של אפריקה המשוחררת", המהפכנים הקומוניסטים הו-צ'י-מין וצ'ה גווארה, דה-גול וקנדי "שנרצח בדאלאס בעודו בראשית דרכו כמנהיג פורץ גבולות חדשים".

הרשימה הזו נראית גם היום כמייצגת את ההתפתחויות הבינלאומיות של שנות השישים; אבל לכמה אנשים מתקשר היום המושג 'שנות השישים' עם התפתחויות בינלאומיות? אפילו לא לבן הזמן, איש מערכת מעריב שחיבר את כותרת המשנה לכתבה שסיכמה בתוך המוסף את העשור. הלה התפלסף כקוהלת למתקדמים: "בסיכום כלל עולמי היה המאזן של שנות השישים שלילי. מה שלא אירע, הן לטוב הן לרע, בלט הרבה יותר מן המאורעות החיוביים. עם זה, הנקודה החשובה ביותר שבמאזן שלילי זה של שנות השישים היא טובה עד מאוד. בעשור זה לא פרצה מלחמת עולם שלישית".

נתן אלתרמן, חודשיים לפני פטירתו, היה אז בעל טור קבוע במעריב, והוא תרם לו את מה שנראה היום כסיכום הרלבנטי ביותר שהנפיקה העיתונות הישראלית של תחילת ינואר 70' לשנות השישים בעולם. "שנות השישים היו העשור הצעיר ביותר שידעה המאה עד כה. היו אלו שנים של מהפכה אשר הגיל הצעיר, הוא כשלעצמו, נעשה לה גם נקודת מוצא וגם תוכן. מהפכה ללא פרוגרמה, ללא תוכנית ויעדים ברורים, ללא 'משנה סדורה' כמו שאומרים אצלנו. אך מבחינת חדירה שהיא חודרת אל דרכי מחשבה ואל תחומי תפיסה וביטוי, מבחינת שבירה וערבוב ושינוי של אורחות חיים, מבחינת חלחול שהיא מחלחלת אל כל תחומי ההווי ועיסוקי החברה, מן המחאה עד טעמי האמנות וסגנון הבידור וצורות הלבוש – מבחינות אלו ייתכן שכאן נובטת הגדולה בכל המהפכות.

"ואם יש במהפכה הזאת יסוד מרתיע ומבהיל, הרי זה לא מהיעדר אידיאולוגיה מגובשת. שום אידיאולוגיה ברורה ומסודרת ומגובשת בתכלית לא מנעה בעד כמה מהפכות ידועות לתהילה מלשקוע באפלת עריצות הגרועה מכל תוהו ובוהו. מה שנוסך כיום פחד הוא לא היעדר הפרוגרמה בהווה, אלא השטחיות והחד צדדיות של הפרוגרמות במידה שהן מתחילות לבצבץ, וטיב הפרוגרמה הטוטלית העלולה לצוף לעתיד לבוא מתוך כל המערבולת הזאת", הוא אומר על ילדי הפרחים, על מפגיני 68' ועל המקומות שראה בעיני רוחו את 'השמאל החדש' הזה מתגלגל אליהם. ואז עבר לדבר על המהפכות החשובות לא פחות של העשור – גילוי הקוד הגנטי והנחיתה על הירח.

אור לאחד בינואר 1970 אירע מקרה שלא הספיק להיכנס לסיכומי העשור. מחבלים מלבנון חטפו את השומר שמואל רוזנווסר. לילה למחרת שבה צה"ל בתגובה תשעה לבנונים. לאחר שנה שוחרר רוזנווסר תמורת מחבל אחד ויחיד. ארבעים שנה מאוחר יותר תשקול ממשלת ישראל לשחרר אלף מחבלים תמורת חטוף ישראלי אחר, ו-26 אחוזים מגולשי אנרג'י מעריב, להוטים כנראה לעסקה, יקבעו ערב ראש השנה תש"ע שחטיפה זו הייתה האירוע החשוב ביותר בישראל בעשור הראשון למאה ה-21.

שנות השבעים עברו על העולם בעגמומיות: משבר אנרגיה, מלחמות והתעצמות סובייטית. ברית המועצות מתחה את זרועותיה עד הקצה, אבל הקנאקים של ההתפוקקות הקרבה עוד לא נשמעו במערב. שבוע לפני סוף שנות השבעים פלשה ברית המועצות גם לאפגניסטן. "בחגיגיות מעושה ובמחיר גבוה נתקבלה שנת 1980 בבתי ת"א ובמלונותיה", קבעה כותרת משנה בעמודי החדשות של מעריב ב-1 בינואר 1980.

מאמר המערכת הלגמרי לא חגיגי של העיתון התייחס למצעד העשורים הקודמים כאל פרוסות סלאמי תחת הסכין הסובייטי: "עשור החמישים התחיל בניצחון הקומוניסטי בסין ונסתיים בשנת 1959, בניצחון פידל קסטרו בקובה. עשור השישים התאפיין בביצור השלטון של מוסקבה במזרח אירופה. עשור שנות השבעים גילה את ההתבצרות הקומוניסטית בדרום מזרח אסיה, והוא מסתיים בכניסת כוחות צבא סובייטיים לאפגניסטן. אנו מקווים כי בעשור שנות השמונים יבינו ארצות הברית ואירופה המערבית כי האומות הקטנות והחלשות אינן אלא קורבנות ראשונים אך לא אחרונים. הקורבנות האחרונים יהיו האומות הדמוקרטיות הגדולות". תכף יוחלף קרטר ברייגן והמצעד האדום יתחיל ללכת לאחור, אבל מי יכול היה לדעת.

הפעם כבר יש למעריב מוסף מיוחד, 'העשור שהיה'. מוטיבים עיקריים: שוב, התנופה הסובייטית וההתקפלות האמריקנית. בטלוויזיה, קובע המוסף, שנות השבעים היו "עידן של סדרות". ידיעות אחרונות, שבעשור הזה לראשונה עקף בתפוצתו את מעריב, הגיש גיליון מיוחד של '7 ימים', מזכרת משנות השבעים. דן אלמגור סקר שם בפרוזה את אופנות העשור: שיגעון הגלגיליות, הריצה, הבריאות, ושלטון יחסי הציבור והפרסום. במאמרו המדיני המסורתי קבע אראל גינאי שכל האשליות בדבר יציבות וצמיחה נופצו בשנות השבעים, וגם ההנחה בדבר היעדר אפשרות לשלום עם מדינות ערב. "תחיית האיסלאם הקיצוני", הוסיף, "עלולה להביא לתוצאות קשות בשנים הקרובות". יפה, אבל הכותרת למאמרו מפגינה חוש שישי מחודד הרבה פחות: "שנות השמונים – בסימן של נסיגה כלכלית בעולם". ככה זה כשהווה הוא המקור היחיד לניבוי העתיד.

אכן, תחזיות היו שיא האופנה באותה נקודת שפל של מצב הרוח המערבי. "יש המוכנים להסתכן בתחזיות ולנבא לספרות הדרום אמריקנית את הבכורה בשנות השמונים", כתבה ב'ידיעות' יהודית אוריין לאחר שדיווחה על האירוע הספרותי של שנות השבעים – הופעת 'מאה שנים של בדידות'. ובאותו מאמר, נבואה זהירה על עמוס עוז בן הארבעים: "יש אפילו המתנבאים כי בתנאים הפוליטיים המתאים הוא יוצע כמועמד לפרס נובל".

מוסף 'ימים ולילות' של מעריב פנה למומחים ממגוון תחומים לשמוע מה צפוי בהם בשנות השמונים. גם פה מעניינת התחזית הספרותית, שכן בכל התחומים האחרים השתדלו המומחים שלא להסתכן, וניתחו בעיקר את ההווה. הסופר אהרן מגד ניבא פריחה לפרוזה הישראלית, משום שלהערכתו הסדקים שניבעו בחברה הישראלית ילכו ויעמיקו ויגבירו ספקות והתלבטויות והדבר יפרה את הספרות. בהמשך תחזיתו קצת נסחף: גם קוראים רבים יהיו לספרות הזו, כתב, כי "האוכלוסייה נרגעה כבר מקדחת הטלוויזיה". בתום אותו עשור, במוסף הספרות של אותו עיתון, תאשש מסה חגיגית של המבקר המחמיר בדרך כלל יוסף אורן את תחזיתו של מגד ותקבע כי "שנות שמונים היו השנים הברוכות ביותר של הסיפורת הישראלית".

סוג של תחזית בדבר גיבורי העתיד היה גם בפרויקט של מוסף מעריב לצעירים 'קריאת ביניים', "צעירי העשור", שסיכם בדרכו את שנות השבעים. נמצאים שם צעירים מבטיחים, ותחליטו אתם אם גם מקיימים. אסירת ציון סילבה זלמנסון, צ'רלי ביטון, מוטי אשכנזי, וצמד פעילים אידיאולוגיים מהצד המועדף על הכותבת עירית שמגר (יובל נריה, איש 'שלום עכשיו', תנועה של "נוער יפה בארץ יפה") ומהצד הפחות חביב עליה (חנן פורת, "קנאי חסר פשרות המכיר רק אמת אחת, את האמת שלו"). גם מקומה של כתבת אסטרולוגיה על שנות השמונים העתידיות לא נפקד ממעריב. השאה יחזור לאיראן והמהפכה האיסלאמית תיכשל, קבע הרצל ליפשיץ, האסטרולוג שקנה את עולמו כשניבא בהצלחה את חוזה השלום עם מצרים.

רגע הסוף של שנות השמונים היה היפוכו הגמור של רגע ההתחלה שלהן. העולם היה שרוי ברוממות רוח עם קריסת הדומינו של המשטרים הקומוניסטיים במזרח אירופה. בדצמבר 1989 גם רומניה נשמה לרווחה, בתום מהפכת שחרור עקובה מדם. המחצית הראשונה של העשור כמעט נמחקה מהסיכומים החגיגיים. איש העשור של המגזין 'טיים' היה מיכאיל גורבצ'וב, ועיתוני ישראל לא נלאו לצטט זאת ולהביע את הסכמתם.

ביום ו' האחרון של העשור הגיש 'מעריב' לקוראיו מאמר ארוך של פרנסיס פוקויאמה המגן על תזת 'קץ ההיסטוריה' שלו. במאמר המערכת סיכם: "אפשר לומר שזה היה העשור של מיכאיל ואלכסיס; אפשר להגדירו כעשור של הסמים והאיידס; אפשר לכנות אותו עשור התקשורת וגם עשור האקולוגיה ... אבל בעיקרו זהו עשור החופש". מיהי אלכסיס? כנראה הכוונה לדמות הרעה מסדרת הטלוויזיה 'שושלת'.

מוסף מיוחד, 'סופעשור', מרחיב את התזה הזו. "אין ספק שהעשור האחרון היה בהחלט עשור המודעות לאקולוגיה ולשימור הסביבה", כותבת בכפל נחרצות אורית הראל. הצחקת אותנו, אומרים לה ודאי בתשובה העשורים הבאים, שנות התשעים ושנות האפס. שתי כתבות מוקדשות לעידן היפני שנחת על העולם. ועוד כתבה מספרת על המחשב האישי, "שהיה לפני עשר שנים תופעה אקזוטית והפך לעמוד התווך של העולם המתועש". דווקא הסקירה של עירית שמגר על העשור בקולנוע, עשור של "שנים חלשות, לאות, שמרניות", הזכירה שהעשור לא התחיל בגורבצ'וב אלא הייתה לו גם מחצית ראשונה. סרט העשור לדעתה הוא 'השור הזועם' של סקורסזה, מ-1980.

ידיעות אחרונות העדיף להתמקד בתחזיות. דוד קמחי, מנכ"ל משרד החוץ לשעבר, העריך שבשנות התשעים סין תעלה ויפן תרד. יאנוש בן-גל העריך שברית נאט"ו תיעלם ממש כמו ברית ורשה. ב'דבר' מיום 1.1.90 התנבא בעל הטור אולק נצר על שנות התשעים – שנות אוסלו, כידוע לנו אזרחי העתיד – כהאי לישנא: "בעשור הקרוב תשלוט אצלנו התודעה הפוליטית של גוש אמונים, מנטליות חומייניסטית במהותה". אבל אם נתעלם מההקשר ומכוונת המחבר, נגלה שבשלהי מאמרו נצר חוזה במדויק דווקא את משטר אוסלו העתיד לבוא: "ישראל הדמוקרטית והציונות ... יתקיימו בסוף העשור רק בנאומים ובשטיפות מוח של התעמולה בתקשורת ובחינוך, כמו המרקסיזם והסוציאליזם אצל ברז'נייב".

שנות התשעים התעופפו להן כמו הקוקו שלך ברוח. שום מוסף, ככל שהשיגה ידי בבית הספרים הלאומי, לא סיכם אותן. את מי מעניין לסכם עשור כשאפשר לסכם מאה ואפילו אלף – מילניום, כמו שאהבו לקרוא לזה? ומי יתעסק בתחזיות לעשור כשאפשר להוציא מוספים מיוחדים על "עולם המחר", על ישראל בשנת 2100, ועל עצם ההתרגשות שבכניסה אל המספר הענוג 2000 שאלפיים שנות גלות כמהנו אליו?

וחבל. כי היה יכול להיות מרתק להביט אל הפער בין שנות התשעים כפי שהן נתפסו במוצאיהן, ב-1.1.2000, לבין שנות התשעים כפי שאנו מסתכלים עליהן היום. להבדיל מעשורים אחרים, שנות התשעים, או ליתר דיוק השנים 1990–2001, הן תקופה עם גבולות היסטוריים ברורים ואופי מוגדר משלה. זו תקופת העולם החד-קוטבי בהנהגת ארצות הברית, תקופת אשליות השלום וקץ ההיסטוריה. המוסכמה הרווחת בשנות התשעים הייתה שהמאה העשרים, המאה של המאבק בין הדמוקרטיות לעריצויות האידיאולוגיות הגדולות, התחילה בפרוץ מלחמת העולם הראשונה ונגמרה עם נפילת הגוש הקומוניסטי. אלבום גדול ושמו 'המאה העשרים: היסטוריה מצולמת' העז להופיע כבר ב-1990 ונמכר היטב; שאגו בחורים כי נגמר. כיום, לעומת זאת, מקובל לחשוב שהמאה ה-21 התחילה, מבחינה היסטורית-פוליטית, רק בשלהי 2001, עם מתקפת אל-קאעידה על ארצות הברית והתעוררותו של המערב לטרור האיסלאמי. שנות התשעים נותרות כאיזו אקס-טריטוריה של התארגנות מחדש. לא ממש המאה העשרים, אבל ממש לא המאה ה-21.

אמש נע שוב גלגל השיניים של ספרת העשרות. סיכומים חדשים, של ממש ושל הבל, נערמים בדוכנים. המגמה הפעם בעיתונים היא לתת לציבור הגולשים לדרג את האירועים והאישים שעשו את העשור. והשיטה הזו לכשעצמה – הגלישה ברשת, שיתוף הקהל, ותאוות הדירוג – היא סיכום לא רע לעשור הזה, שנות האפס של המאה ה-21.














אין תגובות: