‏הצגת רשומות עם תוויות מעריב. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות מעריב. הצג את כל הרשומות

יום רביעי, 25 במאי 2011

השקר הענק של מעריב

קראו את הכותרת הזו של מעריב מהבוקר.
עכשיו קראו את האותיות הקטנות שבעמוד הפנימי
"המשתתפים בסקר נשאלו מה היה צריך להשיב נתניהו למתווה אובמה, כפי שהוצג בנאומו בשבוע שעבר. 10% סבורים שהיה צריך לענות 'כן'. יותר מ-36% חושבים שהיה צריך לענות 'לא'. קרוב ל-47% סבורים שהיה צריך לענות 'כן, אבל'." או כלשונו המדויקת של השאלון עצמו: לומר כן אך להציג הסתייגויות.
כלומר, לא 57 אחוז אלא 10 אחוזים. יחי ההבדל הקטן.
ממשיך בן כספית וכותב - "בסך הכול, אלה שחושבים 'כן' פלוס אלה שחושבים 'כן, אבל' הם בסביבות 57%. רוב גדול. נתניהו, כזכור, ענה 'לא'. או , מקסימום, 'לא, אבל'".  
אפשר להתווכח אם נתניהו אמר "כן, אבל" או "לא, אבל". האפשרות "לא, אבל" במילא לא הוצעה למשתתפים בסקר. מכאן שבין אותם 47 אחוזים שענו בסקר "כן, אבל בהסתייגויות" כלולים אלה המסכימים עם תגובתו של נתניהו, ואפילו אנשים כמוני, שהיו מצפים לעמדה תקיפה יותר של נתניהו, אך עדיין חושבים שמסיבות דיפלומטיות אולי מוטב להתנסח בסגנון 'כן, אבל' (שירוקן את ה'כן' מתוכנו המסוכן) ולא 'לא'.  
את הלך הרוח הזה בציבור, המתגלה בתוצאות האמת של הסקר, ממחישים גם ממצאי הסקר לגבי התמיכה במפלגות: הליכוד עולה בארבעה מנדטים, שלושה מתוכם על חשבון קדימה. 
בכל מקרה, כותרת הענק ההופכת מיעוט שולי בן 10 אחוזים (אפילו פחות משיעורם של ערביי ישראל באוכלוסייה) לרוב ענק של 57 אחוזים היא שקר. אין מילה אחרת. זו אפילו לא הצגה מגמתית של נתונים. זה שקר גס. 
אבל בתקשורת הישראלית ובבלוגוספירה ימשיכו להתלהם שמעריב הוא עיתון ימין.

**
תוספת ערב:
הקורא איתי טל שלח אליי בעקבות פוסט זה סריקה של עמוד ראשי ועמוד פנימי בידיעות אחרונות, שגם בה אפשר לראות כיצד נערכת בעמוד ראשון מניפולציה בתוצאות סקר: רוב לשחרור רוצחים בעמוד הראשון, רוב לשחרור מחבלים בסקר האמתי.



בעיניי ההטעיה כאן פחות מובהקת מזו שעשה מעריב, שכן לרוב הציבור ברור שמחבלים הם רוצחים. ועדיין - הטעיה ומניפולציה, בכיוון הקבוע.
ושלא תהיינה אי הבנות: ידיעות הרבה יותר שמאלני ממעריב, באופן כללי. מעריב מנסה לפעמים לאזן. ידיעות לא.


יום חמישי, 30 בדצמבר 2010

סוף עשור: איך סוכמו עשורים בעיתונות הישראלית, ולמה העשור נגמר רק עכשיו

הכול כידוע טעות. העשור השני של המאה ה-21 יתחיל בעוד שנה, ב-1.1.11. זה פשוט: שנת 2010 היא השנה ה-2010 לספירה, כלומר רק כשהיא תיגמר ימלאו לספירה 2010. באותו אופן, המילניום התחיל בעצם רק שנה אחרי באג 2000 שלא היה: ב-1.1.2001. זה הכלל: עשור לא נגמר עד שספרת האחדות לא הופכת מ-0 ל-1. מדוע פשטה הטעות והעולם חוגג חילופי עשורים ומאות שנה מוקדם מדי? אולי מפני שלכל עשור קוראים על שם ספרת העשרות שלו – שנות השישים, שנות השמונים וכדומה – וקצת קשה לתפוס, למשל, ששנת 80' אינה שייכת לשנות השמונים.

אז שיהיה כך. מה זה משנה? במילא כל הספירה הנוצרית היא טעות. היא מבוססת על כך שישו נולד בשנת 1, אבל כיום ידוע שישו נולד לכל המאוחר בשנת 4 לפני הספירה, שנת מותו של המלך הורדוס. שלא לדבר על הטעות המוסרית והתרבותית שבשימוש שלנו בספירה הזו, המיוסדת על המאורע המכונן של דת אחרת – שימוש שאפשר לתרצו בצורך בתיארוך בינלאומי מוסכם. חגיגות תחילת העשור הן אפוא טעות על גבי טעות על גבי טעות, ואולי טוב שכך: זה מדגיש את השרירותיות שיש בעצם חלוקתה של ההיסטוריה לעשורים. זה מזכיר לנו שחילופי העשור הם לא יותר מאבני מיל מקריות שהעיתון קצר הנשימה יכול לנוח עליהן ולהרגיש לרגע קצת ספר היסטוריה, קצת כדור בדולח, ובעיקר איש העולם הגדול.