יום חמישי, 6 בינואר 2011

רגן על רגן

רגע לפני התרסקות החלום האמריקני במנהטן פרסמה סופרת רבי המכר נעמי רגן בספר חדש את סיפור התנפצות החלום האמריקני שלה. ראיון אישי מקיף, קצת אחרי 11 בספטמבר 2001, על הכול פחות או יותר
 
הופיע במוסף 'דיוקן' של העיתון 'מקור ראשון' בכ"ה בתשרי תשס"ב, 27.10.2001

תום החלום האמריקני. זו הייתה כותרת השער במוסף השבת של מעריב לאחר יום התאומים. ליד העיתון נח ספרה החדש של נעמי רגן, 'סיפור אמריקאי'. גם הוא מדבר על תום החלום האמריקני, על צדו האפל: על מה שקרה למשפחה אמריקנית שהחלום התנפץ בפרצופה כבר מזמן, משפחה שהייתה קורבן למעשה הונאה ולמוות חטוף של אביה. המשפחה הזאת היא בת דמותה של משפחת המחברת, והספר מבוסס במידה רבה על אירועי ילדותה.
- נעמי רגן, האומנם תום החלום האמריקני?
"המעבר הפתאומי משגרת חיים לגיהנום, כפי שנחווה בפיגועים האחרונים, לא היה אף פעם בארצות הברית. אני חושבת שכל אחד בארה"ב מסתכל עכשיו אחרת על מהות החיים שלו. הערך של להרוויח עוד כסף נשקל מחדש מול ערך המשפחה. זה לא סוף החלום האמריקני, אבל זה סוף קבלת האתוס הזה בלי ביקורת. בארץ מייבאים עכשיו את החלום ההרסני הזה, שבו במקום הערכים היפים של היהדות, המודדת את האדם לפי המצוות שהוא עושה והמשפחה שהוא מקים, האדם הוא מה שיש לו בבנק וגודל הדירה ומודל האוטו. אני מקווה שגם פה יתחילו לחשוב פעמיים".

– מה שקרה בארצות הברית יביא לדעתך ליתר הבנה לישראל, או דווקא לבידודה?

"אני מקבלת בדואר האלקטרוני תגובות מהרבה אמריקנים. עד לא מזמן היו יהודים שכתבו לי בנוסח 'את אמא רעה כי את נשארת בישראל ומסכנת את ילדייך'. עכשיו זה נפסק. אצל הגויים (וחלק מהיהודים) זה שונה, ושומעים הרבה את הטענה שאם ארה"ב לא הייתה תומכת בישראל דבר כזה לא היה קורה לה. כתבתי להם מכתב כזה: אם אתם לא רוצים להילחם נגד הפונדמנטליסטים, תתכוננו לשינוי בסגנון החיים שלכם. תכינו לנשים רעלות, תסגרו את הבארים ואת התיאטראות ותבררו מה הכיוון של מכה. הם נגדכם לא בגלל ישראל אלא בגלל עצם קיומכם. אני חושבת שזה התקבל בהבנה. אבל צריך להיזהר מאוד, כי זו המגמה".


חיי עוני והתגלות דתית

הילדה שרה מרקוביץ, בת דמותה של נעמי רגן ב'סיפור אמריקאי', מתייתמת מאביה בגיל עשר בערך. תחילתו של פרק החיים המתואר בספר בפרוור בניו-ג'רזי; אביה מוכר את החנות שלו ועובר משם לדירת שיכון ציבורי בעיבורי ניו-יורק, על מנת לרכוש מונית ולטפח בעזרתה חלום שמהמונית הזו יצמח לו צי מוניות. הוא יורק דם כדי להגשים את החלום הזה, ובדולרים המעטים שנשארים לו הוא משתדל להמתיק את חייהם של שלושת ילדיו. הוא בז לחיי השכיר של גיסו ולקמצנותו של אחיו אשר פנה לו עורף בעת מבחן, ומטרתו, כמו כל אמריקני טוב, לבנות את עצמו בעשר אצבעות. אשתו, דמות תלותית וחסרת ביטחון, אינה שואלת אותו שאלות, גם כאשר הוא מוכר את המונית ומושך את חסכונותיו לטובת שותפות בעסקי אוויר שמציע לו זר ידידותי – עד שהזר בורח עם הכסף, מערכת המשפט האמריקנית כושלת מלמצות עמו את הדין, בריאותו של האב מתמוטטת והוא מת. תקוותיה של האלמנה, הזוכה לרחמים מתנשאים מצד קרוביה, תלויות עתה בבנה הגדול. הוא נוטש את לימודיו בראשית גיל ההתבגרות ומקים עסק מסחרי, אך מתמוטט נפשית ערב הפגישה העסקית הראשונה שלו.

מקומה של שרה צנוע למדי במרבית מהלך הספר. היא מתמודדת כאחיה עם חיי העוני, ועם אכזריותם של שכניה בני המיעוטים ושל חברותיה העשירות בבית הספר היהודי שהיא מתחילה ללמוד בו בזכות הרחמים שמצליחה אמה לעורר אצל המנהל. מורה שמיידע את שרה למקומם של הצדק החברתי והחסד ביהדות מביא להתקרבותה לעולם הדתי – אביה המת ניסה להעצים בחיי המשפחה את הצד הכל-אמריקני על חשבון הצד היהודי – ובאחד המקומות המתארים את החוויה הדתית שעברה בת דמותה מחליקה רגן לכתיבה שעל סף המיסיונריות. רק אם משתדלים מאוד אפשר למצוא בספר סימנים למקום המרכזי שיתפוס מאוחר יותר בעולמה של רגן נושא מעמד האישה; את המהפך הציוני והיהודי שעברה אפשר, לעומת זאת, למצוא שם בקלות.

כבר בספרים הקודמים של רגן ניכר המקום שהיא מייחדת לנושאים הללו, ציונות ויהדות; בכמה מקומות בהם היא ניסחה – בפיהם של גיבורים, בפתרון העלילה או בפיה שלה – מניפסט ציוני-דתי שקשה למצוא מפורשים ממנו בספרות בדיונית. במפה של השנים האחרונות צריך לנקוט כאן דיוק נוסף, ולומר: מניפסט של הזרם האורתודוכסי-מודרני בציונות הדתית. תיוגם של שלושת ספריה הראשונים כספרי פיקנטריה מחיי האישה החרדית, שהוצאת הספרים ומעצבי העטיפות סייעו בו לא מעט, העלים ממי שלא טרח לקרוא את הספרים את העובדה שלצדה של הביקורת על הטרור שמפעילות משמרות הצניעות, או על מקומו המוגזם של הייחוס המשפחתי במערכת הערכים החרדית, הספרים מלאים באהבה גדולה לאלוהי ישראל, לתורתו, לעמו ולארצו – ובלי חציצה מהם גם באהבה ליפה שבתרבות המערבית. מי שקרא בשנות השבעים-שמונים את ספריו של חיים פוטוק מצא עצמו, כשקרא את ספריה של רגן בשנות התשעים, חוזר אל ימי פוטוק וחווה מחדש, גם הפעם בסגנון ספרותי-פופולרי, את לבטיו של היהודי החרדי בעולם המודרני. אלא שהפתרון האורתודוכסי-מודרני-ציוני בולט שבעתיים אצל היורשת.


דברים שנכתבו בדם

כדי לקרוא את הספר החדש באותה מידת עניין וסקרנות שבה נקראים ספריה הראשונים של רגן יש להיענות לקריאותיה הרמות של העטיפה ולראות בו סיפור אוטוביוגרפי. כסיפור בדיוני נטו הוא סוחף פחות מאחיו הגדולים; אין בו שינויים מפתיעים בעלילה, וידויים מסעירים של הגיבורים או סגירת מעגלים מן העבר, ואפילו מתח קשה למצוא בו. הוא מספר את סיפורה העצוב, והמעניין אמנם, של משפחה, בקו עלילתי ישר למדי. כוחו נעוץ כמובן דווקא בכך. לא דווקא בהשבעת יצר החטטנות בחייה של הסופרת, אלא בתחושת המציאות החזקה שנותנת לאירועים המתוארים בו ערך מוסף. בשיחה איתה מתעקשת רגן לשמור על חומה של פרטיות ולא לומר אילו מהפרטים בספר תואמים את מהלך חייה, עד שאתה שמח שקראת את הספר לפני ששוחחת עם הכותבת המתכחשת-מעט. ותוך כך, במחשבה שנייה, אתה מתנחם: לא יעזור לך, נעמי. תפסתי אותך. הרי הספר הזה כל כך שונה. מרגישים שזאת את. הרי רגן עצמה לא נרתעת מלומר לי משהו שעלול להישמע פתטי: "יש ספרים שנכתבים בדיו; כדי לכתוב את הספר הזה, פתחתי את הווריד, טבלתי את העט בדם וכתבתי".

"גם בספרים הקודמים שמתי את עצמי ואת חברים שלי", היא אומרת, "אבל הספר הזה הרבה יותר קרוב לחיים שלי. הוא בא לאחר עשרים וחמש שנה של התמודדות איתם – מאיפה באתי, איך הגעתי לאן שהגעתי ולמה. זה חשבון שכל אדם צריך לעשות, ומאחר שאני סופרת אני עושה את זה בכתב. זה נותן לי אפשרות להבין דברים שלא הבנתי.

"כתבתי את הספר הזה יותר מעשר פעמים. התחלתי לכתוב אותו לפני עשרים וחמש שנה. בגיל שמונה אמרתי לאמא שלי שאני רוצה להיות סופרת. אפילו אמרתי לה באיזה שם אקרא לספר הזה. אם רציתי להיות סופרת, זה קודם כל בשביל הספר הזה. הבעיה שמנעה ממני במשך ארבעים שנה לכתוב אותו לשביעות רצוני הייתה שלא הבנתי את הסיפור. רציתי, באופן טבעי, להיות הגיבורה של סיפור החיים שלי, אבל בכל פעם שכתבתי את הספר ושמתי את עצמי במרכזו – הוא היה לא טוב. לא הבנתי מה מפריע לי עד מות אמי לפני שלוש שנים. עמדתי על הקבר עם אחי הגדול, שהיו לי איתו יחסים כל כך מסובכים כל השנים, ושתמיד הסתכלתי עליו כמאיים וגדול וסמכותי, ותפסתי פתאום שהוא היה בסך הכל בן 12 כשמת אבינו. ושהוא היה הגיבור האמיתי של הסיפור. כשהבנתי את זה יכולתי לחזור לחומר ולכתוב את האמת: שהוא לא היה הרשע אלא הגיבור שניסה לקחת אחריות ולהקים עסק".

– איך את מסבירה את ההתמוטטות שלו ברגע האחרון?

"אני חושבת שזה פשוט היה עומס כבד. מישהו צריך היה לומר לילד הזה – מותק, אתה לא אחראי למשפחה, אתה בן 12. כל הזמן אמרו לו 'תטפל באמא, תשמור על אמא', והוא לקח את זה ללב. אני רוצה לומר לכל מי שיש לו אסון במשפחה לתת לילדים טיפול נפשי לפני שזה הולך לכיוון הלא נכון. למרבה הצער יש בארץ הרבה יתומים עכשיו, וחשוב להזהיר שאף אחד לא יאמר להם תהיה חזק ותשמור על אמא וכל זה".

– אולי תאמרי בכל זאת מה אפשר ללמוד מהספר על חייך. הסיפור של ההונאה היה?

"היה עניין של רמאות. מה בדיוק היה שם אני לא יודעת. לו זה היה ספר אוטוביוגרפי היה כדאי לי לחקור את הפרשה הזאת, אבל שוב – זה רומאן. מה שחשוב הוא שזה יישמע אמיתי".

– ואבא שלך אכן מת כתוצאה מההונאה הזו?

"אני יודעת רק שהוא נפטר בגיל צעיר וזה לא היה מוצדק, אבל אפילו בספר אשתו אומרת שהיא לא יודעת מה קרה לו".

– בחרת בסוף די טוב. התחלתם להרוויח כסף, הכול עולה על מסלול חדש. זה לא מחליש קצת את האמירה נגד החלום האמריקני?

"היה חשוב לי לכתוב על כך שאחרי אסון שקורה למשפחה יש המשכיות. הפסקה האחרונה בספר מדברת על כך שזה לא סוף הסיפור אלא סוף של מה שאני יודעת, ובכל פעם שילד נולד המשפחה נמשכת. יש כל כך הרבה אסונות וטרגדיות בארץ, שהנקודה הזאת חשובה מאוד. שאנשים יבינו שטרגדיה משפחתית היא לא סוף הסיפור, ואם יש חיים חדשים יש תקווה והמשכיות. אולי את כל הספר כתבתי בגלל הפסקה הזו. כמו שאת איוב שמו בכתבי הקודש בגלל השורה האחרונה, האופטימית.

"סוף הספר הוא גם לא לגמרי התגשמות החלום האמריקני, כי לפחות אחת הדמויות (שרה) פונה לדרך אחרת, ואחרים לומדים שעזרה למשפחה חשובה יותר מלהרוויח כסף. אני בקשר עם הדוד הזה, שאכן העדיף שותף אחר על פני אבי. עכשיו הוא בן שמונים ומשהו. הוא לא קרא את הספר, ומעניין איך הוא יגיב. מאחר שזו לא אוטוביוגרפיה, אלא פיקציה עם חלקי מציאות, לא הייתי צריכה לברר את הגרסה שלו לסיפור".



אימת הסי-אן-אן

הו, התיוג, התיוג. תשאלו דתי מן השורה מה הוא חושב על נעמי רגן – ואני שאלתי כמה – והוא יאמר שהיא דתית שמאלנית שונאת חרדים שכותבת ספרים מציצניים על כמה שהנשים החרדיות מסכנות. קשה להיות פעיל בתחום זכויות הפרט, וזכויות האישה בפרט, בלי שישימו אותך במגירה עם אלה שלא תמיד מתפעלים במיוחד מזכותו של היהודי לחיות בישראל. לו קראו את מאמריה של רגן – המפרסמת טור דו-שבועי בג'רוזלם פוסט, שתדפיס שלו מחולק בשבתות בבתי כנסת בארצות הברית, ולעתים פחות מזומנות גם מאמרים באתר ווי-נט ובעיתוני ערב עבריים – יכלו ללמוד על עמדותיה המדיניות הימניות. בחורף האחרון היא ארגנה באינטרנט מרד נגד רשת הטלוויזיה האמריקנית האנטי-ישראלית סי-אן-אן.

"כתבתי בעיתון, מאוד בתמימות, נגד המגמתיות של הסי-אן-אן. קיבלתי תגובה חריפה מאוד מראש הלשכה שלהם בישראל, מייק האנה. הוא אמר שאני גזענית, כי אמרתי שמול הכתבת הפלשתינית שלהם מעזה, רולה אמין, שכל כך נחמדה וסימפטית, ראוי שיהיה להם כתב יהודי מגוש עציון. התגובה שלו הדהימה אנשים, כי אני לא ידועה כפעילה פוליטית, ואפשרה לי להשיב בתגובה חריפה משלי. השגרירות הנוצרית הבינלאומית – ומה שתגידו על הנוצרים, הם הכי פרו-ישראלים שיכול להיות, ואני מחבקת אותם – ביקשה ממני להרצות בנושא. הם הפיצו את זה בעולם, ואני שמתי את ההרצאה באתר האינטרנט שלי. תוך יומיים הכפלתי את מספר הכניסות לאתר. בשנה האחרונה עלה מ-400 ל-2,400 מספר האנשים שביקשו להיות ברשימת מקבלי הדואר שלי.

"החלטנו ללחוץ על הרשת על ידי החרמת הספונסורים שלה, החברות שנותנות חסות למשדרים. המכותבים שלנו, ולכל אחד מהם יש הרי רשימת מכותבים משלו, נתבקשו לשלוח מחאות לחברות הללו. קשה לדעת אם זה היה אפקטיבי; מה שהיה אפקטיבי הוא הפצת כתובות הדואל של איסטן ג'ורדן, ראש הסי-אן-אן באטלנטה, ושל ריק דיוויס, יהודי, שתפקידו להשגיח על דיוק וחוסר מגמתיות בשידורי הרשת. קיבלתי ממנו דואל שהוא רוצה לדבר איתי אישית. הייתה תקופה שמייק האנה, ראש לשכת הסי-אן-אן בישראל, לא הורשה לשדר שום דבר בלי אישור של ריק דיוויס. הם עדיין אנטי-ישראלים, אבל יש הרבה פחות שידורים מהארץ, ולא מפני שנמאס אלא מפני שבכל פעם שהם משדרים משהו לא הוגן יש אלף-אלפיים איש ששולחים לו מיד מכתבים. רולה אמין נשלחה מפה לעיראק. הייתי רוצה מאוד לראות גם את מייק האנה מחוץ למדינה. הוא בא לכאן מדרום אפריקה בכוונה ברורה לעשות את יאסר ערפאת לנלסון מנדלה.

"אני לא לבד, וזה לא היה רק רעיון שלי – יש גופים שפועלים בנושא, כמו 'סי-אן-אן וואטץ'', או 'הונסט ריפורטינג', אבל אני התמקדתי בסי-אן-אן ואני קוץ בתחת שלהם".

מאמריה הפוליטיים של רגן מתאפיינים ברטוריקה חזקה וברגשנות. לאחרונה כתבה, למשל, "מכתב אהבה" לאמריקנית שדרשה מרשת חנויות ספרים להסיר מהמדפים אטלסים בריטיים לילדים שהתעלמו מקיום מדינת ישראל, ודחקה בקוראים לנקוט יוזמות אישיות מהסוג הזה. רגן גם מרבה להתראיין בכלי תקשורת זרים, ומסבירה שם את העמדה הישראלית, בינתיים בלי להסגיר את הביקורת שלה על הממשלה. "הצבעתי עבור שרון כדי להיפטר מברק וקיבלתי את פרס. פרס מיצה מזמן את מה שהוא יכול לתת למדינה, והרעיונות שלו מיושנים. הוא הפך מנכס לנטל, והוא פוגע בהסברת החוץ שלנו. ראיתי את שרון מסביר בסי-אן-אן שערפאת הוא שהמציא את הטרור, וכשמייק האנה שאל אותו 'אז למה צריכים להיפגש איתו?' שרון גמגם ולא הייתה לו תשובה. ארצות הברית נרתמת נגד הטרור, ופרס, כשהוא יושב ומדבר עם ערפאת, מחזק את התעמולה הטוענת שהטרור של ערפאת נגד ישראל הוא משהו אחר, הוא בעיה בין ישראל לפלשתינים".

את הביקורת הזו היא שומרת בינתיים לעצמה ולכם, וגם לראש הממשלה שלאחרונה שלחה לו מכתב ברוח דומה, אולם היא שוקלת ברצינות לצאת בקרוב להפגנת יחיד ממושכת מול הכנסת "אם ימשיכו ליהרג פה נשים וילדים כל יום והממשלה תמשיך לא לעשות כלום", ולפעול ככל יכולתה להפלת הממשלה.

"הייתי מההתחלה נגד אוסלו, אבל כל פעם שמישהו פתח את הפה נגד אוסלו כל העולם נפל עליו. ההתנהגות הלא-דמוקרטית של אלה שכל הזמן מדברים על דמוקרטיה גרמה לי לחשוש מהתבטאות פוליטית. התחלתי גם לחשוב שאולי אני טועה והם צודקים. הרי לא ייתכן שכל העולם טועה ואני צודקת. אולי הם יודעים משהו שאני לא יודעת. הלכתי עם זה כל עוד לא הייתה האינתיפאדה, כל עוד לא ברק לא הלך עד הסוף. אפילו לברק הצבעתי – הפעם היחידה שלא הצבעתי לימין – כדי שלא ייווצר מצב שחלק נכבד מהציבור יאמר שהייתה הזדמנות להגיע לשלום ולא מיצינו אותה בגלל שהרוב הצביע נגד ברק. קרע פנימי כזה הפחיד אותי אפילו יותר מאוסלו. אבל כשראיתי שברק הולך למסור את ירושלים וחצי המדינה, והתחילה האינתיפאדה, אמרתי שזה סוף פסוק מבחינתי. אמרתי לעצמי שמעכשיו לא אתן לאף אחד להשתיק אותי ולתת לי להרגיש שהמחשבות שלי פחות נכונות משלו".



 כך מתקנים חברה

כל זה לא מנע ממנה לרמז לעמדותיה כבר בספריה המוקדמים. כך, למשל, תמר, גיבורת 'עקדת תמר', חרדית שנאנסה בצעירותה בידי שחור עור והחליטה להקריב עצמה ולגלות את הדבר כשנולד לה נכד שחור, מצאה לבסוף את מקומה בבית-אל, המתוארת כגן-עדן אנושי. הרבה יותר מאשר כתומכת ימין מוכרת רגן כמחזיקת תיק הנשים החרדיות. ספרים אחרים שלה מספרים על חרדית שכשלה בקשר עם גבר נשוי לאחרת וחוותה את נחת זרוען של משמרות הצניעות ('ואל אישך תשוקתך'), ועל חרדית שהתאבדה בסופה של מסכת התעללויות מצד בעלה('בת יפתח'). הסיפורים שבבסיס הספרים הם אמיתיים, אומרת רגן. את 'בת יפתח', ספרה הראשון, כתבה בגיל ארבעים, כששמעה שמספרים בציבור החרדי שהאישה המוכה שהתאבדה הייתה חולת נפש.

רגן מקבלת פניות אודות נשים חרדיות ודתיות במצוקה. לעתים היא מספרת עליהן במדורה בעיתון, ולעתים היא מעדיפה לפעול בשטח ולדבר עם האנשים הנכונים. כך, לדבריה, עשתה במקרה של מורה בבית ספר ממלכתי דתי בקריית-ארבע שסבלה מבעל מכה, שהוא בן לרבנים חשובים, ועמדה בפני פיטורין משום שהנהלת בית הספר האשימה אותה במצבה.

– נשים חרדיות במצוקה פונות אלייך בעצמן?

"כן. אני עובדת עכשיו עם רבנית מכובדת ממאה שערים שעזבה את בעלה ואת שנים-עשר ילדיה כי הבעל היה סוטה מין ונואף והרביץ לילדים, ומהרגע שהיא עזבה את הבית מונעים ממנה לראות את ילדיה. כבר ארבע שנים שמשמרת הצניעות מאיימת להרוג אותה אם היא תתקרב לבית. בניגוד לכל ההלכות ולכל הנהלים לא נותנים לה לראות את ילדיה בגלל שהדוד הוא חבר מועצת גדולי התורה. אני כותבת על פי הסיפור הזה מחזה ל'הבימה'".

– איך את יודעת שהגרסאות שהנשים הללו נותנות לך הן תמיד הנכונות?

"על האישה הזאת פורסם בעיתון שהיא הייתה בבית חולים כי משמרת הצניעות שברה עצמות שלה, ויש לי עובדות מהמשטרה על כך שהיא מאוימת על ידי משמרת הצניעות. במקרה של חיה זיגר והיתר מאה הרבנים )אישה חרדית מניו-יורק שבעלה קיבל, תמורת תשלום שוחד גבוה, היתר רבני מיוחד לשאת על פניה אישה אחרת בלי לתת לה גט(, עורך הדין שלה שלח לי את המסמכים מבית המשפט. קיבלתי גם פרטים של צ'קים וחשבונות בנק. לפני שאני כותבת על מקרה אני צריכה לקבל הוכחות, כי אני פוחדת שיתבעו אותי. לפני שאני כותבת מאמר בן 700 מילה יש לי אלפיים דף".

– את כותבת ל'הבימה' מחזה שמוציא את החרדים די רע. גם הספרים שלך פונים לציבור חילוני. את לא חושבת שהבימה רוצה ממך את המחזה לא רק כדי לתקן את העולם אלא גם מפני שהיא לא אוהבת את החרדים?

"בטוח. אבל כך יש לי אפשרות לתקן את החברה. תיקון החברה נעשה בפרסום דברים שהחברה לא כל כך רוצה לראות. על 'בת יפתח' הייתה ביקורת קשה מאוד – 'הרי גויים קוראים את זה, ואיך את עושה שם רע ליהודים' – ואז התחלתי לקבל פניות מנשים שונות שאמרו 'אני מכירה את האישה שהתאבדה כי הבעל התעלל בה' – וכל אחת מהן דיברה על אישה אחרת. חשבתי שזה מקרה אחד, והנה אני שומעת על תריסר. ואז אמרתי – זו בעיה אמיתית. זו בעיה שצריך לטפל בה. בשתים-עשרה השנים שעברו מאז שפרסמתי את הספר מדברים על הנושא הזה, יש מקלטים לנשים מוכות, יש רבנים שאומרים איך צריך לטפל בזה. בארץ אנחנו אמנם תמיד עשר שנים אחרי חוץ לארץ, אבל בחו"ל יש כבר הבדל גדול בין מה שהיה לפני הספר שלי לבין מה שהיה אחריו. אני לא לוקחת את כל הקרדיט, אבל התחלתי משהו שהתגלגל. תמיד אוהבים את מי שטופח על שכם החברה, ולא את זה שחושף את העוול והכיעור".

– בספר החדש שלך ההתייחסות לדתיים ולחרדים היא חיובית בלבד. את חושבת שאולי הושפעת מהביקורת הדתית כלפייך?

"אני לא מושפעת מביקורת. אני בכלל לא קוראת אותה. כשאני מקבלת מכתב נאצה אני נותנת לבעלי והוא אומר אם שווה לקרוא או לא. אני זורקת לפח ולא מגיבה".

– איומים את מקבלת?

"גם איומים. מישהו הודיע פעם לבן שלי בטלפון שאם אפרסם ספר יהרגו אותי. אז הוא נתן לו תשובה לא כל כך מנומסת על מה שהוא יכול לעשות עם האיומים שלו ואנחנו צחקנו. עכשיו אני מקבלת איומים גם מערבים. לא חשתי צורך לפנות למשטרה, אבל אני שומרת על הפרטיות שלי: מספר הטלפון שלי חסוי, וכך גם הכתובת, ואני מקווה לטוב. אדם צריך קצת אומץ לב. אם אני רוצה להיות ישרה לאל שלי ולאיך שאני רואה את היהדות, ולקיים את 'ואהבת את השם... בכל מאודך', אז אני צריכה להסתכן קצת כשאני רואה עיוותים קשים בשם התורה ובתוך העולם הדתי. בתמורה אני מקבלת את ההרגשה שאפשר לשנות דברים. שדברים יכולים להשתפר. הייתי רוצה מאוד לעשות יחסי ציבור לעולם החרדי, אבל הדת שלי לא נותנת לי כרגע אפשרות כזאת".



כיפה סרוגה שחורה

עברה של רגן מתאים בהחלט לטענה האחרונה. בצעירותה היא אפילו התכוונה להיות חרדית. במשך שנה התגוררה כדיירת משנה אצל רב בסמינר בו למדה בניו-יורק, וניהלה שיחות רבות עם בתו. שם, ובעוד הזדמנויות, צברה ידע על הלכי הנפש, השאיפות והחיים האינטימיים של צעירות חרדיות. כשעלתה לארץ עם בעלה רצו שניהם להיות "הכי דתיים שאפשר". היא חבשה פאה ואלכס, שנישאה לו רק לאחר שהתחייב בכתב שיעלה אתה לארץ, גידל זקן.

הם באו לארץ בלי ביקור מקדים ("זה באמת היה מטורף") לפני כשלושים שנה ואלכס, איש מחשבים, מצא עבודה בתעשייה האווירית. נעמי השלימה את התואר בספרות אנגלית והחלה לעבוד בכתיבה לעיתונים ולעלוני פרסומת. היא התאהבה בירושלים; היום מתגוררת משפחת רגן בשכונה בורגנית מהודרת הסובלת מהצקות כפר ערבי שכן, אך תחילה נכנסה המשפחה לגור בסנהדריה המורחבת. "היינו מהחלוצים שם, ולאט לאט נכנסו החרדים לשכונה, והתחלתי להבין מה זה חרדים בישראל ומה ההבדל ביני לבינם. ראיתי שלא אוכל לחיות עם המגבלות שיש לאישה חרדית. רציתי לחזור לאוניברסיטה, לעשות תואר שני; הייתי בכל מיני קבוצות לימוד שמשוות בין פרשני מקרא, שזו לא שיטת לימוד שהייתה מקובלת אצל החרדים; והיו השכנות החרדיות, בעיקר אחת שדפקה לי על הדלת ואמרה שהיא צריכה לברוח לארצות הברית כי בעלה פשוט מרביץ לה ולילדים. הייתי ממש בשוק, כי לא יכולתי להבין איך אדם שמגדיר עצמו כחרדי יכול לעשות זאת. הבנתי שאם את רוצה להיות דתייה את לא צריכה להגדיר את עצמך ככזאת או כזאת, ועד היום אני לא מגדירה את עצמי. אני מנסה להיות שומרת מצוות וזו ההגדרה שלי".

– ובכל זאת, לאיזה זרם את חשה קרובה?

"אני חברה היום ב'קולך' (פורום נשים דתיות, הנחשב בציבור הדתי כבעל נטייה פמיניסטית. צ"א). זה הכי קרוב למה שאני חושבת".

– לבעלך יש כיפה סרוגה שחורה – זה אומר משהו?

"בעלי מאוד מאוד מאוד מאוד נגד מה שהחרדים עושים. הרבה יותר ממני. מרגיז אותו נורא כשהם משתמשים בתורה כקרדום לחפור בה, ומה שש"ס עושה מרגיז את שנינו, השימוש הציני בדת לקבל כל מיני טובות. אם ישאלו אותי בקשר לדת ומדינה אומר שאני לא כל כך יודעת אם צריך להפריד בין דת ומדינה, אבל ודאי צריכה להיות הפרדה בין דת לקופת המדינה".

– בספרים שלך ניכר שאת אוהבת מאוד את החרדים כבני אדם ואת הערכים שלהם, אבל לא את ההנהגה שלהם ולא את המוסכמות החברתיות שלהם. זה נכון?

"יפה שראית את זה. אנשים שלא קוראים את הספרים לעומקם לא רואים את זה, אבל יש בי הרבה אהבה וכבוד להקרבה העצמית שלהם כדי להיות קרובים לתורה. הבעיה היא שהמנהיגות שלהם צינית ולא אכפת לה מהצרות שלהם. לנשים חרדיות תוחלת חיים נמוכה משל הגברים, וזו הקבוצה היחידה שבה זה קורה. איפה האכפתיות של ההנהגה? רציתי פעם שישימו במקוואות הוראות לבדיקה עצמית של סרטן השד. המקווה הוא מקום אידיאלי מבחינת הפרטיות והצניעות, וזמני הבדיקות גם מתאימים למחזור החודשי. דיברתי עם כמה רבנים בוועדה בכנסת, נעמי חזן הזמינה אותי, והם ישבו שם ואמרו 'לא בא בחשבון, זה לא מקום נכון'. והן מתות מסרטן השד. בעולם החרדי ייתכן שפחות נשים מקבלות את המחלה, אבל בין החולות מתות הרבה יותר מכל קבוצה אחרת, וזו פשוט רשלנות".



כבר יש רבנית אורתודוכסית

– יש לך מושג איך מסתכלים עלייך בעולם החרדי?

"לא לגמרי, כי יש כל מיני תגובות. פגשתי באקראי עורך עיתון חרדי, והייתה לנו שיחה מאוד נעימה, והוא אמר שיש לו עוד סיפורים בשבילי. היה גם אדם חרדי שאמר לי שהוא קורא את ספרי כדי להבין את העולם של אשתו. יש לי מכתבים מחרדים שאומרים דברים טובים, ויש מכתבים מחרדים שאומרים דברים רעים – אבל כולם קוראים את ספרי. בסופו של דבר זה מביא את הנושא לאפשרות דיבור. כל שינוי חברתי מתחיל כשמעלים נושא לדיון".

– מה את חושבת על צביה גרינפילד?

"היא חברה טובה שלי. אני מאוד מעריכה אותה, למרות שפוליטית אני לא מסכימה איתה בכלום. יש לה המון אומץ לב, כי היא גרה בשכונה חרדית ומביעה את דעותיה בכנות".

– וזה שהיא מייחסת לאנשי זק"א מניעים נקרופיליים?

רגן מופתעת לרגע, ונראית מקווה שאני מטעה אותה. "לא ידעתי את זה. אני לא אחראית לכל מה שהיא אומרת, אבל כאדם אני מעריכה אותה. אני מעריכה כל אישה חרדית שמוכנה לפתוח את הפה".

– בהלכה עצמה יש לדעתך אפליה כלפי נשים?

"לא הייתי רוצה ללכת עד כדי כך. יש עיוות של ההלכה, של איך שמבינים את ההלכה. להרבה פוסקים יש נטייה אנטי-נשית. יש לי פה, למשל, ספר המתאר את השתלשלות הפסיקה בנושא בעלים מכים: מי מהפוסקים מתנגד להכאת נשים במאה אחוז, מי חושב שלפעמים יש לזה הצדקה, ומי כמעט בעד. אני בטוחה שההלכה נגד, אבל הפרשנויות שלה הן כבר משהו אחר".

– הפטור שיש לנשים ממצוות רבות הוא בכל מקרה חלק מההלכה. זה מפריע לך?

"צריכה להיות היום יותר פתיחות למה שנשים רוצות לעשות. אנחנו לא בתקופה שלנשים אין פנאי או השכלה. היום כבר מכירים בכך שאם אישה יכולה להיות עורכת דין, היא יכולה להיות גם טוענת רבנית. אבל אין שום סיבה שאישה לא תוכל להיות רב. רב זה מורה. אישה דתית אורתודוכסית שאני מכירה, אוולין בוגמן-טאו, קיבלה לפני כשנה סמיכה לרבנות מרב אורתודוכסי, הרב יונתן צ'יפמן, שקיבל את הסמיכה שלו מהרב יהודה גרשוני".

– איך אף אחד לא יודע על זה?

"היא לא פרסמה את זה כל כך. היא עכשיו פרופסור בגרמניה, אישה משכילה מאוד שכתבה ספרים על התלמוד והמדרש, והיא שומרת מצוות".

– ואת מרגישה כבולה במסגרת האורתודוכסית, או חושבת שהדברים יכולים להשתנות לרוחך בתוכה?

"אני אישית לא צריכה ללבוש טלית ולהניח תפילין, אבל אני מכבדת את אלה שכן רוצות. ואין שום סיבה שלא. יש דעות הלכתיות שלאישה מותר לעשות את כל הדברים הללו, ואפילו בברכה. אז למה אומרים לאישה שאסור לה להעשיר את החוויה הדתית שלה? על מי זה מאיים פה? הרבנים שנגד זה צריכים לשאול את עצמם למה זה מאיים עליהם אם אישה רוצה להיות משכילה ולהתפלל שלוש פעמים ביום".

– את חושבת שעשוי לבוא שינוי בתוך האורתודוכסיה? את שוללת את התנועה הקונסרבטיבית למשל?

"הקונסרבטיבים לא נאמנים להלכה ובשבילי זה לא שווה כלום. כל מה שאני רוצה לעשות זה להיות נאמנה להלכה, אבל באמת להלכה, לא לדעות הקדומות של כל מיני אנשים. הלכה זה דבר מאוד גמיש. גמיש ונהדר. אנחנו צריכים ללכת לצדק חברתי, לצדק לאדם היחיד ולחופש ביטוי לאדם היחיד. אני חושבת שבתוך ההלכה יש מספיק מקום. אני מעודדת מכך שיש רבנים צעירים שנשותיהם הן נשים לומדות, והם מכירים ומכבדים את האישה הדתית החדשה. אפשר להיות אופטימיים, אבל זה ייקח המון זמן, כי הרבנים שחושבים כך פוחדים מהממסד הרבני".


כמו הסבתא מהספר

ספריה של נעמי רגן קלים למדי לקריאה. אם מוסיפים לכך את הנושאים שלהם – חייהן ותשוקותיהן של נשים חרדיות, ואירועים מסעירים כאונס ובגידה בעולם החרדי – קל להבין מדוע הפכו לרבי מכר. אולם שלא כבכמה ספרים אחרים המתבוננים בעולם החרדי או הדתי מבחוץ, הדמויות הן מורכבות ומעוררות הזדהות באנושיותן, והמחברת מתייחסת אליהן ברגישות. רגן מנצלת את הצלחתה כדי להעביר לקוראיה סדרת חינוך. ספרה הקודם, 'בידך אפקיד רוחי', הוא מעין משל לכך: הסבתא העשירה מצליחה, בין השאר בזכות הירושה השמנה המחכה בארגזיה, לגרום לנכדותיה להתעניין לראשונה בשורשיהן היהודיים.

– בספרייך את לפעמים אומרת בגלוי מה את חושבת ושמה בפי כמה דמויות נאומים חד-משמעיים. את לא סומכת על הקוראים, או אולי את רוצה להגיע גם לקהל שלא רגיל לקרוא ספרות?

"רבים מחוקרי הספרות ממליצים להראות ולא להגיד. לקחתי את זה ללב, וניסיתי לכתוב ספר שרק מראה, עד שראיתי שבלתי אפשרי לכתוב ספר כזה. קראתי על סופרת דגולה שאמרה 'תגיד תגיד תגיד, כל מה שאפשר, אל תסמוך על כך שאפשר להראות'".

– לפעמים את ממש מטיפה.

"להרבה סופרים יש הרבה טכניקה אבל אין להם מה לומר. אם אין לך משהו להגיד – אל תכתבי. אולי אני כותבת קצת יותר מדי ברור, אבל בשביל הרבה אנשים זה לא מספיק ברור. אז אני מנסה להיות ברורה. אני מנסה עם זאת להשאיר חלל ומקום לדמיון, ולכן יש קריאות כל כך שונות של הספרים שלי – חרדים שרוצים לתלות אותי וחילונים שחושבים שאני רוצה להחזיר אותם בתשובה. אם יש תגובות מנוגדות כל כך, סימן שזו באמת ספרות וזה לא מגמתי. אני לא משתמשת בדמויות באופן מלאכותי כדי להוכיח משהו. כל דמות אומרת מה שיש לה לומר, ולפעמים אני מופתעת מאוד ממה שדמות מסוימת שלי אומרת, והולכת עם זה גם אם אני לא מסכימה".

– מה קודם בספרייך, האמנות או השליחות?

"האמנות. קודם כול להיות נאמנה לאמנות. הרי אני כותבת גם בעיתון, ואני לא מבלבלת בין ספרות לעיתונות".


תגובה 1:

Unknown אמר/ה...

התרגשתי ונרגשתי עד דמעות מעקדת תמר
כבן ישיבה ציונית דתית מרכז הרב ויליד שנות ה 60 אשר נולד בארץ הזו ולו רגש עניין וסקרנות כלפי יהודי ארהב בדגש על קרובי אשתי תושבי ניו יורק וסביבותיה המשתייכים לציבור המודרן אורתודוקס הציוני
קיבלתי ממך שיעור באמונה אהבה הומניות וציונות ולבי רגש ועלה על גדותיו עם כל שורה שקראתי