מכתבים לשולמית; מאת יצחק שמיר; ציור העטיפה: יאיר שמיר; משרד הביטחון ההוצאה לאור, תשס"א 2001, 143 עמ'
סקירה: צור ארליך. הופיע ב'מקור ראשון' לפני כעשור, סמוך לאחר הופעת הספר, ומועלה לאתר זה לזכרה של שולמית שמיר עם לכתה לעולמה.
מכתב אהבה שבועי, או שניים, מהבעל, הוא כמדומה חלומה של כל אישה. ואפילו כל המכתבים יהיו משעממים, סתמיים, נוסחתיים או שורצים מילים מהשורש אה"ב - העיקר שיהיה מכתב. אם זה שווה את המחיר של גלות של הבעל במחנה מעצר בריטי במזרח אפריקה - נראה שלא.
שולמית שמיר זכתה להתגשמות החלום הנשי הזה, ואף לא הייתה צריכה להתפשר על הטעם הספרותי. תמורת המחיר הנקוב לעיל, למרבה הצער. היא קיבלה פעמיים בשבוע מכתבי געגועים בוערים מבעל צעיר, במקרה זה מנהיג מחתרת לח"י יצחק שמיר הגולה באריתראה, כל מכתב שונה מקודמו, בכל מכתב פנים חדשות לאהבה מרחוק. בנם בן השנה יאיר זכה במכתבים למנה דומה של רגש, וודאי הצטער אחר כך על שלא למד לקרוא בעריסה.
כל מכתב מתחיל ב"אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני", ממשיך בתיאור אירועי המחנה הדלים והאירועים העשירים יותר שבעולמו הפנימי של הכותב, עובר לעולמה של האשה שנשארה בבית ולצערו של השולח על בדידותה ("מר לי עת מתחיל אני לתאר לעצמי את פרשת ימייך ולילותייך וקשה לי להשלים עם אותה ידיעה מרגיזה וממררת שאין בכוחי שלי לעמוד לימינך... עצום הוא כאב זה וחריף, לא ידעתיו אף פעם וטרם הסכנתי אליו"), וחותם בסיומים מגוונים שכמו נגנבו ממדריך למכתבי אהבה (למשל: "... הרי כה רגישה את... הרגישי אותי!"). הכול בכתיבה שעל סף האמנותיות, בשפה ובכושר ביטוי שבאותם ימים היו גם נחלתם של אנשי המעשה והשטח כיצחק שמיר, בעוד בימינו מי שבורך בהם רואה עצמו כבעל כישרון מיוחד.
עד לבריחתו של שמיר מהמחנה דרך מנהרה היו חייו במחנה שגרתיים לבלי נשוא, ואולי זו הסיבה שהמכתבים מעניינים וקריאים כל כך. אין אירועים, אין עלילות, מעטים הסידורים והתיאומים הטכניים המוכברים על קוראי כרכי מכתבים אחרים. הסיפור הוא סיפור עולמו הפנימי של יצחק שמיר הצעיר, שמוצא בעל כורחו הפוגה מחיי ההתרוצצות של המחתרת ומתבונן פנימה. "באי זה של הינתקות מהחיים התחלתי אוהב מאוד את כל מה שנותק ממני. ונדמה לי לפעמים שאהבה זו העשירתני מאוד", הוא כותב.
גילוי פנימו הפיוטי והרגשני של יצחק שמיר הוא אטרקציה למי שמתבקש לכתוב בעיתון על הספר החדש, שהרי עד כה סברנו, בעקבות התדמית שיצרו מעצבי דעתנו, ששיא הפואטיות של שמיר מתגלם ב"הערבים הם אותם ערבים והים הוא אותו ים". איש המחתרת ששירת שנים ארוכות במוסד לא טרח במיוחד להזים את התווית הזו, ולכן הוא מצליח להפתיע את מי שלא מכיר אותו מקרוב. ואף על פי כן, נטורי קרתא של החשיבה הנכונה יוכלו להמשיך ולהתקלס בראש הממשלה לשעבר בן השמונים ושש, ולהעלות למשל פסקה מפלילה כמו זו: "אינני מכיר ומבחין בגבולות בין האישי והלא-אישי. אם תרצי הכול אישי, שלמות אחת, מסכת אחת ובה רק פרקים שונים: אהבת מולדת אהבת אישה יקרה ואהובה, געגועים לאחים, בני מולדת עזים, וגעגועים לבן מתוק וחמוד, בשר מבשרי".
