מדוע (והאומנם) רודנים נוטים להיות מטורפים

מאת צור ארליך. מופיע היום במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון', עמ' 19-16, בכותרת "שיגעון, גדלות"

מה משותף למועמר קדאפי ולקים ז'ונג איל? כמובן: שהם עברו לאחרונה מן העולם, איש איש בדרכו; שהם היו דיקטטורים עריצים ואכזרים שרָדו בעמיהם ואיימו על שלום העולם; אבל גם עוד דבר, שאי אפשר לברוח ממנו: שניהם היו מטורללים למדי. קדאפי בלבושו המוחצן, בהתפרצויות האלימות, במשמר האמזונות. קים בשיגעון הסרטים, בהחלטות הקפריזיות, בחטיפת הקולנוענים הדרום-קוריאנים, בהכרזתו שהמציא את ההמבורגר, בתואר "בורא היקום" שנשא.

אם לא שמנו לב לכך, אולי זה מפני שהתרגלנו. נראה לנו טבעי שעריצות הולכת יחד טירוף או תימהונות או הפרעת אישיות או כולן ביחד. לא חסרות דוגמאות. שליט גמביה יחיא ג'אמה טוען שמצא תרופה לאיידס. נשיא טורקמניסטן לשעבר סאפּארמוּראט ניאזוב קרא את חודשי השנה על שם עצמו, על שם בני משפחתו ועל שם ספרו ודרש שבמסגדים יינתן לספרו מעמד שווה לזה של הקוראן. הדיקטטור של האיטי בשנות השישים פרנסואה דובלייה, "פפה דוק", הורה להרוג את כל הכלבים השחורים בארצו כשהגיע למסקנה שאויבו הפוליטי קלמנט ברבו שחמק מידיו הפך לכלב שחור. ואדולף היטלר, להבדיל, איבד במו ידיו את כיבוש העולם כשתקף את בת בריתו ברית המועצות, וסבל מפעם לפעם מפרצי השתוללות, שלא לדבר על עצם שנאתו החולנית לגזע היהודי.

ויש עוד ועוד, בכל הקשת שבין המזוויע והמגוחך. סטלין רצח את מקורביו ואת המוני בני עמו. שליט אוגדנה בשנות השבעים אידי אמין אכל את בשרם של מתנגדיו או כיבד בו את תניני המחמד שלו. נשיא גיניאה המשוונית באותה תקופה פרנסיסקו מאסיאס נגואמה אסר להשתמש במילה 'אינטלקטואל' והחביא את כל כספי אוצר המדינה בביתו לאחר שהרג את נגיד הבנק הלאומי. שליט זאיר מובוטו ססה-סקו הורה שחדשות הערב בטלוויזיה יתחילו תמיד במראה דמותו שלו יורדת מהשמיים. שליטה הרצחני של הרפובליקה הדומיניקנית רפאל טְרוּחְיוֹ ציווה שבכל הכנסיות במדינה ייתלה שלט "אלוהים בשמיים, טרוחיו על הארץ", מינה את בנו בן השלוש לקולונל, וארגן קמפיין למתן פרס נובל לספרות לאשתו שלא ידעה קרוא וכתוב.

ואחורה בהיסטוריה – המלך ג'ורג' השלישי סבל ממחלת נפש מייסרת ואפורה למדי, אך זכה שייעשה עליו הסרט 'טירופו של המלך ג'ורג''. איוון הרביעי, "האיום", ארגן בכנסיות עם בריוני מנגנון ה"אופרינצ'יקי" שלו אורגיות של אונס ועינויים, שבמהלכן היה מצב רוחו מתהפך והוא היה מטיח את ראשו במזבח עד זוב דם מרוב חרטה ונושא דרשות מוסר. והורדוס שלנו הרג את אשתו ושימר את גופתה בדבש.

הליכתנו לאחור, אל ההיסטוריה של טרום עידן הדמוקרטיה, מזכירה לנו שכאשר אנחנו מקשרים בין רודנות ושיגעון אנחנו נכנסים לשדה מוקשים מושגי, שלא לומר לתוך בולען מושגים המאיין את עצמו. כי בעידנים שבהם כמעט כל שלטון היה מעצם טבעו שלטון-יחיד נטול איזונים ובלמים חוקתיים, מה שהגדיר שליט מסוים כעריץ ורודני יותר מעמיתיו היה במידה רבה אכזריותו היתרה; כלומר הסדיזם שלו; כלומר טירופו. ואם עריצות היא שיגעון מעצם הגדרתה – אולי זה כך גם בימינו? אולי עצם הדחף להיות שליט יחיד הוא שיגעון בפני עצמו? ואולי שלטון יחיד הוא חוויה כל כך מסחררת וכל כך מפחידה, לשליט כמובן, ששיכרון כוח ושיגעון רדיפה הם תוצאותיו המתבקשות?

אבל גם אם כך הוא הדבר, וסדיזם או פרנויה או מגלומניה הן מילים נרדפות לעריצות, עדיין – העובדה שבמקרים רבים כל כך מתלווים לעריצות גם מחלות נפש, פסיכוזות של ניתוק מהמציאות, או סתם שיגעונות ומוזרויות, אינה מובנת מאליה. כמו שמוכיחה הרשימה החלקית שלעיל, עריצים רבים הם טיפוסים שאלמלא היו שליטים, היו מורים עליהם באצבע, או מסובבים לעומתם את האצבע על הרקה, או מצביעים עליהם כעל סכנה לציבור ופועלים בהתאם. בטח לא מצביעים למענם ברוב, גם אם כפוי, של 99 אחוז. אז איך זה שהם שליטים? זה לא מובן מאליו. פשוט התרגלנו.

*

ואם לא אנחנו, הרומאים במאה הראשונה לספירה בלי ספק התרגלו מאוד. קיסרים שבשיגעון ינהגו היו מנת לַחמם, גם אם לא מנת שעשועיהם. לפחות ארבעה קיסרים בתקופה זו נחשבו משוגעים על כל הראש.

נלך מהאחרון לראשון, כדי להתעכב על הראשון. דומיטיאנוס, הקיסר בשנים 81–96, נהג בזמנו הפנוי לצוד זבובים, לשפד אותם, ולתלוש את כנפיהם. בין לבין הוא היה מוציא להורג בני אדם על ימין ועל שמאל, לעתים קרובות אחרי שהזמין אותם למשתה ששבו ממנו שמחים וטובי לב.

ויטֶליוס היה קיסר במשך שמונה חודשים בשנת 69, והיה חולה בולימיה. הוא בילה את זמנו בבליסת מעדנים ובהקאתם על ידי דגדוג גרונו בנוצה, ושלח את חיילי האימפריה להביא לו מעדנים נדירים מקצווי ארץ.

נירון קיסר משל בשנים 54–68, קנה לו שם במעשי הרצח שלו, ונודע בסיפור המפוקפק-היסטורית על כך שניגן לו על גבעה תוך שהוא צופה בשריפה הגדולה ברומא בשנת 64 ואולי אף הצית אותה בעצמו לשם כך. הוא האמין מעומק לבו שהוא אמן וזמר גדול (מילותיו האחרונות היו "איזה אמן גדול אובד בי") אף שטרח לגייס לעצמו 5,000 מוחאי כפיים כדי להוכיח זאת.

דודו של נירון היה גאיוס קליגולה, הקיסר בשנים 37–41. כיום רווחת הנטייה לומר שהוא סבל מסכיזופרניה, והסברה היא שהיה לכך בסיס גופני: דלקת קרום המוח, ואולי אפילפסיה. אבל גם רקע נפשי הולם היה להתפתחות המחלה. בילדותו נרצחו או הורעבו למוות כל בני משפחתו – אביו גרמניקוס, אמו אגריפינה הזקנה וכל אחיו – בידי הקיסר טיבריוס. גאיוס הנער היה חניך ביתו של אותו טיבריוס, ולמעשה אסירו. קליגולה זכור במיוחד בכך שמינה את סוסו אינקיטטוס לקונסול, אחד משני האישים הבכירים ברפובליקה הרומית; אך מדובר כנראה בפעולת התרסה כלפי הרפובליקה, ולא במעשה של טירוף.

אבל גם מעשי טירוף לא חסרו ברזומה שלו. בסעיף הסדיזם אפשר לציין את ההוצאות-להורג הסדרתיות שערך, שעליהן אמר שהלוואי שלכל העם הרומי היה צוואר אחד. בסעיף המגלומניה יצוינו מינוי עצמו לאל; המקדש שהקים ובו פסל זהב בדמותו ובגודלו שלו, שהולבש מדי יום בלבוש זהה לזה שלבש הוא עצמו באותו יום; ומנהגו לענוד תכשיטים אפילו על נעליו, למשוח את זקנו בזהב ולשתות חומץ שהומסו בו פנינים. בסעיף מגלומניה וסדיזם גם יחד יסופר על המקרה שבו עמד קליגולה ליד פסל יופיטר ושאל את השחקן אפלס מי גדול ממי. כשהלה היסס, קרע הקיסר את בשרו במכות שוט, ושיבח את יללות הייסורים שלו על המוזיקליות שלהן.

הקרחת שלו הייתה נקודה רגישה אצלו, והוא קבע לפיכך עונש מוות למי שמביט עליו מלמעלה כשהוא עובר ברחוב. קליגולה בעל את שלוש אחיותיו, נשא אחת מהן לאישה, והתקשה להתאפק עד הלידה הצפויה של העובר האלוהי שברחמה. לכן פקד באמצע ההריון לנתח אותה ולשלוף את העובר. האחות-הרעיה מתה, והוא הכריז עליה אלָה.

*

זה היה אפוא קליגולה, משל ושנינה לעריץ אכזר ומטורף – ופרופ' דניאל שירוֹ מהמחלקה ללימודים בינלאומיים באוניברסיטת וושינגטון, מחבר הספר 'עריצים מודרניים' (באנגלית), יודע זאת היטב כשהוא בוחר דווקא בקליגולה כדי להמחיש, בפרק המבוא ההיסטורי שלו, את טענתו שרודנים אכזרים הם לאו דווקא מטורפים. הוא טוען שקליגולה, כמוהו כעריצים רצחניים רבים שנהוג להחשיבם למטורפים, לא היה מטורף ואכזר באופן בלתי נשלט, אלא רק נהג באכזריות כלפי אויביו או כשמצא לנכון. האישיות שלו ושל שכמותו הייתה בעייתית, אמנם כן, אישיות נקמנית, חשדנית ואגוצנטרית – אבל בחברות לא מתועשות, אישיות כזו עשויה אפילו להקנות יתרון בתחרות על השלטון.

"במקרים של רודנות אכזרית", הוא ממשיך, "מנחם אותנו לחשוב שהתוקפן הוא משוגע. במקרים מעטים מאוד זה עשוי להיות נכון, אבל בסך הכול, הבלתי שפויים באמת אינם מסוגלים לשרוד בשלטון די זמן כדי להזיק כל כך". לעתים, כותב שירו, למשל בממלכת בוגנדה (גלגולה הקודם של אוגנדה) במאה ה-19, למלך ניתן לעשות מעשים קיצונים בתחומי האלימות והמין, אבל לא מפני שהמלכים היו פסיכוטיים בדרך כלשהי, אלא מפני שהיה להם הכוח לעשות מה שרצו.

אם להמשיך את שירו בצעד מחשבתי נוסף, אולי אפשר לומר זאת גם על המוזרויות הקטנות יותר של עריצים בני זמננו. כל אחד מאיתנו היה רוצה לעשות מעשי שטות – נניח, ללבוש גלימות אפריקניות צבעוניות ולהקים משמר אישי של נשים בתולות ולקרוא לעצמנו "מלך מלכי המלכים של אפריקה", כמו קדאפי, או להכריז על עצמנו מדענים, סופרים והוגים פורצי דרך כמו שעשה סטלין, או לכתוב מכתבי אהבה למלכה אליזבת כמו שנטען לגבי אידי אמין, או לבנות מצודה מקרח באמצע המדבר כמו ניאזוב, או כל ג'וק אחר שיעלה על דעתנו. אבל כולנו מוגבלים בידי החברה, המוסכמות, המציאות. לא כך השליט העריץ, בעל הכוח הבלתי מוגבל המוקף בחנפנים שלא יאמרו לו את דעתם על מעשיו. לכן הוא עושה את מה שבראש הקודח שלו. זה לפעמים כל ההבדל בינינו המרובעים לבינו הקוקו.

פרופ' קנת לוין מסכים חלקית. "התנהגות תימהונית של עריצים היא לעתים תוצאה של הפרעות נפשיות כרוניות, אבל במקרים אחרים היא אכן אינה שונה ביסודה ממוזרויות שיש לאנשים 'נורמלים'", הוא אומר. "ההבדל הוא שאצל רוב האנשים יש גורם שמדכא את ההתנהגויות התימהוניות, או לפחות מגביל אותן: המסר שהם מקבלים מהאנשים הסובבים אותם, שהתנהגות כזו אינה קבילה. לעריץ אין משוב כזה, ולכן הוא חופשי להתנהג בצורה מוזרה ואפילו לטפח את המוזרות שלו ולהעצים אותה".

לוין, יהודי אמריקני, הוא בין היתר מרצה לפסיכיאטריה בבית הספר לרפואה של הארוורד ובעל מרפאה פסיכיאטרית פרטית, ודוקטור להיסטוריה. לצד ספרים על פסיכותרפיה חיבר את הספר 'סינדרום אוסלו', על תסביך הילד המוכה של העם היהודי בגלות שנמשך בישראל, והגיע לשיאו בהסכמי אוסלו. לוין מספר שמחקרים פסיכולוגיים רבים נערכו על דמויות של עריצים, לעתים גם מטעם ממשלות במערב שביקשו לפענח את אישיותם של אויבים כגון היטלר, סטלין, מאו צה-דון וקים ג'ונג איל – אך חסרונם הבולט של כל המחקרים הוא, כמובן, שהספה המיועדת למטופל-הנחקר הייתה ריקה.

וישנה גם הבעיה המושגית. אי-שפיות, או טירוף, או שיגעון, הם מונחים חביבים על הציבור הרחב, אך אינם מדויקים מבחינה פסיכולוגית. "בדרך כלל, המונח אי-שפיות מתייחס למצבים פסיכולוגיים של נתק מהמציאות", אומר לוין. "מסופקני לכמה עריצים ההגדרות הללו תקפות. נכון שבחשיבה של רובם יש היבטים שרובנו היינו מגדירים כניתוק מהמציאות; ובכל זאת, בדרך כלל הם היו מחוברים למציאות, ומסוגלים לנתח את הסביבה שפעלו בה במידה מסוימת של דיוק. אחרת הם לא היו מצליחים לשלוט".

- מהי ההפרעה הנפוצה ביותר אצל רודנים?

"פרנויה. שליתר דיוק אינה הפרעה, אלא תכונה או סימפטום. פרנויה יכולה להיות חלק מפסיכוזה, ובפרט חלק מסכיזופרניה, אבל כאמור הרודנים בדרך כלל אינם פסיכוטיים – ואצלם מדובר לרוב בהפרעת אישיוּת. גם הפרעות אישיות עשויות למסֵך בין אדם לבין המציאות; הן עלולות לגרום לאדם לראות את העולם מזווית צרה מאוד ונוקשה מאוד – כלומר לראות רק חלק מתמונת המציאות. וכמובן, התוצאה היא עיוות. אבל פרנויה יכולה גם להיות נכס לעריצים. אם אדם שואף להיות בעל שליטה מוחלטת על עם, עדיף לא ליטול סיכונים, ולו במחיר של חשדנות יתר".

עוד שתי תכונות נפוצות של רודנים המבטאות הפרעת אישיות, מוסיף לוין, הן נרקיסיזם ותפיסת עולם סכיזואידית – "כלומר הנטייה להתייחס לבני אדם אחרים כאל חפצים. הנרקיסיזם, ההתאהבות העצמית, דוחף את השליט להיות רודן, וגם מספק לו הצדקה לכך. הרי הוא כל כך מוצלח, ודאי שמגיע לו לשלוט. בגרסה מעודנת יותר שלו, הנרקיסיזם הוא אחד הדברים שדוחפים פוליטיקאים בחברה דמוקרטית". לדבריו, נרקיסיזם מופיע לעתים כפיצוי שאדם מעניק לעצמו על ילדות שהוא תופס, בצדק או לא, כעשוקה. "זה עלה במחקרים על היטלר, סטלין, מאו, קדאפי ועריצים נוספים. אדם שגדל בנסיבות חיים קשות, מטפח את האמונה שהוא אדם מיוחד, וכך מסלק את רגש הנחיתות שגרמו לו הדחייה או ההתעללות שסבל".

- ומה מקומו של הסדיזם בתמונה?

"גם זו כמובן תכונה שכיחה בקרב עריצים. במידה מסוימת, היא חלק מהאישיות הסכיזואידית שהזכרנו. אם אני תופס אנשים אחרים כעצמים ולא כבני אדם, לא צריך לקרות הרבה כדי שארגיש נוח להתעלל בהם באכזריות. הסבר אחר לסדיזם הוא שהמתעלל מזהה את קורבנותיו עם אותן דמויות מילדותו שהוא חש כלפיהן תאוות נקם".

*

הסברים מסוג זה הם בראש ובראשונה נחלתם של הפסיכואנליטיקאים. ד"ר אבנר פלק, פסיכותרפיסט ירושלמי ופסיכו-היסטוריון, מזכיר כי "כבר ב-1930  הראה מדען המדינה האמריקני הרולד לסוול  שאנשים שנמשכים לפוליטיקה, למה שבמרכזו עומדת עוצמה ושררה, זקוקים לעוצמה ולשליטה בגלל חוסר אונים שחוו בקטנותם. זה יכול להיות חוסר אונים בגלל דחייה, בגלל תחושה שלא רוצים אותך, או בגלל השפלות, מכות, התעללות מינית – אבל העיקר כאן הוא הרגשת חוסר האונים. זו הרגשה בלתי נסבלת, והאדם מנסה בכל דרך למצוא לה מזור. המזור שמבוגרים רבים מוצאים הוא הפוליטיקה. השררה היא היפוכו של חוסר האונים. אתה יכול לומר לאחרים מה לעשות, ואילו הם לא יכולים לומר לך".

- והעריצות היא השררה המוחלטת.

"כן. סטלין והיטלר ועוד הרבה אחרים סבלו בילדותם ממכות קשות, מסצנות אלימוֹת במשפחה, מדברים נוראים, והרגישו חסרי-אונים, והרודנות היא באמת הקצנה של הרצון בשליטה. ואיתה גם חוסר האמפתיה כלפי אנשים אחרים. הם גרמו למוות של אנשים בקנה מידה עצום, והכחישו לעצמם את המציאות הזו. שלושת התהליכים הנפשיים הלא-מודעים הבסיסיים המעורבים פה הם פיצול, הכחשה והשלכה. כולם באים משלב התפתחות מוקדם מאוד בחיים, השנה-שנתיים הראשונות, ואצל רוב האנשים הם נחלשים עם השנים. אצל אנשים מסוימים הם נשארים".

הפיצול, מסביר פלק, "הוא חלוקה של העולם לטובים ורעים, בלי שום דבר באמצע. אמו של התינוק לא יכולה להיות איתו כל הזמן, והדרך שלו להתמודד עם זה היא לפצל אותה לשתיים: אימא רעה ואימא טובה. ההכחשה היא מנגנון הגנה נפשי פרימיטיבי ועמוק יותר מההדחקה: היא יכולה לחול גם על המציאות שלנגד עיניך. היטלר ידע שִכְלית שמיליונים נהרגים בשמו, אבל לא היה מודע לזה רגשית; הוא לא הרגיש דבר. לא הייתה לו שום אפשרות לחוש את הרגשות של האנשים שהורסים להם את החיים, הורגים אותם, הופכים אותם ליתומים, מתעללים בהם. הוא יכול היה באותו זמן לשחק עם ילדים ולנשק אותם ולשחק עם הכלב שלו. זה ניתוק מהמציאות".

- ולא היית קורא לזה פסיכוזה?

"זו הפרעת אישיות גבולית. אצל היטלר הגיעו למסקנה הזאת לפחות עשרה פסיכולוגים, פסיכיאטרים והיסטוריונים שונים שחקרו את ההתנהגות שלו וכתבו עליה. ההפרעה הזו מתאפיינת בעיקר בחוסר יציבות רגשית, אבל גם בחוסר אמפתיה ולפעמים באיבוד הקשר למציאות. יש לה עוד הרבה היבטים קשים מבחינה נפשית. אבל זו עדיין לא פסיכוזה. לא סכיזופרניה, ולא פסיכוזה אחרת שמאשפזים בגללה. היו להיטלר מפעם לפעם התקפים של חוסר שליטה. הוא היה משתולל וצורח, ולפחות על פי הסיפורים גם אוכל את השטיח. אבל זה היה במסגרת הפרעת האישיות הגבולית שלו. גם על סדאם חוסיין היו ויכוחים; הוא לא היה משוגע, אבל סבל מהפרעת אישיות נרקיסיסטית קשה. אדם פסיכוטי או סכיזופרני, קשה להניח שהיה בכלל מגיע לעמדה כזו ושהיה מתפקד.

"בהיסטוריה היותר רחוקה, באמת היו מלכים וקיסרים שהיו פסיכוטיים ולא הורידו אותם מכס המלכות, כי בזמנם המלך או הקיסר היו כמו אלוהים. למשל הקיסר קליגולה, איוון האיום או המלך לודוויג מבוואריה במאה ה-19, שהיו להם התקפים פסיכוטיים. להבדיל מהיטלר, כאן מדובר בהתקפים פסיכוטיים ממש, שבהם הם היו מאבדים כל קשר עם המציאות, והיו להם מחשבות שווא, הלוצינציות, סימפטומים של פסיכוזה. אבל בכל פעם הם היו חוזרים לאיתנם ושבים לענייני המדינה".

*

אבל האם הפרעת האישיות היא רק סיבה לפנייתו של אדם לצבור עוצמה, עד כדי רודנות – או שמא ההפרעה יכולה גם להיות תוצאה של היותך רודן? הרי לא פשוט להיות שליט יחיד של מדינה. עיני הכול נשואות אליך, גורל האומה מוטל על שכמך – לחץ כבד שעלול להוליד הפרעות חרדה. מתחרים עוינים לוטשים עיניים אל כיסאך ואולי אפילו לוטשים לשם כך את חרבם – התפתחות של פרנויה נראית תוצאה מתבקשת. אתה משכנע את כל העם שאתה גדול הדור ושנולדת לכתר, ואיש אינו מעז לומר אחרת – מה הפלא שגם אתה מתחיל להאמין בכך, ומפתח מגלומניה או לפחות איזה נרקיסיזם קטן?

קנת לוין מסכים. "עמדת כוח שבה כל מי שסביבך חייב לספק כל גחמה שלך, מתוך חשש לחייו, יכולה להיות כר לצמיחת ההפרעות מהסוגים שהזכרנו. למשל, פרנויה: כשעריץ יודע שאף אחד אינו מעז לדבר אליו בכנות, הוא חושד שכולם חושבים עליו דברים איומים; וכמובן, נוסף על כך, הרודן חי בפחד שאנשים ירצו לנקום בו על מה שעשה להם".

ועוד היפוך מבלבל אפשרי: תפיסת המציאות המעוותת של העריץ, ואפילו הזיות השווא שלו, עשויות לדברי לוין לגרום לשינוי ממשי במציאות, שהרי לעריץ יש כוח מוחלט כלפי בני עמו. הם נאלצים, כדי לרַצות אותו, לשנות את המציאות כך שתתאים להזיה שלו. והנה לנו הזיה המגשימה את עצמה. "זה יכול לקרות לא רק לבני עמו", הוא מוסיף, "אלא גם מנהיגים של מדינות שכנות. מרוב פחד מההתפרצויות של העריץ, הם מתאימים את עצמם לדרישות שלו, והופכים את ההתנהגות המטורפת שלו להגיונית.

"כך היה למשל כשהיטלר שלח את צבאו ב-1936 לכבוש את חבל הריין, אזור מפורז בגבול גרמניה-צרפת, בניגוד להסכמים הבינלאומיים. הוא עשה זאת מתוך הנחה שלא ייתקל בהתנגדות, ורבים מבני זמנו, כולל כמה מראשי הצבא שלו, היו בטוחים שזאת הזיה הרת אסון. לכולם היה ברור שלצרפת יש יתרון צבאי שם, ואם היא תפעל גרמניה תובס. אבל בריטניה וצרפת חבקו ידיים, היטלר אכן לא נתקל בהתנגדות, והחשיבה ההזויה שלו הפכה למציאות".

*

אבנר פלק הוא גם פסיכו-ביוגרף. הביוגרפיות שפרסם על משה דיין ועל דוד בן-גוריון (בעברית) ועל תיאודור הרצל, על נפוליאון ועל ברק אובמה (באנגלית) מנסות לפענח את אישיותם ואת מניעיהם על דרך הפסיכואנליזה, ומתמקדות משום כך בילדותם וברקע המשפחתי שלהם. ברוח דומה כתובים ספרי המחקר שלו על האנטישמיות, על הסכסוך הערבי-ישראלי, על ההיסטוריה היהודית ועל הטרור האסלאמי.

"יש מאות ספרים על מנהיגות פוליטית ועל עריצים", הוא אומר, "אבל ההיסטוריונים ואנשי מדע המדינה שכתבו אותם לא מבינים לדעתי את העומק של ההפרעות הנפשיות של האנשים האלה, ומנסים למצוא הסברים חברתיים, סוציולוגיים, כל מיני הסברים רציונליסטיים, ולא את ההסברים היותר עמוקים. לדעתי כדי להבין את העריצים והרודנים צריך להיות פסיכולוג או פסיכיאטר מקצועי".

- הביוגרפיות שכתבת עוסקות במנהיגים דמוקרטים. גם לגביהם זה נכון?

"היסטוריון רגיל משתמש בפסיכולוגיה של השכל הישר, כלומר מניח ששליטים ואומות עושים מה שטוב להם. ואני יודע כפסיכולוג שזה לא נכון. מנהיגים ועמים מתנהגים לעתים בצורה הרסנית, גם כלפי עצמם. כמו שיכול להיווכח כל מי שיקרא את 'מצעד האיוולת' של ברברה טוכמן. היא פורסת ומנתחת שם כעשרים מקרים כאלה. הגישה  הפסיכואנליטית מבינה שיש לא-מודע ושיש דברים שאנשים ועמים עושים נגד האינטרסים שלהם. גם הרודנים הללו, בסופו של דבר מעשיהם הזיקו גם להם עצמם. לא אהבו אותם בחייהם, ולא אוהבים אותם במותם, והם הביאו הרס וחורבן גם לעמם שלהם".

- ואילו היו מעמידים אותם למשפט, הם היו מצליחים לחמוק ממנו על תקן 'לא כשיר לעמוד לדין'?

"עורכי הדין שלהם ודאי היו מנסים לומר שהם לא שפויים ולכן על פי החוק יש לאשפז אותם ולא לכלוא אותם. זה קורה לפעמים, לאו דווקא עם שליטים, אבל עם רוצחים: מאשפזים אותם ואחרי כמה זמן משחררים כי הם כבר לא פסיכוטיים. וכך גם קורה בבתי דין בהאג, וכך היה בנירנברג, ואין לזה סוף. לדעתי השאלה המשפטית של 'בלתי כשיר' בלתי ניתנת לפתרון, כי ההגדרות המשפטיות שונות מההגדרות הפסיכולוגיות. כתבתי  כבר לפני ארבעים שנה על כך שיש לשנות את השיטה, אבל היא לא תשתנה, כי מי שמנהל את המערכת המשפטית הם עורכי דין, לא פסיכולוגים.

"כשהייתי פסיכולוג צעיר הייתי בודק נאשמים ברצח ומעיד עליהם בבתי משפט. אחרי זמן קצר הפסקתי לעסוק בזה כי ראיתי שאין לי שפה משותפת עם המשפטנים. העולם המשפטי רוצה הגדרות חדות, ובעולם הפסיכולוגי זה לא כך. יש רצף, יש תחומים אפורים, ויש השתנוּת של אנשים על ציר הזמן. מנסים כיום להפגיש בין משפטנים ופסיכיאטרים שימצאו שפה משותפת, אבל אני לא רואה שזה מצליח. כי אנשים שהולכים ללמוד משפטים נוטים לדעתי מלכתחילה לפיצול, לחשיבה של שחור או לבן.. וכבר אמרנו משהו על צורת החשיבה הזו".