הקולוניזציה שלי לקיפלינג: 'חוקר הארצות' בגיליון דחק החדש

על כנפי השקר: עם נדב שרגאי על עלילת "אל-אקצא בסכנה"

כשהוויתור היהודי על הר הבית נעשה מובן מאליו, גם העלילה המוסלמית שההר בסכנה נעשתה מובנת מאליה. נדב שרגאי חושב שיש מה לעשות

מאת צור ארליך. מופיע היום במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון', עמ' 22-18.

במקום לחלק ילדים למגירות, הרולד גרינספון מחלק להם ספרים: על ספריית פיג'מה

מאת צור ארליך

הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בי"ט באייר תשע"ב, 11.5.2012, עמ' 20-16, בכותרת "בסימן קריאה"

מתוך 'סבא, נכד וחמור'. איור: אבי כץ

במקום לחלק ילדים למגירות, הרולד גרינספון מחלק להם ספרים. ולכן, בין אם אתם דתיים או מסורתיים, חילונים או אתיאיסטים, אם יש לכם ילד בגן ייתכן מאוד שהוא חוזר אחת לחודש עם תיק אל-בד כחול ובו ספר מספריית פיג'מה, מתנה שלא על מנת להחזיר: סיפור איכותי, איורים חדשים שקורצים גם להורים, הצעות לפעילות בגן ולפעילות בחיק המשפחה, ונצנוץ קטן או אפילו גדול מאוצר החוכמה היהודית. פעם זה 'יוסי ילד שלי מוצלח' של ע' הלל (הוא הלל עומר) ופעם סיפור על הלל הזקן בעיבוד דבורה עומר, ותמיד זה בדיוק בַּמקום. 60 אלף ילדי גן חובה בישראל עוברים יחד מדי חודש חוויה אמנותית-ספרותית-ישראלית-יהודית משותפת, כל גן על פי דרכו וכולם עם סיפור אחד; ובמקביל להם, עם ספרים אחרים, עוד 60 אלף ילדי גן טרום-חובה. מותר להתמוגג. מותר אפילו לעיתונאים.

האמת בַפָּנים: כן, חנה גולדברג עשתה את זה שוב

מאיר קייזר, מאת חנה גולדברג, מתוך התערוכה 'הסתר פנים'

הפרצופים בתערוכה החדשה של חנה גולדברג הם פרצופי האנשים שברו את חומת השתיקה סיבב ההיסטוריה המשפחתית שלה מימי השואה. בתערוכה הזאת, לשם שינוי, היא צריכה לחשוש לא מתגובות העולם הדתי, אלא מהתקפי לב שייגרמו לקרובים לה ביותר 

מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בי"ב באייר תשע"ב, 4.5.2012, עמ' 21-18. 

לגלריה הווירטואלית של חנה גולדברג לחצו כאן



"שמואל דוֹדי כתב לי דואל: 'עדיף שתסרגי כובעים לחיילים'. שמואל בעלי אמר לי: 'יש כאלה שנכנסים בדלת, יש כאלה שנכנסים בחלון, ויש אַת שתמיד מוצאת קיר חדש להיכנס בו'. מתן בני הגדול, כשבאמצע כל הבלגן היה לי יום הולדת, אמר לי: 'את מזדקנת בלי להתבגר'. מנהלת בית האמנים רותי אמרה לי: 'אני לא יודעת מה אעשה אחרי התערוכה הזאת. פתאום שוב יהיה שקט ויפסיקו להיכנס פה למשרד מבקרים ולבכות'. אנשים אומרים לי כל הזמן: 'איזה אומץ יש לך'. אבל זה לא אומץ. אולי זו פשוט טיפשות; את נכנסת עם הראש בקיר ומתפלאת שיש לך אָוּוָה".

התחלתי מאפס

על הפיתוי לעשות מזה מיתוס פרטי גוברת רק הידיעה שהרעיון הזה אווילי. אבל בכל זאת, באופן מקרי וחסר משמעות, נולדתי ברגע חשוך במיוחד בתולדות מדינת ישראל. לא בדיוק הרגע שאדם נורמלי, ציוני נלהב כמוני לא כל שכן, יערוג עליו במוספי עצמאות. וכשאני אומר רגע כוונתי לרגע. השעה הייתה חצות הלילה, 00:00, חצות על הדקה, כל כך חצות שלא היה ברור מה התאריך הלועזי. לכן יצאתי כל כך לא החלטי, או כל כך חשוך, עוד לא החלטתי. מה שברור, התחלתי מאפס.