יום ראשון, 13 במאי 2012

במקום לחלק ילדים למגירות, הרולד גרינספון מחלק להם ספרים: על ספריית פיג'מה


מאת צור ארליך
הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בי"ט באייר תשע"ב, 11.5.2012, עמ' 20-16, בכותרת "בסימן קריאה"
מתוך 'סבא, נכד וחמור'. איור: אבי כץ

במקום לחלק ילדים למגירות, הרולד גרינספון מחלק להם ספרים. ולכן, בין אם אתם דתיים או מסורתיים, חילונים או אתיאיסטים, אם יש לכם ילד בגן ייתכן מאוד שהוא חוזר אחת לחודש עם תיק אל-בד כחול ובו ספר מספריית פיג'מה, מתנה שלא על מנת להחזיר: סיפור איכותי, איורים חדשים שקורצים גם להורים, הצעות לפעילות בגן ולפעילות בחיק המשפחה, ונצנוץ קטן או אפילו גדול מאוצר החוכמה היהודית. פעם זה 'יוסי ילד שלי מוצלח' של ע' הלל (הוא הלל עומר) ופעם סיפור על הלל הזקן בעיבוד דבורה עומר, ותמיד זה בדיוק בַּמקום. 60 אלף ילדי גן חובה בישראל עוברים יחד מדי חודש חוויה אמנותית-ספרותית-ישראלית-יהודית משותפת, כל גן על פי דרכו וכולם עם סיפור אחד; ובמקביל להם, עם ספרים אחרים, עוד 60 אלף ילדי גן טרום-חובה. מותר להתמוגג. מותר אפילו לעיתונאים.
"אימצנו את התוכנית הזו כי יש לנו כאן רווח מכל הכיוונים", מסבירה מנהלת האגף לחינוך קדם-יסודי במשרד החינוך סימה חדד–מה-יפית: המורשת והערכים שבאים שם לידי ביטוי, והמכנה המשותף התרבותי שמתהווה כך לילדי הממלכתי והממלכתי-דתי; הפעילות המשותפת גננות-ילדים, גננות-הורים, הורים-ילדים; ופיתוח השפה, החשיבה, אוצר המילים ובעיקר אהבת הקריאה. ההשקעה בקריאה, שפה וחשיבה היא בעינינו ההשקעה הטובה ביותר בגיל הרך".
זו השנה השנייה שספריית פיג'מה פועלת בישראל בקנה מידה ארצי; בשנה שקודם לכן היא פעלה כניסיון אזורי. משתתפים בה כל הגנים הממלכתיים והממלכתיים-דתיים במועצות המקומיות והאזוריות הנמצאות, בממוצע, בחמשת העשירונים הסוציו-אקונומיים התחתונים (וכן בחלק מאלו הממוקמות בעשירון השישי). זה התחיל באמריקה, כתוכנית של קרן גרינספון לחלוקת ספרי ילדים יהודיים באנגלית  לחיזוק התודעה היהודית בקהילת הענק המתבוללת. בארץ נרתם משרד החינוך: הוא מאפשר את הכנסת המיזם לגנים, מכשיר את הגננות ומממן כמעט מחצית מתקציבו. שורה של קרנות משתתפת במימון היתר, אך קרן גרינספון, היוזמת, היא העיקרית.
מה שמתבסס בישראל כמיזם של העשרה תרבותית, התחיל בארצות הברית כתוכנית הצלה. "המצב הדמוגרפי של יהודי צפון אמריקה מדאיג אותי מאוד", אומר הרולד גרינספון בן ה-83, האיש שמאחורי הפיג'מה. "שיעור נישואי התערובת עומד על 50 אחוז, ובמשפחות המעורבות רק 30 אחוז מהילדים גדלים כיהודים. זה מפחיד. הדרך שלי לשנות זאת היא להכניס את היהדות לבתים בדרך מושכת ואוהבת".
ההשראה הראשונה שלו לכך הגיעה מהזמרת האמריקנית דולי פרטון. גרינספון שמע ברדיו שהיא הקימה תוכנית לחלוקת ספרים למשפחות עניות, 'ספריית הדמיון' שמה. גרינספון עצמו דיסלקטי, וייתכן שהרעיון לתת לילדים ספרים היה נשמע לו כמו שנשמע לגננת מצויה הרעיון לחלק לילדים רפרפת חצילים, אלמלא חוויה מקרית שאירעה לו מעט קודם לכן: אב שישב לידו במטוס הרגיע את בנו הבוכה בעזרת ספר. גרינספון, שכבר היה אז אדם אמיד שחיפש אפיקים לפילנתרופיה, התקשר ל'ספריית הדמיון' והודיע שיממן את המיזם באזור מגוריו במסצ'וסטס.
באותו שנה התארח בליל הסדר אצל בנו, והופתע לראות שכלתו מחלקת לאורחים ספרי ילדים מאוירים  על נושאים יהודיים. הוא לא ידע שיש דבר כזה, ספרי ילדים יהודיים איכותיים, קל וחומר לא שנכדיו מתים עליהם ומצטטים מתוכם ממש כמו שהם שולפים רפליקות מקלאסיקות הילדים האמריקניות. קחי את זה, אמר לכלתו בהושיטו לה חמישה שטרות של מאה דולר, וקני לי ארגז עם הספרים שאת אוהבת. הספרים שקיבל עוררו בו התלהבות ילדותית, מהסוג שניכר בתזזיתיות שלו גם עתה. הוא החליט שזו תהיה הגרסה שלו לספריית הדמיון. "מתחילים כאן, בקהילות במערב מסצ'וסטס", אמר לאחר סבב קצר של התייעצויות ובדיקות.
כך קמה ב-2005 ספריית פי-ג'יי, כלומר פיג'מה, האמריקנית. מדי חודש מודפסת מהדורה של מבחר ספרי ילדים בנושאים יהודיים – חגים, היסטוריה, ערכים, מצוות ומנהגים במינון ידידותי – ספר לכל שכבת גיל, מינקות עד כיתה ג', והספרים נשלחים לכל משפחה יהודית שנרשמה. להרשמה היו מאפיינים של מגפה. גרינספון מצא את עצמו בתוך זמן קצר מרחיב את פעילותו ממערב מסצ'וסטס למערב כדור הארץ; היום פועלת התוכנית ב-160 קהילות ברחבי ארצות הברית וקנדה. כ-100 אלף ילדים מקבלים ספר מדי חודש. וכמובן, לפעמים הילדים הם רק תירוץ. המכתבים המרגשים אותו ביותר מתקבלים מהורים המספרים שעשו "בחירות יהודיות" בעקבות הקריאה בספרים: השתתפו לראשונה בסדר פסח, ערכו בביתם סעודת ליל שבת, הגיעו לפעילות קהילתית.
"מה שדחף אותו", מסבירה מנהלת קרן גרינספון בישראל וספריית פיג'מה, גלינה פְרוֹמֶן, "הוא מחקרים שהראו שחלון הזמן שמשפחה יהודית מחליטה בו אם להיות חלק מהקהילה היהודית במקום מגוריה, הוא חמש השנים הראשונות לחייו של ילדה הבכור. המשפחה צריכה אז להחליט – חינוך יהודי כן או לא, בית כנסת כן או לא. הספרים מגיעים בין היתר לאנשים שאין להם שום חיבור אחר לקהילה היהודית. מציעים להם לקבל ספרים, והם אומרים, בעצם למה לא. להורים שאינם יודעים שום דבר על יהדות יש כך הזדמנות – ותירוץ – לקרוא לראשונה בעצמם על הדברים הכי בסיסיים ביהדות, להדביק את מה שהחמיצו בילדותם. ללמד את הילד ובעצם ללמוד בעצמם".
גם בישראל, היא מסבירה, הבחירה בגיל הגן דווקא נוגעת לקשר ילד-הורה: הורים לילדים בבית הספר, שיודעים לקרוא, נוטים שלא לקרוא לילדים, "וחבל, כי הקריאה והשיחה המשותפות מוסיפות הרבה גם כשילד יודע לקרוא. אבל זו המציאות בדרך כלל".
וריאציה מיוחדת של המיזם, דומה יותר לזו הישראלית, הוקמה למען משפחות ישראליות באמריקה. כאן הספרים בעברית. המטרה היא שבמשפחות אלו – שרובן משפחות כלאיים, של הורה אחד ישראלי והורה אחד יהודי-אמריקני – יגדלו הילדים עם זיקה חיה לישראל, ועם שפה משותפת עם קרובי המשפחה בארץ. לקרן גרינספון חברו כאן קרן משפחת מילשטיין והמועצה הישראלית למנהיגות. כעת מתחילה הקרן להפעיל תוכניות דומות גם בקהילות באירופה, ובפרט ברוסיה.
מתוך 'יוסי, ילד שלי מוצלח'. איור בפיסות נייר צבעוני: ליאת בנימיני

הרולד גרינספון נולד בארצות הברית בשנת המשבר הכלכלי הגדול, 1929, והוא מעיד שהעוני שגדל בו, כמו גם הערות אנטישמיות ששמע בילדותו, ולאחר מכן ההתוודעות לשואה עם בואם של הפליטים מאירופה, הותירו חותם על זהותו. באופן לא יוצא דופן, דרכו להיות נדבן עברה בעולם הנדל"ן. סיפור אמריקני: הוא נשר מהקולג' היחיד שקיבל אותו והחל למכור גלידה. התגייס לצי, השתחרר, התמקם בספרינגפילד שבמסצ'וסטס והחל לעבוד כסוכן מוצרי נייר שם, עד שלקח משכנתה וקנה בית עם שתי יחידות דיור, להשכרה. "מהרווח קניתי בית עם שלוש דירות, ואחר כך עם ארבע דירות, והתחלתי כך לצבור הון". כשהיו בבעלותו 33 אלף דירות בכל רחבי ארצות הברית הרגיש שהשוק התנפח מעבר לממדיו, ויצא ממנו בעוד מועד. "תמיד ידעתי שאת העושר שצברתי אחלק למטרות יהודיות", הוא אומר.
לתרום החל עוד שנים רבות קודם לכן, תחילה בתחום החינוך בעירו. בסוף שנות השמונים לקה בסרטן בלשון. כשהבריא – אם כי בעקבות המחלה דיבורו עוד קשה לפענוח למי שאינו דובר אנגלית מבית – הקים קרן מענקים לכבוד רופאיו. לבסוף הקים את קרן גרינספון, המממנת, לבד מספריית פיג'מה ומקבילותיה, מיזמים נוספים בתחום החינוך היהודי, בין היתר תוכנית ללימוד עברית. הוא אף יזם כינוס שנתי של נדבנים יהודים, שבוע של טיולים ודיונים שבמהלכו מחליפים השועים רעיונות לתרומות למטרות יהודיות. בכך הוא חותר נגד הזרם העכשווי בפילנתרופיה היהודית בארצות הברית, הנותן לערך 'תיקון עולם' לדחוק לפינה קטֵנה והולכת את צרכיה הפנימיים הקיומיים של הקהילה היהודית, את הקלקולים שאף אחד בעולם לא יתקן בשבילה.
הוא יהודי על-זרמי: הוא חבר בו-זמנית בבתי כנסת מזרמים דתיים שונים. "אני מכבד את כל צורות היהדות שבעיר מגוריי – אורתודוקסים, רפורמים, קונסרבטיבים ורקונסטרוקטיבים – ורוצה לתמוך בכולם", הוא מסביר, וגלינה פרומן מפרטת במקומו: "אולי מפני שהוא שייך לדור שישב באמריקה בימי השואה, הוא מרגיש חובה לנסות לדאוג להמשך של היהדות. הוא אוהב את העם היהודי, ולא אכפת לו איפה אתה יושב בקשת הדתית". סגניתה של פרומן בניהול ספריית פיג'מה בישראל, נטע שפירא, מוסיפה שכאן נעוצה גם התעקשותו להתאים את התוכנית בארץ לדתיים וחילונים כאחד. "הוא מעֵבר לכל החלוקות. המטרה שלו היא שעם ישראל יתפתח; לא שיתפתח בכיוון מסוים דווקא".
בארץ הדגשים בתוכנית אכן אחרים. כאן אין צורך לספר לילדים על חג החנוכה או הפסח, וגם לא להכיר להם את התנ"ך. מערכת החינוך כבר עושה זאת, במידה זו או אחרת. פה גם אין צורך להציל את ההמשכיות היהודית. מטרת העל החברתית כאן היא גישור על השסעים החברתיים והנחלת רקע תרבותי יהודי וישראלי משותף, בסיסי.
רבים מהספרים כלל אינם קשורים ליהדות או לציונות, ורק בפעילויות המוצעות בסופם יש אזכור מהעולם הזה; כזה הוא למשל 'חיוך של נסיך', ספרה של הציירת והמספרת קתרין ריינר בתרגום יהודה אטלס על נמר שמחפש חיוך. בפרק ההמלצות שבסוף מצוטט הפסוק 'ומתוק האור וטוב לעיניים' ומסופר קצת על שמחת חג הסוכות.
"לא היינו בטוחים שהמיזם האמריקני שלנו יתקבל יפה בישראל", אומר גרינספון. "הזהירו אותנו שישראלים לא-דתיים יהיו לגמרי נגד, ושאין ספרים טובים המציגים נושאים יהודיים. אבל חשבתי שכדאי להסתכן, כי השסע הדתי-חילוני בישראל נראה לי דבר שחייבים לנסות לשנות. אז התחלנו בקטן, וראינו שאין התנגדות משום צד. המפתח הוא ספרים איכותיים עם סיפור טוב, שעוזרים להורים לפתח שיחה עם ילדיהם. אני יודע ששיעור ניכר מההורים הישראלים אינם מדברים עברית כשפת אם; לכן, כשספרים בעברית נכנסים הביתה והופכים נושא לשיחה משפחתית, זה עוזר להשתלבות המשפחה בתרבות הישראלית".
בהתארגנות בארץ הועיל להם הניסיון שרכשו באמריקה, אך לדברי גרינספון הלמידה הייתה גם בכיוון ההפוך. "באמריקה הספרים מחולקים ישירות הביתה, ובישראל דרך הגנים. אחרי שביקרתי בארץ וראיתי איזו השפעה יש לפעילות בגנים על הילדים ועל המשפחות, יזמנו תוכנית חדשה בארצות הברית, של לימוד הספרים בבתי ספר יהודיים – 'פיג'מה הולכת לבית הספר'".
"זו בעיניי שעַת רצון", מעידה נטע שפירא על עיסתה. "אם פעם כולם ראו קישקשתא ומבט, וזה חלף לבלי שוב, אז הנה שוב הזדמנות למשהו שיהיה משותף לילדים. כשאני רואה בקיבוץ רוחמה תיבת 'השבת אבֵדה', בעקבות הסיפור 'תרנגולת אחת קטנה', זה מרגש. אנחנו כנראה באמת יוצרים עולם ערכים ומושגים משותף. הגיל הרך הוא זמן טוב להתחיל בו; וכשעושים את זה בצורה לא מאיימת ולא מתנשאת, אנשים מעוניינים ולא מפחדים".
- אפשר היה לצפות שתקום מהומה תקשורתית, וידברו על ניסיון מתוחכם של גדעון סער להחזיר ילדים בתשובה. הרי יש פה פחד נורא מכל דבר שמתקשר עם מורשת.
"כן, הייתי בטוחה שכך יקרה. וזה לא קרה. אולי בגלל הבחירה הזהירה של הספרים. אומרים לנו, 'למה אין ספרים על חגים, על מצוות', אבל אולי זו הסיבה שאין תרעומת. לקחנו את הספר של מאיר שלו 'הטרקטור בארגז החול' – ודיברנו, בפעילויות המוצעות בסוף הספר, על 'והדרתָ פני זקן' ועל 'יגיע כפיך כי תאכל'. אז יש ויתורים, בהחלט; אנחנו עוסקים בערכים חברתיים יהודיים, ואילו במצוות ובפולקלור לא כל כך. כשחילקנו את 'סבלנותו של הלל הזקן', הייתי מוכנה עם השכפ"ץ: פעם ראשונה שנתנו סיפור חז"ל כמו שהוא. ושוב, לא קרה כלום. אולי העובדה שהמחברת היא דבורה עומר עזרה לזה להתקבל.
"פעם נוספת שחששתי הייתה כשתרגמנו את 'המאפייה של סבא', שכתוב בו שצריך להגיד תודה בין היתר גם לאלוהים. חששתי גם מהחילונים, כי כתוב אלוהים ושצריך להודות לו, וגם מהדתיים כי כתוב אלוהים ולא ה' או הקב"ה. ובמפתיע לא קיבלנו אף תגובה, לא מכאן ולא מכאן".
על אותו אזכור של אלוהים מציינת גלינה פרומן שהוא היחיד עד כה בכל ספרי הספרייה, ומוסיפה שבפרק הפעילויות שבסוף הספר הוצע להורה לספר לילד במה הוא עצמו מאמין ולשאול את הילד במה מאמין הוא. "אלוהים הוא נושא שמעסיק ילדים בני ארבע-חמש, ונכון לדבר איתם על זה. מכל נקודה שההורה יהיה בה בקֶשת התיאולוגית. מה שחשוב הוא השיחה שלך עם הילד".
לדבריה, "המחשבה שישראלים חילונים מפחדים מתכנים יהודיים מסורתיים התגלתה פה כמיתוס. אם אני מסתכלת על התלונות שקיבלנו על הספרים – כמאה בשנה, מתוך 120 אלף – אני רואה שזה בא בעיקר מהמגזר הדתי. מפריע להם בעיקר הנושא של דרך האיור של דמויות חשובות ביהדות. מאז תחילת התוכנית קיבלתי מכתב אחד בלבד שמבטא התנגדות חילונית. מכתב אחד בשלוש שנים. כלומר כשהספרים טובים, השיחה פתוחה ואין כפייתיות, אין במגזר החילוני אנטי כלפי ידע. מבינים שיש ערך וחוכמה במורשת היהודית".

תוספת מאוחרת: ראו דוגמה לגורמים שדווקא כן חוטפים פריחה מכל גילוי של יהדות או ציונונות בספרי פיג'מה. עיתון הארץ, אלא מי.

"ככל שהספר יותר יהודי ויותר נוטה לדתיות כך יש יותר ביקורת מהצד הדתי-תורני", מפתיעה נטע שפירא. "כי רוצים שהוא ידייק ויהיה לפי רוח כזו ולא אחרת. לדעתי, ההקפדה על קוצו של יו"ד, שדמות של רב חייבים לצייר כך ולא אחרת ושחייבים לקרוא לו תמיד 'הרב' ושהוא צריך כיפה מסוג כזה ולא אחר, מחזירה אותנו לספרי 'כה עשו חכמינו'; ו'כה עשו חכמינו' לא יתקבל ב-120 אלף בתים מישראל מכל הגוונים. זה פשוט לא עובד כך. מי שרוצה לדקדק, למעשה משאיר אותנו בלי הספרים היהודיים". תגובות חרדיות, אגב, אינן מגיעות מפני שרשתות החינוך העצמאי החרדיות לא רצו להשתתף בתוכנית.
על הספר היחיד עד כה, לדברי שפירא, שזכה למספר משמעותי של תלונות היה דווקא יצירה ישראלית קלאסית, לא דתית – אך גם כאן המתאוננים היו בעיקר דתיים. זהו 'הילד הרע' של לאה גולדברג, שחולק בשנה שעברה – אותו שיר ידוע על הילד שמאשים במעשיו הרעים את "הילד הרע שנכנס בי בפנים". "הופתענו; הרי זה רב-מכר ותיק, והערך החינוכי והפסיכולוגי שלו ברור. אנשים התלוננו, מה זה שהילד אומר 'את טיפשה, את חמורה', אצלנו לא מדברים ככה. והיו גם גננות שטענו 'אין דבר כזה ילד רע'".
- אבל זה בדיוק מה שהסיפור הזה אומר.
"נכון. והיו גם שטענו שזה סיפור שמעודד בריחה מאחריות. אבל למדנו מזה שאנחנו נותנים פה מתנה לאנשים, מתנה שהם לא בחרו אותה, ונכנסים להם הביתה ונותנים להם מה לקרוא עם הילדים שלהם, וכנראה אנחנו צריכים להיות יותר זהירים; כנראה יש ספרים שנחשבים חינוכיים ובכל זאת צריך להשאיר לאנשים לבחור אותם מרצונם החופשי, לא לקבל במתנה. אבל מתוך שלושים ומשהו ספרים שהוצאנו, זה היחיד שאנשים הביעו כלפיו תרעומת".
גם סימה חדד–מה-יפית מעידה כי "99 אחוזים מהמשובים הם מצוינים, גם מההורים גם מהגננות וגם מהילדים. הוועדה שבוחרת את הספרים עושה עבודה מקצועית שתענה על צורכי כלל האוכלוסייה". בוועדה הזו יושבים נציגים בכירים ממשרד החינוך, בהם ראש המינהל הפדגוגי של האגף לחינוך קדם יסודי, וכן מומחים חיצוניים לחינוך יהודי, לחינוך לגיל הרך, לספרות ילדים ולאיור, ואנשי המדרשה הפלורליסטית 'אלול' והמדרשה התורנית לנשים 'מתן'. נטע שפירא, מרצה לתנ"ך ב'מתן' ומרכזת התוכניות האקדמיות שם, וכאמור סגנית מנהלת ספריית פיג'מה, מרכזת את פעילות הוועדה.
"אנחנו מנסים ביחד ליצור רשימה שתתאים לכולם", היא מסבירה. "למשל, חיפשנו הרבה זמן ספר על שבת. מצד אחד לא רצינו להטיף לחילונים לעשות כך או אחרת, מצד שני לא רצינו ספר שיש בו חילול שבת או אפילו שבת סתמית של 'אימא שותה המון קפה'. עכשיו כנראה מצאנו אחד, אחרי שלוש שנות חיפוש, והוא עוד טעון אישור בוועדה; זה מדגים כמה מורכב החיפוש שלנו מהי תרבות יהודית. זה לא פשוט – גם לא לעורר רתיעה, גם לתת חוויה ספרותית ואסתטית, וגם לעסוק באיזשהו אופן בערכים יהודיים".
בכך שונה תוכנית פיג'מה מתוכנית חלוקת ספרים נוספת שפעלה במקביל לה בשנה שעברה, ושתחזור כנראה לפעול בשנה הבאה ביישובים שפיג'מה אינה מופעלת בהם: 'מדף הספרים הביתי שלי'. עניינה קידום הקריאה בכלל, לאו דווקא בהקשר יהודי (לכן, להבדיל מפיג'מה, היא מותאמת גם למגזר הערבי), והיא מתבססת על מצעד הספרים של משרד החינוך. ב'מדף הספרים' ההורים משתתפים ברכישת כל ספר בתשלום סמלי של 2 עד 9 שקלים (תלוי באזור), אך יש תמורה לאגרה: הספרים בכריכה קשה, ולכן הם עמידים יותר מספרי פיג'מה רכי הכריכה.
ספריית פיג'מה אינה מזמינה ממחברים ספרים חדשים. היא אמנם בוחנת הצעות המגיעות אליה, אבל "ככל הזכור לי", אומרת שפירא, "עד היום לא הוצאנו ספר שהגיע אלינו ככתב יד, אף שקיבלנו הרבה הצעות יפות ומתאימות. אנשים שואלים אותי 'אבל למה הספר לא התקבל', ואני עונה שהשאלה הנכונה היא למה ספר כן מתקבל; אנחנו מוציאים 16 ספרים בשנה, ויש המון שיקולים של תמהיל ואיזון. אז אנחנו מסננים ומסננים ומסננים, ממש כמו תוכנית ריאליטי עם הדחות. צריך לקחת את זה ברוח ספורטיבית".
מופיעים אפוא בעיקר סיפורים שכבר ראו פעם אור. "אחד התפקידים שלי הוא לנבור באנתולוגיות ישנות ולחפש סיפורים מתאימים", ממשיכה שפירא. "כך למשל הגעתי ל'בן-ציון והסביבון הראשון', סיפור של דבורה עומר על איתמר בן-אב"י, לא מתוך 'הבכור לבית אב"י' אלא מאנתולוגיה משנת 75', 'סיפורי אביב וחורף'. כשראיתי את הסיפור הזה אמרתי בינגו: זה סיפור שמצד אחד הוא מורשת, כי ערכים הם מבחינתנו גם מורשת וציונות, ומצד שני הוא סיפור חווייתי על ילד שמוצא סביבון וקורא לו בשם סביבון, ומכיוון נוסף הוא חושף את הילדים לדבורה עומר, בתקווה שימשיכו לחפש ספרים שלה".
לאחר בחירת הספר והאיורים פונה הספרייה להוצאות ספרים, ומציעה להן להוציא את הספר במהדורה מטעם ספריית פיג'מה ובמהדורה נוספת למכירה בחנויות, "כי מטרתנו היא שלא רק מי שמקבל את ספריית פיג'מה ייהנה מהספרים, אלא כל מי שרוצה לקנות". ואכן, הספרים רואים אור בשורה של הוצאות ספרים גדולות. "והם נמכרים מצוין. למשל, 'סבלנותו של הלל הזקן' שהופיע ב'מודן' מכר את כל המהדורה המסחרית. ספרים שמחולקים ב-60 אלף עותקים בגנים – ובכל זאת מספיק אנשים אחרים טורחים לקנות אותם. אני מרגישה שחידשנו פה ז'אנר, של ספרי ילדים יהודיים-ציוניים מודרניים הפונים לכל שכבות האוכלוסייה".
מתוך 'סבלנותו של הלל הזקן'. איור: שי צ'רקה

איך כל זה נראה בשטח? ביקרתי בשני גנים. האחד דתי והשני חילוני-ליברלי; האחד לילדים הזקוקים לקידום מיוחד בהתפתחותם הלשונית, השני לילדים שהוריהם שואפים לכמה שפחות הכוונה. בראשון, גן דקל במעלה-מכמש, קראו את 'סבא, נכד וחמור', ספר חודש ניסן של פיג'מה לילדי טרום-חובה; עיבוד של אוריאל אופק לסיפור-בדיחה עממי. סב ונכד רוכבים על חמור, ולכל עובר ושב יש מה להעיר ולהציע להם – שהסב ירכב והילד ילך, שהילד ירכב והסב ילך – עד שהם מוצאים את עצמם מרכיבים את החמור על גבם.
הגננת תמי מונסה מקדימה ומציירת עם הילדים עץ משפחה, לוודא שכולם יודעים מהם סבא וסבתא, הורים ונכדים. "זה דבר שבגן אחר אולי לא הייתי עושה, אבל כאן חייבים ליישר קו", תסביר לי אחר כך. הגננת מנחה את הילדים, גם זאת עוד לפני קריאת הסיפור, להעלות את האפשרויות – מי מרכיב את מי כשסבא, נכד וחמור יוצאים לטייל. "שהם יסחבו את החמור הפוך, כדי שהחמור יוכל לישון", מציע ילד אחד. "בכלל לא כיף לרכוב על חמור, שאף אחד לא ירכב", מציעה אחרת.
הגננת הכינה מראש בובות של שלוש הדמויות, ועתה היא ממחישה לילדים בעזרתן את אפשרויות הרכיבה. לאחר מכן היא שולפת את הספר ומראה לילדים את האפשרויות הללו כפי שהן מתממשות באיוריו עשירי הפרטים של אבי כץ (כץ? מי עקץ אותו? שואל ילד אחד). ילד ממושקף רואה את החמור הרובץ מכובד המשא, ונזכר בקול בפרשת השבוע שלמדו, בפסוק "כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו". בשלב זה הם קוראים את הסיפור, ודנים בלקח: דיון במונחים ילדותיים על ההתמודדות עם אי-הסכמה ומחלוקת. בסוף מחולקים הספרים, הילדים מתעמקים באיורים, ואז מתיישבים ליצור יצירות אמנות מדמויות נייר של הסבא, הנכד והחמור שקיבלו.
"כל ספר, לצד המסר שלו, נוגע תמיד גם לנושא שלמדנו בגן", אומרת מונסה בשעה שהילדים משתקעים  בחדוות הצביעה. "בספר הזה, למשל, לצד המסר של 'יש אלף דעות בעולם הגדול, לא נוכל להשביע את רצון כול וכול', עולה נושא המשפחה. הקריאה של היום הייתה סיבוב ראשון, שהתמקד בתוכן ובמסר. אי אפשר להעמיס עליהם הכול בפעם אחת. בפעם הבאה נדגיש את הצד האורייני: את המילים הקשות, את החריזה. בפעם אחרת נדבר על הטכניקה של האיורים – היכן זה גואש, היכן מים – או נחפש את החיות שמסתתרות בהם.
"התוכנית של פיג'מה מצד אחד מחייבת, מצד שני מספקת הזדמנות לפעילות מיוחדת. נוצרות מסגרת וציפייה; הילדים יודעים שהם יקבלו ספר ומחכים לזה. העובדה שהספר מחולק לילדים גורמת לחוויה להיות שונה מזו של קריאת ספר רגילה בגן. כי כשכל ילד מקבל עותק משלו הוא יכול להתבונן באיורים מקרוב, להבחין בפרטים ולמצוא מה מדבר אליו. זה באמת מה שקרה עכשיו, אם שמת לב. אנחנו עובדים בגן על הכרת אותיות ומילים, אבל בגיל הזה הציור משמעותי מאוד".
מתוך 'המדינה של ילדי הגן'. איור: מנחם הלברשטט
הגן של בית הספר הניסויי במרכז ירושלים "עובד בשיטה הזורמת, שבה הילדים בוחרים במה יעסקו", מסבירה הגננת של כיתת טרום-חובה עפרה סופרי. "כל הפינות פתוחות לפניהם כל הזמן. אפילו אין שעת אוכל ביחד. זה עובד מצוין". ואכן, הגן ובו 26 הילדים שט על מי מנוחות, ככל שגן טרום-חובה בישראל יכול לענות לתיאור כזה. הילדים רובם יהודים חילונים, ויש גם ילד מוסלמי ושניים נוצרים. רובם ככולם מבתים ש"נוטים לחינוך פלורליסטי". למענם של צמד הנוצרים, למשל, התקיימה בגן פעילות לרגל כריסמס, אך להבדיל מחנוכה הכריסמס לא נחוג אלא רק צוין; "זה גן יהודי ישראלי". יש להם השנה נושא שנתי בגן, 'נקודות'; הם התחילו מהנקודות של פרת משה רבנו, ועלו במעלות ההפשטה עד שהגיעו לנקודות מבט שונות ולנקודות מפגש.
- איך תוכנית פיג'מה, שמכתיבה לך תכנים, משתלבת בכל זה?
"כל ספר אפשר לקחת לכל מיני כיוונים. אנחנו מקריאים את הספר הקראה ראשונית, בלי לגעת. אני עושה כך עם כל ספר, לאו דווקא של פיג'מה; שהספר יספר את עצמו. במפגש שני משוחחים עליו. על הרצף, העלילה, סדר הדברים, הגיבורים, מה קרה להם, מה הם למדו. ואז אנחנו עושים יצירה או הצגה של המחשה".
זה המפגש השלישי של הילדים סביב ספר חודש אייר של פיג'מה, 'המדינה של ילדי הגן'. הספר לאו דווקא דתי, אבל יוצריו דווקא כן: אמונה אלון חיברה את הסיפור, שהופיע במקור בקובץ סיפורים שלה לחגים, ועמיתנו מנחם הלברשטט כיוון באיוריו המרנינים גם להורים, בהשתילו יסודות מתולדות הציונות בדמויותיהם של הילדים. מסופר בו על חבורת ילדים שבונה מדינה מקוביות, ומתקשה לקבל ילד שרוצה להצטרף, עד שאחת הילדות אומרת ש"אין מדינה בלי עולים חדשים". "לקחתי מהסיפור את הנושא של שיתוף הפעולה", אומרת הגננת עפרה.
הילדים כבר מכירים את הסיפור, ועכשיו הם דנים בצורך לשתף פעולה "מתוך שיחה עם השני". "צריך שיהיה גם אחד רופא ואחד שיודע לשתול", הזכיר ילד אחד את מה שאמר חברו בפעם הקודמת. "לא מספיק שיהיו רק בנאים. ומה אם אחד ייפצע?" עד מהרה עוברים הילדים לפעילות: הם מתיישבים על פי בחירתם סביב משטחי עבודה שעל כל אחד מהם עליהם ליצור מדינה: בפנדה, בפלסטלינה, במקלות להדבקה או בחלקי פאזל. הגננת והסייעת עוברות בין הקבוצות ומזכירות לילדים לא לקבוע עובדות בשטח לפני שהחברים מסכימים. "והכי חשוב, לתכנן לפני תחילת העבודה. עד שלא כל הילדים יושבים, לא מתחילים לבנות מדינה!" שמות המדינות נקבעים בכל קבוצה בהצבעה, בהנחיית הגננת.
האם היסוד ה'יהודי' שבספרים לא מרתיע הורים חילונים אידיאולוגיים? "יותר מזה", עונה הגננת בשאלה, "מה עם ההורים המוסלמים? והנה, גם הם אוהבים את הסיפורים. זה מה שיפה בסִפרות, שאתה יכול להתחבר מכל מיני נקודות מבט. היה מקרה אחד של הורה חילוני שקרא את הצעות הפעילות בסוף הספר ואמר, 'מה תתחילו לחלק ספרים שיגידו להם מה לעשות?' אמרתי לו, 'ראשית, אתה לא חייב לבצע את הפעילויות. מספיק הסיפור. ושנית, לא יזיק לך להוסיף את זה לרפרטואר התרבותי שלך. אם תוכיח לי שאחד הספרים נוגד את ערכי המוסר שלך, לא נלמד אותו'. והוא לא הצליח. כי הרי זה לא נוגד שום ערכי מוסר של כבוד האדם ושל שוויון. זה ואהבת לרעך כמוך. בגלל אותה רתיעה ידועה מדת ודתיים וכפייה, אנחנו כחילונים מפספסים את הדברים היפים. ויש הרבה דברים שאנחנו יכולים להתחבר אליהם לגמרי.
"כבר כמה שנים למשל אני מלמדת את 'מי האיש החפץ חיים'. אני קוראת לזה 'שיר העצות'. שרים, מדברים עליו, מחפשים יחד אילו עצות אפשר ללמוד ממנו. אני מנסה למצוא את נקודת המפגש, ולא את החלקים המרתיעים".

2 comments:

שרון לוי אמר/ה...

מקסים. לפחות במגזר הדתי עדיין דואגים לחינוך הילדים, גם אם לפי אג'נדה מסוימת. בכל מקרה, עדיפים הספרים הללו מאשר תוכניות טלוויזיה זרות, כגון דורה.

Andreas Klein אמר/ה...

הילד שלי הגיע יום שישי מהגן עם הספר בשקית הכחולה ועם דרישה חד-משמעית: מעכשיו צריך להפסיק לעבוד בשבת. אחרי 10 שניות של הפתעה, אמרתי לו שאם כך אז אין יותר טלוויזיה בשבת. לזה הוא כבר לא הסכים. מעבר לקטע המשעשע הזה, עולי יש מקום לדאגה ?