על הפיתוי לעשות מזה מיתוס פרטי גוברת רק הידיעה שהרעיון הזה אווילי. אבל בכל
זאת, באופן מקרי וחסר משמעות, נולדתי ברגע חשוך במיוחד בתולדות מדינת ישראל. לא
בדיוק הרגע שאדם נורמלי, ציוני נלהב כמוני לא כל שכן, יערוג עליו במוספי עצמאות.
וכשאני אומר רגע כוונתי לרגע. השעה הייתה חצות הלילה, 00:00, חצות על הדקה, כל כך
חצות שלא היה ברור מה התאריך הלועזי. לכן יצאתי כל כך לא החלטי, או כל כך חשוך,
עוד לא החלטתי. מה שברור, התחלתי מאפס.
אמי הורשתה לקבוע את תאריך הלידה הלועזי שלי, 22 בינואר או 23 בינואר,
כרצונה. היא הלכה על 23, כדי שיסתדר עם התאריך הקלנדרי העברי. כידוע התאריך העברי
משתנה כבר בשקיעת החמה. והשקיעה מוקדמת במיוחד במועד זה של אמצע החורף, ליל כ"ט
בטבת. אכן, ערב ראש חודש, כשגם הירח במופע חטוף וקמצני במיוחד. וחבל, כי אור ירח
מלא על שלג יכול היה להיות מחזה מרהיב. ובלילה ההוא החל לרדת שלג כבד על עירנו
ירושלים. החודש ההוא, אותו חודש ינואר, היה החודש בעל המשקעים הרבים ביותר
שירושלים חוותה מאז החלו המדידות באמצע המאה ה-19 ועד היום. המילימטרים של אותו
לילה היו כאמור קפואים. גם במונחים של צלזיוס התחלתי מאפס.
שיא החושך, שיא הקור, וזה כשעוד לא
דיברנו על השנה. השנה היא שנת תשל"ד. ינואר 1974. רציתם לילה, קיבלתם
לילה. אכן, זה עתה השיגה ישראל את הניצחון הצבאי האדיר בתולדותיה. במקום חורבן בית
שלישי קיבלנו את כיתור הארמיה השלישית. במקום הגרדומים שתוכננו למנהיגינו בירושלים
עמדו רגלינו בשערי דמשק וקהיר. אלא שאת מצב הרוח הלאומי קבעו ההלם מראשית המלחמה
ביום כיפור בצהריים, ההתוודעות אל המחדל, קרבות הבלימה שחשפו בפני הישראלים את
העובדה שקיומם עומד על בלימה, הידרדרות מעמדה הבינלאומי של ישראל בעקבות חרם הנפט,
ובעיקר כמובן מספר ההרוגים והפצועים הרב. דורות של תגרני תודעה עוד יעצימו את ההלם
לכדי מיתוס משתק.
הדכדוך הלאומי היה בשיאו בחורף ההוא, חורף שנת שבעים ושלוש שבעים וארבע.
הרמטכ"ל דדו כבר התנדנד על חבל ועדת אגרנט, והממשלה אחריו. זרעי החורף ינבטו
בחלקם מאוחר יותר: בבחירות, ביום האחרון של 1973, עוד ניצח המערך עם הישג חלומי
במושגי ימינו, 51 מנדטים, אבל הליכוד המריא ל-39, עמדת זינוק אחרונה לפני המהפך. בשנה
הקרובה יקום גוש אמונים ויתחילו העליות לסבסטיה. באיחור של שבע שנים תתחיל המפה
החדשה שנפרסה בששת הימים להתמלא בנקודות יהודיות. גם זרעי השלום עם מצרים נזרעו
עכשיו, כשהשכנה התוקפנית המובסת חוגגת ניצחון ברחובות אך בלשכות הסגורות מלקקת את
פצעיה ומסיקה את המסקנות. גם מעתק הזהות של הישראלים, שהחלו בעקבות המשבר לגלות את
יהדותם, נולד בחורף ההוא.
וגם אני. אבא שלי היה במילואים, וסבתא שניחשה את הלידה באה מבעוד מועד והצילה
את המצב. היא שמרה על אחי הגדול והיא זו שמצאה מי שייקח את אמי בציריה לבית
החולים: הנהג של חבר הכנסת מנחם פרוש גר בסביבה וממש היה לו אוטו. זה ארבעה חודשים
שאבי במילואים, מפרוץ המלחמה. סוריה המשיכה להציק בצפון, להרוג בחיילינו זעיר פה
זעיר שם, לאורך כל החורף. בדרך מהגבול בצפון, לבקר את אשתו היולדת ובנו היילוד
בירושלים, קנה חלב, כי אמרו שבירושלים המושלגת והנצורה למחצה יש מחסור, וחצה איתו
ברגל את ירושלים מעיבוריה המזרחיים שעוד לא שלגו עד עין-כרם.
להגיע למדינת ישראל בנקודה הזו בתולדותיה; ולא סתם להגיע, אלא כדי להישאר –
האם זה היה חכם מצדי? מהאפס הזה, הקר והחשוך והסוער, מהאפס הזה להתחיל? ברור שכן.
הרי משם אפשר היה רק לעלות.
(הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בה' באייר תשע"ב, 27.4.2012, במסגרת פרויקט ליום העצמאות שבו הסבירו כותבי המוסף באיזו נקודה בתולדות המדינה היו רוצים לחיות. חטפו לפניי את שחרור ירושלים בששת הימים, אז קצת התחכמתי.)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה