ספרד, פעם מעצמת על ולפתע האחות הקטנה והמפגרת במשפחת מדינות אירופה, ניגשה עם כניסתה המאוחרת אל המודרנה לערוך חשבון נפש ולהתבונן בראי. אבל בראי אתה רואה את עצמך בהיפוך. וספרד השוממה מיהודים ראתה בראי את היהודי
מאת צור ארליך
הופיע במוסף 'דיוקן', של 'מקור ראשון' בה' באייר תשע"ב, 27.4.2012, עמ' 34-30.
"היכן היום האדריכלות של
היהודים? היכן המדע ובתי הלימוד של היהודים? פרט, רבותיי, לכמה ידיעות כימיות שהם
למדו מהערבים, פרט לכמה אמרות ולתעשייה הזעירה של מציצת הדם, איני יודע מה היהודים
יודעים".
במילים אלו ניסה ב-1869 ציר הקורטס, הפרלמנט הספרדי, הכומר ויסנטה
מנטרולה, לשכנע את חבריו לבית להתנגד להצעה להנהיג במדינה חופש דת. אבל הוא שכח
להזכיר דבר נוסף שהיהודים יודעים לעשות, יודעים אפילו לשיטתו: הם יודעים להיות
מדד-הזהות של הספרדים. להיות האחר-המוחלט שלהם, זה המגדיר באחרותו את האני.
לכומר מנטרולה ענה גדול נואמי ספרד בעת ההיא, אמיליו קַסְטֵלָר, שעתיד היה
לשמש ארבע שנים מאוחר יותר, למשך חודשים ספורים, נשיא הרפובליקה. גם נאומו של
קסטלר נועד להיות חלק מהוויכוח על דמותה של ספרד, אך גם הוא דיבר על היהודים. הוא
היה חסידם הגדול, מאז ביקר באיטליה וראה יהודים במו עיניו. הוא הזכיר לחברו המלומד
שאלמלא גירוש היהודים, אישים דגולים מצאצאי המגורשים כגון ברוך שפינוזה ובנימין
דיזרעאלי היו מפארים היום את המדינה. והוא גם הסביר לו, בעולם מושגיו הקתולי שלו,
כי ישו עצמו, "האל המושפל של הצליבה", ודאי היה אומר "סלח לרודפיי,
כי אינם יודעים מה הם עושים" – ותומך בחופש דת בספרד. אכן, הַפיל והשאלה
היהודית.
כי מה לספרד של 1869 וליהודים. נכון – אי אז, בהיותה מוסלמית, היא הייתה
ביתה של התפוצה היהודית המשגשגת ביותר והיצירתית ביותר. אבל כבר בפרעות קנ"א,
1391, נרצח שליש מיהודי ספרד, ועוד שליש המיר דתו בכפייה. ב-1480 הוקמה
האינקוויזיציה, לוודא שהמומרים, "האנוסים" במינוח היהודי המסורתי, אינם
חוזרים לסורם. ב-1492 כבשו הנוצרים, במערכה שמומנה על ידי הלוואה מיהודים, את גרנדה,
החלק האחרון של ספרד שנותר מוסלמי – אך לאחר חודשים ספורים, בכפיות טובה טיפוסית, גורשו היהודים שלא הסכימו
להתנצר מרוב הממלכות שהרכיבו את ספרד. ב-1497 גורשו גם מפורטוגל, שבה מצאו רבים
מהם מפלט, וב-1498 גורשו ממאחזם האחרון בספרד, ממלכת נווארה. האינקוויזיציה הוסיפה
לפעול עד ביטולה ההדרגתי במהלך המאה ה-19, לסחוט מהאנוסים בעינויים הודאות כפויות
על כך שהם מתייהדים, ולהעלותם באש. העולם היהודי, מצדו, נשבע כבר לאחר הגירוש שלא
לחזור לספרד.
הוויכוח הפרלמנטרי על חופש הדת, ב-1869, נגע אפוא ביהודים בעיקר באופן
תיאורטי. לאתיאיסטים, למוסלמים ולנוצרים שאינם קתולים, בשורת חופש דת בספרד הייתה
רלבנטית הרבה יותר. ובכל זאת, כמו לכל אורך המאה ההיא, כמו לאורך מאות על מאות,
כשהספרדים התווכחו על עצמם הם התווכחו על היהודי שבתוכם. כלומר, על היהודי שכבר איננו
בתוכם. על היהודי, רוח הרפאים המשוטטת במבצר הקתוליות הספרדי וממלאת אותו בביעותים
קדומים של אשמה ושל פחד. היהודי, שכל ספרדי טוב התאמץ להשיג לעצמו אילן יוחסין
שיוכיח שאינו מצאצאיו. היהודי, מילה שבשפה הספרדית הייתה בעת ההיא מילת גנאי.
היהודי, שבכנסיות ספרד של המאה ה-18 עוד נהגו לקיים מדי פסחא טקסים סמליים של
הלקאתו והריגתו.
בסוף המאה ה-18 ולאורך המאה ה-19 החלה ספרד להיחלץ מימי הביניים הרוחניים
שלה. היא פרפרה בין הקתוליות הישנה לבין ניצני פתיחות וליברליזם, מיטלטלת בסדרה
אינסופית של חילופי שלטון, קפיצות ונסיגות, מרידות ומהפכות אלימות יותר ופחות. הלאומיות
הספרדית החלה להחליף את הדתיות הקתולית כמרכיב המכונן של הזהות. המדינה שהידרדרה
ממעמד של מעצמת על למעמד האחות הקטנה והמפגרת במשפחת מדינות אירופה, הייתה חייבת
לעצמה דין וחשבון. למה קרה לה מה שקרה לה, ולאן היא הולכת מכאן. לכן היא גם החלה
להתבונן בראי. אבל בראי אתה רואה את עצמך בהיפוך. וספרד השוממה מיהודים ראתה בראי
את היהודי.
משום כך בחר ד"ר נתאי שנאן למקד דווקא בתקופה זו את מחקרו על יחסם של
ההיסטוריונים הספרדים לעבָר היהודי והאנטי-יהודי של ארצם. מחקרו מופיע עכשיו כספר,
'קרבנות או אשמים' בהוצאת מכון בן-צבי לחקר קהילות ישראל במזרח. הוא מראה שם כיצד
השאלות שהטרידו את ספרד המתעוררת – שאלות בדבר סוג המשטר הרצוי, מידת חופש המחשבה
הראויה, זכויות היתר של האצולה או המעבר מזהות דתית לזהות לאומית – התגלגלו
לחילוקי דעות בשאלות יהודיות. גירוש היהודים: טוב או רע לספרדים? כיצד היה ראוי
לנצר את היהודים – בכפייה או בוויכוחי דת? וכאלה.
יצא שנפגשנו בדיוק ביום השנה המאתיים לאימוץ החוקה הראשונה של ספרד, חוקת
קדיס, על שם העיר הדרומית שהייתה בירתה הזמנית של ספרד במהלך אפיזודה ליברלית קצרת
ימים. שנאן לא פספס את נקודת הזינוק הזאת. "זו הייתה החוקה הכי ליברלית
באירופה של אז. יש בה זכויות יסוד כמו חופש ביטוי והגנה ממעצר שרירותי, וחלוקה
לשלוש רשויות. דבר אחד אין בה: חופש דת. אתה יכול להגיד בסדר, בסך הכול איזו מדינה
באירופה; אבל מהפכנים דמוקרטים ברחבי העולם נשאו אז עיניים לחוקה הזו. היא הייתה
המודל. ובכל העולם דובר הספרדית, במדינות כמו ארגנטינה ומקסיקו, בהשפעת ספרד והחוקה
שלה, הקתוליות הייתה הדת היחידה המותרת. וכך, גם במדינות הללו, האינקוויזיציה
בוטלה, הרדיפות פסקו, אבל עד המחצית השנייה של המאה ה-19 יהודים לא יכלו להקים בית
כנסת בגלוי".
- כלומר יש לנו פה מדינה בלי יהודים, עם אובססיה
יהודית שמשפיעה על העולם כולו.
"כן. ועוד ייחוד בספרד שנמשך גם בתקופה הזאת: האפליה נגד קבוצות אוכלוסייה
שמוצאן מיהודים מומרים, או שנטען כך לגביהן. ראשית, כל מי שהורשע בדין
האינקוויזיציה ב'התייהדות' – ובדרך כלל אלה היו ה'קונוורסוס', הנוצרים ממוצא יהודי
– כל צאצאיו בכל הדורות נחשבו נגועים, ורבים מהנוצרים סירבו להתחתן עמם. אבל
האפליה הייתה גם כלפי נוצרים נאמנים לכל הדעות, שהכתם היחיד בנצרות שלהם היה המוצא
היהודי. מי שרצה להתקבל למשרות ממלכתיות היה צריך להוכיח שאינו ממוצא יהודי. אלה
היו 'תקנות טוהר הדם'.
"דווקא החוקים האלה ושכמותם הם שהקשו על ספרד להיפטר מהיהודים כפי
שכל כך רצתה. כי כשהחוקים שלה מחייבים את האזרחים להתעסק בחיפוש הוכחות לכך שלא
דבק באילן היוחסין שלהם רבב יהודי, זה תוקע אותה עמוק בתוך העניין היהודי".
תקנות טוהר הדם היו בתוקף עד 1837, ובצבא ספרד עוד שלושים שנה נוספות,
"אבל בפועל מתחילת המאה ה-18 ניסו להחליש אותן. למשל, היה סיפור על שני
נזירים שגורשו מהמסדרים כי הגיע מידע על חשד למוצא יהודי. הם פנו למועצת קסטיליה,
וזו דרשה מהמסדרים, בעקבות הוראות מהמלך קרלוס השלישי ויועציו, שלא ייבדק טוהר הדם
מעבר לשלושה או ארבעה דורות. כלומר היה רצון לבטל אותם, אבל בחברה שמרנית כמו
החברה הספרדית זה לא פשוט. זה מהפכני ויש הרבה מתנגדים".
- איך חוקי טוהר הדם, המפלים לרעה יהודים גם אחרי
שהתנצרו, מסתדרים עם הרצון של הכנסייה להכניס יהודים תחת כנפיה?
"הכנסייה רצתה בנוצרים החדשים, אבל החברה הנוצרית לא. אנשים לא רצו מתחרים
נוספים על המשרות הממשלתיות והעירוניות ועל תפקידים במסדרים ובגילדות. חוקי טוהר
הדם לא התאימו לדוקטרינה הקתולית, והישועים, למשל, התנגדו להם מאוד. עד סוף המאה
ה-16 עוד היה מאבק בנושא הזה, אבל אז אפילו הישועים אימצו את תקנות טוהר הדם. מדובר
במקרה מובהק של לחץ דעת קהל שמנצח".
עד עשורים אחדים לפני הגירוש, הוא מוסיף, המגמה המרכזית אכן הייתה לנסות לנצר
את היהודים. אחד השיאים היה ויכוחי הדת היזומים. הבולט בהם היה ויכוח טורטוסה, ב-1413,
בין המומר יהושע הלורקי, ובשמו הספרדי החדש חרונימו דה סנטה-פה, לבין 14 רבנים
מממלכת ארגוניה. בשלב השני של הוויכוח, חרונימו הציג מאמרים תלמודיים שיש בהם משום
גנאי לנצרות, והרבנים נדרשו לנסות להגן עליהם. 12 מתוכם אמרו שיש תשובות לטענות
אלו אך הן אינן ידועות להם. רק שניים, רבי יוסף אלבו ורבי זרחיה הלוי, רצו להמשיך
בוויכוח. היהודים הוכרזו כמפסידים. כל ההיסטוריונים הספרדים שכתבו במאה ה-19 על
הוויכוח ההוא אימצו טענה חסרת בסיס, כאילו שנים-עשר הרבנים התנצרו בעקבות הוויכוח.
הניתוח ששנאן מקדיש לפרשה זו – אחד מכמה וכמה אירועים ששנאן סוקר את עמדת
ההיסטוריונים הספרדים כלפיהם – הוא דוגמה למורכבות נושא המחקר של שנאן. לאורך הספר
הוא מציג שלוש אסכולות של היסטוריונים, מבחינת היחס ליהודים, המקבילות לפיצול
הפוליטי בין הקתולים השמרנים בקצה האחד, הליברלים הפרוגרסיבים שתמכו בהחלשת
הכנסייה ובביטול המעמדות החברתיים בקצה השני, והליברלים ממפלגת 'המתונים' שבתווך.
בדרך כלל, הליברלים ביותר הם גם הביקורתיים ביותר כלפי רדיפות היהודים. והנה כאן
אימצו גם הם את הגרסה חסרת הבסיס שלפיה הרבנים התנצרו. להערכת שנאן, הם עשו כך
משום שהדבר חיזק את טענתם שהכפייה, האלימות ועיוות הדין של האינקוויזיציה היו
מיותרים; כי הנה, ויכוח בדרכי נועם הצליח, כביכול, לגרום ליהודים להתנצר. לא סתם
הכתיר שנאן פרק בספרו, העוסק בעמדה הליברלית, בכותרת "לא מאהבת היהודים אלא
משנאת הכנסייה".
בנושאים אחרים המפה מקוטבת יותר, על פי הצבע הפוליטי של ההיסטוריון. למשל,
בעניין הגירוש, היסטוריונים ליברלים מבכים את הנזק שהגירוש גרם לתרבות ספרד, שמעתה
לא היה בה מי שילַמד בה עברית ושאר שפות המזרח ויכתוב ספרות רבנית, ואת הנזק שגרם לכלכלתה,
שכן את מעמד הסוחרים היהודים בספרד החליפו לאחר הגירוש סוחרים זרים שגרמו לבריחת
הון לארצות אחרות. המהדרין אפילו הציגו נימוקים לא לגמרי עובדתיים, כגון שבהיעדר
היהודים לא היה מי שישנע את הסחורות החקלאיות מהשדות לערים. והמהדרין שבמהדרין
הואילו אפילו להביע צער על סבלם של היהודים.
ההיסטוריונים מהקצה השני מייחסים את הגירוש לפשעי היהודים, כביכול, כגון
הרג פולחני של ילדים נוצרים, הלוואות בריבית גבוהה מהמותר, וחילול לחם הקודש. אחד
מהם, מרסלינו מננדס אי פלאיו, כתב שצו הגירוש היה "הגשמתו של חוק
היסטורי", כי ספרד התקדמה כל השנים לעבר אחדות דתית ואיחוד מדיני. עמדת
ביניים מבטא ההיסטוריון ה'מתון' הבולט חוסה אמדור דה-לוס-ריוס, שלדבריו ממצאיה
האמיתיים של האינקוויזיציה על היקף פעילות הגיור של היהודים בקרב האנוסים, ואפילו
בקרב הנוצרים הוותיקים, לא הותיר למלכים ברירה אלא לגרש את היהודים. ועם זה הוא
מצר על כפיות הטובה כלפי היהודים שתרמו לכיבוש גרנדה, ומדגיש ששהייתם בספרד הייתה
חוקית.
ומה באשר לאינקוויזיציה האכזרית? גם כאן מבט מבפנים, של מי שנובר בכתביהם
של ההיסטוריונים הספרדים, יכול לספק תובנות לא צפויות. "במאה ה-16 ספרד לא
הייתה ייחודית בכך שיש בה רדיפות דתיות", אומר שנאן, "אלא בכך שמצאה
מכשיר בירוקרטי שייצג אותן. וזוהי האינקוויזיציה. יגידו לך תומכי האינקוויזיציה,
אתה מעדיף מה שהיה בצרפת, שבליל ברתולומיאו נרצחו 3,000 פרוטסטנטים? אתה מעדיף את מלחמת
שלושים השנה, של הקזת דם המונית בגלל ויכוח דתי? האינקוויזיציה מנעה את הדברים
האלה בספרד. אין טוב מהאינקוויזיציה לשמירת השלום.
"זו טענה שנשמעת לאורך המאה ה-19 בזרם הניאו-קתולי ובמידה מסוימת
אפילו אצל המתונים. חוסה אמדור דה-לוס-ריוס כתב על האינקוויזיציה שלדעתו הרעיון
שביסודה היה טוב, כי הוא סייע לשמירת השלום, אבל ההוצאה לפועל קצת פחות כי הקנאות
הדתית הייתה מופרזת. ידוע למשל שבשנות השבעים למאה ה-15, קצת לפני הקמת
האינקוויזיציה, היו בקסטיליה מהומות בין 'נוצרים חדשים' לוותיקים. הוותיקים האשימו
את החדשים בהתייהדות. האם לא עדיף במקום שההמון יעשה לינץ' יהיה בית דין מסודר
מטעם השלטונות שיעשה צדק? אפילו אם הם טעו בדין, זה עדיף על אנרכיה".
- חקרת דווקא את עמדות ההיסטוריונים. הן משקפות
בכלל את העמדות בחברה הספרדית של זמנם?
"המוני העם היו הרבה יותר קתולים ושמרנים. רק אגף מסוים מאוד בקרב
ההיסטוריונים, אותם אלה שבעיקר מִחְזְרו טענות קתוליות ואנטי יהודיות ישנות, משקף
את עמדת רוב העם. אבל הוויכוח הפוליטי וההיסטורי היה בקרב האליטה הבורגנית, היותר
מודרנית, שהיא פחות או יותר זו ששלטה בספרד – ושם הייתה התעניינות רבה בקריאת
חיבורים היסטוריים, הרבה יותר מאשר היום. אפילו הפרלמנט הספרדי, הקורטס, מלא
בדיונים היסטוריים. היסטוריונים היו פוליטיקאים, ופוליטיקאים היו היסטוריונים. למשל,
מודסטו לפוונטה, ההיסטוריון הבולט ביותר במאה ה-19, היה ציר בקורטס כמה שנים, ולחם
שם נגד החירות הדתית, בנימוק היסטורי שזה לא מתאים לספרד; והאדריכל הראשי של משטר
הרסטורציה (השבת מעמדה של המלוכה), קנובס דל-קסטיו, היה היסטוריון שכתב חיבור על
ירידת מעמדה של ספרד. ובתוך הוויכוחים ההיסטוריים האלה, תולדות היהודים עולות כל
הזמן, כהצדקות לכל הצדדים".
ההיסטוריונים ההם, פוליטיקאים וגם לא, נוטים להיות בעלי סיפורי חיים
צבעוניים ופתלתלים, שטבעו את חותמם על עמדתם המדעית. אדולפו דה קסטרו אי רוסי,
למשל, הוא הגיבור החיובי של ספרו של שנאן. הציבור הספרדי הכיר אותו יותר כמי שזייף
ספר של מיגל דה-סרוונטס, מחבר 'דון קישוט', והודה בכך רק כעבור שנים. אבל חשוב מסֵפר
זה היה ספרו החלוצי 'היסטוריה של היהודים בספרד', שבו הזדהה לגמרי עם היהודים וטען
שספרד שקעה כי רדפה את מיעוטיה. הוא טען שהמלכים פרננדו החמישי ואיזבלה גירשו את
היהודים כדי להשתלט על כספם וכדי לחמוק מהחזר ההלוואה שקיבלו מהם למימון המלחמה
במוסלמים. מניעים גזלניים דומים ייחס להקמת האינקוויזיציה, שבין היתר החרימה
ממורשעיה את הונם. הוא אף טען שדווקא האינקוויזיציה באכזריותה הרצחנית הייתה מה
שגרם לאנוסים רבים לחזור ולהתייהד, כי משכה את לבם האפשרות להיות מקדשי השם.
והנה, בערוב ימיו נעשה ידידנו זה קתולי אדוק, "חזר בתשובה ואימץ את
כל האמונות התפלות האנטישמיות הנלוות", כדברי שנאן. הוא זנח את עמדותיו
הקודמות וחיבר בין היתר ספר לנוער ושמו 'חיי ילדים מפורסמים'. ארבעה מתוך 13 הילדים בספר הם כאלה שכביכול עונו ונצלבו על
ידי היהודים.
או סיפורו של חואן אנטוניו יוֹרֶנְטֶה. הוא היה מזכיר בית הדין הראשי של
האינקוויזיציה במדריד, אך הודח כי היה מעורב בתכנון רפורמות ונאלץ לִגלות לצרפת.
שם חיבר את הספר 'היסטוריה ביקורתית של האינקוויזיציה בספרד'. ספר זה תורגם לכל
השפות החשובות באירופה, וגרם לבישוף של פריז לשלול ממחברו יורנטה את סמכויותיו
ככומר. בספרו זה כתב שהאינקוויזיציה הייתה תירוץ דתי של המלך פרננדו לגזילת ההון
היהודי. אלא שבספריו המוקדמים, הפחות ידועים, הוא הצדיק את האינקוויזיציה בהצדקות
המנואצות ביותר שאפשר. למשל, שהיהודים נהגו לרצוח נוצרים לשם פולחן.
"כשגיליתי באולם הספרים הנדירים בספריית מדריד מה כתב המבקר הגדול הזה של
האינקוויזיציה בספריו המוקדמים", אומר שנאן, "הבנתי שוב שלעולם אסור
לתאר היסטוריונים ספרדים ופילוסופים ספרדים במאה ה-19 על סמך ספר אחד".
שנאן בן הארבעים, בנו של חוקר ספרות חז"ל פרופ' אביגדור שנאן, שהה
בספרד ארוכות לצורך מחקרו, והוא מוסיף ומבקר שם ככל יכולתו. הוא בעיקר מתעכבֵּר בספריות,
אבל "כמובן גם יצאתי לטיולים בכל ספרד. יש מקום שהמדריכים לטיולי ספרד
היהודית מתעלמים ממנו: סרגוסה. לשם הולכים לא כדי למצוא את תולדות היהודים, אלא כדי
למצוא את תולדות האנטישמיות. כי בקתדרלה המרכזית של העיר מתוארים בהרחבה חייהם של
שני קדושים. האחד הוא סנטו דומינגיטו דה-ואל, ילד שנהרג לכאורה בידי יהודים ב-1250;
זה סיפור על ילד אנגלי, הוגו מלינקולן, שבסוף המאה ה-16 עשו לו התאמה לספרד,
ובסרגוסה משום מה הסיפור הזה תפס במיוחד.
"אסור לצלם שם, אבל לא ממש משגיחים, וצילמתי – תגליפי אבן שמראים את
היהודים מתעללים בילד, ואת הילד המת עולה לשמיים. ויש שם עוד סיפור: תבליט של רצח סן
פדרו ארבואס, שבניגוד לדומינגיטו הוא קדוש רשמי של הכנסייה הקתולית. הוא היה האינקוויזיטור
של סרגוסה, ונרצח ב-1485 בכנסייה, מעשה שיוחס לקונוורסוס (האנוסים)".
שנאן צילם שם גם תמונה של הילד שהוצבה בשנות ה-60 של המאה העשרים בחזית
כנסייה אחרת. "כמובן יש שרידים אמנותיים לעלילות דם גם במקומות אחרים",
הוא אומר, וגם מספר ומראה. מזבח לדומינגיטו בסביליה, שהוקדש בידי מקסיקני שהנער
הוא לדבריו קרוב משפחו וקדוש של מחוז מגוריו. ציור באותו נושא מאת הצייר המפורסם
פרנסיסקו דה-גויה בבסיליקה בסרגוסה. "רק ב-2003 הופיע בספרד ספר על פרשת סן
דומינגיטו", הוא מוסיף ושולף את הספר עתיר התמונות. "המחבר, שהוא אקדמאי,
מאמין בסיפור הזה כפשוטו".
בספרד מארח את שנאן דרך קבע, בביתו בגואלדחרה שליד מדריד, ההיסטוריון
גונסאלו אלָוורֶס צִ'ייִדָה, מחברו של ספר על תולדות האנטישמיות בספרד מ-1812 עד
2002: מקבלת החוקה הליברלית, עד השתוללות שנאת ישראל באירופה בשיאה של מלחמת הטרור
של הרשות הפלשתינית. הספר שימש מקור מרכזי למחקרו של שנאן, ודרכו התוודעו שני
החוקרים זה לזה. גונסאלו התעקש לארח את שנאן בביקור ארוך שלו בספרד, "ומאז
וכל שנה אם אני יכול אני נוסע לבקר אותו, ומוציא את כל חסכונותיי על חנויות הספרים
שם, וחוזר מלא בכל טוב ספרד. ריקם יצאתי ומלא השיבני אלוהים".
- מה גרם לו לחקור את האנטישמיות בארצו?
"לגונסאלו, בדיוק כמו לי, אין קשר משפחתי ליהדות ספרד. שנינו הגענו למחקרים
שלנו מתוך עניין. הוא הגיע לזה ממחקר שלו על חוסה מריה פֶּמאן; מחבר, היסטוריון, מלחין,
אדם מאוד מורכב, ותומך נלהב של משטר הגנרל פרנקו (מנהיג הפשיסטים במלחמת האזרחים
בספרד, ושליטה הרודני של המדינה מ-1939 עד 1975). הוא נתקל בטענה של פמאן שניצחון
פרנקו במלחמת האזרחים היה ניצחון הספרדיות הטהורה וערכיה נגד היהודים. והרי במאה
העשרים כמעט לא היו יהודים בספרד, והמלחמה לא הייתה קשורה ליהודים. גונסאלו הבין מכך
שהסיפור של האנטישמיות בספרד המודרנית רציני ממה שחושבים, והחל לחקור אותו".
- פרנקו הוא מצד אחד מין שלוחה שספרד ההיסטורית
החשוכה שלחה אל עומק המאה העשרים, גלגול לאומני של הקתוליות הקנאית – ומצד שני הוא
נחשב יחסית לידידם של היהודים. נכון?
"נכון שמספר מסוים של יהודים מצא מקלט בספרד בימי השואה, אבל פרנקו
והמשטר השתדלו לצמצם את המספר הזה. פרנקו אישית
כנראה לא שנא יהודים, או 'לא שנא יהודים יותר ממה שצריך' כלשון הבדיחה שם. אבל האנשים
סביבו כן היו בעלי דעות אנטישמיות. ידוע למשל שעד 1944 בית הכנסת המרכזי במדריד
היה סגור, ורק אז, כשהוא ראה לאן נושבת הרוח במלחמה, הוא הרשה לבית הכנסת לפעול. ויש
עוד דוגמאות לאנטישמיות קשה מצד הפשיסטים בספרד. למשל, בתחילת מלחמת האזרחים
כשהגנרל המורד קייפו דיאנו תפס את סביליה והטיל מס מיוחד על יהודי העיר. אחרי
מלחמת העולם השנייה פרנקו ניסה להתקרב לישראל וליהודים, ודאג שיכתבו כל מיני
חיבורים על העזרה הספרדית הגדולה ליהודים בשואה. הוא התאים את עצמו לרוחות המשתנות
בעולם. בסוף שנות השישים הוא גם ביטל בטקס חגיגי את צו גירוש ספרד והיהודים קיבלו
מעמד חוקי".
גונסאלו, שהוא לדברי שנאן החוקר המרכזי כיום של האנטישמיות בספרד, "סבור
שמה שצריך להדאיג אותנו במיוחד הוא לא האנטישמיות הישנה, הנוצרית, אלא האנטי-ישראליות
החדשה. הוא אומר שהחדשה היא לא בהכרח המשך של הישנה, אבל מסכים שיש השפעות. הוא
מספר למשל על ספר שמתאר את מדינת ישראל בסטריאוטיפים היהודיים. בספרד המודרנה
גורמת לאט לאט לשכחת מסורות, ונשכחות גם המסורות הרעות. ככל שהאחיזה של הכנסייה
הקתולית בחברה קטנה, גם האנטישמיות השורשית נחלשת, בפרט בדורות הצעירים.
"אבל אני נוסע בספרד", ממשיך שנאן, "ואילו ספרים מישראל
אני רואה מתורגמים לספרדית? של אילן פפה ושל שלמה זנד, על 'איך הומצא העם היהודי'.
כמעט כל הספרים המתורגמים הנוגעים לישראל הם במגמה אנטי-ישראלית. ואני שואל את
עצמי מדוע מדינת ישראל לא יכולה לדאוג שתהיה איזושהי ועדה אקדמית שתדאג לתרגם לספרדית
ספרים קצת יותר מאוזנים, שיביאו את כל קשת הדעות בישראל. ישראל הזניחה את העולם
הספרדי ברשלנות. והתוצאה היא שהסטודנט הספרדי שרוצה לקרוא על ישראל בשפתו, מה שיש
לו הוא אילן פפה ודומיו. חלק גדול מהאשמה בנחיתות שלנו בדעת הקהל בספרד נעוץ לדעתי
בכך שמדינת ישראל מתעסקת רק בהסברה באנגלית ומזלזלת בכל השפות האחרות".
- ההתמודדות הלאומית של ספרד עם יחסה ליהודים
בעבר גורמת לה גם לאיזשהו רגש אשמה, לדחף לרצות את היהודים?
"זה קיים. למשל רק לפני שנה הוקם במדריד בסיוע הממשלה 'בית ספרד-ישראל',
שמנסה לעסוק במורשת היהודית וגם, לשם שינוי, לעסוק בישראל. המורשת היהודית-ספרדית
מוכרת היום בספרד, גם לצורכי תיירות אבל גם בשל הבנה שהיהדות והאסלאם (ב-1508 גם
המוסלמים גורשו מספרד או אולצו להמיר את דתם) הן חלק מהמורשת של ספרד. בהרבה מקומות
כמו סגוביה מנסים לשחזר את השכונה היהודית. וגם במקומות שלא נשמרו בהם שרידים, אתה
יכול למצוא כתובות של 'כאן היה כך וכך של הקהילה היהודית'".
- ורגשי אשם?
"הם באים לידי ביטוי בטקסים, באירועים, לא כל כך בחשיבה היומיומית.
בכל זאת, מהגירוש עצמו עברו 500 שנה, וגם מחוקי טוהר הדם כבר התרחקנו לא מעט. היום
מכירים בכל האגפים הפוליטיים שהגירוש היה הפסד של ספרד".
- וצצים שם צאצאי אנוסים שמגלים לפתע את יהדותם,
כמו בפורטוגל?
"בפורטוגל ובדרום אמריקה יש הרבה יותר.
בספרד זה די שולי. כמו שאמר לי ידידי גונסאלו, מעטים ירצו להתייהד כי החזיר לסוגיו
מקובל מאוד בתרבות הקולינרית בספרד. הוא אפילו סיפר שהיה בארוחה מטעם הקהילה
היהודית בברצלונה, ומה הם כמובן אכלו שם? חזיר. אבל סוג מסוים של חזיר, שנקרא חָמוֹן
חַבּוּבּוֹ. והרב אמר, 'חמון חבובו אֶסט כושר', חמון חבובו הוא כשר. בטח".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה