יום שבת, 21 באפריל 2012

הפסח העשרים ושבעה


שׁוּם לַחַץ לֹא עוֹזֵר. לֹא לַחַץ וְלֹא פְּרֶשֶׁר.
לֹא הִתְכַּלּוּת גּוּפוֹ, לֹא הִתְעַלּוּת רוּחוֹ.
זֶה כְּבָר הַרְבֵּה מֵעֵבֶר לִשְׁרִירוּת וָרֶשַׁע.
הַרְבֵּה יוֹתֵר נָמוּךְ. נָמוּךְ מִירִיחוֹ.

לֹא כַּעַס. לֹא נָקָם. לֹא טְרָאוּמָה מִמַּפֹּלֶת.
וְלֹא שֶׁהַמִּמְשָׁל קַפְּדָן וּמְרֻבָּע.
אָזְלוּ הַהֶסְבֵּרִים לַהִתְעַמְּרוּת בְּפּוֹלַרְד.
נוֹתַר אֶחָד:
הָאִישׁ בֶּן עֲרֻבָּה.

הָאִישׁ, פָּנָיו כִּקְלָף, מֻחְזָק כִּקְלַף מִקּוּחַ.
עַל קִיר הַסְּטֵייט דִּיפַּרְטְמֶנְט הוּא עָנוּד כִּפְרָס נוֹצֵץ.
אָמֶרִיקָה מִקִּיר לְקִיר גָּמְרָה אֶת הַוִּכּוּחַ;
כֻּלָּהּ צוֹעֶקֶת: שַׁחְרְרוּ. רַק הַמִּמְשָׁל חוֹצֵץ.
עִם קְלָף צָמוּד אֶל קִיר הַלֵּב, זָחוּחַ וּפָקוּחַ,
הוּא בָּז: הֵם צוֹעֲקִים? אָז תְּנוּ לָהֶם מוֹצֵץ.

צור ארליך
פורסם בעיתון מקור ראשון בכ' בניסן תשע"ב, 12.4.12

אין תגובות: