יום שבת, 7 באפריל 2012

הצניעות כפורנוגרפיה: על 'נערות למופת' מאת שהרה בלאו


שהרה בלאו מגייסת כלים קלילים, כלים כבדים וגם כלים בלתי קונוונציונליים כדי להוכיח שהתעסקות יתר בצניעות הבת היא תועבה. גם השוֹאה בעסק

נערות למופת, מאת שהרה בלאו, זמורה ביתן, 2012, 253 עמ'
סקירה מאת צור ארליך. הופיעה בגיליון פסח של מוסף 'שבת' של 'מקור ראשון', י"ד בניסן תשע"ב, 6.4.2012, עמ' 31, בכותרת "צניעות עד מוות".

על חוט שָני אחד, אדום מדם, מסומֶק ומזוועה, שוזרת עלילת 'נערות למופת' את גילויי תסביך הסגידה-סלידה של היהדות הדתית כלפי המיניות הנשית – ומוקיעה אותו, במשתמע, כפורנוגרפיה.
היא עושה זאת באמצעות סיפור עלילה מורכב, שבלבו מנוע גרעיני: אתוס האישה היהודייה המאבדת עצמה לדעת כדי להימלט מניצול מיני בידי גויים. אתוס, שמטבע הדברים גם הצמיח מיתוס. שורשיו באגדות חז"ל, המשכו בעלילות קידוש השם בימי הביניים, ושיאו המודרני בסיפור צ"ג הבנות – תשעים ושלוש תלמידות 'בית יעקב' בגטו קרקוב, שעל פי הסיפור המפוקפק שעשה לו כנפיים בעולם היהודי, נלכדו בידי הנאצים והוכנו לשמש בבית בושת לחיילים, אך הצליחו להקדים מכה למכה ולהתאבד עד האחרונה שבהן בבליעת כמוסות ציאניד.
סיפור התשעים ושלוש, המעמיד את הצניעות-עד-מוות כמופת, הוא המיתוס המכונן בחייהן ובחינוכן של בנות שני דורות בקהילה הדתית-לאומית בבני-ברק. בלב העיר נמצא גן ציבורי על שמן של ה-93. צוואתן החתומה בידי הנערה חיה פלדמן היא המוקד, שלא לומר האטרקציה, של מוזיאון השואה הדתי שמטפחת דודתה ניצולת השואה של גיבורת הספר. מוזיאון המביא עד אבסורד, עד תועבה, עד פורנוגרפיה, את זיכרון השואה. "אנו חולפות על פני 'סבון היהודים', הרבוץ לו בפישוט האיברים הקבוע שלו מאחורי הזגוגית. מביקור לביקור הוא נראה בעיניי שמנוני יותר, מלוכלך יותר ומבשר רע. שאר בנות הכיתה בוהות בו מוקסמות ונגעלות כאחד" (עמ' 125; מהציטוטים היותר רכים שיכולתי למצוא בעניין).
גיבורת הספר עצמה, נערה ושמה חוה קלר, משחקת תשעים-ושלוש כבר בילדותה. עכשיו, כשהיא בת 17, היא מתעקשת להעלות בבית ספרה מחזה ישן על ה-93, ולשחק בתפקיד חיה פלדמן. בדיוק כמו אמה המנוחה, שהודחה מהתפקיד לפני 17 שנה, בשל היריון לא רצוי מגבר לא ידוע, ההיריון שחוה נולדה ממנו ושהאם דינה (וכי כיצד תיקרא נערה שכזו אם לא דינה?) מתה בעטיו. לא נרחיב בפרטים, ורק נציין שסביב ההצגה מתחוללים, דור אחר דור, מאורעות איומים.
מוח חולני במיוחד, מוח שהוא רק גילום מוקצן של שיגעון הצניעות הקולקטיבי, מחולל אותם. זה קורה לו מפני שהוא נטרף בימי השואה, כאשר הכריע, או נדמה לו שהכריע, בזכות התוּמָה ובזכות המוות. ואילו חיה פלדמן עצמה, כך מתברר מפרקי ההרהורים המדומיינים שלה הפזורים בספר, בכלל העדיפה לחיות. טיפין טיפין חושפות הדמויות היותר שפויות ברומאן שגם עמדתן דומה: שה-93 גיבורות, אך אינן מופת. שהחיים קדושים יותר מהכבוד, וההתאבדות ודאי אינה טובה מאונס בידי גוי. ובחרת בחיים. ואפילו אם עתידים חיים אלה להיות חיים בצל טראומה, חיים של נאנסת-לשעבר שהחברה הפרימיטיבית שסביבה אינה מתביישת לכנותם "חיי קלון" וכך לתלות בה אשמת עקיפין.
בעומק הספר מונחת הטענה שזֵכר השואה וגוף האישה נתפסים שניהם באתוס של החברה הדתית והחרדית כקודש קודשים שהזר הקרב אליו יומת; כמוקדים של הערצה ושל אימה, של רתיעה אבל גם של משיכה. הדבר משתקף בלשון הנקייה המקובלת: האונס בידי גוי הוא "חילול" של היהודייה, והציפייה ממנה היא לסרב "להיטמא". ומה מחללים אם לא קודש. במבנה העומק, גוף האישה הוא גילום של המין, וזוועות השואה הן גילום של המוות. המין והמוות הם שני מחוללי הטומאה הגדולים: בהלכה, ויותר מזה במעמקי הנפש. ומכאן שבמין ובמוות, בגוף האישה ובשואה, טמון גם מרב הפוטנציאל לפורנוגרפיה: להתעסקות חולנית באסור ובמקודש, המפיקה ממנו הנאה בזויה.
פורנוגרפיה יכולה להתבטא בהחצנה, אבל גם בהסתרה; בהתעסקות מופרזת בדבר, אבל גם בהתעסקות מופרזת בהסתרתו. חברה המתמכרת להסתרת המיניות, חברה שהסיסמה שלה היא כניסוחה החוזר ונשנה (והסמי פורנוגרפי בעצמו) של בלאו בפי גיבורותיה "שמרי על התחתונים שלך", חברה שהדגל העיקרי שלה בחינוך בנותיה כנערות למופת הוא ביצור בתוליהן, עד כדי פולחן מוות והתאבדות אבל גם בלעדיו –  היא אליבא דבלאו חברה חולה, או לפחות מתוסבכת. כמעט כמו החברה המשמשת לה תמונת ראי, זו המקשטת את נתיבי העיר הגדולה בפרסומות ובמצעדים של גירוי יצרים.
מחלתה של החברה הדתית מוצגת ברומאן בעיקר בגילוייה היומיומיים. לפנינו סיפורן של נערות אולפנה בבני-ברק של שלהי שנות השמונים, המנסות לחיות את חיי המתבגרות שלהן בין מעבדת הביולוגיה בבית הספר, סניף בויבריק של בני עקיבא, פגישות ביישניות עם בנים בגן התשעים ושלוש, מסיבות עם במבה בצלחת ומָשינה בטייפ, ומאבקי הישרדות על המעמד החברתי בכיתה – וכל זאת תחת מכבש הצניעות הגדול.
בהקשר זה שוזר את הספר, בין היתר, עניין החצאית. פריט הלבוש הזה התקבל בבתי הספר הדתיים כ'כיפה של הבנות', כמגדיר הרשמי של דתיות התלמידה, כלומר של צניעותה. והנה בספר הוא מתגלה שוב ושוב, למי שצריך לשם כך את שהרה בלאו שתספר לו, כבגד לא צנוע כמעט בהגדרה (ע"ע שמרי על התחתונים שלך); בגד המחייב את הלובשת אותו לאקרובטיקה מתמדת אם רצונה לשמור על צניעותה. כלומר: החצאית אינה כלי לשיפור הצניעות עצמה, אלא כלי ליצירת צורך מתמיד ומודעות מתמדת אצל הבת לשמירת צניעותה. החצאית כמשל, אחד מרבים בספר, לדרכים המעודנות שהצניעות מפעפעת בהן לכדי צניעותנות. את חצייה השני של הטענה, שהצניעותנות היא עיוות פורנוגרפי, ממחישים מיתוס ה-93, המוזיאון הפרברטי בבני-ברק, ושאר האלמנטים המוקצנים בספר.
שהרה בלאו, ששימשה שנים רבות מדריכה במכון השואה בחיפה ושייסדה טקסים אלטרנטיביים ליום השואה, מעולם לא נרתעה מלפשפש בקרביים הללו, בתסביכי האישה והשואה, המין והמוות, של החברה הדתית. לא בספרה הקודם, הראשון, 'יצר לב האדמה', ולא בספרה הנוכחי. בשני הספרים התבנית דומה. היא עשויה שלוש שכבות. התחתונה היא המיתוס, שהוא בשני המקרים מיתוס יהודי מגולת אשכנז הנוגע ליחסי יהודים-גויים. שתי השכבות שמעליה הם שני דורות במשפחה אחת, החיים את המיתוס הזה מתוך אובססיה, דור אחר דור, ומנסים להשתמש בו, הדור הראשון כטרגדיה והדור שאחריו כניסיון לתיקון הטרגדיה שהופך לפארסה. המיתוס בספר הקודם היה הגולם מפראג. השואה נכנסה שם באופן מינורי יותר. ואילו לאישה, ולניסיונה להשתחרר ממחיקת הגופניות והמיניות הנכפית עליה, היה תפקיד מרכזי כבר שם.
בשני הספרים, בדרכים שונות, הולכת בלאו אל הקצה. אל המוקצן. אל הפנטזיה הממיתה, הממיטה חורבן. היא משתמשת בכלים הכבדים ביותר כדי להמחיש את הטענה שלה. אלו הם כלים בלתי קונבנציונליים; ולכן זה מרענן. אבל זה גם הולם בראש. האם חייבים למשוך את הצניעותנות עד קצווי הזוועה, עד מחוזות הגועל לפעמים, עד תהומות השואה, עד ערפדיות, כדי להוכיח את האבסורד שבה? אולי כן; זאת שהרה בלאו וזה ייחודה. ספרות ריאליסטית ההולכת בקטנות יש לנו די, סיפורים מהחיים ומהביצה ואפילו מהאולפנה נכתבים והולכים – ואילו שהרה בלאו יש לנו רק אחת. מצד שני, בהרחקת הלֶכת שלה בלאו מגרדת את גבול הטעם הטוב, ואפילו את גבול הטעם שלי.
'נערות למופת' מבקש להדגים כיצד צניעות יתר גולשת לפורנוגרפיה רגשית. מתוך כך, באופן בלתי נמנע, הוא מתכתב בעצמו עם הז'אנר. אמנם, הוא אינו רומאן פורנוגרפי בשום אופן. אין בו מה שדתיים מכנים "תיאורים פלסטיים", ומבחינה זו ספרניות האולפנות רשאיות להכניס אותו אל מקדשי המעט שלהן בלב בוטח. אבל הוא סוחט את מיצי הגוף ומזליף את מיצי הנפש. הנשיות של הגיבורות המתבגרות בבני-ברק וגם של אלו שבקרקוב היא דחוסה, חשופה, מטרידה. הספר, הרהוט והמותח, חד האבחנות והבנוי לתלפיות, הוא ספר מושך ודוחה גם יחד. מושך ודוחה מהציור על העטיפה, דרך השורות הראשונות "קראקוב, אוגוסט 1942 -- כמה שהיא מגרדת, כתונת הלילה הזאת", והלאה. מושך ודוחה, כמו השואה והאישה כפי שהן משתקפות, לטענתו, בחברה הדתית.

תגובה 1:

אנונימי אמר/ה...

לשפר הצניעות = למנוע תאונות
יש לי שאלה לכל הנשים היקרות, ששמות פאה שהם לא צנועה ומושכת.. (דהיינו כל פאה לא של סבתות) מה אתן חושבות לעצמכן? שיש לכם ריח של יראת שמים, שהירקן לא מזיל ריר עליכן? שהנהג באוטובוס לא נכשל בהרהורים? שהבחורים לא שופכים זרע עליכם ח"ו, אישה שהולכת עם פאה ארוכה או עם פאה לא צנועה היא מכינה לעצמה את הגיהנום ומכשילה גברים וגורמת לעבירות החמורים ביותר, אתם מתלבשות בצורה מכשילה וגם אם היא צנועה, הפאה הורסת הכל, אני רואה אברכים טהורים שלמדו בישיבות קדושות חנונים למדי, והאישה נראית דוגמנית מהשורה הראשונה, בבקשה: תעשי את זה רק בבית לא בחוץ יקירה שלי, כבר לא קשור לרבנים או להיתרים, לא לעדות וחוגים, זה קשור למראה החיצוני של היצר הרע שלך, אוי כמה אברכים נכשלים בך שאת עולה לאוטובוס בבוקר עם הפאה לא צנועה או ארוכה והמתקתקת שלך, כל הלימוד שלהם כל היום נהרס על מחשבות שאת גרמת להם. כן כן כן ממש כך.

כמה (מאות) בחורי ישיבות מסתכלים לעבר המחיצה בחתונות לראות אותך, או יוצאים במיוחד בערבי שבת לראות אותך מטיילת ברחוב עם הבגדים הנוצצים ועם הפאה של שבת המטריפה שלך (יש עדות למי שרוצה מקור) שהיא באמת מטריפה את הראש שלו.. בושה שבת ישראל צריכה להאות ככה, הם לא מחפשים לצאת לקניון לראות חילוניות פרוצות, את "תלמדה בית יעקב" מעניינת יותר, את נוצצת יותר, כן את..את.. "בגללך יש זרע לבטלה" לא בגלל שחקניות פרוצות, רק בגללך!!!!! בגללך יש בעיות של שלום בית, בגללך!!!! תתעשתי לפני שיהיה מאוחר....!!! ישנן פאות שמושכות עיניים של גברים אחרים והם יכולים להגיע להרהורי עבירה שזה אסור!! כמו פאות ארוכת מידי או פאות שיותר יפות מהשיער הרגיל של האישה וכו'.. נמאס כבר מכל אלו שהולכות עם צוואר חשוף [מגיע לפעמים עד לשקע של החזה] בגדים צמודים ביותר ולקינוח חצאיות מעל הברך, והעיקר "לא הולכות עם פיאה" אבל צמוד וקצר גם אסור. אני באופן אישי חושבת שפאה מביאה להרבה מכשולים בצניעות!!

לדעתי גם המכשירים הטמאים גורמים לנו לאבד שפיות, הילדים ובפרט בנות הסמינרים הולכים עם הפלאפון לכל מקום, קניות, ואפילו לשרותים, למקלחת, ואפילו כשהם רוצים לישון לנוח קצת, הם מכבים הכל אבל לא את המכשיר שמא מישהו יחפש אותם. הם הפכו להיות תלותיים במכשיר שמספק להם את האון-ליין העכשוי בכל עת!! לצערי יש להקטין את המידע של המכשירים ולהפוך אותם למה שנועדו מלכתחילה-מכשיר פלאפון לשיחות של האם הגעת הביתה? הכל בסדר? ולנתק זהו.הרבה מסכימים איתי אבל אף אחד לא מסוגל להתנתק ממנו - והסיבה העיקרית היא מידת הגאווה!!!! [גם הסיבה של הפריצות אצל נשים היא מידת הגאווה!!!] שמא יגידו אהה, אין לו מכשיר ברמה!!! לי יש מכשיר פשוט ואני מסתדרת מצויין ואפילו יותר מכל אחד אחר. אני מגיעה הביתה ויש לי זמן לכל דבר, לא כמו רובכם, כשאני נכנסת להתקלח אני נכנסת לבד ולא עם כל העולם.

האם אישה "חרדית" ההולכת בניגוד להלכה בבגדים צבעוניים ומבריקים המושכים תשומת לב או בבגדים המבליטים את כל איברי הגוף ובעיקר את המקומות הצנועים,או בחולצות קצרות שאם את מתכופפת רואים לך את הגב ואם את מרימה את ידיך רואים לך את הבטן, וחובשת פאה העשויה משיער של נשים גויות שמתו או מטפחת ראש צבעונית ונוצצת ונעלי עקב וכו'- יכולה להעיד לפני הקב"ה ולומר לו "אבא שבשמיים אני מאותן נשים צדקניות שיביאו גאולה לעמך ישראל? " האם ראינו מאישה כזו שבנייה יצאו ת"ח גדולי הדור? האם אישה כזו יכולה לדמיין לעצמה שאחרי מותה היא תבוא בפריצות הנ"ל לפני האמהות הקדושות ותרצה לשבת לידן? ואיך לא תפחדי מאבא שבשמיים שאמר בתורתו הקדושה "וראה בך ערוות דבר ושב מאחריך...." הקב"ה מסלק שכינתו מעם ישראל, מסיר את השגחתו מעלינו בגלל נשים כמוך... ואמרו חז"ל הקדושים שצרות באות לעולם בגלל חוסר צניעות של בנות ישראל ובפרט לאחר שקראת את כל הנ"ל, כיצד תעיזי להמשיך לצאת כך מחר ולהכשיל את בחורי ישראל ותמשיכי לשים פס על דברי חז"ל הקדושים אשר הזהירו נוראות על הפריצות שיש בקרב מחננו ובפרט שיראו לך ביום הדין שקראת כל הנ"ל ובכל זאת המשכת במרדך.

אני לא אוהבת להעיר על הנושא הזה, כי לי לא חסר דברים שצריך לתקן... אולי יותר קל לי בנושא צניעות ואני מקפידה על כך, אך בדברים אחרים די קשה לי, שהם פחות סממנים חיצוניים כמו תפילה ועבודה על המידות... אני יהודיה כמוכם ואף פשוטה יותר מכם, איני מתיימר להיות חכמה או נביאה ויש לי המון מה ללמוד מכל יהודי/ה. אני אוהבת אתכם עם ישראל מאוד! וזו הסיבה שאני פונה אליכם מכל הלב!!! אנו לקראת אחת התקופות הקשות בהיסטוריה שלנו, לקראת חבלי משיח!!! וכולנו חייבים לחזור בתשובה תיכף ומיד.