מה הופך סתם שנאה לשנאת חינם, ומדוע דווקא העם היהודי מתעסק כל כך הרבה עם המושג הזה? פרופ' רֶנֶה לוי חקר את הבסיסי הפיזיולוגי של השנאה, וגם את הדרכים להילחם בה. ועד שאנחנו היהודים לא ניישם את הרעיונות שלו, אין לו עניין למכור אותם לעמים אחרים
הופיע אתמול במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון', עמ' 32-26, בכותרת "יותר מפצצה גרעינית".
חמישה סימנים נתן ר' לוי בשנאת חינם: היא תגובה מופרזת ובלתי הוגנת לעוול קטן ממנה, או אפילו עוול מדומיין; היא ניתנת למניעה באמצעות דו-שיח; היא אינה נתונה לשיני הזמן והשִכְחה, ולכן היא נוטה להאריך ימים; היא מתפשטת כמחלה מידבקת; והיא הורסת את הערבות ההדדית. ובאין ערבות הדדית גולה עם ישראל מארצו. הרי ידוע מפני מה חרב בית המקדש השני: מפני שהייתה בו שנאת חינם.
ומחמת אותו חורבן נולד אותו ר' לוי שלנו, הלא הוא הפרופסור רֶנֶה לוי, לא בארץ ישראל אלא בקזבלנקה שבסוף מערב, לפני 69 שנים. ממנה הרחיק נדוד דרך לימודים בפריז עד סוף המערב החדש, סיאטל שעל חוף האוקיינוס השקט. ושם באוניברסיטת וושינגטון עמד 26 שנה בראש המחלקה לרוקחות והיה מגדולי המומחים לטיפול תרופתי באפילפסיה, מחלת הנפילה, ופיתח למען האוניברסיטה בסיס נתונים בתחום זה שהיא מרוויחה ממנו מיליון דולר בשנה – עד שגלגלוהו מחשבותיו למצוא אבחנות ותרופות למחלת הנפילה הרוחנית שלנו: שנאת החינם.
קצת לפני גיל פרישה פרש מרצונו ממשרתו הבכירה, להקדיש את כל עיתותיו להפצת אבחנותיו בדבר שנאת החינם ועצותיו למיגור המגפה. "בלי אבחנה אין טיפול", הוא מסביר. "כל עוד אדם אינו יודע שיש לו סוכרת, אי אפשר לטפל בה. כך גם לגבי שנאת חינם, המחלה שהורגת אותנו כחברה וכעם".
ובאשר לטיפול – במרכז שיטתו עומדת תוכנית עבודה עצמית, שִׂכלית בעיקרה, של כל יחיד ויחיד, שתשפיע על הכלל. ספרו 'שנאת חינם ...לאן?' המפרט את כל אלה הופיע בשנה שעברה באנגלית, ועכשיו גם בעברית (הוצאת גפן) ובצרפתית. הספר משלב – המבקרים יאמרו מערבב – נוירולוגיה, פסיכולוגיה והיסטוריה עם מידה מסוימת של תיאולוגיה. הופעתו מלווה במסע הרצאות של לוי בארץ ובקהילות יהודיות בעולם – וזה בהחלט מתבקש לגבי ספר שהולדתו בהרצאה.
הולדתו בהרצאה – שמצדה נולדה בשיעור תורני בבית הכנסת. "לפני שלוש שנים ביקשו ממני בבית הכנסת שלי בסיאטל לתת שיעור בנושא תפילת תחנון. זה נושא צר מאוד, שלא רבים דיברו עליו. כשגמרתי פנה אליי רב צעיר שהיה שם ושלא הכרתי, הציג את עצמו ואמר לי 'שמע, הקהל פה עקב אחרי כל השיעור שלך, שעה שלמה. לא רואים הרבה דברים כאלה בבתי כנסת. אולי תכין הרצאה על שנאת חינם? זה חשוב מאוד'".
הפרופסור לרוקחות, וגם לנוירולוגיה למען האמת, רנֶה חנניה לוי בשמו המלא, התיישב ללמוד את הנושא והרגיש שיש לו מה לחדש. הוא שיתף קודם את הרב הישיש של בית הכנסת שלו, הרב שלמה מיימון; "אינני מדבר דברי תורה בציבור בלי להיוועץ בו קודם. נראה לי בלתי הולם לעשות אחרת. זה כמו שהדיוט יתחזה לרופא". הרב אישר את תקינות החידושים ואף הפליג וביקש מלוי שההרצאה תינשא בחגיגת יום הולדתו התשעים.
לדבריו התגובות היו נרגשות וגררו הזמנה להרצאה נוספת בלוס-אנג'לס. "היו שבכו. היו שנעמדו. היו שנישקו אותי. כששאלתי אם יש שאלות, אמר לי אדם אחד 'לא, אין לי שאלות; מזה 17 שנה יש לי בעיות במשפחה, ועכשיו סוף סוף אני מבין מה לעשות כדי לפתור אותן. אני רץ הביתה'. והוא יצא. בעקבות ההרצאה אמרה לי אשתי לפרוש מהאוניברסיטה ולכתוב את הספר. גם הרב שלי אמר לי, 'המידע שבידיך אינו בבעלותך. עליך לחלוק אותו'. וכשעשיתי זאת ראיתי שאנשים קשובים מאוד".
הוא אכן איש שקל להקשיב לו. דיבורו נלהב ומדוד גם יחד, פרי עשרות שנות הוראה אקדמית. פניו מפיקים רצינות וגם אור, שיערו רעמה מלבינה מעוררת אמון. דבק בו איזה חצי שמץ מדמות מתקן-העולם הדתי שנטל על עצמו – ועדיין דמותו דמות פרופסור טיפוסי לרפואה קונוונציונלית, לא משיח או גורו וגם לא חאפר של מחשבות.
מבחינה זו, המהדורה העברית של הספר אינה מיטיבה עמו ועם המסר החשוב שלו. העטיפה מעוצבת בסגנון ספרי ניו-אייג'. התרגום העברי מושלם מבחינת הכתיב והפיסוק אבל איום מכל בחינה אחרת. הוא בעצם כתוב באנגלית עם מילים עבריות. אפילו המובאות ממקורות עבריים ויהודיים-קלאסיים, כולל התלמוד, מופיעות בו בתרגום-חוזר מאנגלית. בביבליוגרפיה מופנה הקורא למקורות אנגליים כגון Sefer HaHinuch ו-Sefer Chafetz Hayim. למרות זאת, מאמץ הקריאה בספר הקצר משתלם.
סדר הדברים בספר משקף את התהליך המחקרי שעבר לוי בגשתו לנושא השנאה. "התחלתי מנוירוביולוגיה: להבין מהי שנאה, קודם כול בבסיס המוחי שלה. השנאה, ועוד רגשות חזקים ובסיסיים, היא תוצר של מערכת העצבים הפרימיטיבית הממוקמת בפנימו של המוח, ובייחוד באזור הקרוי אמיגדלה – להבדיל ממערכת העצבים המתקדמת שבקליפת המוח. מכאן כוחה ועיקשותה של השנאה, ומכאן האי-רציונליות שלה. בשלב הבא ביררתי מה הופך שנאה להיות שנאת חינם – ואחר כך למה דווקא העם היהודי מתעניין במושג זה ותולה בו כל כך הרבה ממה שקרה לו. והרעיון הוא ששנאת חינם הורסת את האמפתיה, וכשאין אמפתיה אין ערבות, וכשאין ערבות אין עם יהודי".
את עיקרון הערבות ההדדית, 'כל ישראל ערֵבים זה בזה', ערבות המגיעה עד נכונות להקרבה עצמית למען הזולת ולמען הכלל, מכנה לוי 'עיקרון יהודה'. זהו יהודה אבי שבט יהודה, שנטל תמיד אחריות על אחיו. הוא שהציל את חייו של יוסף כשאחיו התנכלו אליו להרגו בדותן, והוא זה שלנוכח פני יוסף בארמון במצרים הציע את עצמו כבן ערובה במקום בנימין הצעיר. לכן ניתנה לשבט יהודה המלוכה, ולכן נקראה על שמו האומה היהודית כולה. הערבות ההדדית, ממשיך לוי ומראה, היא מה שעומד בבסיס ברית סינַי, כלומר על ברכיה נולד עם ישראל; ויש לה גם מעמד מרכזי בהלכה, כגון במצוות צדקה והשבת אבדה, באיסור 'לא תעמוד על דם רעך', ובצורך להתפלל במניין דווקא.
ומנגד, שנאת החינם. לוי מראה שההיסטוריה היהודית הקדומה רצופה אירועים שבהם שנאת חינם, שאפשר היה למונעה, הובילה לגלות. כך בגלותו של יעקב מפני עשיו, כך בפרשת יוסף ואחיו, כך אצל משה שאירוע הכאת העברי בידי אחיו גרם לו לברוח, וכך כמובן בחורבן הבית השני. השנאה היא כמובן גם כוח מניע מחוץ לגבולות העם היהודי. "אני מסיים את הספר בציטוט מהחוקר רָאש דוזייֶה שאומר ששנאה היא הנשק הגרעיני של התודעה. היא יכולה להרוס חברוֹת ומדינות ולגרום לרצח עם, ואכן עשתה זאת. השואה לא הייתה מתאפשרת בלי השנאה שטופחה בקרב האוכלוסייה כלפי היהודים. כך גם רצח העם ברואנדה, או בדארפור.
"אנשים אומרים שהמלחמות הללו הן עניין פוליטי, שזה ריב על משאבים, שזה לא קשור לשנאה. אינני מסכים. השנאה היא הכוח שגורם למיליוני אנשים לעסוק ברצח. לא הרעיונות הפוליטיים, גם לא המשאבים. אמנם זה מה שמצית את הסכסוך, אבל זה לא מה שגורם לג'נוסייד. כשאנשים נלחמים הם אינם עושים זאת באובייקטיביות צמודת מטרה, 'אתה חייב לי כך וכך, אקח את זה ממך ונסגור עניין', אלא מתוך שנאה שהופכת את היריבות למפלצת ענקית. כך גם בין בני אדם פרטיים; ויכוח כספי קטן יכול להיפתר בבית משפט, אבל הנה המשפחות כבר לא מדברות זו עם זו".
- אז כל שנאה היא שנאת חינם, וכל שנאה היא רעה?
"קהלת אומר 'עת לאהוב ועת לשנוא'. לפעמים השנאה נחוצה, כמנגנון התגוננות. הדימוי לנשק גרעיני יעיל גם מבחינה זו: טוב שהוא בידינו, אבל לא כל בעיה פותרים בנשק גרעיני. והנה, בחיי היומיום שלנו, בטבענו האנושי, כל דבר אנחנו פותרים בנשק הגרעיני הזה, בשנאה שיצאה מפרופורציה – שנאת החינם".
- מדוע זהו מונח יהודי?
"ההבדל בין מה שהפסיכולוגים חוקרי השנאה מצביעים עליו לבין ההסתכלות היהודית על שנאת חינם נעוץ בכך שאנחנו היהודים רגישים יותר לתוצאות שלה. לגבינו הן חמורות אפילו יותר מפצצה גרעינית. כי נולדנו כעם בלי ארץ, וקיבלנו את הארץ על תנאי, והתנאי הוא שאנחנו עם – ולכן כל מה שהורס את היותנו עם, וגורם לנו להתפורר ולהיות לאוסף של יחידים, גורם לנו גם לאבד את הארץ. בעניין הזה אנחנו לא יכולים לסמוך על מצביאים ומנהיגים אלא רק על עצמנו, וכל אדם חייב לעבוד על עצמו כיחיד".
- ואכן אתה מציע בספר צעדים לעבודה עצמית של היחיד.
"בכל היתקלות של אדם עם אדם אחר הוא שואל את עצמו מיד, אוטומטית, שני דברים: זה חבר או אויב? והאם יש צורך שאפעל בנידון? כאלה אנחנו. זה טבוע בנו באופן נוירו-ביולוגי. העבודה העצמית שאני מציע נועדה קודם כול להתגבר על זה. לא לראות כל אדם כאיום פוטנציאלי. לדעת שהמנגנון הטבעי הזה שיש לנו לא תמיד יעיל, ושגורלנו לא תמיד תלוי באדם שלפנינו".
בחלק זה של הספר, הכתוב בסגנון ספרי העזרה העצמית, המהדהד אם תרצו את הסיסמה המושמצת 'השלום מתחיל בתוכי', נחלקות ההמלצות לעבודה עצמית לשתי מחלקות: מניעת מקרים חדשים של שנאת חינם, ודרכים לריפוי שנאת חינם שכבר קיימת.
המפתח למניעה, גורס לוי, הוא הבנת הדרכים ששנאת חינם נוצרת בהן. על כל אדם ללמוד את "מפת השנאה האישית" שלו, כלומר את המקורות האפשריים לגירויי שנאה: את התרחישים הנפוצים ביחסים בין בני משפחה ובין שכנים שעלולים לקרות גם לו ולהם, ואת הנקודות הרגישות שלו ושל הסובבים אותו. עליו להכיר את הפיתויים הנפוצים לשנאת חינם ולנטרל אותם מראש – למשל להתנגד לַפיתוי לשפוט בהתמדה את הורינו על הדרך שגידלו אותנו.
לשם כך הוא מציע לתרגל את השימוש בתפקודי המוח הגבוהים, המורכבים, ולעודד את עצמנו באופן מודע להשתמש בהם בשיפוטים החברתיים שלנו – כדי שתפקודים אלה יגברו על נטייתה של מערכת העצבים הפרימיטיבית לקטלג כל מגע חברתי שלנו כאיוּם אפשרי. עלינו להרגיל את עצמנו, למשל, להזדרז ולשאול את עצמנו סדרה של שאלות בכל פעם שנדמה לנו שאחד מקרובינו או שכנינו מעליב אותנו: האם אני מקנא באדם הזה? האם אני חסר ביטחון? אם כן, מדוע? האם הוא מעורר בי חוסר ביטחון? האם ההערכה העצמית שלי תלויה באחרים? בקצרה, להקדים לתגובה הרגשית ניתוח שכלי ביקורתי.
אם תחושת הפגיעה והעלבון נותרת גם אחרי ההליך הרציונלי הזה, יש לעבור לצעדים מעשיים יותר לנטרול השנאה שעלולה להתפרץ מאתנו: ליזום שיחת הבהרה עם ה'תוקפן', שיחה שתשים את הדברים על השולחן – וכך להרוג את השנאה כשהיא עוד קטנה. המלצות אחרות נוגעות לסיכול שנאה כלפי בני קבוצות רחוקות יותר מאתנו. גם הן בכיוון שכלי-קוגניטיבי: לשכנע את עצמנו, למשל, שסטריאוטיפים שאנו מחזיקים בהם הם שגויים; שלכל קבוצה ו'שבט' יש תפקיד משלה ב'תזמורת' הכוללת, והשונות מבורכת; ושתחושת העליונות שלנו כלפי בעלי דעות אחרות היא צדקנות גרידא.
גם ההמלצות באשר לריפוי שנאה קיימת פונות אל הצד התבוני שלנו. לוי מאמין שמודעות מלאה לנזקיה של השנאה היא הנשק היעיל ביותר נגדה. למשל, מודעות לכך שהשנאה הופכת אותנו לאכזרים ומעוותת את כושר השיפוט שלנו. למתקדמים הוא גם מציע לפתח את כישורי האמפתיה – היכולת להזדהות עם הזולת ולחוש את מה שהוא חש.
- אתה מאמין שלתבונה יש סיכוי לגבור על רגש חזק ובסיסי כמו שנאה?
"אני מאמין שבקרב בין מערכת העצבים הפרימיטיבית, שאחראית בין היתר לרגשות החזקים, לבין מערכת העצבים המתקדמת, הניצחון יכול להיות גם בידי זו האחרונה. כך זה אצל היחיד, והאתגר הגדול שלנו הוא להראות שגם אומה יכולה לעשות כך. אנשים שואלים אותי אם מה שאני מציע ניתן ליישום גם לעמים אחרים. ואני עונה שכן. ואז הם שואלים, כמובן, למה אם כן אינני מציע להם את זה. ואני אומר שכל עוד אנו היהודים, שהמצאנו את העקרונות הללו, איננו מסוגלים ליישם אותם על עצמנו ולהשתנות, יהיה מביש מצדנו לנסות למכור אותם לאחרים".
- אם הבסיס לשנאה הוא כמו שאתה אומר נוירולוגי, האם תיתכן תיאורטית תרופה פסיכיאטרית-כימית לשנאה? זה המקצוע שלך, בעצם.
"אני סבור שהאתגר פה הוא להתגבר על הרגשות שלנו. אם אתה רואה פרח יפהפה ואתה משתוקק לקטוף אותו, התפקיד של התודעה התבונית שלך הוא לעצור בעצמך. להתגבר. להכפיף את היצר לכוח הרצון. זה חלק מהאתגר שלנו כבני אדם, וחלק מהאתגר והמשימה שלנו כיהודים. אז אני לא הולך לחפש תרופה שתאמר לגויים 'תראו כמה קל להיות יהודים: לוקחים תרופה'. האמת היא שכבר נעשו ניסויים שלקחו בהם חיות שהן אויבות טבעיות, חתול ועכבר, חתול וכלב, הוציאו מהם את האמיגדלה, אותו מרכז במוח האחראי על הרגשות הבסיסיים – וכן, הן חיו בשלום. ממש כמו שנאמר על ימות המשיח, 'וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ'. הבעיה היא שזה גורם גם לעיקור של רגשות נוספים".
- אבל תיאורטית, אם מדע המוח יתקדם עוד ותהיה תרופה ממוקדת לשנאה, אתה תהיה נגד?
"לא. אני בעד מציאת תרופות למחלות. אם תהיה תרופה סלקטיבית מאוד, או גירוי חשמלי למקום ספציפי מאוד במוח, ונוודא שאין להם תופעות לוואי חמורות – אז כן. אבל אני מציע לא לחכות עד שתהיה תרופה כזו, ובינתיים לתת לשנאה להשתולל ולחולל כל מה שהיא יודעת לחולל, מג'נוסייד ועד סבל בתוך התא המשפחתי, אלא לעשות את העבודה העצמית שתנטרל אותה".
- יש איזו מסה קריטית משוערת, אחוז מסוים מהאוכלוסייה שצריך לאמץ את השיטות שלך כדי שיהיה להן האפקט הלאומי שאתה מייחל לו?
"אני מדען ואני מתייחס ברצינות למספרים, ולכן לא אנסה לענות על זה כי אינני יודע. מה שכן, יש לי תשובה שאינה על ציר המספרים אלא על ציר הזמן. והתשובה היא שהמסה הקריטית היא חינוך של הדור הבא. אני מאמין שאם נפנה למערכת החינוך – בעיקר כאן בישראל, כשילדים יהודים גדלים יחד ויש להם מושג מהו עם – בתוך פחות משנות דור יכולה להיות תמורה עצומה. כי דור שלם יידע לרסן את מנגנון השנאה שלו. המוח האנושי הוא גמיש מאוד עד גיל הבגרות, ואנשים צעירים נתונים להשפעה בקלות; קל לגרום להם לשנוא, ואנחנו רואים איך מפיצי שנאה בכל העולם משתמשים בילדים – אבל קל יחסית גם לחנך אותם לנטרול השנאה. לכן בעזרת חינוך אפשר לשנות את החברה מיסודה".
האם סוף הגלות, תקומת ישראל המחודשת בארצו, פירושו גם סוף שנאת החינם בעם ישראל? ניסיונו של לוי לענות על כך מוביל אותו להקדיש פרקים שלמים בספר לשנאה הערבית והבינלאומית כלפי גילומו החדש של העם היהודי, הלא הוא מדינת ישראל. לדעתו שנאה חיצונית זו הגבירה את הערבות ההדדית היהודית וקירבה את יהודי התפוצות ליהודים שבישראל. "העולם המוסלמי", הוא כותב, "ביקש בשנאתו לגרש את הישראלים ולהפוך אותם חזרה ליהודי תפוצות, אך הצליח להשיג את המטרה ההפוכה, דהיינו הפיכת יהודי התפוצות לישראלים".
הוא מראה באריכות כיצד שנאה, שנאת חינם בעצם, היא המעצבת את יחס העולם הערבי לישראל. שנאה פנימית בין סונים לשיעים, ושנאה עיוורת, דתית ביסודה, כלפי ישראל –שנאה שאין מגמת פניה לא לריפוי ולא לפשרה ולא להתרצוּת לאחר מילוי תביעות כלשהן. לדעתו, עובדה זו אמורה לאחות את השסע הפוליטי בתוך ישראל ולרפא את השנאות שבינינו – שכן היא הופכת את הוויכוח בין ימין לשמאל לתיאורטי בלבד, ויכוח על שאלות שזמנן יגיע, אם בכלל יגיע, רק בעתיד הרחוק, כשהשנאה האסלאמית תפנה את מקומה לנכונות להידברות.
עד שזה יקרה, הוא מציע ליהודים בישראל להתאחד סביב המכנה המשותף היחיד שאינו חולף עם הרוח – הזהות היהודית וההיסטוריה היהודית הקדומה, "זו שבתנ"ך. שם נמצא עיקרון האחווה והערבות של יהודה". הוא עצמו, אגב, ואשתו בלוריה, חושבים לחזור ארצה בקרוב לתקופה ארוכה, וכאן הוא ינסה למצוא אולפן לעברית שבו יעדכן את שפת התנ"ך שרכש בילדותו במרוקו ועל ספסלי בית הכנסת שלו באמריקה. "אני יודע עברית אנכית, אבל לא כל כך עברית אופקית", הוא מגדיר את זה.
- בין היהודים בארץ יש שנאת חינם רבה יותר מזו שבין יהודים בתפוצות?
"לא בהכרח יותר שנאה, אבל ודאי יותר פוטנציאל לשנאה. האתגר כאן גדול יותר, כי המפגש עם יהודים אחרים הוא בכל מקום וכל הזמן. לא רק בבית הכנסת או במרכז הקהילתי. כאן לא יעזור לך להחליף בית כנסת וגם לא לעבור דירה; כל מהלך חייך הוא בין יהודים. כשכללתי בספר פרקים על ישראל זה לא היה מתוך מחשבה שיש לי מה ללמד את הישראלים, אלא מפני שכאן זה מקרה המבחן המושלם: יהודים שחיים עם יהודים כל הזמן".
- מה בדבר אהבת חינם, אהבה גם למי שלא מגיע לו? היא יכולה לנטרל שנאת חינם?
"אהבת חינם היא יעד. אין בה הסבר מעשי איך להגיע אליה. אני מתעניין במתודולוגיה, לא ביעדים נכספים. נוסף על כך, בכלל לא ברור מהי המשמעות של אהבת חינם. איך אפשר לאהוב את כולם? ולמה בעצם? הרי אפילו את המעגל האנושי הקרוב לנו לא כולנו מצליחים לאהוב, אז לאהוב כל אחד? המסלול האמתי בעיניי איננו מאהבת חינם לביטול שנאת חינם, אלא בכיוון ההפוך: אל תשנא, וכך תגיע לידי אהבה. זה גם הסדר שהתורה מציעה. תחילה 'לא תשנא את אחיך בלבבך'. אחר כך מצוות התוכחה, כלומר, בעצם, ההידברות, והאיסור 'לא תיקום ולא תיטור'. ואז בא 'ואהבת לרעך כמוך'".
ובכל זאת, יש לו הצעה מעשית להגיע לאהבת חינם: לתת, ובעקבות הנתינה תבוא האהבה. למשל, "דבר שאני מציע לאחרונה בהרצאות – אם אתה הולך לבית הכנסת דרך קבע, קח את רשימת המתפללים ובכל שבוע תתפלל למען שניים מהם, בשמותיהם המלאים. ראובן בן שמעון, שרה בת רבקה. תתפלל למענם ולמענן להצלחה ולרפואה מכל הלב. בכל שבוע שניים, עד שתתפלל למען כולם. זו הנתינה שלך שתגרום לך לאהוב אותם. אני לא מדבר על לתת להם תרומות או לשלוח להם פרחים; פשוט תתאמץ מעט לברר את שמותיהם המלאים ולהזכיר אותם ולייחל לטובתם, ואז תהיה מחובר אליהם".
- ניסית את זה?
"בהחלט. וזה עובד. זה משנה אותך. כי אתה נהיה חלק מהאנשים האלה. להגיד סתם כך 'תאהב את כולם אהבת חינם' זה חסר משמעות. אבל כשאתה עושה את זה, לא רק אומר, זה עובד. בכלל, את הטכניקות שאני מציע בספר, את עבודת השכנוע העצמי הזאת – אני קורא לזה 'עבודה שבלב' – ניסיתי על עצמי, והפכתי בזכותן לאדם פחות פגיע, פחות מאוים, ולפיכך יותר מאושר".
לפיכך הוא מתמסר עכשיו, עם אשתו, להפצת הרעיונות הללו. הם מקווים למצוא דרך לחלק את הספר לתלמידי מכינות קדם צבאיות, למשל, או לעבד אותו לתוכנית לימודים. אבל בינתיים הם עצמם המממנים היחידים, והאפשרויות בהתאם. "גופים כמו הסוכנות היהודית או בית התפוצות מדברים היום הרבה על עמיות, חיזוק תודעת העם היהודי, וזה בדיוק מה שעומד בציר הספר שלי. אבל לא פשוט לקדם רעיונות. כל מי שאתה בא אליו בטוח שאתה מנסה למכור לו משהו. ואני ממש לא. אני רוצה לתת את זה חינם".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה