יום שבת, 20 באוקטובר 2012

הכיכרות עושות שמח: על מיצגים פיסוליים במעגלי תנועה


מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בכ"ו בתשרי תשע"ג, 12.10.2012, בכותרת 'סובב ישראל'.
כיכר התזמורת של ראובן גפני בקריית-מוצקין
מעיל לובשים כי קר. כיכר בונים כי מסוכן. משום שצומת הוא מקום מועָד להתנגשויות, והסבתו למעגל תנועה – להלן כיכר – מפחיתה את מספרן עד מאוד. זה כעשור או שניים שצמתים מרומזרים בערים נדחקים בהדרגה בידי הכיכרות. אבל רק בשלוש השנים האחרונות הכיכרות פתאום עושים שמח. בעיקר בערי השדה. נמאס להן להיות אפורות. משעמם להן להיות ירוקות. הן רוצות להצחיק. הן רוצות להפתיע. הן רוצות לקבל אופי. אישיות. וכך, בלי ששמנו לב, עוד ועוד נהגים עושים הקפות לא רק סביב גינות או סביב עזובה, אלא גם סביב מיצגים עירוניים. אתה נקלע לחדֵרה, ומוצא את עצמך במוזיאון פרדסנות דרייב-אין. לא היית שנתיים באשקלון, ופתאום כשאַת שם את משייטת במכוניתך בין גלים, סירות ולוויתן. עוד לא חניתָ בחניתה, אתה בקושי בכניסה, וכבר אתה מקיף דגם מסוגנן של מגדל א-לה חומה ומגדל. העיר רוצה לומר לך משהו, ותרצה או לא תרצה, אתה תראה אותו מלפנים ומאחור, מימין ומשמאל, וגם באלכסון. וזה אולי עושה את מעגלי התנועה לקצת פחות מעצבנים.
חדרה


הכיכר החדשה של ראובן גפני נמצאת בנתניה והיא גדולה במיוחד: ארבעים מטר קוטר, לעומת עשרה של כיכר מינימלית. זוהי כיכר של פרחים. תריסר אלומות של פרחי ברזל ענקיים וצבעוניים נחנכו בפרוס תשע"ג. גינה בלי השקיה. פרחים שעושים גם צל. ארבעים מטר קוטר, אולי כנגד ארבעים הכיכרות שגפני הספיק עד כה לפסל ברחבי הארץ. ואולי כנגד גיל ארבעים, שבו עשה גפני כמעשה רבי עקיבא, חדל להיות חקלאי בפלחה של קיבוץ דָברת, ועבר לאמנות. ראובן גפני מתעקש שראובן גפני איש ידיעת הארץ וחקר בתי הכנסת הכותב לעתים בעיתוננו הוא בכלל ראובן גפני אחר. מה שנכון. "לפני שלוש שנים, כשהתחילו לקצץ במכסות המים ולדבר על מצב חירום במשק המים, כבר אי אפשר היה לעצב כיכרות עם צמחייה. התחלתי להציע לעיריות, בואו נעשה כיכרות יבשות. צבע יכול לבוא לא רק מפריחה. מעכשיו אפשר לעשות כיכר של פרחים גם בלי לפחד שיסגרו לך את השיבר".
"להערכתי החיסכון במים הוא לא המניע פה", שופך מים קרים אודי כהן, מנכ"ל חברת א"א תבנית ותצוגה (הא' השני הוא המנכ"ל השותף, אברהם רדליך). "זו פשוט ההתרבות של מעגלי התנועה, שהורידו דרמטית את מספר התאונות בערים". אבל גם הוא נוקב באותו אומדן זמן – שלוש שנים לתחילת המגמה. שני האל"פים, שמפעלם ממוקם בין קלמניה לשדה-ורבורג שבשרון, הם מעין קורת גג עסקית ל-25 אמנים ואומנים. "יש מעצב, יש גרפיקאים, יש מתכננים, יש פסלים, יש אנשי פולימרים, אנשי פיברגלס, איש צבע, צוות שמתקין. אף פסל הוא לא יצירה של אדם אחד". גפני לעומת זאת הוא תעשייה של איש אחד, הנעזר ברַתך אחד בסדנה שלו בקיבוץ יפעת, ובעוד פועל או שניים בהובלה ובהתקנה. הוא אמון על כל גלגולי הפסל, מהתכנון, דרך גזירת לוח הברזל לצורה המבוקשת במכשיר רתכים, הצביעה והחיבורים, וכלה בהובלת המיצג ובהצבתו בכיכר.
כיכר הג'אז, אילת, א.א. תבנית ותצוגה

גפני עובד בעיקר עם לוחות ברזל, א"א מעדיפים חומרים פולימריים וצורות תלת-ממדיות, אבל שניהם, שהתראיינו לגמרי בנפרד, הציבו כניגוד לחומר שלהם את הברונזה, הלא היא הארד. בעולם הגדול, זה החומר שממנו עשויים פסלי כיכרות. הפולימרים של א"א הם פשוט תחליף זול לארד, שלא תגידו שראשי הערים מבזבזים כסף על יופי חלילה. כלומר כן, אבל פחות. "בנינו למשל כינור בגובה חמישה מטרים בנצרת, מפולימרים, דמוי ברונזה", מדגים אודי כהן. "אם זו הייתה ברונזה זה היה עולה 150 עד 200 אלף שקל. מאחר שזה חומר פולימרי, העלות היא כשליש מזה". ואילו לוחות הברזל של גפני מבקשים לשדר את ההפך מברונזה. "פסלי הברונזה רציניים מאוד, ובארץ רוצים משהו משמח יותר. את לוחות הברזל אנחנו צובעים בצבעים נוגדי חלודה, שצובעים בהם מכוניות. ואילו ברונזה בדרך כלל לא צובעים. זה נחשב יותר אקסקלוסיבי. כיכרות עם פסלי ברונזה הם כבדי ראש, וכבדים גם בכסף".
- מה באמת עלות כיכר עם פסל ברזל?
"תלוי במספר הפסלים והמוטיבים. בין 25 ל-100 אלף שקל. שני שלישים מהמחיר הולכים על הוצאות ישירות: חומר הגלם, שינוע והצבה".
כלניות בנתניה, כיכר מאת ראובן גפני
הברזל, הוא מוסיף, נוח לפיסול כי הריתוך שלו פשוט. "מגזרות הברזל הן שטוחות, אבל כשמציבים אותן בפיסול זו מול זו נוצר נפח. זה הייחוד של הפסלים שלי. זה מתאים במיוחד למעגלי תנועה, כי הפסל רב-ממדי ויש מה לראות מכל הכיוונים, ועם זאת הוא לא אטום וצפוף, וכך הוא לא מסתיר את התנועה. כיכר עם פסלים שמסתירים תנועה לא תקבל אישור בטיחות".  
מעלות, כיכר המלאכה. צילום: שלמה שרביט

אז מה מעלות ערי ישראל על ראש מעגלי-תנועתן? מעלות-תרשיחא מקיימת מדי שנה סימפוזיון פיסול בינלאומי וממלאת בתוצריו את חוצותיה ואת כיכרותיה. אריאל ונס-ציונה הלכו על ציפורים (לא, בכתבה הזאת לא יהיה כתוב "עפו על ציפורים". עברנו את הגיל). גפני עשה לנס-ציונה חמישה כיכרות כאלו, עם "ציפורים שעפות ממסגרת, ולהקת חסידות בגובה ארבעה מטרים, וחסידות שיושבות על צינורות ברזל עם סלעים גדולים שתלויים באמצע. ומאחר שבנס-ציונה יש שמורת אירוסים" – שזה לא מאוד מקורי מצדה, כפי שנראה מיד – "יש שם גם פסל אירוסים, בגובה ארבעה-חמישה מטרים". בנתניה כנ"ל: שמורת אירוסים של רשות הטבע והגנים, כיכר פסלי אירוסים ענקיים של גפני.  
באילת יש כיכר יעלים וכיכר שחפים וכיכר דגי ים סוף צבעוניים של חברת א"א. קדומים רכשה מהנ"לית רימון ענק פתוח למחצה עם גרגירים מגרים. חדרה מנציחה כאמור את ענף ההדרים בשלל כלי תובלה עמוסי פרי, שאופניהם דמויי פרוסת תפוז. אשדוד היא לונה פארק אדריכלי-פיסולי, עם כיכרות שניצבים בהן בין היתר: מפרשיות ענק (ליד היכל התרבות דמוי הלוויתן), פסלים תלת-ממדיים של מגן דוד ושל סיבוכים שלו, תפוחי-עץ פזורים (ליד הטירה המרוקאית שעל חוף הים), אובליסק מתכת, מפת המדינה – ומעל לכול כיכר 'עין השמש' של מוטי מזרחי: דיסקית ענק דמוית עין, מוארת בצבעים מתחלפים. אשקלון וקריית-ים מציגות, תחזיקו חזק, כיכרות בנושאי ים. ויש עוד, בבודדים ובסדרות, של היוצרים שהזכרנו ושל אחרים.
לוויתן באשקלון. צילום: פוטו יוסי את עוזי

אבל כמעט כל השאר מוזיקה. נתניה הלכה על קצת פרחים והרבה נגנים של גפני. לקריית-מוצקין בנה הלה כיכר-תזמורת עם שבעה נגנים, שני כיכרות על שם מחזות זמר, ועוד שני כיכרות מוזיקליים. בהוד-השרון העמידה א"א כיכר מוזיקה עם כלי נגינה צרורים יחדיו. ראש-העין ממתגת את עצמה כעיר מוזיקה, וא"א בנו בה כיכר כליזמרים נאה. "בנינו באילת כיכר נגני ג'אז", מוסיף כהן, "ליד הנמל שפסטיבל 'ג'אז בים האדום' מתקיים בו מדי שנה. ראש עיריית מודיעין היה בסופשבוע באילת, יצא לריצה מהמלון, ראה את הנגנים, צלצל לראש עיריית אילת חברו ושאל מי עשה את זה, ואז צלצל אליי. החודש התקנו כיכר נגני ג'אז במודיעין".
- מרוב מקוריות כולם רוצים פסלי מוזיקה. אתה מנסה לשכנע ראשי ערים שזה מתחיל לשעמם?
"אל תגזים. היום ראש-העין ממתגת את עצמה כעיר מוזיקה, אולי עוד עיר, לא יותר מזה. אתה מתרשם שכולם בוחרים בנושא מוזיקה כי בערים אחרות יש כיכרות בודדות עם פסלים בתחום המוזיקה,  בדרך כלל ליד מרכז מוזיקלי. נניח באור-עקיבא יש כיכר עם כינור, אמנם במקום מרכזי – אבל ליד הקונסרבטוריון. באילת יש כיכר ג'אז, אבל בנינו שם גם כיכר של יעלים וכיכר של דגים. אני חושב שכל עיר מחפשת משהו מיוחד לה".
- ראובן גפני, בנית סדרות של כיכרות מוזיקליים לקריית-מוצקין ולנתניה, ועוד היד נטויה. גם אתה תגיד לי שרק נדמה לי שמתחילים לנגן פה על העצבים?
"כנראה זה מה שמשמח את האנשים, נושא המוזיקה. זה צבעוני, וזה נותן אווירה קלה. אבל כן, אני מנסה להציע לערים נושאים יותר ייחודיים. למשל לקריית-שמונה, שהוקמה בשנות החמישים, הראיתי דוגמאות מהדגמים המיניאטוריים שהכנתי, של דמויות מישראל של שנות החמישים. מה שראית בגלריה שלי במתחם 'סקי בגלבוע' ובסדנה שלי בקיבוץ יפעת. בינתיים שוקלים שם את הרעיון. או עיר אחרת שהוקמה כמעברה, והפכה לעיר היי-טק, אור-יהודה. הצעתי להם להציג בכיכרות את העבר, אבל הם התעקשו על  ההווה, על המודרניזציה. בסוף התפשרנו על משהו מהעבר, אבל כזה שנתפס כשמח יותר, עדר של עזים מטפסות על עצי זית. וזה באמת הנושא השוזר את חוצות אור-יהודה".
כך גם ביתר הערים: העיריות הן שקובעות את נושא הפסלים, "אבל בשיתוף שלי. לא שאני כזה שונא-טכנולוגיה וחובב קדמוניות. בבית-שאן הכיוון היה הפוך. העירייה שם רוצה לעשות שתי כיכרות בנושא עתיקות העיר, ויחד איתם גיבשתי רעיון של הצגת עמודים רומיים בצורה צבעונית ומודרנית.
"באריאל היה לי קטע מעניין. עשיתי שם שלוש כיכרות. שתיים בנושא הציפורים, ובשלישית התעקשתי שתהיה בנושא השלום, כדי לתת תשובה לכל הוויכוחים סביב היכל התרבות שם, והעירייה נענתה. הצבתי שם קשת ענקית בענן, וממנה יוצאת יונת השלום. זאת אחת ההצלחות שלי בהתאמת פסל למקום".
כיכר המפרשיות באשדוד. צילום: עמיחי צפריר (וינד)


אין תגובות: