גרעין של אמת: עם אברהם בנמלך על העולם השיעי ועל העולם היהודי

מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בג' באלול תשע"ג, 9.8.2013, עמ' 32-28, בכותרת "האחים המוסלמים שלי".

לכאורה, כשהעיתונאי אברהם בֶּנְמֶלֶךְ ישב בכיכר במנהטן ודמיין שמדען גרעין איראני בכיר ניגש אליו ומבקש שיעזור לו לברוח לישראל, הוא פנטז פנטזיה פראית. מה לעורך הסולידי של יומני בוקר ותוכניות על העולם היהודי ברשת ב' ולתככי ריגול בינלאומיים? נכון שקשה למאזין הרדיו הישראלי המצוי לדמיין את המילה "סוכנות" שלא בקולו הבלתי רדיופוני של אברהם בנמלך; אבל הכוונה לסוכנות היהודית, לא לסוכנויות ביוּן.

והנה פתאום סוכני מוסד ואף-בי-איי, שטינקרים מקהילה חסידית קנאית ומחסלים אמריקנים בשירות משמרות המהפכה האיראניים, אייתולות ומולות, אדמו"רית של חסידות אנטי-ציונית קיצונית שבת דודתה היא אשת ראש המוסד ופרסייה יפה שמקור פרנסתה נישואים קצרי מועד – כולם רודפים זה את זה בהרהוריו-בהקיץ של בנמלך שעה שהוא ממתין לאשתו מחוץ למקדש הקניות הניו-יורקי, ומשתבצים בסדר מופתי ברומאן ריגול מלבב פרי עטו. 'אללה אוהב אותי', בהוצאת כרמל.

אבל איש קול ישראל בדימוס, המזוהה עם כל אותם נושאי סיקור יהודיים שנדמה שהתחנה הממלכתית משדרת כמי שכפאה שד ושבתודעה הציבורית הם מוקצים מחמת פיהוק, דווקא התחכך לא פעם עם עולם הצללים. כך אירע לו למשל ברומניה הקומוניסטית של צ'אושסקו, שניסתה לאחז את עיני ארצות הברית כאילו היא נותנת ליהודיה חופש עלייה.

שירה בחום גבוה: עם בכל סרלואי

קירות נותנים לה תחושת חופש, הגירושין האהיבו עליה את הנישואין, החשק לחזור בשאלה עיצב את זהותה החרד"לית, וניהול פורום פמיניסטי לוחמני גרם לה להעריך את הגבריות. בַּכֹּל סרלואי, משוררת ופרדוקס, מתפלאת איך מצפים מצעירים שלא לומדים ספרות להאמין באלוהים 

תלמוד ניו-יורקי: עם רובי נמדר על הבית אשר נחרב והבית שבהזיה

מאת צור ארליך. הכתבה הופיעה במוסף 'דיוקן' של מקור ראשון בט' בתשרי תשע"ד, 13.9.2013, עמ' 13-8, בכותרת "תלמוד אמריקני".

סוֹפה של עוד אחת מההזיות על עבודת יום כיפור בבית המקדש, שפלשו אל תודעתו של פרופ' אנדרו כהן בתדירות תוכפת והולכת במהלך שנת תשס"א, בא לה כשדֶלת בית הספר היהודי שהציץ בעדה נפתחה בחוזקה. בן רגע אבדו שוב מדמיונו הברקים היוצאים מזיו החיות והכוהנים והעם העומדים בעזרה, כורעים ומשתחווים ונופלים על פניהם. "מי פותח ככה דלתות, בתנופה כזו, בלי לחשוב מי נמצא מאחוריהן? האיש הזה, זה הוא שפתח את הדלת. הוא לא מפה, הוא לא אמריקאי, הוא זר. זהו, הוא זר! הוא ישראלי, הוא מדבר עברית! זה האיש מרחוב מאה ועשר, האיש עם שתי הכלבות השובבות, הלבנה והחומה! מה לעזאזל הוא עושה פה, בברוקלין? הוא מלמד פה עברית, או מה?"

על פי כל הסימנים האיש הזה, שמגיח עוד פעמיים-שלוש בדרכו של פרופ' כהן, הוא פרודיה עצמית של ראובן נַמְדָר, המחבר, האיש שהמציא את כהן ונפח בו רוח חיים במילותיו הססגוניות. "גבר בשנות השלושים לחייו, ים תיכוני למראה, מרכיב משקפיים אופנתיים שנראו מצחיקים קצת על פרצופו הלא-מהוקצע", מתאר שם נמדר את כהן מתבונן בנמדר. האירוניה העצמית בהחלט הולמת אותו, וגם הגיל מתאים בהתחשב במועד, שלהי חורף תשס"א, 2001. נמדר יליד 1964, ירושלים, מלמד תרבות עברית בניו-יורק וגר שם. כנגד אותה דלת שהוא פותח וסוגר על אנדרו כהן, האקדמאי הנוצץ, המתוחכם, האולטרה-עכשווי, ועל דמיונות הקדומים הזוהרים שעתידים כמעט לטרוף את נפשו – כנגד דלת זו פותח נמדר לקוראיו, באמנות-סיפור עילאית, דלת לחיזיון בוהק ומפרכס לא פחות.

שכן פצצת הכישרון שנמדר הטיל לחללנו בעשרת ימי תשובה אלה, בדמות ספרו 'הבית אשר נחרב', מוטחת בקורא הנדהם עמוד אחר עמוד, ובכל עמוד יותר מבקודמו: 535 עמודי עלילה ניו-יורקית עכשווית ועברית קדמונית, בשפה צלולה ומצלצלת, בשחזור פרטני וחי עד להתפלץ של מציאויות חיים ותודעה וגוף, 535 עמודים שכחלום יעופו, בקלות רגליים אך בכובד ראש, מי ברעש ומי באש, מי בחרב סאטירית מושחזת ומי בחיה ובבשר הקורבן ומי בקול דממה דקה.

"אין מקצוע בלי אדון, חוץ מסופר: הוא האדון": שבחי הלבלרות בשיר מצרי עתיק

על ספרו המצוין של יהושע ברמן "נבראו שווים: כיצד פרץ המקרא את המחשבה המדינית הקדומה", שהופיע לאחרונה בתרגומי בהוצאת ידיעות ספרים, יש לקוות שעוד ידובר רבות. 

לצד כל מעלותיו, הוא גם מזמן מפגש מרהיב עם העולם הקדום. תרגום הספר נתן לי הזדמנות לתרגם קטעי שירה מן המזרח הקדום - אמנם, בשל קוצר ידיעותיי, מתוך תרגום אנגלי ולא משפת המקור. 

להלן קטע מהספר (מעובד קלות לצורך הצגתו כאן, בהקשר הנוכחי) - ובו תרגום שלי לקטעים מתוך שיר מצרי בן למעלה מ-3,500 שנה.