יום רביעי, 25 בספטמבר 2013

גרעין של אמת: עם אברהם בנמלך על העולם השיעי ועל העולם היהודי

מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בג' באלול תשע"ג, 9.8.2013, עמ' 32-28, בכותרת "האחים המוסלמים שלי".

לכאורה, כשהעיתונאי אברהם בֶּנְמֶלֶךְ ישב בכיכר במנהטן ודמיין שמדען גרעין איראני בכיר ניגש אליו ומבקש שיעזור לו לברוח לישראל, הוא פנטז פנטזיה פראית. מה לעורך הסולידי של יומני בוקר ותוכניות על העולם היהודי ברשת ב' ולתככי ריגול בינלאומיים? נכון שקשה למאזין הרדיו הישראלי המצוי לדמיין את המילה "סוכנות" שלא בקולו הבלתי רדיופוני של אברהם בנמלך; אבל הכוונה לסוכנות היהודית, לא לסוכנויות ביוּן.
והנה פתאום סוכני מוסד ואף-בי-איי, שטינקרים מקהילה חסידית קנאית ומחסלים אמריקנים בשירות משמרות המהפכה האיראניים, אייתולות ומולות, אדמו"רית של חסידות אנטי-ציונית קיצונית שבת דודתה היא אשת ראש המוסד ופרסייה יפה שמקור פרנסתה נישואים קצרי מועד – כולם רודפים זה את זה בהרהוריו-בהקיץ של בנמלך שעה שהוא ממתין לאשתו מחוץ למקדש הקניות הניו-יורקי, ומשתבצים בסדר מופתי ברומאן ריגול מלבב פרי עטו. 'אללה אוהב אותי', בהוצאת כרמל.
אבל איש קול ישראל בדימוס, המזוהה עם כל אותם נושאי סיקור יהודיים שנדמה שהתחנה הממלכתית משדרת כמי שכפאה שד ושבתודעה הציבורית הם מוקצים מחמת פיהוק, דווקא התחכך לא פעם עם עולם הצללים. כך אירע לו למשל ברומניה הקומוניסטית של צ'אושסקו, שניסתה לאחז את עיני ארצות הברית כאילו היא נותנת ליהודיה חופש עלייה.

המשטר הזמין לשם כך לבוקרשט משלחת של בכירי ארגונים יהודים מהעולם. באמצע נשף מפואר שנערך לאורחים לצורך ההכרזה חלולה על חופש עלייה, ניגש לבנמלך יהודי מקומי מסורב עלייה, וביקש ממנו להעביר מכתב ליו"ר ההסתדרות הציונית שנכח שם. ממש כמו שאירע לבן דמותו בספר עם מדען הגרעין האיראני. על פי התדרוך החמור שבנמלך קיבל בישראל לפני הנסיעה, אסור היה לו לקבל שום דבר משום מקומי. "אבל אמרתי לעצמי, בא אליי יהודי מסורב עלייה ואני אתנהג כמו שפן?"
הוא הלך למלון והקליט לקול ישראל כתבה על המקרה ועל הפער בין ההצהרות  הרומניות למציאות. למחרת גילה שבהיעדרו מחדר המלון הסקוריטטה, המשטרה החשאית הרומנית, שכפלה בחשאי את סרטי ההקלטה של הכתבה הזו ושל אחרות. והסוף הטוב, בארץ, "אחרי שלושה חודשים דופקים אלינו בבית – המהנדס ואשתו עלו לארץ מרומניה, ובאו להגיד לי שלום".
- ומזה צמח אחרי יותר משלושה עשורים הרעיון לפתיחת רומאן המתח שלך?
"לא חשבתי על זה".
ההסתבכות העלילתית בהמשך הרומאן נגרמת בגלל האיסור שחל על ישראל להפעיל סוכני מוסד בארצות הברית. בן דמותו של בנמלך מודיע בטלפון לשגרירות ישראל על הדג האיראני השמן שבידו. הקב"ט הישראלי המבוהל, האמון על איסור הפעילות החשאית, זורק אותו ואת האיראני שלו מכל המדרגות. השניים נאלצים להתחבא, ועולם הביון העולמי כולו מושלך למערבולת. אבל מניסיונו האישי של בנמלך הוא יודע שהאמריקנים מעולם לא התנזרו מצדו השני של המטבע.
אי שם בימי ראש הממשלה בגין, הוא מספר, "התמניתי לכתב לענייני התיישבות, במקום שמעון שיפר שנעשה כתב מדיני. במסגרת ההכנה ההדדית קבענו פגישה בכנסת, ושיפר הציג לי בחור דובר עברית ואמר לי, זה נציג הסטייט דיפרטמנט לענייני התיישבות. זה היה איש יהודי, שאפילו עשה בר מצווה לבן שלו בכותל. הוא ציפה שאמסור לו מידע שאני יודע ממקורות שלי ואני לא יכול לפרסם. מאז הוא היה מטלפן אליי ושואל מה אני יודע ולא יכול לספר. אחר כך עזב את הארץ והייתה מישהי שהחליפה אותו.
"אותי זה מאוד הרגיז. סיפרתי את זה לכמה כתבים אצלנו, ואמרו לי מה הבעיה, מה יש, ככה יוצרים קשרים. ובאמת אני מכיר עיתונאים ישראלים מודיעים – או של עיתונים זרים או של מקורות דיפלומטיים. בדרך כלל מצדיקים את זה באידיאולוגיה: מישהו צריך לעצור את המדינה, את ההתנחלות, למנוע מבגין לעשות כך וכך. פניתי לפקיד בכיר מאוד. אמרתי לו שמע, יש לי פנייה מגורמים אמריקניים, לא אמרתי ממי, ואם אתם רוצים תגידו לי מה לעשות. אולי אתם רוצים שאשתמש בו כצינור. לא קיבלתי תשובה. לשמחתי, ברגע שראו שאני לא משתף פעולה לא הזמינו אותי לאמריקה כמו כמה עיתונאים אחרים, והפסיקו להציק".
"לא יודע", הוא שב ואומר למשמע הרעיון שבכל זאת חוויות מחייו העיתונאיים חלחלו לספרו. "אולי אתה כקורא יכול למצוא את זה. אני בכלל טוען שספר כותב את עצמו: אני יודע מה אני רוצה לכתוב, אבל מה שעולה על הכתב הוא לא בהכרח מה שרציתי. לכותבים, לי על כל פנים, יש שתי מערכות של תודעה. גלויה וסמויה. למשל, אנשים אמרו לי 'הספר שלך מכיל דברי כפירה'".
- מה, זה שמשתמע מהספר שיש דרכים רבות לעבוד את האלוהים?
"לא, זה שאני מתאר בחיוב את הדמות של האייתוללה הכופר (אביו של מדען הגרעין, שהתוודע אליו רק בבגרותו). לכאורה הייתי צריך להציג אותו כדמות נוראה, כאבא גרוע. ואני דווקא מתאר את ההתפתחות שלו, כנער שמתאהב בנערה יהודייה, אחר כך נהיה נאצי, בורח, לומד, חוזר, מדבר עם הבן שלו בפתיחות על כל הדברים האלה. אני שם בפיו תפיסה מיוחדת של הרעיון המשיחי השיעי (ולפיה הוא – כמו גם רעיונות משיחיים בדתות אחרות – נועד לנסוך במאמינים תקווה ולתת להם כוח להמשיך. צ"א). יגידו לי אנשים, 'איך אדם דתי יכול לכתוב דבר כזה'. אבל פשוט נכנסתי לנשמה שלו. אחד ההבדלים הגדולים בין השיעה ליהדות הוא שבשיעה אסור לשאול שאלות. כל התשובות כבר ניתנו. ביהדות מותר".
מנגד, כשהשיחה מתגלגלת לעניין פרויקט הגרעין האיראני והסיבות להתעכבותו, מתברר שיש כאן יוצא מן הכלל. "ח'ומייני, ייאמר לזכותו, אמר שרעיון הפצצה האטומית נוגד את האסלאם. ח'מינאי שירש אותו חלק עליו. בשיעה מקובל שלמנהיג רוחני עליון, ורק לו, מותר לפעמים לחלוק על קודמיו. זה שוב שונה מהיהדות: אצלנו אתה לא יכול לשנות משהו שנפסק להלכה בשולחן ערוך. המנהיג הרוחני העליון מייצג על פי אמונתם את האלוהים. לכן 12 האימאמים חשובים יותר ממוחמד עצמו: הוא היה רק אדם, ואילו בהם התגלם האל".
אך לצד ההבדלים העצומים והידועים בין היהדות לאסלאם השיעי, התחקיר שערך בנמלך לצורך חיבור הספר חשף קווי דמיון מסקרנים בין השתיים. השיעה נולדה בקרב הערבים שכבשו את בבל, היא עיראק. יהודי בבל נאנקו אז תחת עול האימפריה הסאסאנית וסייעו לכובשים המוסלמים. בנמלך מעריך שהזרם המוסלמי שהתהווה שם שאב השראה מיהודי המקום. כך הוא מסביר, בין היתר, כיצד זה שהשיעים הנהיגו חישוב של מולד הירח על פי לוח קבוע, כמו היהודים, ולא על פי תצפית כמו אצל הסונים; מדוע אצל השיעים ולא אצל הסונים בנות קודמות בירושה לאחים; ואפילו מניין צץ הרעיון המשיחי של 12 האימאמים שהאחרון בהם נעלם ועתיד להתגלות. "לא מצאתי בשום מקום אסמכתא לכך; זה מסוג התיאוריות שהיסטוריון לא יכול להעלות, אבל סוֹפר יכול".
הקרבה הראשונית בין היהודים והשיעים הידרדרה לכדי אסון. "השיעים למדו מהיהודים בתחילת דרכם, אבל הפכו לגדולי שונאיהם. מצאתי שהיסטוריון שיעי נשאל במאה השמינית 'למה אנחנו שונאים כל כך את היהודים', וענה שאנחנו בני משפחה אחת ותמיד השנאה בתוך המשפחה גדולה יותר. אצל השיעים, לפחות אצל חלקם, היהודים טמאים; לעומת זאת, שום סוני לא יגיד שאוכל שיהודי טעם נהיה טמא. במדינות ערב, עם כל רדיפות היהודים, כמעט לא הייתה המרת דת בכפייה, בפרט לא בעת החדשה; והנה השיעים הוציאו יהודים לשמד עוד במאה ה-19, בפרשת אנוסי משהד".
מאלף לא פחות הוא המידע המגולל בספר על החיים באיראן לפני המהפכה ואחריה, ועל המורכבות של הנפש האיראנית, שיסודותיה כפולים: בדת הפרסית הזורואסטרית הקדומה ובאסלאם. הכפילות והרצוא-ושוב הללו התגלגלו עד ימינו, והם מספקים לחלקי הרומאן המתרחשים באיראן ערך מוסף פסיכולוגי ותרבותי.
"ההתעניינות שלי באסלאם לא התחילה עם התחקיר לספר, אלא הרבה קודם – והיא יוצרת את ההשקפה הפוליטית שלי. אני איש קצוות במידה מסוימת, שתי נשמות מתרוצצות. מבחינת הרגש, צריך להחזיר הכול לערבים. להתגבר על כל המחירים ולעשות שלום, העיקר שלא ייהרגו. אבל מבחינת השכל ברור לי שכל זמן שהאסלאם הוא בצורתו הנוכחית בלתי אפשרי שיתקיים שלום. היה לי ידיד ערבי, רוקח, שאמר לי, 'אני לא מאמין שהיה מקדש יהודי'. אמרתי לו שהוא טועה, סיפרתי לו שהיינו כאן, שגורשנו מכאן, והוא אמר לי, 'אתה אומר לי שאתם מרגישים כלפי ירושלים כמו שאנחנו מרגישים כלפי אנדלוסיה?' המוסלמי לא ויתר אפילו על ספרד".
*
כיום תוכלו למצוא את אברהם בנמלך בהמוניו ביומון החרדי 'המבשר', שהתפצל לפני ארבע שנים וחצי, בהובלת משפחת פרוש, מיומון אגודת ישראל 'המודיע'. הוא הוזמן לכתוב שם לקראת צאתו לגמלאות מקול ישראל, והוא כותב שם בשמות עט, בעיקר בשם מנחם כהנא, בכמויות מסחריות. פרשנויות, כתבות מגזין, הכפולה הפותחת של המוסף השבועי, כתבות היסטוריות, כתבות מדע ובריאות, פיליטון שבועי, חידות, מאמרי מערכת אפילו – בכל הנושאים כל מה שעיתון המדווח על חוק השוויון בנטל כאילו היה צו להשמדת עם יכול להרשות לאדם דתי-ציוני לכתוב עליהם. "אני מאוד מעריך אותם על הפתיחות", הוא אומר.
והדובדבן: סיפורים עלילתיים, בעיקר מתולדות עם ישראל וברוח ישראל סבא, ובלי יותר מדי ישראלה סבתא. מדי ערב סוכות וערב פסח מוקדש לסיפוריו אלה של "איש העט הוותיק מנחם כהנא" מוסף שלם. "לחרדים יש חסך גדול בספרות ואמנות, והמוספים הללו ממלאים משהו ממנו", הוא מסביר. "המבשר והמודיע מתחרים זה בזה במוספי הסיפורים. אמר לי אחד הקוראים, גרמת לי הרבה ביטול תורה בחג".
"מצאתי בהמבשר אנשים טובים מוכשרים, ביניהם כאלה שהיו יכולים לתרום לכל מגזין בישראל", הוא מוסיף. "הם ממחישים את הפוטנציאל האנושי הגדול שמצוי ב'חברת הלומדים' והולך לאיבוד. חבל מאוד ששיטת תורה עם דרך ארץ נדחתה על ידי עולם התורה הליטאי וחצרות האדמו"רים ובעקבותיהם גם הציבור הספרדי בנוסח ש"ס. היהדות החרדית של היום היא כבר מה שאני מכנה טרנס-אורתודוקסיה, לא היהדות האורתודוקסית שהייתה קודם. כמו שהחסידות והקבלה יצרו יהדות חדשה, כך גם העולם התורני של היום.
"באירופה הייתה מסורת של מאות בשנים של רבנים, של פוסקים, שידעו לפתור בעיות של עגונות, של ממזרות, שהיו נטועים בתוך החיים היהודיים והפסיקה שלהם הייתה מעוגנת בתנאי המציאות והחשיבה יותר את ההיבט האנושי. השדרה הזו הוכחדה בשואה. כשניסו להקים מחדש את העולם התורני שחרב, נכנסו בו יסודות חדשים לגמרי. למשל, עצם הרעיון של חברת הלומדים, התזה שגברים לא צריכים לעבוד ושרק לימוד התורה חשוב; או בעולם החסידי, האלמנט של הקדושה, שאינה דבר ערטילאי  אלא צריך לממש אותה אצל כל אדם. מכאן צמחו תופעות כמו ההפרדה באוטובוסים".
והוא מוסיף – הוא, כלומר אברהם בנמלך, איש 'המבשר', האיש שנפח נשמת חיים יהודית בקול ישראל ובטלוויזיה בדמות סדרות, תוכניות מיוחדות ותסריטים שהתבקש לכתוב, ואף ייסד את מגזין הרדיו לחרדים 'מלווה מלכה'; שאמר פעם לטומי לפיד, כשהלה עוד התהדר בהשקפות לאומיות, שלאומיות בלי תורה ודת היא סתם פשיזם – ובכן, בנמלך מוסיף ואומר כי "העולם הטרנס-אורתודוקסי סובל מתסמונת טורדנית כפייתית, OCD. יש בו חרדה נוראה. אין יראת אלוהים אמיתית, אלא פחד מעבירה. ומי שנושא את זה, ראש הדגל, הוא שיטת בריסק. יש לי במשפחה בריסקאים. בבריסק בן לא יאכל בשר אצל אבא שלו".
מחזה טרגי-קומי שכתב בנמלך לאחרונה, 'סְפֵיקא' (ספֵק בארמית תלמודית), עוסק בתופעה הזו – בראש ישיבה הממרר את חיי משפחתו ואת חיי עצמו בגלל פחד אובססיבי מפני ספקות הלכתיים. עוד מחזה שלו, פרי פרץ היצירה שתקף את בנמלך מאז השתחרר מקול ישראל, מתאר רומן משונה בין מתנחל לכתבת התנחלויות שמאלנית מערוץ מסחרי. שניהם נשלחו לתיאטראות אך מחכים לגואלם. כשבנמלך לא כותב הוא קורא הררים של ספרי היסטוריה, בפרט על מלחמת העולם השנייה, מנסה להבין את הפיזיקה החדשה, ולומד בחברותא קבועה עם מנהל מפעלי ים המלח לשעבר אורי בן-נון בספר חקירותיו התלמודיות של האחרון.
'ספיקא', המושפע כנראה קלות מחוויות החברותא, נוגע גם בסוגיות החמות של עגינות וביטול גט. בית הדין הרבני דווקא יוצא בו טוב, להבדיל מאותו ראש ישיבה אובססיבי המוצא מתחת לאדמה חששות וסיבות להחמיר. לכשעצמו בנמלך מפקפק בצורך בבתי דין רבניים ממלכתיים; "ממילא המונים נישאים היום בחו"ל או בנישואים אזרחיים או מולידים ילדים ללא חופה וקידושין, ובארץ יש 300 אלף עולים לא יהודים מרוסיה שהממסד הדתי אינו רוצה ואינו מסוגל לגיירם. הצורך בספרי יוחסין ילך ויגבר בכל מקרה".
"כשהרב אברהם שפירא נבחר לרב ראשי לישראל", מספר בנמלך, "הוא יעץ לי לערוך תחקיר על בתי הדין הרבניים ולהוקיע את התופעות השליליות שאמצא שם לדעתו: אי הופעה לדיונים, השתמטות של דיינים מעיסוק בגטין. על ההתנגדות הרב שך ל'היתר המכירה' בשמיטה הוא אמר לי: 'מה הרב שך רוצה ממני? לו יש ציבור של כמה אלפים, אני אחראי למדינה שלמה".
- ב'אללה אוהב אותי' יש תפקיד חשוב ליהדות החרדית. בייחוד לחסידות דמיונית קיצונית המקבילה לסאטמר, שבן-דמותך פונה אליה שתעזור לו להבריח את האיראני לארץ.
"הייתי צריך למצוא פתרון לסיפור, וזה היה מתבקש. כשהייתי כתב עלייה וקליטה ראיתי את פעילות ההברחות המוצלחת של ארגון הפליטים של סאטמר, 'רב טוב', ובספר בניתי ארגון מקביל. הרי איתם, עם אלה שהבריחו בזמנו את יוסל'ה, אפשר לעשות עסקים. אין להם אלוהים".
זה הזמן לספר שבבואו לעיתון 'המבשר', ובמגעו ומשאו עם העולם החרדי, אברהם בנמלך בעצם חזר הביתה. משפחת פרוש שהקימה את העיתון וסיעת 'שלומי אמונים' שלה הם נציגי מה שנקרא היישוב הישן: צאצאי התושבים של ירושלים ויתר ארבע ערי הקודש לפני העליות הציוניות. בנמלך נולד בשם אברהם כהן בשכונת גאולה בירושלים ב-1942, וגר בעיר עד היום. השם בנמלך היה תחילה שם העט שלו בשבועון 'פנים אל פנים', ראשי תיבות של "בן מרדכי ולאה כהן". "אני דור שמיני בירושלים, אם לא יותר. אמי וסבתי נולדו בחברון, במשפחה חסידית. מצד אבי אנחנו צאצאי תלמידי הגאון מווילנה שהתיישבו בירושלים.
"היישוב הישן, לפני שהתנוון, הוא הרי זה שהקים את פתח-תקווה וזה שהוציא את יהודי ירושלים מהחומות. העליות של אנשי היישוב הישן לאורך המאה ה-19 הן שגרמו לכך שהיה רוב יהודי בירושלים כבר ב-1870, הרבה לפני העלייה הראשונה. גם אחר כך, הוא זה שיצר את התשתית של ירושלים. אם הדבר היה תלוי בחלוצים, כל היישוב היהודי בארץ היה מתרכז בשפלה ובעמקים ואיש לא היה בא לירושלים".
זו הייתה משפחה שחרדיות ודתיות-לאומית שימשו בה בערבוביה טבעית – אופייני, לדבריו, ליישוב הישן. בן תשע התחיל לכתוב בשני עיתוני ילדים, משני הזרמים, שהיו מגיעים לביתו: המודיע לילדים והצופה לילדים. בן 11 זכה לראשונה בתחרות כתיבה, זו של 'המודיע לילדים', וקיבל את המקום השלישי; העורך סיפר לאביו בסוד שנמנעו מלתת לו את המקום הראשון כי לא ייתכן שילד כתב סיפור כזה לבדו, וחושדים שאביו עזר לו. כמחאה על כך, וגם על טעויות דפוס, סירב הילד לקבל את הפרס. התערובת הדתית-חרדית ניכרת גם במסלול החינוכי שלו. הוא למד בבית ספר יסודי של זרם 'המזרחי' הציוני, אך לאחר שבגיל 11 ומשהו התייתם מאביו התרגשה עליו טראומה נוספת: הוא נשלח לישיבה התיכונית החרדית 'היישוב החדש', הידועה במשמעת הקפדנית עד עריצה ששררה בה.
"עד לאחרונה פחדתי לכתוב על עצמי. על היַתמות בגיל צעיר, ועל התקופה הנוראה בישיבת היישוב החדש. תכתוב בשמי שזה מקום מתועב. עם ראש הישיבה, הרב יהודה קולודצקי, עוד אתחשבן בבית דין של מעלה. שלחו אותי לשם בעל כורחי; שכנעו את אמי שאבי ז"ל היה רוצה שאלמד שם. חליתי שם מרוב עוגמת נפש, ושכבתי חצי שנה בבית. רק עכשיו פרצתי את מחסום הפחד להתמודד עם הדברים הללו". בינתיים כתב על התייתמותו שירים וסיפור קצר, אבל "אני מקווה שבספר הבא שלי אתמודד עם זה. בספר הנוכחי עוד רָעיתי בשדות זרים".
- למה, אתה משתעשע שם בשם של עצמך ושל אשתך כגיבורי הספר.
"וגם הכנסתי כמה פרטים אזוטריים מחיי. אבל זה בגדר טריק, שעשוע למי שמכיר אותי. לא סיפרתי על עצמי. כל השנים ברדיו ויתרתי במידה רבה על החלום הספרותי שלי, בגלל ההכרח להתפרנס ולגדל את ארבעת ילדיי. העבודה בקול ישראל היא תובענית ושוחקת. בזבוז הזמן נורא ואיום. הסידורים הטכניים, התיאומים לדבר עם הטכנאים ועוזרות ההפקה ולהתווכח עם המגיש ולהגיש שעות נוספות ולקבל טלפונים ומכתבים ותלונות למה לא הכנסת את הכתבה – כל זה מעייף מאוד. רשות השידור היא אחד המוסדות הנוראים ביותר שקיימים. אמצעי תקשורת ששונא את עובדיו ועובדיו שונאים אותו. מקום שלא יודע להעריך בני אדם".
ובכל זאת, בנמלך קיבל כמה פעמים את פרס מנהל רשות השידור, על סדרות תיעודיות מיוחדות שערך והגיש בנושאים היסטוריים ויהודיים, ביניהן סדרה שבועית של תוכניות בנות שעתיים, שנמשכה שנתיים, על שישים שנות מדינת ישראל; וסדרה חלוצית שחשפה, כבר ב-1983, את התעוררותה של האנטישמיות המוסווית כביקורת על ישראל. זו שעתידה הייתה לזכות כעבור עשרים שנה לכינוי האנטישמיות החדשה.
"ברגע שנהייתי אזרח חופשי", הוא ממשיך, "התחלתי לכתוב את מה שאני רוצה לכתוב. יש לי ויכוח עם הילדים שלי. הם אומרים שמימשתי את עצמי בקול ישראל. הייתי האדם הדתי שהגיע לעמדה הכי בכירה שם. אני לא מסכים איתם. אני מסכים יותר עם מפיקה מהרדיו, עמיתה לשעבר, שהתקשרה לרגל הספר ואמרה, עכשיו אתה מממש סוף סוף את היכולות שלך. אחרי בלותי הייתה לי עדנה".
משבר הכתיבה הספרותית של בנמלך משתרע על פני כחמישים שנה. "בגיל 16 שלחתי סיפורים לעורך הספרותי של 'הארץ', בנימין תמוז. הוא קבע איתי פגישה בירושלים ואמר לי, 'תשמע בחור, כבר פרסמתי סיפורים גרועים מאלה שלך. אבל אתה בחור צעיר. עוד לא התנסית בחיים. עוד לא התפלשת בבוץ. סבלנות'. ברור לי שהוא צדק לחלוטין. אבל זה שבר אותי. הפסקתי לכתוב.
"אמרתי שאלך להיות מדען. נמשכתי לכימיה, וסבי רצה שאהיה כימאי. אבל לחיים מסלול משלהם, וכשהשתחררתי מהצבא לא יכולתי להקדשי את כולי ללימודים; הייתי הגדול בבית, אמי הייתה אלמנה ובהמשך חלתה. אז פניתי למדעי הרוח והחיים גלגלו אותי לעבודה בשבועון הדתי 'פנים אל פנים'. שם נכנסתי למסלול העיתונאי, שהוא פָּרָא-ספרותי. בהתחלה יש בו המון קסם. אתה בחור בן 22 ופתאום כתבותיך נקראות ושמך מוכר ברבים. זה כמובן דוהה עם הזמן".
אחר כך עבד ככתב חדשות בעיתון הימין 'היום', עד שנסגר בסוף 1969. לאחר תקופת אבטלה התפנה מקום במחלקה הדתית בקול ישראל. במחלקה המנומנמת דאז, שהפיקה בעיקר תוכניות של הקראה ודקלום ופרקי חזנות, דרך כוכבו כיזם של תוכניות מקור, משחקי רדיו וחידונים, ואף ככותב תסכיתים ותסריטים לשאר המחלקות של רשות השידור. אם הזדמן לכם לצפות בשנות התהילה של ערוץ 1 בתוכנית על הבתולה מלודמיר או על המהר"ם מרוטנבורג, דעו בזכות מי הייתה תמורה לאגרה.
תפקידו הראשון מחוץ למחלקה הדתית, ובטרם קשר את גורלו המקצועי בענייני עלייה ותפוצות ובעריכת יומני 'הבוקר הזה', היה כאמור כתב התיישבות. אלה היו ימי הראשית של ההתיישבות ביש"ע. "הייתי עם ראשוני המתיישבים באלון-מורה במקום הישן שלהם. זה היה סקופ שלי אפילו. זה הפך לכמעט שגרה: הייתי יוצא מהבית בשלוש בבוקר, עולה על רכב השידור שהיה מגיע עם הטכנאי, אוסף פעיל של גוש אמונים שקבע איתי, ונוסע למקום העלייה התורן".
- היו לך מאבקים בקול ישראל בגלל הרקע השונה שלך?
"כמעט לא. היו עימותים על רקע זה שהייתי חבר ועד העובדים, אבל מתיחות על רקע פוליטי רק בתקופה אחת, אחרי רצח רבין. זו הייתה תקופה לא נעימה. חשדו בי בכל מה שאני עושה. את דעותיי הפוליטיות לא כל כך ידעו, אבל עצם העובדה שאני דתי הפכה אותי לעוף משונה קצת. בישיבת מערכת שלא נכחתי בה, בתקופה ההיא, האשים אותי מישהו שאני מעלה את שאול יהלום ביומנים בלי סוף, ונאלץ להתנצל כשבדקו ומצאו שיהלום לא דיבר אצלי יותר מאצל עורכים אחרים".
במבט מבפנים, באמת יש, או הייתה, ברשות השידור דומיננטיות שמאלנית?
"אין מאפיה שמאלנית. זו אגדה. אבל מכל מיני סיבות, אלה שהגיעו לעבוד בתקשורת האלקטרונית הם בעיקר יוצאי השומר הצעיר, התנועה המאוחדת וכדומה – ויוצאי גל"צ, שמבחינה זו זה אותו דבר. אלה אנשים מגובשים מבחינה מקצועית. נתקלתי בכל מיני תופעות מרגיזות, אבל לא בהטיה פוליטית. אתה יודע מה, אפילו עליי כעס איזה חבר על כך שכעורך נתתי ביטוי לשמאל. ואני מעולם לא הייתי שמאלני. אני לא איש גוש אמונים, יש לי מחלוקת איתם בעניין המשיחיות, אבל ברור שאני קרוב אליהם יותר מאשר למחנה האחר".
- אין הטיה פוליטית? הרי כל אחד שומע את ההטיה במשדרים. אפילו בשאלות שהמגיש בוחר לשאול ואלו שהוא לא מעלה על דעתו לשאול.
"הבעיה הגדולה ברדיו בשנים האחרונות הוא שמי שקובע את הטון הוא המגיש, יותר מהעורך. לדעתי כל עורכי היומנים פועלים לפי אותה נוסחה, וההבדל בתוצאה בין עורכים שונים הוא אולי 20 או 30 אחוז, לא יותר. אבל אז מגיע המגיש והוא יכול לעשות מה שהוא רוצה, לשאול את השאלות שהוא רוצה לשאול".
- מנגד, היום כל הזמן מדברים על קול ישראל כזירה של לחצים ממשלתיים.
"מי שאומר שאין לחצים משקר, ומי שאומר שהכול נקבע לפי לחצים מגזים. פעם טלפן אליי ברק כשהיה ראש האופוזיציה, ביקש להגיב ביומן הבוקר, וצעק עליי 'כשאני אגיע לשלטון זה לא יהיה ככה'. רבין היה מטלפן לאולפנים, דוברים היו מטלפנים".
- לחץ זה כשיש איום משתמע.
"נכון. כשטומי לפיד הגיע להיות מנכ"ל רשות השידור – ואני, אגב, כחבר ועד, התנגדתי בגלוי למינוי שלו, והוא נטר לי על כך עוד שנים רבות אחר כך – הוא כינס את מערכת החדשות ופרס בפניה את תוכניותיו. קם עורך חדשות מהוותיקים ביותר ואמר לו, 'באיזו זכות אתה מתכוון להתערב בעבודה שלי?' ענה לו לפיד בלי לחשוב, 'באותה זכות שאתה כעורך חדשות מחליט לגבי ידיעות שאתה מקבל. אתה עורך בתחומך, ואני העורך הראשי'. וזה אחד הדברים שברשות השידור אף פעם לא הבינו. חלק גדול מהמאבקים הפנימיים נובע מכך שצעירים נעשים כוכבים בעיני עצמם, ולא מוכנים לקבל ביקורת".




אין תגובות: