יום שני, 21 באוגוסט 2017

בטרקלין המראות: קריאה יומית ב"בוקר בהיר" לנתן אלתרמן

במסגרת מבצע "כפית אלתרמן ביום" קראנו מדי בוקר יום חול, מכ"א עד כ"ט באב תשע"ז (13 עד 21 באוגוסט 2017), את השיר 'בוקר בהיר' מתוך חלק ד של 'כוכבים בחוץ'. כהרגלנו בקודש, פרסמתי מדי בוקר בית או חלק מבית, על פי הסדר, אמרתי כמה דברי פרשנות, והציבור הוסיף משלו. להלן רצף הכפיות, ותגובות נבחרות (בגופן אחר; סימון של חץ כפול בתגובה מעיד כי זו תגובה-לתגובה). ותחילה השיר במלואו.



בוקר בהיר / נתן אלתרמן

פֹּה הָאוֹר עוֹד עֵירֹם וְצָעִיר.
בַּצִּלְצוּל וּבַצְּחוֹק
גַּם סִפֵּנוּ נִרְגָּם.
בְּעִפְעוּף חַלּוֹנֶיהָ נִצֶּבֶת הָעִיר
מוּל גֵּאוּת הַיָּמִים וְחַגָּם.

כְּאוֹרְחִים אֲלֵיהֶם עוֹד נִסַּע.
בַּשָּׂדוֹת הַכְּחֻלִּים,
שֶׁגָּבְהוּ מִדַּעְתֵּנוּ,
שׁוּב הַשֶּׁמֶשׁ תָּלְתָה עֲרִיסָה,
זִכָּרוֹן לְשַׁחְרִית יַלְדוּתֵנוּ.

וְאֵיכָה לֹא נִתְעֶה בַּדְּרָכִים,
וְהַדֶּרֶךְ כֻּלָּהּ מְסֻנְוֶרֶת
מֵהִבְהוּב זְגוּגִיוֹת וּפַחִים,
מִלִּבְלוּב הַיָּפָה הָעוֹבֶרֶת.

הָהּ, עִבְרִי בִּשְׂמָלוֹת כַּפְרִיּוֹת,
בִּטְרַקְלִין הַמַּרְאוֹת שֶׁרִמַּנִי.
לָךְ כָּלִים מֵאֲבַק סִפְרִיּוֹת
גִּבּוֹרִים נִשְׁכָּחִים שֶׁל רוֹמַנִים.

וּמַכֶּה בִּי צְחוֹקֵךְ הַפָּשׁוּט
וְתוֹלֵשׁ מִלִּבִּי אֶת הַדֶּלֶת
וְשׁוֹטְפוֹ בִּרְכִילוּת, בְּפִטְפּוּט,
בִּתְחִיַּת שְׁעוֹנִים וּמְטֻטֶּלֶת.

וְהָרְחוֹב שֶׁגָּדַל לְלֹא חֵיק
מִפֶּחָם וּמִטִּיחַ קוֹרֵא לָךְ.
שׁוּק אַדִּיר, כְּאַתְלֵט מְשַׂחֵק,
שַׁלְשָׁלוֹת לִכְבוֹדֵךְ קוֹרֵעַ.

וְטוֹפֶפֶת גִּנַּת הָעִיר,
כְּכִבְשָׂה בְּלִבְנַת הַצֶּמֶר.
וְהַבֹּקֶר בָּהִיר, בָּהִיר,
כָּאָמוּר בְּרֵאשִׁית הַזֶּמֶר.

*

פֹּה הָאוֹר עוֹד עֵירֹם וְצָעִיר.
בַּצִּלְצוּל וּבַצְּחוֹק
גַּם סִפֵּנוּ נִרְגָּם.

הכפיות הללו משתדלות לעלות בבוקר. הבה נקדיש אפוא את בוקרי הקיץ הקרובים לשיר המתבקש לכך - #בוקר_בהיר, מתוך פרק ד של כוכבים בחוץ.

השורות הראשונות בשיר מתחילות לנו בוקר מאיר, אופטימי, נכון לכל לבוש שיססגן אותו בהמשך היום. רעשי העיר מתגלגלים כצלצול וצחוק ומתנפלים גם על סף ביתנו - ואלתרמן כמובן לא יכול להותיר את הכול מתקתַק, וחדוות החוץ המתדפקת על הבית מתוארת במטאפורה אלימה של רגימה.

למה לשים לב? כמובן, לצלצול. לרצף החולָמים של השורה הראשונה. לתשלובת צלילי ע-ר המשתרגים לכל אורכה ומשדרים לנו עֵר (כי התעוררנו) וגם עיר (שתגיע בחרוז בהמשך הבית). לצליל צ המשתלט על השורה השנייה, הרעשנית. לחזרתיות של ההברה "גם" בשורה השלישית. בשורות שנקרא מחר זה יתחרז לנו וגם יקבל הקשר.

*

בְּעִפְעוּף חַלּוֹנֶיהָ נִצֶּבֶת הָעִיר
מוּל גֵּאוּת הַיָּמִים וְחַגָּם.

אור, כזכור משורות אתמול, עוד עירום וצעיר; אך סִפֵּי הבתים כבר נרגמים בצלצול ובצחוק – והעיר כולה, עלמה ביישנית שכמותה, מעפעפת לנוכח המחזה בעיניה-חלונותיה, בתריסיה-עפעפיה. שכן הללו נפתחים בהדרגה בבתים המתעוררים, או נסגרים בבתים של ישני-הבוקר.

ומנגד – הגואים, הגבוהים, החוגגים מעצם מהותם התוססת והבהירה: הימים, כגון היום הנפתח בשירנו. מולם מעפעפת עלמת-העיר - ומול מבוכת העירום הצעיר הכובש שלעיניה.

*

כְּאוֹרְחִים אֲלֵיהֶם עוֹד נִסַּע.
בַּשָּׂדוֹת הַכְּחֻלִּים,
שֶׁגָּבְהוּ מִדַּעְתֵּנוּ,
שׁוּב הַשֶּׁמֶשׁ תָּלְתָה עֲרִיסָה,
זִכָּרוֹן לְשַׁחְרִית יַלְדוּתֵנוּ.

מהם השדות הכחולים?

הם גבוהים; פיזית? נשגבים מבינתנו? שני הדברים גם יחד? והשמש תלתה בהם עריסה - ממש כמו "ירח בן שבועיים ישן בעריסת החושך הגבוהה", בשיר נוסף מ'כוכבים בחוץ'.

ובכן, לא קשה לנחש: השדות הכחולים הם השמיים. אכן, גבהו מדעתנו, כדברי הנביא ישעיהו: "כִּי גָבְהוּ שָׁמַיִם מֵאָרֶץ כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם וּמַחְשְׁבֹתַי מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶם" (נ"ה, ט). אף כי אפשר גם לומר, באלגנטיות פחותה, שהשדות הם ההרים שבאופק, הנראים מן המרחק כחולים, והשמש בבוקר תלויה מעליהם.

אנחנו בשיר #בוקר_בהיר. הבית הזה ממשיך את קודמו שקראנו אתמול, ו"אליהם", מי שעוד ועוד ניסע אליהם כאורחים, הם היָמים; הימים הגואים, החוגגים. הימים המתחילים בבוקר בהיר שבו "האור עוד עירום וצעיר". ניסע אליהם מהעיר הנרגמת באור הבוקר. זה יקרה בבית הבא, השלישי בשיר, שידבר על שוטטות בדרכים. אך כבר עכשיו המבט נודד הלאה: אל השמיים הכחולים, כאמור, הגבוהים כיום הגואה.

שם, בשדותיו הכחולים של הבוקר, תלויה השמש כבעריסת תינוק. מול הזוהר הזה, מול עריסת תינוק האור העירום והצעיר, אנו נזכרים בבוקר של חיינו, בהיותנו אנו עצמנו תינוקות.


*

וְאֵיכָה לֹא נִתְעֶה בַּדְּרָכִים,
וְהַדֶּרֶךְ כֻּלָּהּ מְסֻנְוֶרֶת
מֵהִבְהוּב זְגוּגִיוֹת וּפַחִים,
מִלִּבְלוּב הַיָּפָה הָעוֹבֶרֶת.

ואיכה לא נתעה סחרחרים, אובדי ידיים, בדרכי 'כוכבים בחוץ', בדרכי האור הצעיר של #בוקר_בהיר - אם הדרך כולה מסונוורת מהבהקי החמדה הללו?

כמה נקודות אחיזה, בכל זאת. תחילה, אצל אלתרמן כמו אצל אלתרמן יש לנו התקה: במציאות, המסונוורים הם הרי אנחנו, ההלכים המשוטטים, והדרך מסַנוורת אותנו בעצמים הבוהקים הנמצאים בה - אבל כאן הדרך עצמה מסונוורת. זו היטמעות גמורה של ההלך בדרך.

העצמים המסַנוורים הם, ראשית, הזגוגיות והפחים. יופיו הרומנטי של המתועש הוא מוטיב שכיח ב'כוכבים בחוץ'. כאן, כשמדובר בסנוור, זו מציאות כפשוטה: הרי הפרחים והעצים ושאר אזרחי הטבע כמעט תמיד אינם מסנוורים. לכל היותר הם נוצצים... כזכוכית ומתכת! (כאמור בשיר 'בדרך הגדולה': "העצים שעלו מן הטל נוצצים כזכוכית ומתכת"). אז הנה לנו כאן הזכוכית והמתכת הללו לא כדימוי אלא כהוויה, זגוגיות הזכוכית ומתכת הפח.

אבל הזגוגיות והפחים לא סתם מסנוורים באופן סטטי. הם מהבהבים! אכן, כאשר אנו מצויים בתנועה, בכל רגע אחרים הם העצמים המחזירים את אור השמש היישר לעינינו. וכך גם כאשר הזגוגיות והפחים בתנועה: מכוניות, למשל. עם כל הרומנטיקה הפונדקית, אנחנו פה עמוק במאה העשרים.

יש הבהוב - ויש לבלוב. והלבלוב הזה, גם אם הוא לבלוב כפשוטו, לבלוב אביבי של ניצנים, מעביר את הסנוור אל השדה המטאפורי: כאן הסנוור הוא רק סנוור-כביכול של התודעה שיכורת היופי. לבלוב זה, המתהבהב לו בצליליו לאור ההבהוב, הוא אחד משני הרמזים היחידים בכל השיר לעולם הצומח (השני, בסוף השיר, הוא "גינת העיר"). רמזים קלושים למדי: ההלך שלנו נפעם די צורכו מהשמש ומהשמיים ומהטבע העירוני, התעשייתי והאנושי.

אז כן, האנושי, סוף סוף. לא העצים מלבלבים, אלא הנערה. מעתה, למשך כמה בתים, יעמוד השיר בסימנה של "היפה העוברת". חכו-חכו לבית של מחר!

> מירי וסטרייך: מחכים, מחכים. וגם - הפנסים פרחי העיר / מלבלבים באור ניחוח...
>> אקי להב:  כן, ערב עירוני דופק כאן הופעה מחודשת, אבל עשר מונים יותר משוכללת. דקה ומעודנת. אתה מבין מדוע לא זכה להיכנס ל"כוכבים בחוץ". הוא כל-כך הרבה יותר מסורבל.
למשל: השדות הכחולים שגבהו מדעתנו.
מול:
"בין הימים והלילות (קרי: בבקרים)
לנאות מראה כחולים נלך נא "

או:
".. גופי נקטן ומתנמך
אבל ראשי כל כך גבוה
עד שאפילו אם אלך
לא אתבונן לאן אבואה .." (מול ה"גבהו מדעתנו")

 וֶטֶרָאן נוסף של "כוכבים בחוץ" שעושה עלינו סיבוב כאן הוא השיר "שדרות בגשם":

גם הזגוגית והברזל (מול זגוגית ומתכת) ובמיוחד: "גבהו בימינו האש והמים/ אנחנו עוברים בשערים ומראות"
הרחבה בעניין זה ראו כאן: http://www.alterman.org.il/%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%9D/tabid/65/vw/1/ItemID/516/Default.aspx

*

הָהּ, עִבְרִי בִּשְׂמָלוֹת כַּפְרִיּוֹת,
בִּטְרַקְלִין הַמַּרְאוֹת שֶׁרִמַּנִי.
לָךְ כָּלִים מֵאֲבַק סִפְרִיּוֹת
גִּבּוֹרִים נִשְׁכָּחִים שֶׁל רוֹמַנִים.

לעיר המוארת הגיעה גברת: בת הכפר היפה, האותנטית, עוברת. מפיו של ההלך העירוני, המוצף גם כך זוהר וזיכרונות ילדות, היא מחלצת את הבית שלפניכם, המלבב בבתים.

כולנו, נראה לי, כבר מאוהבים בה. עברי בשמלות כפריות, הוא קורא לה, ברבים, כי היא אבטיפוס שהלב יוצא לנוכחותה היומיומית בחיינו. טרקלין המראות, העידון העירוני המלאכותי, המלוטש, המפונפן, התגלה ככוזב. כמו הכוכבים של ביאליק. הטבעיות של הנערה הכפרית, הבשר-ודמיות שלה, נוכחותה החיה בהווה, מנצחת גם את העלילות העשירות - הדמיוניות, הכתובות, הצרורות בגווילים על המדף. גיבורי הרומנים אולי גדולים מהחיים, אך הם נקראו ונשכחו - ועכשיו, ממקומם באבק הספריות, גם לבם יוצא אל חמדת הנערה הנבערת והחיה.

והחרוזים, החרוזים! כפריות/ספריות, מילים שהן תאומות-צליל ויריבות-מהות לאורך חמש אותיות רצופות ושוות ניקוד. ולעומתו, החרוז העסיסי המפוזר שֶרִימני/של-רומנים, מופת של קישור בין מילים משני קוטביה של השפה. פועַל עברי ביחיד עם כינוי-מושא חבור, מוצא את זיווגו עם מילה שמקורה לועזית, בצורת רבים המוטעמת רק משום לועזיותה במלעיל. לב החרוז הזה, ההברה המוטעמת והעיצור-תנועה שאחריה, זהה: מַנִי-מַנִי. ולפניה חיזוקים של צלילי שֶׁ...ר. אכן כן: אל מול הנערה, אל מול החן הכפרי, לרומאן יש טעם של רמייה.

הד של חריזה יש גם בתחילת השורות - ברגל המשקלית הראשונה של כל שורה. ה"רי" של "עברי" מצטלצל ב"רי" של ה"גיבורים" בשורה האחרונה - והרבה יותר מכך, ה"קלין" של "טרקלין" חוזר ב"כָּלים" בשורה שאחריו.

עכשיו, ראו דבר נאה. הבית הזה הוא אמצע השיר, שירנו #בוקר_בהיר (מתוך כוכבים בחוץ, נתן אלתרמן). בשיר שבעה בתים, וזה הבית הרביעי. מיד לפני קו האמצע של הבית - ושל השיר - מגיע טרקלין המראות. המראה ניצבת באמצע השיר - כי אכן כן, במציאות, המראה היא קו האמצע בין הדברים לבין הבבואה. האם לפנינו שיר סימטרי, כיאסטי (כלומר במבנה של א-ב-ג-ד-ג-ב-א) - כמו "בהר הדומיות" שקראנו פה יחד בעבר? לא לגמרי, אבל מבחינה חשובה אחת כן: הבית האחרון יחזור לבית הראשון ואפילו ידבר עליו במפורש: "והבוקר בהיר, בהיר, / כאמור בראשית הזֶמר".

> תומר מוסקוביץ: טרקלין המראות שרימני. אולי רומז לאולם המראות בוורסאי?
>> צור ארליך:  ודאי שואב השראה. אם יש כאן גם רמיזה פוליטית לאכזבה מהדיפלומטיה הבינלאומית או משהו - אולי.
>> יהושבע סמט-שינברג: ואולי זה טרקלין של מראות, במובן של הדברים הנראים. העולם. הדרך. כמו "המראות שנפלו פה שאינם קמים"..
>> אקי להב: המילה "מראות" היא רבים של "מַרְאֶה" הרבה יותר מאשר של "מַרְאָה"/ "ראי".
ההוראה של המילה "מראות" כאן דומה קצת ל"לשון המראות" של ביאליק, מהשיר "הבריכה". דומה אבל לא זהה. במידה רבה עיקר המסה הפואטית של כוכבים בחוץ אפשר לכנותה: "טרקלין של מראות". העובדה שזה רק "טרקלין", מעין גלריה, או תיאטרון, ושייתכן כי מדובר בתרמית, או כך לפחות חושד הדובר בנוח עליו הרוח - עובדה זאת יש לחצוב הרמנויטית מתוך הטקסט. היינו: לפרש.
אומנם נכון שלדעת אלתרמן יש זהות חלקית בין השניים (מראֶה - ראי), ככתוב:
-
"אולי היד אותָךְ בלי דעת מבקשת,
או את חיי פתאום אלַיִךְ תקראי
יש דומיה חדה עד היותה לקשב
אשר נולדה יאור
ונהפכה ראי.."
(אולי היד אותך", פרק ב', כוכבים בחוץ).
-
כמו ברוב שירי פרק ב', הנמענת בשיר זה, היא הָ"אַתְּ" ואלתרמן מתיחס כאן אל הקשר שלה אל הטרנסצנדנטי (או "השמיימי").
בבית זה הוא מתאר את הדרך בה הסוגיה הזאת מיוצגת בתודעתו: "יאור" (כלומר "כמים לים מכסים". מעין אוקיינוס עמוק של מחשבות והגיגים ותהיות), שבסופו מתברר שפגשת "ראי", היינו: את עצמך בלבד. שוב: תהייה אקזיסטנציאליסטית - שֶכָּשְלָה סוליפסיסטית. ובנוסף: אופיו הכפול, הדו-צדדי, של מסך התודעה שלך, היחיד האנושי. התודעה של היחיד הרפלקטיבי, בעל התודעה המוגברת, היא יאור וראי.

> אקי להב: באמת בית יפהפה, וגם מלא תוכן ומשמעות.
לרשימת הוטראנים של כוכבים בחוץ, מצטרף "הגדול מכולם" הגנרי מכולם: "עוד חוזר הניגון", ומביא לנו שוב את סיטואצית ההלך שבדרך, כמייצגת של "מצבו של האדם". (איכה לא נתעה בדרכים/ והדרך כולה מסונוורת.. וכו').
בשלב כל-כך מתקדם של "כוכבים בחוץ" (פרק ד'), הפרשן היה צריך כבר מזמן לפקפק בגירסה של זיהוי ההלך עם אלתרמן המשורר, אחד לאחד.
אבל אם לא עשה זאת, אלתרמן מספק לו הזדמנות נוספת באמצעות לשון "מדברים" שהוא נוקט: "עוד ניסע", "גבהו מדעתנו", "סיפנו נרגם" וכו'. הואיל ומדובר ב"סיבוב נוסף" של "עוד חוזר הניגון", יש גם ואריאציות על מוטיבים מרכזיים, ולכאן שייכת "הנאוה הכפרית" (מהשיר "מריבת קיץ" אאל"ט, וגם האשה בצחוקה, מ"עוד חוזר הניגון"). הגברת הצחקנית הזאת עוד תשוב אלינו רבות. גם בשיר זה.
ספציפית לבית הנידון, (אישית מאד!), אני מזהה בו מוטיב ישן שהתייחסתי אליו באריכות במאמר שקישור אליו מצורף מטה. בשיר שלושה אחים. מדובר במוטיב הקפקאי. יש לציין כי ברומן הגדול שלו "המשפט", קפקא מציג לנו עולם מראות מובהק, שעם הזמן כבר הפך למותג: "עולם קפקאי", ואין מתאים לו מאשר השורה: "טרקלין המראות שרימני".
המקבילה אצל אלתרמן היא האוירה הסוליפסיסטית (המיוצגת ע"י התיאטרליות: "תוגת צעצועיך הגדולים") האופפת את כל כוכבים בחוץ, שמשמעותה בעצם טרקלין מראות שלעולם איננו יודעים, ולא נוכל לדעת, את האמת אודותיו. מי ולשם מה מושך בחוטים מאחוריו.
אגב, זוהי גם הסיטואציה בכל הרומנים הגדולים של קפקא, ובחלק נכבד מהנובלות והסיפורים הקצרים שלו. כידוע, גיבורו של "המשפט": יוסף ק. נאבק בכתב אשמה, קונספטואלי, נעדר כל פרט מזהה. תוך כדי המאבק הנואש, הגיבור סוטה פעם אחר פעם אל אופציות בעלות רמזים אירוטיים עם סדרה של עלמות. הכל נשאר אופציונלי כמובן, אבל לגבי "הלבלוב" של הגברות (במובן הרחב...) וגם לגבי אופיין "הפשוט" (סומק הלחיים הבריא, הכישרון לחיים, היפוכו של הגיבור) , קפקא אינו מותיר ספק. עד כדי כך המוטיב הזה דומיננטי ברומן, שלקראת הסיום קפקא שם בפי "הכומר" (מעין מתווך בעל ידע "שמיימי") נזיפה בגיבור, ואומר לו: "אתה יודע שחלופת 'הנשים' אינה פתרון אמיתי לבעייתך". (ומשתמע "נשים מסוג זה"). ובכלל אצל קפקא כל דמות היא "מסוג זה". אצל אלתרמן המצב דומה מאד. תחת האסוציאציה הזאת השורות הבאות, מובנות מאליהן: "לך כלים מאבק ספריות / גיבורים נשכחים של רומנים"

> בעז דרומי: לדעתי כפריות וספריות אינן יריבות-מהות (לייק על הביטוי!) אלא תואמות מהות: אני מדמיין בת כפר שקוראת ספר ומפליגה בדימיונה עם שדות האחו והאגם. בעיר המודרנית מי קורא ספר, למי יש זמן? רק בכפר האגדי גיבורי הרומנים מתערבבים עם הווית הכפר הנותנת עוד מרחב ושקט לספר טוב ולדמיון משוחרר.

*

וּמַכֶּה בִּי צְחוֹקֵךְ הַפָּשׁוּט
וְתוֹלֵשׁ מִלִּבִּי אֶת הַדֶּלֶת
וְשׁוֹטְפוֹ בִּרְכִילוּת, בְּפִטְפּוּט,
בִּתְחִיַּת שְׁעוֹנִים וּמְטֻטֶּלֶת.

צחוקה של הנערה הכפרית המלבלבת תופס את מקומו של צחוק העיר, של שמחת הבוקר, מתחילת השיר: "בצלצול ובצחוק גם ספנו נרגם", קראנו בתחילת השבוע - ועכשיו, באורח אישי יותר, צחוקה שלה מכה גם הוא, מגיע אל סף לבו, ותולש ממנו את הדלת. הוא מתפרץ ומציף את הלב בכל השטויות הקטנות והלא יומרניות, בשמחת חיים המעוררת מנגנונים פנימיים רדומים.

*

וְהָרְחוֹב שֶׁגָּדַל לְלֹא חֵיק
מִפֶּחָם וּמִטִּיחַ קוֹרֵא לָךְ.
שׁוּק אַדִּיר, כְּאַתְלֵט מְשַׂחֵק,
שַׁלְשָׁלוֹת לִכְבוֹדֵךְ קוֹרֵעַ.

ממשיכים עם "היפה העוברת" בעיר ב-#בוקר_בהיר. אחרי כיליון-הלב שרוחשים לה גיבורי הרומאנים מן הדפים, ואחרי הצפת-הלב תלוש הדלת של אומר-השיר, מגיע תורה של העיר עצמה לצאת מגדרה; לפחות בדמיונו של המתבונן, כדרכם של מאוהבים שבעיניהם הבריאה כולה סוגדת לאהובתם.

זה מתחלק לשניים, שתי פניה של העיר: הרחוב המנוכר והמכוער, והשוק הססגוני והתוסס.

תמונת הרחוב מכמירה. בחומריו הגסים, הפחם והטיח, כמוהו כיתום מלידה. הוא משווע אל הכפרייה המלבלבת: אולי היא תגאל אותו מהריק הרגשי, חיק אישה במקום חיק אם שלא הייתה.

ואילו השוק, הגועש מהיוולדו - השוק שוקק ומשתוקק, מתפקע מעוצם כוח ואהבה, ובאונים חדשים תולש את אחרוני כבליו וקורע לכבודה שרשראות ברזל כשרירן בקרקס.

*

וְטוֹפֶפֶת גִּנַּת הָעִיר,
כְּכִבְשָׂה בְּלִבְנַת הַצֶּמֶר.
וְהַבֹּקֶר בָּהִיר, בָּהִיר,
כָּאָמוּר בְּרֵאשִׁית הַזֶּמֶר.

גינת העיר מצטרפת אל שני רכיבים אחרים מן העיר, מהבית של אתמול: הרחוב והשוק. הראשון קרא אל הנערה היפה בעוניו, השני עשה עליה דאווינים - והנה סוף סוף השלישית, גינת העיר, מגיבה לנערה היפה בדרכה של הנערה עצמה. בעליזות ובתום.

הנערה עוברת, והגינה טופפת, מפזזת. הנערה מלבלבת, והגינה על אחת כמה וכמה. ובאמצעות הגינה, המדומה כאן לכבשה עוטה צמר צח, עולה על דעתנו שמלתה הכפרית של הנערה שפגשנו באמצע השיר. הגינה, הנערה, הכבשה התמה והטהורה כשתיהן, הבוקר הבהיר והעולץ - הלא ארבעתם אחד המה.

במתיקות הזו, בליבוב הבוקר, מה טבעי מן ההפניה החיננית, המבודחת, אל ראשית הזמר - אל תחילת השיר שלנו. כזכור, ראינו שבאמצע השיר נמצאות המראות. והנה הגענו לקצה האחרון, ובו משתקף לנו הקצה הראשון: האור העירום והצעיר שבתחילת השיר, הבוקר הבהיר שבכותרתו.

אין תגובות: