יום שבת, 10 בפברואר 2018

תור הכסף: על 'העשירים' לחמוטל בר-יוסף

תוצאת תמונה עבור העשירים חמוטל בר יוסף

העשירים
חמוטל בר-יוסף
כרמל, תשע"ח, 420 עמ'
ביקורת: צור ארליך. התפרסמה במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' בכ"ה בטבת תשע"ח, 12.1.2018.

אָמַר זְהָבָם שֶׁל הַיְּהוּדִים: / לִהְיוֹת שׁוֹפֵט לִי מִי שָׂמְךָ? /  עַל בִּזְיוֹנִי כְּעַל כְּבוֹדִי / לֹא הֶעֱלֵיתִי מַסֵּכָה. / הָיֹה הָיִיתִי אֵ-ל עֵדִי / מִנִּפְלְאֵי בְּרוּאֵי עַמְּךָ.
כך כתב נתן אלתרמן בשירו 'זהבם של היהודים'. כי אכן, מי לא קם להיות שופטו של זהב היהודים ולהרשיעו – ולהרשיעם – בדין? הגויים שלטשו עיניים וליטשו גרזן, וגם יהודים רבים, סוציאליסטים במיוחד, ראו בהון היהודי קלון, בכספם של היהודים חרפה ובזהבם זוהמה. אלתרמן, איש תנועת העבודה, הבין שלצבירת ההון היה בגלות, כמו גם בתקומה, ערך הישרדותי מהמעלה הראשונה, שאין להתבייש בו וגם אין להסתירו, וכתב על כך בשיר הזה ובמקומות נוספים. בכסף, הסביר בשירו, נפדו שבויים. בכסף שוחדו גוזרי שמד. ובכסף, בתרומותיהם של העשירים יותר מבפרוטותיהם של ההמונים, גם נגאלה הארץ. "אֻמֵּת שָׂרִים נֶעֱבָדִים / אוֹתִי בָּרְאָה מִן הַבְּלִימָה", הוא כותב, עדיין בִּשמו של זהב-היהודים, בחתימת השיר; "אֲנִי, כַּסֵּפֶר וְכַדִּין, / עָרַכְתִּי לָהּ הַמִּלְחָמָה". רצה לומר: לצד ערכי הרוח והדעת, הצדק והדת, גם הזהב היה נשקו של העם המשועבד.
מחשבה זו הדריכה גם את חמוטל בר-יוסף, המשוררת וחוקרת הספרות הוותיקה, בכתיבת הרומן "העשירים" (אגב, עשרים עמודים אחרי 'זהבם של היהודים' באים בכרך 'עיר היונה' של אלתרמן שירים על אחת ושמה חמוטל. אבל זו כבר באמת מקריות גמורה). הרומן עב הכרס עוקב אחר שישה דורות של משפחה אחת, שושלת היימשטאט, לאורך כמאתיים שנה. ראשון ההיימשטאטים, מאיר, היה רוכל בפולין וברח לגרמניה בשל עלילת דם שהתרגשה לפתחו (לפתחו פשוטו כמשמעו, בדמות ילד נוצרי דקור). אך ממנו והלאה, לאורך שלשלת הדורות, הלכה המשפחה הבדיונית הזו והתעשרה בזכות נחישות בניה ובנותיה להתקדם בסולם החברתי, בזכות נכונותם ללכת אחר ההזדמנויות, בזכות תאוות לימוד וידע והתעניינות בכימיה בפרט, ובשל עוד שתי תכונות תאומות אשר נעשות ללייט-מוטיבים של הספר: שנאת בזבוז של משאבים, של כישורים ושל חומר, ונטייה לחבל תחבולות לניצול פסולת תעשייתית. מין משפחה של עוץ לי גוץ לי, העושה זהב מקש.

אין הרומן הזה שיר תהילה לזהב, להון, או אפילו לבורגנות. משפחת היימשטאט יודעת כישלונות וגם עושה בושות. זניחת ארוסה הרה היא אחת מהן. המשפחה מאבדת בהדרגה את זיקתה היהודית, עד כדי כך שאחדים מראשיה לאורך הדורות כבר אינם יהודים. אין זו בהכרח משפחת מופת, והתהליך ההיסטורי העולה מן הספר, השביל העולה מביזיון הגלות ומכותיה אל הגאולה בציון, הוא רב פנים ואינו מוצג במופגן כפרי ידיהם של "העשירים" דווקא. ובכל זאת, באופן נדיר למדי, ניתנת הפעם למעמד הזה הבכורה. החלוצים עמלי הכפיים, קל וחומר עסקניהם, יוותרו ספר אחד על אור הזרקורים לטובת אנשי היוזמה הפרטית וגיוס המשאבים.
רוברט, בן הדור הרביעי למשפחת היימשטאט, שאינו נימול ונשוי לנוצרייה, הוא מבחינת הזיקה היהודית נקודת השפל בתולדות המשפחה. אך אצלו באה גם נקודת התפנית הציונית: עושרו מוביל אותו להיות שר בממשלת בריטניה, להכיר אישים כגון עמיתו למחקר הכימי ולפוליטיקה חיים ויצמן, ולהתגלגל לפעילות למען ארץ ישראל. איתו גם משתנה הרומן, לקראת אמצעו. מסיפורה של משפחה המתחככת באירועים ההיסטוריים לא הרבה יותר ממשפחה ממוצעת, סיפור שטס על פני השנים בקצב ממוצע של עשרים עמודים לעשור (אמנם עמודים גדולים), נולד פתאום, בסביבות עמ' 200, סיפור שמשפחת היימשטאט היא בו משפחה בדויה אחת של אישי ציבור בדויים הפועלת בתוך צבא שלם של אישים ידועים אמיתיים. סיפור המשפחה מספק אז ציר, כמעט תירוץ, להיכרות עם קורות התקופה.
תפיסת עולמו של רוברט, ועוד יותר מכך הקריירה הפוליטית שלו, מושתתות על האמונה בחופש הקניין ובעצמאותו של הפרט. מניע הרווח הוא הדוחף לדעתו את הכלכלה. כזו צריכה לדעתו להיות גם ההתיישבות בארץ ישראל: לא של חוכרים היושבים על קרקע הלאום, אלא של בעלי קרקעות פרטיות ושל יזמים המקימים תעשייה וחקלאות. את המקום שתפסה בחלקיו הראשונים של הספר, ובחייה של משפחת היימשטאט, התעשייה הכימית, תתפוס בשנות העשרים והשלושים רכישת הקרקעות בארץ ישראל. ענייניה מבוארים באריכות.
אכן, עבודת ארכיון ומחקר רבה של חמוטל בר-יוסף משוקעת בספר ומוצאת את ביטויה בכמה וכמה מהסיפורים הרקומים בו – וביניהם אלה המתארים את התחבולות שנדרשו לשם גאולת הקרקע בתוהו-ובוהו הבירוקרטי והתרבותי המקומי. הבעיה היא שבשל החופש הספרותי הלגיטימי שיש לסופרת לבדות דמויות ואירועים, לעולם אין לדעת מתוך הקריאה אם הגילויים החדשים הקשורים למאורעות ואישים ידועים, גילויים שלפעמים הם מסמרי שיער, היו או לא היו.
המשפחה – והעלילה – נדחפות מערבה, מפולין לגרמניה ומגרמניה לאנגליה, ואז מזרחה, אל ארץ ישראל ואל הציונות, בידי כמה כוחות מניעים. אחדים מהם ציינו: הכסף, המעמד, הכימיה – בקיצור, החומר. אך תפקיד מניע חשוב נודע גם לאנטישמיות. זו רוחשת לכל האורך בכל מקום, בין בצורותיה האלימות והבוטות בין בדמות הערות ארסיות של אנשי החברה הגבוהה בגרמניה ובאנגליה. בדורות הראשונים של משפחת היימשטאט היא כמעט מופנמת בידי חלק מבני המשפחה, ודוחפת אותם לטמיעה. הנה כך מייעצת אימא הנרייטה לבנה גוטהולד בצאתו ללימודים בהיידלברג: "תקשיב בסבלנות לכל דעה שתשמע. להתעקש ולמהר להתווכח זה סימן של התנהגות יהודית. זה לא אומר שאתה צריך לקבל תכף ומיד כל דעה של כל אחד... התלהבות זה סימן של חוסר חינוך, עוד סימן של התנהגות יהודית" (עמ' 77). רבות מהאנקדוטות היפות והעצובות והמשעשעות בספר, עוקצן הוא האנטישמיות המבצבצת מעוד פינה לא צפויה לכאורה. אך אותה אנטישמיות היא גם זו שתדחף את בני הדורות המאוחרים, העשירים יותר והיהודים פחות, בכוח צנטריפוגלי, אל ההכרה הלאומית היהודית ואל הפעילות לבניין ארץ ישראל. אירופה נבנית מיהודיה אך אינה סובלת אותם, ואין להם מה לחפש בה – מגלה בעצב הספר הציוני בעליל. מגלה ואינו מפתיע.
הרומן בנוי כאוסף של תמונות ואפילו אנקדוטות. הוא כתוב כולו בלשון הווה. טכניקה זו בדרך כלל אינה מומלצת. יש בה משהו מעצבן, ודאי לא אֶפּי. אבל דווקא כאן, ביצירה שיריעת הזמן שלה כה רחבה, היא יעילה. היא מדגישה בפנינו שאנחנו רק מציצים בתמונות. רואים רגע פה, רגע שם, וחיים את הרגע. ורגע לרגע מצטרף לחשבון גדול ורב עמודים וקורות (שלא נורא היה להקטינו מעט).
יש משהו קצת תנ"כי במתכונת הרומאן הזה: סיפורה של משפחה, לפעמים סיפורו של שבט, ההולך קדימה על ציר הזמן, מתעכב על מה שחשוב, מדפדף מה שלא, ומרבה בדיאלוגים. סיפור העשוי מסיפורונים. הצרה היא שחץ השלוח קדימה הוא רק ממד אחד, ואנחנו רוצים עושר גם בממדים האחרים. התנ"ך כמובן מספק לנו עושר כזה עד לאין שיעור – ואילו כאן, אף שאנו נהנים מסצנות חזקות ומשחזור עשיר של מציאויות זמן ומקום רחוקות, הנה המרקם הסגנוני דליל למדי ולא פעם אף מרושל, ומעטים הם הקשרים המהותיים בין חלקי הסיפור, בין חוליותיו. ישנם הַקשרים המתבקשים של המשכיות רב דורית והיסטורית, וכן אותם מוטיבים חוזרים שציינו, אך לא הרבה מעבר לכך. הקורא קורא וקורא, הדורות מתחלפים ועפים, הנופים חולפים והאירועים מצטברים, אבל קשה להרגיש שנבנה משהו. אבל נו, ככה היא גם ההיסטוריה כנראה. דור הולך ודור בא והסמטוחה הקיומית לעולם עומדת.
גם קורא שאינו היסטוריון גדול יזהה בספר, על סמך היגיון פשוט וידע בסיסי, טעויות כרונולוגיות שעריכה מינימלית הייתה חוסכת. כבר בעמוד הראשון מזוהה שנת תק"ט עם 1759, במקום 1749 (או במקום תקי"ט); לכן עד עכשיו איני יודע אם דייקתי כשכתבתי לעיל שהספר מכסה מאתיים שנה, באשר הוא נגמר ב-1948, או אולי 190 שנה. מה גם שעד מהרה מתגלה כי גילו של הגיבור מייסד השושלת, שחגג בשנה ההיא בר מצווה, אינו תואם את המשך האירועים המתרחשים בעומק המאה ה-19 כשהוא עוד אינו ישיש. בהמשך, חנוכה חשוב אחד חל באמצע-סוף ינואר, דבר שלא היה ולא יהיה; רחוב תל-אביבי נקרא רחוב ביאליק כבר ב-1920; וכבר בשנות העשרים מדברים על הפלמ"ח.
טעויות כגון אלו, החוברות לשגיאות עריכה מסוגים אחרים, מצערות דווקא מפני שהרומן כה מקיף ודקדקני בפרטיו. מלאכה עצומה של מחקר שוקעה בספר והיא מסבה לקוראיו עונג אינטלקטואלי, באשר היא נפרטת למלאכת שחזור פרטנית של ההווי בשפע זמנים ומקומות. בר-יוסף מציירת בצבעוניות עשירה את החיים של החיים בפרוסיה של המאה ה-19, על עיירותיה ואוניברסיטאותיה. כך גם את חייהם של היהודים המתחלנים במרכז אירופה של התקופה, את עולם המדע הגרמני והאנגלי, את דקויותיה וטקסיה של  האצולה הבריטית, את העולם הפוליטי בבריטניה לפני מלחמת העולם הראשונה ואחריה, את רשת הקשרים הנסתרים בין ערבים, בדווים, בריטים ויהודים בארץ, ועוד ועוד – עבודה רבה של מחקר היסטורי, שחבל שצרימות של חוסר תשומת לב יערערו את האמון בפירותיה העסיסיים.

2 comments:

נתנאל זלבסקי אמר/ה...

מפנה אותך לביקורת של סרוסי. המשפחה איננה בדויה. אלא ככל הנראה משפחת מונד.https://etiseroussi.wordpress.com/2018/03/01/%D7%94%D7%A2%D7%A9%D7%99%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%97%D7%9E%D7%95%D7%98%D7%9C-%D7%91%D7%A8-%D7%99%D7%95%D7%A1%D7%A3/

צור ארליך אמר/ה...

תודה נתנאל. מעניין מאוד.
מעניין גם לגבי האתר הזה. הרי בשום מקום שם, אם איני טועה, לא כתוב מיהו בעל האתר המחבר את הביקורות. אני מבין שזו אישה ששמה אתי סרוסי?