במסגרת הלימוד השיטתי של 'שירי מכות מצרים' לנתן אלתרמן, שהוא חלק ממבצע 'כפית אלתרמן ביום' ברשתות החברתיות, עיינו בשלהי שנת תשפ"ה ובימים הראשונים של תשפ"ו (ספטמבר 2025) בשיר 'צפרדע'. לפניכם כפיות העיון היומיות שלי, בתוספת מבחר תגובות משתתפים בעלות אופי פרשני. 
ב. צְפַרְדֵּעַ
זְרוֹעוֹת יָוֵן וָטִיט שׁוֹצְפוֹת עַל נֹא-אָמוֹן.
"דם" הוא שם סמלי ויאה למכה, לאסון. מה צופן השם הבא בתור, "צפרדע"? הוא נשמע כהפוגה קומית. גם בתיאור בתורה יש במכה הזאת מן המשעשע. צפרדע היא מילה מצחיקה אפילו לפני שהיא קופצת. נישאר נא לעת עתה סקרנים: איזה עניין עקרוני תייצג המכה הזאת בשירו ההיסטוריוסופי של אלתרמן?
בינתיים, הפתיחה מוקדשת להכנה למכה. השיר מניח שמאורע טבעי יחסית צריך לאפשר את התפשטותן המהירה של הצפרדעים בארץ מצרים, ובכלל זה בבירה. הצפרדעים מגיחות מבית גידול לח, מגופי מים שאינם זורמים מהר. על כן, הבית הראשון מתאר התפשטות של היאור על פני גדותיו, הצפה של מים ובוץ.
יָוֵן הוא בלשון המקרא בוץ של קרקעית גופי מים. הוא נזכר בו פעמיים, שתיהן בתהילים (ובפסוקי ג דווקא), פעם אחת כ"יוון מצולה", "טָבַעְתִּי בִּיוֵן מְצוּלָה וְאֵין מׇעֳמָד בָּאתִי בְמַעֲמַקֵּי מַיִם וְשִׁבֹּלֶת שְׁטָפָתְנִי" (תהילים סט, ג) ופעם אחת כמקומו של טיט, "וַיַּעֲלֵנִי מִבּוֹר שָׁאוֹן מִטִּיט הַיָּוֵן וַיָּקֶם עַל סֶלַע רַגְלַי כּוֹנֵן אֲשֻׁרָי" (תהילים מ, ג). אלתרמן מזכיר כאן את היוון והטיט כרכיבים שונים של הנילוס הגואה.
היאור בא על העיר בכוח מחץ. ב"זרועות", שהיאור כביכול שולח, מילה המזכירה לנו גם את "ביד חזקה ובזרוע נטויה" האמור על מכות מצרים, ובתנועת מהירה וסואנת, שֶצֶף.
הצפרדעים לא יוזכרו בבית הראשון, כי הן נתפסות בשיר כפונטציאל, כדבר שהיאור הגואה יביא איתו. אבל הנה הן נרמזות כבר פה, במילות הפתיחה. צפ של צפרדע בולט בפועל "שוצפות", ו"ר...ע" של צפרדע במילה הפותחת "זרועות".
יתרה מכך, זרוע בשפות שמיות אחרות היא דרע. כך בארמית המקובלת במקורותינו ובערבית המדוברת במצרים. ז אצלנו מתחלפת ב-ד בשפות אלו במקרים רבים, כי אלו הן שתי תצורות של אותה אות פרוטו-שמית, שמשמעה היה עיצור פארינגאלי קולי (ḏ). כך גם "זהב" בעברית היא "דהב" בארמית וד'הב בערבית, "זכָר" היא "דכר" ו"ד'כר", ועוד. הרי לנו דרועות שוצפות, ובהן מסתתרת ה"צפרדע" כולה.
> יפים ריננברג: ליוון וטיט יש גם הקשר חורבני יהודי מובהק עם יוון וטיטוס.
> אילנה אייזנשטט: הצפרדע זה הדיפסטייט כנראה. מאז 7/10 שירי מכות מצרים מתכתבים עם המציאות בהלימות נוראה. האם אלתרמן היה נביא? לא! בכל דור ודור יש מצריים וירושלים ודרך שצריך לעבור במדבר... ברגליים (לא רק בשביל החרוז) כמו שכתב אמנון ריבק, בשירו ""ל אדם צריך מצרים" (באמת? כל אדם צריך מצרים? כל אדם צריך משיח.)
אפשר לצרף את מחזור שירי מכות מצרים לנבואות הגדולות בתנ"ך, שאחד הסימנים למקור האלמותי בהן הוא הרלבנטיות המדהימה למציאות החיים של עמים וגם של יחידים בכל זמן. גם שיר ב של מחזור המכות, שהובא בעיתוי של היום הזה, מתכתב עם הרצח של צ'רלי קירק אתמול בלילה, כמו עם מותם של גיבורים יהודים רבים במלחמה הנוכחית שהיא אפיזודה במלחמה מתמשכת לתיקון העולם. הרוע, הפעם במופע צפרדעי של יצור כלאיים גרוטסקי (יסלחו לנו הזואולוגים) בכל ביטוי חיים שלו (שוכן ביצה אמפיבי שניזון מחרקים, מטיל ביצים ועוד מעז לקרקר). רוע כמו רוע, הוא לעולם זמני, מותה של הצפרדע הוא ודאי. היא תיעלם עם הודו של המלך, אבל לא לפני שתגבה מחיר דמים, דווקא מהבן. הבן, החף מפשע, משלם את מחיר הרוע. הוא זה שנעקד על המזבח של נוא-אמון, והוא הראשון שיפגוש -יכיר, את טעמו של השלח-המאכלת. ...אלא אם... יגיע מאיפה שהו, איזה "איל" רציני, שיציל את הקורבן. בלילות של ימינו , עוד לא זכינו לאיל כזה. גם הלילה ביוטה-אמריקה, האיל לא הגיע.
*
קוֹרֶסֶת נֹא-אָמוֹן עַל חֵטְא וְעַל עָווֹן.
שורה זו, האמורה תוך תיאור עליית היאור על גדותיו לקראת מכת צפרדע, יפה כוחה לכל המכות. היא מבטאת את רעיון הגמול, שפותח בשיר הפתיחה 'בדרך נא-אמון', והוצג במכת דם בהסברתה כגמול על שפיכות דמים. החרוז הפנימי שבה, אמון-עוון (המשותף: a_ON) הוא גם החרוז עם השורה הקודמת.
החיבור עם השורה הקודמת יעזור גם כדי למצוא בשורה זו משהו מעבר לאמוּר בה שאיננו חדש ולחרוּז בה שאיננו חזק. הנה:
זְרוֹעוֹת יָוֵן וָטִיט שׁוֹצְפוֹת עַל נֹא-אָמוֹן.
קוֹרֶסֶת נֹא-אָמוֹן עַל חֵטְא וְעַל עָווֹן.
אתמול מצאנו את המכה "צפרדע" חבוקה במילים "זרועות... שוצפות". היום נוכל להוסיף על כך ש"חטא ועוון" מהדהדים בסדר הפוך את "יוון וטיט". נחמד גם לראות ש"חטא" משלימה רצף אלפאביתי של תחילות מילים בתחילת השורה הקודמת: זרועות, חטא, טיט, יוון. והלוא חטא נשמעת כשם האות חית ממש.
הפועל לקרוס הדיח בשנים האחרונות לחלוטין את הפועל להתמוטט, אבל עוד בימי חיי המוקדמים ולא מאוד רחוקים היו אומרים להתמוטט, וב'לקרוס' השתמשו כדי לגוון במילה נדירה ולהישמע מלומדים. אצל אלתרמן השימוש בו הוא לא קלישאתי אפוא כפי שהוא נשמע, אלא מיוחד. הפועל הזה מופיע במקרא רק פעמיים, בשני פסוקים רצופים בישעיהו (מו א-ב). "כרע בל קרס נבו", פותח הפרק ומדבר על אלילי העמים. "נבו" מזכירה בצליל את "אמון" ועוד יותר מכך את "עוון" שבשורה שלנו.
*
לַשָּׁוְא תֶּחְמַר כִּשְׁאוֹל, לַשָּׁוְא תִּרְעַם: עֲצֹר! –
התנגדותה של ארץ מצרים לגאות הנילוס המציפה אותה ברפש, ובקרוב בצפרדעים, לא עוזרת לה. לשווא, לשווא. כשורה אחרת, מפורסמת, של המשורר, "שווא חומה אצור לך, שווא אציב דלתיים". שווא, שכן כפי שייאמר בשורה הבאה "היאור יָצא למשול".
נוא-אמון עשויה להתנגד בכך שתחמר כשאול, ושתרעם 'עצור!'. קל להבין את הסיפא, קשה את הרישא. הפועל לחמור, בבניין קל, הוא בעל כמה מובנים. הראשי בהם, הנוגע דווקא לנילוס ולא ליבשה, הוא בעבוע, תסיסה, העלאת קצף או רפש ממקווה-מים. ליבשה זה מתאים פחות, וגם הדימוי לשאוֹל מעורר תהייה כי גם השאול אינה מימית. מובן אחר, נדיר, של לחמור הוא להתקשות, וזה יכול להתאים כהתנגדות של היבשה להצפה, אך הדימוי לשאול מתאים אפילו פחות. מובן צדדי של לחמור, הנובע מהמובן הראשי של תסיסה, הוא לרתוח. כאן אנחנו יכולים אולי לקחת את המובן הזה צעד נוסף ולקשר את הרתיחה לחום גדול, דבר היכול להתאים מעט לניסיון לדחות את המים, ולהתאים הרבה לדימוי לשאול.
שמא הרשה כאן המשורר לעצמו לערבב מובנים שונים של הפועל, ואפילו לפצל בין מובנו הנוגע להתנהגותה של היבשה לבין מובנו בדימוי לשאול. ואולי אפילו הקיש המשורר "תחמור" ל"תתקשה" גם אל מובן אחר של "תתקשה": שווא תתקשה האדמה (פיזית) ותתקשח (בהתנגדותה להצפה) כמו השאול (שהיא קשה, רוחנית, כמו בפתגם "קשה כשאוֹל קנאה".
נראה גם שהמשורר נמשך לפועל "תחמַר" בגלל קרבתו הצלילית לפועל הבא בשורה, העומד מולו בתקבולת, "תרעַם". תרעם ותחמר משתמשים באותן אותיות למעט אחת גרונית שתמחלפת, ובסדר שונה. דבר דומה הרי קורה לצמד מילים אחר בשורה, שהן אנגרמות, שיכול אותיות: לשוא-שאול!
> אסף אלרום: מובן נוסף של לחמור הוא לצבור, כמו במכת צפרדע בתנך- ״וַיָּמֻ֙תוּ֙ הַֽצְﬞפַרְדְּעִ֔ים מִן־הַבָּתִּ֥ים מִן־הַחֲצֵרֹ֖ת וּמִן־הַשָּׂדֹֽת׃ וַיִּצְבְּר֥וּ אֹתָ֖ם חֳמָרִ֣ם חֳמָרִ֑ם וַתִּבְאַ֖שׁ הָאָֽרֶץ״, האם יכול להיות שהחומרים בפסוק וה״תחמר״ בשיר מגיעים מאותו שורש של חומה? נא אמון מנסה לצור נגד הצפרדעים חומה אך לשווא?
>משה מלין: אפשר להציע שהשאול הוא מעין המשך של השורה הקודמת. הארץ מוכת החטא והעוון נדמית כשאול, שם נמצאים האנשים החטאים, והיא אכן תוססת (ורועמת) בנסיון להתמרד לשוא נגד העונש שאי אפשר למנוע.
*
הַיְּאוֹר יָצָא לִמְשֹׁל! אֵל, נֹא-אָמוֹן נְצֹר!
גאות היאור לקראת מכת צפרדע. הבירה מוצפת ומבוצצת. נראה כאילו השליט בה עתה הוא היאור, מקור מחייתה. כביכול שר-המשקים נעשה פרעה. התפרע. עבד כי ימלוך.
או שמא אלוהים, שהרי היאור הוא גם סוג של אלוהות במצרים הקדומה, או מזוהה עם המלך. גם הצפרדע עצמה, אגב: היא הייתה סימנה של חֶקֶת, אלת הפריון והלידה. אבל לא זו רוח הדברים בשיר, כפי שנראה. היאור והצפרדע יסמלו את הנמוך.
וכבר ראינו בבית הזה: היאור הגואה מציף רפש, טיט ויוון, והוא דומה לשאול. מי מחליף את השלטון הלגיטימי במצרים? החושך שבמעמקים, מדינת-התהום, היצר האפל, העורק המבטיח לה את מחייתה. קחו את זה לאן שאתם רוצים.
מצרים זקוקה לנצירה, להצלה מידי האל. רק הוא יכול לעזור לה עכשיו, כי כנאמר בשורה הקודמת:
לַשָּׁוְא תֶּחְמַר כִּשְׁאוֹל, לַשָּׁוְא תִּרְעַם: עֲצֹר!
הניסוח "אל, נוא-אמון נצוֹר" נוצר כך שיחרוז עם "עצור", נוסף על החרוז של אמצעי השורות למשול-כשאול; אך ניסוח זה גם בנוי על התרגום המקובל לשמו של המנון בריטניה, לפחות התרגום שהיה מקובל כשהעברית המקובלת הייתה חגיגית, "אֵל, מֶלך נצוֹר".
מי שרוצה לראות את מצרים של היצירה הזאת, שנכתבה בעת מלחמת העולם השנייה, כמשל דווקא לבריטניה המופצצת ולעולם החופשי, יכול להיתלות בזה כברמז. היצירה כמובן עשירה מכך ולמעלה מכך. איזה יאור, אילו מעמקים פנימיים, יוצאים למשול בבריטניה? התמזה?
*
צְפַרְדֵּעַ, הִגָּלִי! מַלְכוּת לָךְ מְחַכָּה!
צְפַרְדֵּעַ חֲלָקָה! מִפְלֶצֶת וּמַלְכָּה!
הצפרדע מתגלה כאן, בבית השני בשיר צפרדע, בקריאה לה שתיגָלֶה. זהו המשך-מבאר, בעצם, של הגילוי בבית הקודם כי "היאור יצא למשול". מלכת הביצה, מלכת היאור, היא הצפרדע, והנה היאור מציף את מצרים והכול מוכן לשלטונה.
מהי הצפרדע הזאת? יצור חלקלק (ורירי, יוסיף המשורר תכף), מפלצתי בצורתו כלומר מכוער ומשונה ומפחיד, דו-חי דוחה (ודחוי על ידי האדם, יוסיף המשורר תכף), אבל הנה היצור הזה יוצא בהמוניו למלוך על האימפריה החזקה בעולם. אפשר למצוא כאן, בהבנה זו של מכת צפרדע, גם הד לאגדת הנסיך הצפרדע.
כל המוזיקה של השורות הללו חלקלקה. צלילי ח/כ-ל-כּ/ק-מ שולטים. זה מתגלה תחילה בחריזה המתקיימת גם באמצע שורה: מחכה-חלקה-מלכה. כל מנעד הצלילים שציינתי. ואז אנו מגלים שזה מתחיל כבר ב'היגָלי', ונמצא גם ב'מלכות', וב'לך', וב'מפלצת'. 'לך' נשמע כמו 'לח', עוד מאפיין של הצפרדע, הגורם לה להיות 'חלקה'. מ מקומה תמיד במבוא המילה, בתחילתה.
'מפלצת' היא המילה המקשרת בין כל זה לבין המילה הראשית, שאינה כוללת אף לא אחד מצלילי חלק"ם אלה: צפרדע. במפלצת יש מ-ל אבל גם פ-צ של צפרדע. מלכות מחכה למלכה חלקלקה – שהיא מפלצת, שהיא כל החבילה של הגועל והגדולה, שהיא צפרדע.
זה אם כן סופה של מלכות, עונשה בדמדומיה. הסחלה שלה עולה ומציף. הלא מודע המודחק, הדחוי.
*
דַּלְּגִי כַפָּרָשִׁים! רִירִית, גְּרוּשַׁת אָדָם!
תיאור מכת הצפרדע נמשך בבית הזה בדמות קריאות עידוד אירוניות, המבטאות חוסר אונים לנוכח הבלתי-נמנע.
בשל קופצנותה של הצפרדע יכול המשורר לדמות אותה לפרשים לוחמים על גבי סוסיהם. זו הגחכה עגומה ומופלאה. הצפרדע המצחיקה והעלובה כובשת את מצרים מלמטה, משל הייתה חיל פרשים.
ומהי הצפרדע? יצור עטוף ריר, חלקלק כפי שכבר נאמר, שבימים כתיקונם האדם, קצת מגועל וקצת מפחד, מגרש אותה מסביבתו, והיא הנשמרת לנפשה קופצת את דרכה הלאה ממנו.
גרושת ולא מגורשת, בשביל המשקל ובשביל ההצטלצלות עם "פרָש", אבל גם כרמז מצחיק לגרושה, כאילו היא הייתה בת זוגו מתישהו. זה בנוי על המילה "רירית", הנשמעת בדיעבד קצת כלילית. לילית, "חוה הראשונה", הנמסיס של חוה אשתו של אדם!
מן המילה ריר שבאמצע השורה, שהיא פלינדרום כלומר מילה הנקראת בשווה גם מהסוף להתחלה, נגזר לשני הצדדים סוג של פלינדרום צלילים מעוטר. פרשים מול גרושת, עם ר-ש, והלאה משם לקצוות ההברה דָ הפותחת את השורה וגם כמעט חותמת אותה ב"דלגי" וב"אדם".
*
צְפַרְדֵּעַ, אַתְּ תִּירְשִׁי עַמִּים וְשַׁרְבִיטָם!
הצפרדע עומדת למלוך על מצרים, ובשורה הזאת נעשית ההכללה על פי רוח 'שירי מכות מצרים': מקרה מצרים הקדומה הוא דוגמה או לכל היותר אבטיפוס למקרה של כל ממלכה חזקה בהיסטוריה. כצופה כביכול במכת צפרדע במצרים בזמן אמת, השיר מדבר בזמן עתיד על הצפוי לעמים אחרים ולממלכות שלהם.
"תירשי עמים" חוזר ברוב אותיותיו ב"שרביטם". במיוחד בולטת חזרת ר-ש, שהיא המשך למתרחש בשורה הקודמת. הנה השתיים יחדיו:
דַּלְּגִי כַפָּרָשִׁים! רִירִית, גְּרוּשַׁת אָדָם!
צְפַרְדֵּעַ, אַתְּ תִּירְשִׁי עַמִּים וְשַׁרְבִיטָם!
פרשים, גרושת, תירשי, שרביטם. והנה לפנינו גם כפל חריזה. "שרביטם" מתחרז לאורכו, בקצת ערבוב אותיות, עם הביטוי "גרושת-אדם" לאורכו. ו"פרשים" החותם את המחצית הראשונה של השורה הראשונה מתחרז עם "את תירשי" המקביל לו מתחתיו.
הפרשים מצטרפים לשרביט בהמחישם גינוני מלוכה; זאת בהתאם לרעיון השיר, הקושר את מכת צפרדע להתמלכות הנמוך, ואנו עוד נראה שהמילה המובילה בשיר תהיה "מלך".
> יפים ריננברג: כי כל מכה היא היפוך. ממים לדם, מצפרדע למלך , מעפר לכינים.
> דרור שרמן: בעיניי, לפחות צורנית, הבית השני מהדהד באופן מעניין את שירו המוקדם יותר (נדמה לי) של רטוש, "על חטא": "והוא מכה על חטא, והוא מכה על תוהו, והוא מרעיד מיתר, פקע איבו בכדי".
ותוכנית: הרי גם במכות מצרים, הסיטואציה המכוננת היא של חטא ועונש, מאבק-ריקוד בין שני צדדים, רגע מהפך וקליימקס (כמו בהתנגשות בין הוא מכה על חטא, לעומת את יחידה כצל, אך נמוגה כנחל בשרב), שבו פקע איבו של מיתר השעבוד בכדי.
ובשני המקרים, הגיבור שמאחורי הקלעים, שהכל נעשה בדברו, וכל סוכני הפעולה כביכול הם כלי חרס בידיו, הוא דודי, שלמנגינות הלכת שלו מצטמר עולם ומלואו.
*
וְהִיא עוֹלָה בִּשְׁעָט, וְהִיא תּוֹפְחָה כִשְׂאוֹר.
הצפרדע מסתערת מן היאור הגואה על מצרים, מתרבה במהירות ונצברת בערמות.
שְׁעָט הוא צורה מלרעית של שַׁעַט, כמו פְּטָל במקום פֶּטֶל שראינו בשיר 'דם'. הדבר מתאים למשקל; אפשר היה לכתוב באותו משקל 'והיא עולה בְּשַׁעַט ותופחה כשאור", אך כך לא היה מתאפשר כפל "והיא" היוצר סימטריה בין חצאי השורה.
סימטריה זו נמשכת בזכות צורת ההווה המיוחדת "תופחה" במקום "תופחת", המקבילה בשורה זו ל"עולה", ובדמיון הצליל והמראֶה בין המילים שְׁעָט ושְׂאור (ש בשווא, אות גרונית ע/א הפותחת את התנועה היחידה הנוספת).
הצורה המיוחדת שְׁעָט גם נשמעת כמו "שאט" של "שאט נפש", כיאה לצפרדע ה"רירית, גרושת אדם". היא עולה בשעטה ומעוררת שאט נפש. וגם, "שְעָט" נשמע כמו שְעת, ובאמת היא עולה במהירות, בתוך שעה כביכול.
הבחירה לתאר את התרבות הצפרדע כתפיחה כמו תפיחת השאור שבעיסה, הגורם להחמצת הבצק, כמובן אינה מקרית ואינה נובעת רק מצורכי חרוז. צפרדע היא באמת חיה שמנפחת את לחייה, ניפוח עצום במינים מסוימים. והתפיחה כשאור רומזת לבצקם של בני ישראל ולאיסור השאור בחג הפסח, במאורעות ההמשך של מכות מצרים.
ועוד, השאור שבעיסה הוא המיטב שבה, החלק הפורה, המפעיל, וכך ממשיך דימוי זה את מגמת חיבורה של מכת הצפרדע אל המלוכה.
> אמיר אור: כמעט רטוש פה.
>> אקי להב: נכון. לא מודע מן הסתם.
*
וְהִיא כֻּלָּהּ אַחַת, וְהִיא רַבָּה מִסְּפֹר.
בפסוקי מכת צפרדע בתורה כתוב פעם אחת "צפרדע", כשם כולל, קיבוצי, ועשר פעמים "צפרדעים". מדהים לראות איך השורה הזאת של אלתרמן עומדת על כך. עשר הוא מספר סמלי לריבוי: אנו סופרים על בסיס עשר, היו עשר מכות, ועשרה אנשים נמנים בהלכה כציבור.
הצרה אחת היא, ומהותה אחת, והיא מאחדת את הממלכה, והיא נתפסת בשיר כמלכה, והצפרדע האחת היא סמל אלילי במצרים הקדומה. ועם זאת העניין במכת הצפרדע הוא ריבוי הצפרדעים, הנוכחות בכל מקום, "בכל גבולך" כלשון התורה.
השורה גם נותנת לנו ממד חדש בהבנת בחירת המילים בשורה הקודמת. שכן הן מתחרזות פעמיים, מחצית מול מחצית. שְׁעָט, ולכן במלרע, מול אחת, ושְׂאוֹר מול סְפוֹר, חרוז המתחיל כבר בצליל S:
וְהִיא עוֹלָה בִּשְׁעָט, וְהִיא תּוֹפְחָה כִשְׂאוֹר.
וְהִיא כֻּלָּהּ אַחַת, וְהִיא רַבָּה מִסְּפֹר.
גם דימוי התפיחה עצמו מובן עכשיו יותר. ולבסוף, המילה סְפוֹר גם רומזת בצלילה לצְפַר[דע].
> גילה וכמן: האין אלתרמן מרפרר למדרשו הידוע של רבי עקיבא (בבלי סנהדרין)?
>> צור: ואללה! הנה זה. נדרש על האזכור היחיד של צפרדע ביחיד בפרשייה:
וַתַּעַל הַצְּפַרְדֵּעַ וַתְּכַס אֶת אֶרֶץ מִצְרָיִם, אמר רבי אלעזר: צפרדע אחת היתה, השריצה ומלאה כל ארץ מצרים. כתנאי, רבי עקיבא אומר: צפרדע אחת היתה, ומלאה כל ארץ מצרים. אמר לו רבי אלעזר בן עזריה: עקיבא, מה לך אצל הגדה? כלה מדברותיך ולך אצל נגעים ואהלות, צפרדע אחת היתה, שרקה להם והם באו".
>> עדו ניצן מלכיאור: נראה לי פשט גמור (באלתרמן).
>> צור: ייתכן מאוד שאלתרמן כתב זאת פשוט על פי הגיוון הלשוני בפרשייה בתורה, או אפילו על פי עצם הניגוד בין שם המכה 'צפרדע' לבין מהותה. כלומר, המדרש הזה בעצם בא לענות על קושיה שקוראים רבים בפרשה יוטרדו ממנה בעצמם, וכך גם השורה בשיר.
> יאיר ישראל מימרן: אני אוהב את השורות האלה כי מרגישים במקצב איך הטירוף עולה ועולה על גדותיו -
והיא עולה בשעט, והיא תופחה כשאור
והיא כולה אחת והיא רבה מספור!
ויאור נישא מעב ולילה על גליו
אבי! קורא הבן
בכורי עונה האב
וכמובן, הדיבור של הבן אחר כך שגם בו מרגישים את הפאניקה שרק עולה.
> יפים ריננברג: הוויזואליות כאן (כמו בכל הפואמה) מדהימה: עולה, תופחה, אחת, רבה מספור. - יפהפה.
*
וִיאוֹר נִשָּׂא מֵעָב, וְלַיְלָה עַל גַּלָּיו...
אָבִי, קוֹרֵא הַבֵּן. בְּכוֹרִי, עוֹנֶה הָאָב.
היאור גואה כל כך, שדומה שהוא גבוה יותר מענן. והלילה, כי המכות בשירי מכות מצרים קורות בלילה, וכי לילה הוא דבר מאיים, הוא הדבר שהיאור נושא על גליו ומגיש לארץ המוכה.
סוף החלק התיאורי ב'צפרדע' בנוי כך שיתחרז עם שורת הפתיחה הקבועה של הדיאלוג בין הבן לאב. החריזה עם 'האב' שיש כאן, כמו בכל שורות 11 בכל אחד משירי מכות מצרים, מתקיימת גם, ואפילו ביתר שאת, במחצית השורה: עב. ואילו "יאור" הפותח את השורה מתגבר לאחור את חריזת השורות שלפניו:
וְהִיא עוֹלָה בִּשְׁעָט, וְהִיא תּוֹפְחָה כִשְׂאוֹר.
וְהִיא כֻּלָּהּ אַחַת, וְהִיא רַבָּה מִסְּפֹר.
וִיאוֹר נִשָּׂא מֵעָב, וְלַיְלָה עַל גַּלָּיו...
אָבִי, קוֹרֵא הַבֵּן. בְּכוֹרִי, עוֹנֶה הָאָב.
"כִשְׂאור" התחרז יפה עם "מסְפֹר" בזכות S משותפת (שׂ, ס) נוסף על סיומות "וֹר". אבל א של שאור לא קיבלה מענה, וזה קורה עכשיו, ב"יאור".
*
אָבִי, הַיְּאוֹר, הַיְּאוֹר נִשָּׂא כַּמֶּרְכָּבִים!
צְפַרְדֵּעַ בּוֹ נוֹהֵג! דָּיֵק לוֹ כִשְׁבָבִים!
אם עד כה הצטייר היאור הגואה כמי שנושא עימו את הצפרדע, בא הבן, בתחילת הדיאלוג שלו עם אביו, ומפענח אחרת את סדר הקדימויות: הצפרדע הוא הנהג המוביל, והיאור כמרכבה לו. מרכבה עצומה, די-9 על נוא-אמון.
יש כאן היפוך, אבל המהות אותה מהות, וזה רק עניין של הסתכלות מי מנהיג את מי. הרי הקריאה הפותחת על היאור הנישא היא המשך ישיר לשורה האחרונה בבתי התיאור, "וִיאוֹר נִשָּׂא מֵעָב, וְלַיְלָה עַל גַּלָּיו".
כל סוללת עפר האמורה לבלום הצפה של היאור, דָּיֵק, היא למרכבת-היאור כשבבים, כנתזי עץ שנחטב, כלא-כלום.
המרכבים, המרכבות בעצם, המוטות בצורת זכר כדי להתחרז עם השבבים, מזוהים עם מצרים העתיקה ועם מלכותה. פרעה כזכור רדף אחרי בני ישראל במרכבות, ואת מרכבות פרעה וחילו ירה ה' בים. כלומר, מוטיב הצפרדע כמלך, שעקבנו אחריו לאורך השיר עד כה, נמשך. ובעצם, "פַרְעֹה" נמצא, על כל עיצורי המילה הזאת וכל תנועותיה, על פי סדרם, ב"צפַרְדע בוֹ נוֹהג"!
*
כַּפּוֹ עַל מִשְׁכָּבִי! הִנֵּה עַל פִּי אָטַם!
האם הבן מגזים כשהוא מגיע לתיאור כזה של מכת הצפרדע? הצפרדע כיצור המניח את כפו על המיטה, ואף על פיו של השוכב עליה? אלמלא ידענו שמדובר בצפרדע היינו חושבים כאן שמדובר ביצור גדול מאדם.
ובכל זאת, זוהי הצפרדע. פשוט נמשך כאן הערבוב בין הצפרדעים הרבים לבין תפיסתן כגוף ענק אחד, שהחל עוד קודם ויסודו כזכור בלשון התורה. אם נקרא את היחיד כרבים, נקבל באמת את המכה המוכרת:
"וְשָׁרַץ הַיְאֹר צְפַרְדְּעִים וְעָלוּ וּבָאוּ בְּבֵיתֶךָ וּבַחֲדַר מִשְׁכָּבְךָ וְעַל מִטָּתֶךָ וּבְבֵית עֲבָדֶיךָ וּבְעַמֶּךָ וּבְתַנּוּרֶיךָ וּבְמִשְׁאֲרוֹתֶיךָ, וּבְכָה וּבְעַמְּךָ וּבְכָל עֲבָדֶיךָ יַעֲלוּ הַצְפַרְדְּעִים" (שמות ז, כח-כט).
המשכב לקוח ממש מלשון התורה. ו"בכה" (כלומר בְּךָ) יכולה להתפרש כמגע גופני של הצפרדע עם האדם, למשל ברביצה מחניקה על פיו. הבן המבועת נוטה לחשוב שהצפרדע תמית אותו, ולכן פונה אל אטימת הפה שסופה חנק. האב יבהיר לא תכף שזה לא המצב.
*
הַמָּוֶת בָּא, אָבִי! הוֹשִׁיעָה, אָב! קְרַע יָם!
הרגשתו של הבן המבועת כי מכת צפרדע מביאה עליו את המוות היא המשך להרגשתו כי הצפרדע השורצת בכל מקום בבית חונקת אותו ממש: "כַּפּוֹ עַל מִשְׁכָּבִי! הִנֵּה עַל פִּי אָטַם!", אמר בשורה הקודמת.
שורה זו הקודמת מובילה לשורתנו גם על צליליה. נוסף על חריזת שתי המחציות שלה, "משכבי / אטם", עם "אבי / קרע ים", גם מילות "משכבי... אטם" שבליבה מתפוצצות בשורתנו, בכל חומרי עיצוריהן ותנועותיהן: אל המילים "מוות", "הושיעה אב", ואפילו "קרע ים" הנותן את כּ של משכב בדמות ק.
מתוך אימת המוות קורא הבן לישועה מצד הכול-יכול כביכול, אביו. קרע ים, הוא קורא לו, מַטרים את ישועת ה' לאויב, לבני ישראל, בקריעת ים סוף. קריעת ים נעשתה מטבע לשון המציינת הישג עצום שמעל לכוח אנוש ומיגור כוחות איתנים; אבל היא גם לגמרי לעניין במסגרת העלילה שלנו כאן, שהרי מכת צפרדע נתפסת בשיר כגאות של היאור, מעין ים גדול המציף את מצרים.
*
בְּכוֹרִי, בְּכוֹרִי הַבֵּן, נוֹפֶלֶת עִיר הַמֶּלֶךְ,
אֲבָל מוֹתָהּ, בְּכוֹרִי, יָבוֹא אַ חְ ר וֹ ן – כְּמֶלֶךְ.
תחילת מענהו של האב לבן המבוהל היא המקום הקבוע, בכל עשרת שירי המכות, לחרוז המלעילי היחיד בשיר, המגיע כמילה אחת החורזת עם עצמה, מילה המגלה כך בעצמה פנים חדשות ונעשית למילת המפתח של השיר.
במכת צפרדע המילה היא אם כן "מלך". ואכן, מוטיב המלוכה שלט בשיר עד כה: הצפרדע היוצאת למלוך, על משקל "הנסיך הצפרדע". קראנו "היאור יצא למשול", ו"צפרדע, היגלי! מלכות לך מחכה! / צפרדע חלקה! מפלצת ומלכה", והצפרדע הוצגה כמי שתירש "עמים ושרביטם". עכשיו, כשהבן מבוהל מכך שהצפרדע חונקת אותו כביכול, וקורא "המוות בא, אבי!", מענהו של האב סב סביב מוטיב המלוכה.
האב אומר כאן שהעיר נוא-אמון, עיר הבירה, עיר המלך, אכן נופלת בידי המכה התורנית, צפרדע, אבל עוד לא מדובר במוות, לא של העיר והממלכה ולא של הבן. מותה מחכה לסוף, ויבוא אחרון, כמו המלך בצבאות העמים הצועד אחרון במחנה. המלך אחרון וגם מותו הוא השלב האחרון, הקובע את התבוסה.
האב רומז כאן בלא יודעין למכת בכורות העתידית, ולמותו של בן זה עצמו, "בכורי", בהתממשות של פחדו. שלוש פעמים "בכורי" בשורתיים הקצרות הללו! ועוד פעם רביעית כהד, בצירוף המילים "יבוא אחרון" הכולל את כל צלילי בכורי כסדרם.
> אסף אלרום: מה באה ההדגשה של "אחרון" להדגיש? זה לא נראה קצת מיותר בשורה הזאת?
>> יפים ריננברג: בעיניי: להבהיר לבן שהוא חייב להמשיך ולסבול עד הסוף. למות אחרון.
*
וְעוֹד הַלַּיְלָה רַב. אַמֵּץ לִבְּךָ וָדֹם.
יָקַרְתָּ לִי מִיּוֹם. נוֹתַרְתָּ לִי עַד יוֹם.
האב ממשיך ומרגיע את בנו הנלפת מן הצפרדע: אתה לא תמות הלילה. לא הלילה.
לכל מכה מוקדש לילה. הלילה עוד צעיר, אומר האב. הוא עוד רב. אבל אתה תעבור את זה. חזק ואמץ ושתוק. אתה יקר לי ואתה תצלח את הלילה עד עלות היום.
בולט כאן המשחק בין לילה ליום. הלילה, זמן הסבל, עוד רב. הוא יעבור כשיגיע היום. אתה יקר לי יותר מיום, כלומר יותר מן הזמן, ובמשתמע יותר מחיי. ייתכן שתמות בהמשך שרשרת האסונות הניחתת על מצרים. אבל עד בוא היום, זה שאתה יקר לי ממנו, ודאי תישאר לי.
"יום" משמש כאן בשני מובנים שונים, שמתחברים לאחד: חיים. יקרת לי מיום, יום במובן של זמן. נותרת לי עד יום, יום במובן של לא-לילה. ובעצם: יקרת לי מחיי; ותישאר בחיים לפחות עד חלון-החיים הבא, היום.
יום חורז כך עם עצמו בתוך השורה, צלע אל צלע, מחצית אל מחצית, במובנים קצת שונים שיחד יוצרים דרמה, כפי שקורה הרבה בשירים הללו. זאת, אחרי חזרת "מלך" כחרוז "רשמי", של סופי שורות, בצמד השורות הקודמות בבית זה. החרוז הרשמי כאן של יום הוא דום. וזה לא יום-דום, חריזת שור-חמור, אלא עַדְיוֹם-וָדֹם. מהאות ד, ועוד לפניה מתנועת ה-A.
עוד חריזה נמצאת בתוך השורה השנייה כאן. היא מצטלטלת מן התחילות של שתי מחציות השורה. יָקַרְתָּ-נוֹתַרְתָּ. החריזה הזאת בולטת, ובעזרתה שתי המחציות נשמעות דומות מאוד זו לזו. נוצרת משוואה, גם צלילית, בין שני העניינים שהזכרנו, שני ענייני ה"יום" ומהויותיו.
נוסף על כך, השורה הראשונה כאן ממוסגרת בחזרת צלילים דומים: ועוד-ודום. ו עיצורית, ד וחולם. ואת ע החסרה משלימה בשורה השנייה מילה דומה, גם היא עם ד: עד. עוד היא ניגודה של עד, ניגוד משלים: הלילה עוד רב, אבל הוא יימשך רק עַד. בינתיים – דום.
הצירוף "ועוד הלילה רב" עצמו מזכיר את "ועוד הלילה חי" מ'חיוך ראשון' בספרו של אלתרמן כוכבים בחוץ, שנים אחדות לפני ספרו זה. אפשר למצוא דמיון גם למהלך הכללי של 'חיוך ראשון', שבסופו "שמרת למעני את היקר מכול"... ועם שחר "ואור חיוך ראשון ניצב – ומתמוטט".
> אסף אלרום: ש כאן היפוך תפקידי אב/בן של ״וידם אהרון״, נכון?
*
אָבִי, אֵין קֵץ, אָבִי, לַיְּלֵל וְלָאָסוֹן.
בְּלֵיל צְפַרְדֵּעַ, בֵּן, קוֹרֶסֶת עִיר אָמוֹן.
הדיאלוג החותם, המהיר, בין האב לבן, מחצית ראשונה. הבן מתעקש שהטרגדיה מוחלטת. האב לא מכחיש, אבל מזכיר שזה עדיין שלב מוקדם. העיר קורסת במכה הזאת, אבל כפי שיגיד מייד, עדיין לא נופחת את נשמתה.
כל מילה מרכזית שבפי הבן, קץ, ילל ואסון, מתהדהדת בפי האב תוך שהוא יוצר אובייקטיפיקציה לדברי בנו. המילה "קץ", הבאה כביכול בשלילה, "אין קץ", אך אומרת בעצם שיש קץ לעיר שהרי לאסונה אין קץ – נענית בהתפרטות אותיותיה: קץ = קורסת, צפרדע. המילה "יְלֵל", היללה הנשמעת מפי הבן או בנוא-אמון כולה, חוזרת כהד בפי האב במילה "לֵיל", המציינת את הזמן ביתר אובייקטיביות. וה"אסון" מתפצל ל"אמון" ולמילה המשלימה לו את ס, "קורסת".
אפילו המילים ה'קטנות' שבפי הבן, "אבי" ו"אין", מקבלות הד: "בן" הדדית ל"אבי", ומתחרזת עם "אין".
*
מוֹתָהּ, אָבִי, יָבוֹא כְּמֶלֶךְ בְּהוֹדוֹ.
אַתָּה, בְּכוֹרִי, תַּכִּיר הַשֶּׁלַח בְּיָדוֹ.
הבן מסכים, לסיכום השיר 'צפרדע', עם האב על כך שמותה של העיר יגיע בהמשך ולא עכשיו, לא במכת צפרדע. הבן מהדהד כאן את קביעת האב קודם שמות העיר "יבוא אחרון, כמלך", אך את העיקר, "אחרון", ממיר במאפיין אחר של המלך, ההוד. המוות יבוא חגיגי, מפואר, כמו שקרה באמת במכת בכורות.
האב רומז שוב, מדעת או שלא מדעת, למכת בכורות. בגלוי הוא אומר לבן: אתה תזהה את המוות הזה כשיגיע. תזהה את כלי הנשק הקטלני שבידו. כלומר, כשזה יבוא אתה תדע. ובסמוי: יבוא דווקא אליך ואל שאר הבכורות.
אלו הם שני המשפטים האחרונים של הבן ושל האב במכת מצרים. והם מתהדהדים זה בזה בחוזקה. מילים מתחרזות עם מקבילותיהן שבאותו מקום בניגון-השורה. מותה-אתה. מֶלך-שֶלח (חרוז מודרניסטי, עם שוני בתנועה הלא-מוטעמת האחרונה; מה שקובע את תחושת החרוז הוא התנועה המוטעמת והעיצור שאחריה, EL במקרה הזה). ולבסוף החרוז הרשמי, בהודו-בידו.
לכאורה משפטים דומים וזהו. שתי דרכים מתחרזות-מאוד להגיד שמותה של העיר עוד יבוא כמלך. אבל החריזה הצפופה משרתת את ההיפוך. הבן חושב שמותה יהיה "מרגיע כמוות עצוב ומפואר" כדברי אלתרמן בשיר אחר. האב מעמיד אותו על המשמעות האישית. וברמיזה כאמור אומר לו שהוא זה שימות. נכון, מותה: אבל אתה. נכון, כמלך: אבל מלך קטלני. נכון, יהיה לו הוד: אבל שים לב מה יש לו ביד.
> ניצה נסרין טוכמן: ילד מפוחד ובצדק, הצפרדע נישאת על היאור שאביו, בכבודו מלכותי ובעצמו, עיצב לו משמעות של נהר שאול [ לעומת מה שהוא באמת - נהר חיים בישימון] "וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל עַמּוֹ לֵאמֹר כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן". גם בינתיים שתי המכות לעת עתה: דם וצפרדע נישאו אל העיר דרך הנהר. דבר נוסף : אצל אלתרמן עיר לפעמים מתוארת כמו אישה רעיה/ אהובה אז גם פה מוצג שכול הורי , העיר כמו ההורות מתה כשהבן [הבכור והמשמעותי אולי גם יחידי] - המלך האל לעתיד לבוא- ימות. פוטנציית העתיד של הממלכה תקרוס עם מותו. ולכן, לראייתי, מותה של העיר הוא האחרון, כמלך [האב]. כמו ש"צפרדע" ביחיד מבטאת השיר את כלל צפרדעי האנושות כך כאן גם "המלך" - האל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה