‏הצגת רשומות עם תוויות מוזיקה מזרחית. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות מוזיקה מזרחית. הצג את כל הרשומות

יום ראשון, 14 ביולי 2013

כל ישראל ערָבים: סיגלית בנאי חוצה גבולות

מתחת לשכבות עבות של צבריות גילתה סיגלית בנאי שורשים מזרחיים ודתיים, ובדרכה האמנותית - סרטים דוקומנטריים ושירים המוגשים על במה - היא מנסה לחשוף אותם. זו אולי הסיבה שהיא מרגישה בנוח לחזור ולבקר שוב ושוב למצרים אף שנחשדה שם בריגול, ולצלם במרוקו סרט תעודה על זאב רווח שאינו מוצא בארץ הולדתו את האותנטיות שביקש
מאת צור ארליך. הופיע שלשום במוסף 'דיוקן' של העיתון 'מקור ראשון', עמ' 18-14.

יום ראשון, 10 בינואר 2010

ישראל על פי סמי סמוחה

מאת צור ארליך. פורסם במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון', כ"ג באדר א תשס"ח, 29.2.2008
עוד זר פרחים גדול מגיע עם שליח ללשכתו של דיקאן הפקולטה למדעי החברה באוניברסיטת חיפה, פרופ' סמי סְמוּחָה. וסמוחה קצת נבוך, או עושה את עצמו. והטלפונים מצלצלים, וקולגות קופצות להגיד מזל טוב. מתברר שיש ממש בקלישאות העיתונאיות השגורות המתארות איך זה לזכות בפרס ישראל.
במקרה של פרופ' סמוחה אפשר לגייס עוד כמה קלישאות חגיגיות. נגיד, הילד מהמעברה מקבל פרס ישראל על חקר החברה הישראלית. או אולי, ישראל מתאחדת בחגה סביב חוקר השסעים החברתיים שלה. או שמא, ביובל השישים למדינה מאמץ הממסד לחיקו אחד ממבקריו הבולטים. סמוחה הוא מחלוצי זרם הסוציולוגים הביקורתיים. זרם זה, שצץ בשנות השבעים, ביקש לבחון את החברה הישראלית בלי סנטימנטים לרעיון הציוני, אם כי גם בלי לפסול אותו בהכרח, ולהשמיע את קולם של הדחויים. את בני הדור המייסד של מדע הסוציולוגיה בישראל, זה המכונה עד היום 'הזרם המרכזי', הם תיארו כמשָרתיו הנרצעים של הממסד הציוני.
חדי העין הימנית לא החמיצו את העובדה ששלושת חתני הפרס השנה הנוגעים במחקריהם בדמותה של החברה הישראלית – סמוחה, איש מדע המדינה זאב שטרנהל וההיסטוריונית אניטה שפירא – מגיעים ממחוזות פוליטיים מסוימים למדי: אותם מחוזות ששרת החינוך מרגישה בהם בבית, ושהכלה אניטה שפירא, המזוהה עם תנועת העבודה הציונית, נמצאת בשוליים הימניים שלהם. ועם זאת, קשה לחלוק על מעמדם של השלושה בתחומי המחקר שלהם, וקשה גם להציע מועמדים בולטים מהם. מה גם שלפחות לגבי סמוחה ועולם הסוציולוגיה, הכול יחסי. לא כל סוציולוג ישראלי מתעקש היום, כמוהו, להגן בכתיבתו האקדמית על זכותה של ישראל להיות מדינה יהודית. ממש לא.
חוקרי החברה הישראלית נחלקים היום לשלושה זרמים, על פי יחסם לציונות. 'הזרם המרכזי', 'הזרם הביקורתי', ומשמאלה לו הזרם הרדיקלי, האנטי-ציוני, זה הטוען שישראל היא מדינה קולוניאליסטית לא דמוקרטית. סמוחה אומר שהזרם המרכזי, זה הרואה בישראל דמוקרטיה ליברלית למופת, הוא החזק שבכולם; הביקורתיים, בהם הוא עצמו, הם מיעוט גדול, והרדיקלים הם קומץ זעיר וקולני.
מפי ד"ר אלק אפשטיין, מרצה לסוציולוגיה באוניברסיטה הפתוחה ומעין סוציולוג ביקורתי של הסוציולוגיה הישראלית, הפרופורציות נשמעות אחרות. "לפני עשרים-שלושים שנה", הוא מספר, "הביקורתיים עוד נחשבו קבוצה עליזה וחתרנית. בכתבי העת המקצועיים 'מגמות' ו'מדינה, ממשל ויחסים בינלאומיים' דאגו לצרף תמיד למאמרים של סמוחה תגובות מאת סוציולוגים ותיקים כאליעזר בן-רפאל או משה ליסק שינטרלו אותם. העובדה שסמוחה, ולצורך העניין גם שטרנהל, מקבלים עכשיו את פרס ישראל – ובהחלט מגיע להם, אגב – מראה כמה הקבוצה הביקורתית הפכה למיינסטרים; לממסד המחודש. היא זו שמחלקת את הפרסים עכשיו. הזרם המרכזי נותר עם השפעה שולית, ודאי לא גדולה מזו של הרדיקלים".
קו ישר אחד עובר בין ראשיתו של העולה בן העשר מעיראק במעברה של 1951, צמיחתו כסוציולוג, מנהיגותו בזרם הביקורתי, 'מדד יחסי ערבים-ישראלים' בישראל שהוא מפרסם מדי שנה, והכתרתו בפרס ישראל. לא במקרה, הוא אומר, הוא בחר בתחילת דרכו ללמוד את הבעיה העדתית ולנסות להבין דרכה את החברה הישראלית. "כשלמדתי לתואר ראשון בבר-אילן, התכנים שהעבירו לי, על קליטה הרמונית וחיובית של העולים מהמזרח, עמדו בסתירה מובהקת לחוויות החיים שלי. למה שעברתי בשנות החמישים, שאני קורא לו היום דיכוי תרבותי. הסתכלו על התרבות היהודית-ערבית של העולים מארצות האסלאם כתרבות נחשלת, והעבירו להם בכוח את התרבות הישראלית העברית.
"אתן דוגמה פשוטה מאוד. כשרק הגעתי לארץ ונכנסתי לבית הספר ועוד לא ידעתי עברית, נתנו לי שם פרטי חדש: צִבְיון. שם שלא אמר לי כלום. כולם כולל אני חשבו שזה הפרח סַביון וכך קראו לי. זה לא התחבר אליי. אחרי שנתיים החלטתי לחזור לשם המקורי שלי. אבל זו רק דוגמה. למשל, אסרו עלינו כילדים לדבר ערבית בבית הספר".
במה זה שונה מהיחס ליידיש באותה תקופה?
"זה לא שונה. ההבדל הוא שלעולים המזרחיים לא היה כוח התנגדות. לכן התרבות שלהם קרסה. קרסה גם במובן הדתי, כי רובם היו מסורתיים-דתיים. להעולים ניצולי השואה, העולים מרומניה ומארצות אירופה, היתה דרך להתגונן ולשמור על כבודם. היה להם קל יותר להזדהות: בכל זאת, הסביבה התרבותית החדשה היתה יותר מוכרת להם. היו להם גם קל יותר להסתדר, כי היו להם יותר מכרים ובני משפחה מהוותיקים. הם היו משפחות קטנות יותר. וכן הלאה. איכשהו רובם הסתדרו. המזרחים לא הסתדרו. וכך חלקם הגדול של המזרחים נותב לשכבות החלשות, ומאז הם לא יצאו מזה. אי אפשר להשוות את הגורל של המזרחים לזה של האשכנזים, למרות שהמדיניות היתה דומה".
היום יש קיפוח עדתי, או שאלו רק תוצאות של קיפוח שהיה?
"רק תוצאות. אבל תוצאות קשות. כבר לא צריך לקפח כדי שהמצב יישאר כפי שהיה. אם אתה נמצא בשכבה נמוכה, אתה מוריש את המעמד הזה לילדיך. אולי ילד אחד שלך ייצא מזה, אבל אחרים לא. כדי לשנות את המצב צריך לנקוט צעדים רציניים שהמדינה לא נוקטת".
אפליה מתקנת?
"לא חייבת להיות אפליה מתקנת במובן האישי. לא צריך, למשל, לתת נקודות נוספות בציוני המיון באוניברסיטאות. אבל כן צריך לשנות את המדיניות הכלכלית, לשפר את התנאים בפריפריה. כי השסע העדתי היום חופף במידה משמעותית לשסע המעמדי".
כלומר לטפל בנושא הכלכלי-חברתי ובמילא יטופל הנושא העדתי.
"כן. אבל היום המצב הפוך. היום השסעים המעמדיים הולכים וגדלים. ברשימה הידועה של 18 המשפחות העשירות, רק שלוש הן מזרחיות. בכלכלה החדשה, כלכלת ההיי-טק, יש בעיקר אשכנזים, ורוב המזרחים נשארים בכלכלה הישנה. לכן גם השסע העדתי מחריף. זה לא שסע עמוק מאוד; השסע היהודי-ערבי והשסע הדתי-חילוני הרבה יותר רציניים. אבל הבעיה העדתית איננה בתהליך של טשטוש. היא בעיה יציבה שתלך ותחמיר".
כשאתה מדבר על תרבות יהודית-ערבית, זה במובן של 'היהודים הערבים' נוסח יהודה שנהב?
"שנהב טוען שליהודי המזרח היתה תרבות ערבית. אני, לעומת זאת, אומר שהייתה להם תרבות יהודית-ערבית. זה דבר אחר לגמרי. במנהגים, דת, לאום, זהות – הם לא היו ערבים בשום אופן. הם הרי מלכתחילה השתייכו ללאום אחר, יהודי. גם הערבית שבפיהם היא לא בדיוק ערבית, אלא ערבית יהודית. אם תגיד להם שהם יהודים ערבים, הם פשוט ייעלבו עד עמקי נשמתם, חוץ מקבוצה קטנה של אינטלקטואלים שמשתמשת בזה לצרכים פוליטיים. הם פשוט אף פעם לא הרגישו כך. והתרבות הזו, היהודית-ערבית, קרסה במפגש עם התרבות העברית הישראלית. הכפייה לא היתה עם פטיש, אלא בכך שאמרו שהם טעוני טיפוח, נחשלים. כשאתה מרגיש שהקבוצה שלך טעונת טיפוח, נחותה, אתה רוצה לברוח מזה".
איך אתה מסביר את המעמד המרכזי שיש פה היום למוסיקה המזרחית?
"אני מאלה החושבים שאין היום תרבות מזרחית בישראל. מה שיש הוא תרבות-משנה, וריאציה מסוימת של התרבות העברית שקוראים לה תרבות מזרחית, כמו שיש וריאציות נוספות. קח את דפוסי המוסיקה השולטים במדינת ישראל. זה הפופ, שהוא גם לא אשכנזי אלא מערבי. למה 'טיפקס' מצליחה? כי היא מתקרבת לדפוסי הפופ. ויש מה שנקרא פעם מוסיקת הקסטות, שעד היום נחשבת נחותה, וגם בה שום דבר לא מזרחי. זו תערובת של הרבה סגנונות שנוצרה בארץ בכלל.
"או ניקח את השפה העברית. מקובל לחשוב שכאן יש השפעה מזרחית, בגלל שנבחרה ההגייה הספרדית. אבל בניתוח בלשני של השפה העברית החדשה, שהיום כבר קוראים לה 'ישראלית', אתה רואה שבתחביר, באוצר המילים, ומכל הבחינות האחרות, היא קרובה ליידיש ולשפות אירופיות שונות. האם צריך להתפלא שזה כך? לא. הרי יצרו אותה יהודים דוברי יידיש שהתכחשו למורשת הגולה אבל בהכרח הושפעו ממנה".
אתה אומר שהשסע העדתי מתחזק בגלל הפער הכלכלי. בדקת אם ברובד הרגשי הוא מתאחה? יש רגשות עוינות הדדיים?
"בהחלט, אבל הם דקיקים ועדינים. לא תמצא אותם ברמה של עמדות גלויות, אבל אם תעשה מחקר לעומק של הרגישויות המופנמות תמצא הרבה. תראה למשל את הסלקציה שנעשית בפאבים ואת ההתנגשויות שיש שם. או את ההלם של הצעירים האשכנזים שנפגשים פתאום בצבא עם מזרחים ממעמד העובדים. קח את ש"ס. או את ההתפרצות עכשיו של תושבי שדרות. הם אומרים, אם זה היה יישובים אשכנזיים במרכז הארץ היו נוהגים אחרת. אני לא אומר שזה נכון, אבל אתה רואה את הרגישויות שישנן".
כמזרחי שהגיע למרומי האליטה האקדמית, הרגשת שאנשים מעקמים את האף כלפיך, מחביאים רגשות שליליים?
"לא הרגשתי את זה. זה עניין של אישיות. אבל כמזרחי באליטה אני בטל בשישים".
הזכרת את השסע הדתי-חילוני. הרושם הוא שהוא בהיחלשות, כי הדואליות דתי-חילוני הולכת ומיטשטשת, ורוב הציבור מסורתי.
"להפך. השסע הזה הולך ומעמיק. קבוצת הביניים, המסורתיים, קטנה והולכת בהתמדה. רובה נעשה חילוני יותר, ומיעוטה נעשה דתי ואפילו מתחרד. גם בתוך המחנות יש תהליך ברור של הקצנה. אצל הדתיים גדל אחוז החרדים והחרד"לים, ואילו החילונים נעשים חילונים יותר".
לפי מחקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה שפורסם לא מזמן, רוב הציבור מסורתי.
"אני נשען בסקרים שלי על ההגדרה העצמית של המשיב. חמישים אחוז ומעלה מגדירים עצמם חילונים. חרדים ודתיים הם כעשרים אחוז בין המבוגרים – בקרב כלל האוכלוסייה, כולל ילדים, הם יותר. ומסורתיים הם עשרים-שלושים אחוז".
כתבת שהשסע הזה מעמיק גם מפני שהוא נהיה חופף לשסע נוסף, השסע הפוליטי.
"כן. ואילו השסע העדתי-מעמדי חוצה את הגבולות האלו, והוא חזק מאוד בתוך המחנה הדתי. אצל הדתיים-לאומיים הוא מתבטא בחינוך. רוב האשכנזים הדתיים-לאומיים הם ממעמד בינוני ובינוני-גבוה, והמזרחים בשכבות נמוכות. האשכנזים הולכים למוסדות אליטיסטיים, בתי ספר תורניים פרטיים וכן הלאה, והמזרחים למסגרות הנחשבות פחותות. בחברה הישראלית חינוך הוא ערך עליון, ואצל הדתיים הוא סופּר-עליון, ולכן יש לכך משמעות עמוקה. אצל החרדים זה אותו סיפור במערכת, אם כי שם הפער המעמדי אולי קטן יותר".
ההתקרבות של חילונים למסורת היהודית היא עניין שולי מבחינה סוציולוגית?
"זה נמצא אצל שכבה דקה מאוד שברמה המספרית-דמוגרפית אין לה משמעות. יש שני סוגי חילונים: חילונים אידיאולוגיים וחילונים כברירת מחדל, כאלה שפשוט לא שומרים על הדת. ואחוז החילונים האידיאולוגיים הולך וגדל. אתה רואה את זה למשל בנישואין. גדל מספר הזוגות החילונים שלא נישאים ברבנות מטעמים עקרוניים".
מקובל דווקא לחשוב שהאידיאולוגיה מאבדת את מרכזיותה בחברה הישראלית.
"בדרך שאני רואה את החברה הישראלית, אני רואה אותה כחברה אידיאולוגית. פרדוכס, לא?"
כן. שיעור ההצבעה בבחירות, למשל, הגיע לשפל, ומפלגה שהכריזה על התנתקותה מאידיאולוגיה קיבלה 29 מנדטים.
"קודם אחזק אותך, ואז אראה לך כמה לא נכון להסתכל על זה כך. יש תהליך של גלובליזציה, של אינדיבידואליזציה, ואנשים מחפשים יותר את האינטרס האישי והמשפחתי ופחות ערכים למען הכלל. ויש הפרטה, כלומר גם המדינה מתנערת מחלק מהאחריות שלה. אז המדינה פחות אידיאולוגית, והאנשים פחות אידיאולוגיים, נכון? לא, לא נכון. אעלה שאלה פשוטה: האם היהודים בישראל מוכנים לחיות במדינה לא יהודית? האם הם מוכנים לוותר על העלייה, או לצמצם אותה? האם היהודים בישראל מוכנים לוותר על ערך ההתיישבות?"
כן.
"יש ויכוח היכן, אבל לא על ערך ההתיישבות היהודית עצמו. אני שואל אנשים בסקרים האם ישראל צריכה לשמור על רוב יהודי. תראה אילו תשובות אני מקבל. מעל 95 אחוז. 98 אחוזים מהיהודים מסכימים עם רעיון ייהוד הגליל. כלומר יש תהליך של אינדיבידואליזציה, פחות נכונות להקרבה, אבל הליבה של האידיאולוגיה הציונית נשארה. רוב היהודים בישראל רוצים מדינה יהודית ודמוקרטית ומוכנים בשביל זה לוותר גם על טריטוריה וגם על שלום. הערך העליון שלהם הוא ציונות. ציונות זה רוב יהודי. כל מפלגה ציונית תופסת את זה אחרת, אבל זהו הבסיס האידיאולוגי המשותף, והבסיס לסולידריות בישראל. זה מה שעושה את השסע היהודי-ערבי בישראל כל כך עמוק".
זוהי, אכן, נקודת ארכימדס בכתביו של סמוחה מהעשורים האחרונים. המיעוט הערבי בישראל משלם את מחיר יהודיותה של ישראל, את מחירן של מהותה ואחדותה וצדקת קיומה, ולכן הוא מרחף מעל ראשה של ישראל כמבחן מוסרי מתמיד. הדמוקרטיה הישראלית נבחנת ביחסה לערביי ישראל, ואף מוגדרת על פיו. סמוחה טוען שישראל היא מקרה מיוחד ששונה מיתר מדינות הלאום. היא מדינה שמזוהה עם מטרותיו של הלאום שהוא רוב בה, ואינה מבקשת להפוך את כל תושביה לאומה אחת. בעיניו זו צורה לא מושלמת אך לגיטימית של משטר דמוקרטי, שהוא מכנה 'דמוקרטיה אתנית'.
מדוע לדעתך אנחנו שונים מבריטניה, למשל, שבה המלך צריך להיות בכנסייה האנגליקנית, או ממדינות אירופיות שמאפשרות לבני לאום מסוים התאזרחות חופשית?
"אף אחת מהמדינות הללו לא מכריזה על עצמה כשייכת לרוב אתני מסוים. האם בחוקה הצרפתית יש אמירה שצרפת שייכת ללאום מסוים? נכון שלחוק השבות הישראלי יש מקבילות בעולם, אבל הוא הקיצוני שבכולן כי הוא כמעט לא מציב תנאים לעלייה. קח את החוק הגרמני. הוא אומר שיש זכות שיבה לגרמני אתני אם ב-300 השנים האחרונות הוא עזב את גרמניה בגלל מצוקה בלבד. אין היום במערב מדינות אידיאולוגיות כמו ישראל, עם פרויקטים לאומיים שבאים לשרת את קבוצת הרוב. זה ייחודי לישראל. ישראל לא מסתירה את זה. כל מה שאני אומר הוא שיש לזה מחיר. והמחיר הוא שעלינו להודות בשני דברים: שאנחנו לא מדינה מערבית, ושהמגזר הערבי מודר אצלנו לשוליים. כי מה שמשודר להם במדיניות, ואפילו מעוגן בחוקים מסוימים, הוא שהם לא בדיוק האזרחים הרצויים, והשייכות שלהם לישראל אינה מלאה".
אז ההקשר של המודל התיאורטי הזה שלך הוא הצדקה של ישראל?
"זו הביקורת עליי. יש ביקורת מכל מיני כיוונים. יש הביקורת של הליברלים, שחושבים שישראל היא מדינה מערבית לכל דבר, ואפילו יותר מצרפת או מבריטניה, כי שם לא נותנים זכויות קולקטיביות למיעוטים ופה כן. אני חושב שזה תמוה. ואני מקבל ריקושטים גם מהצד השני שאומר, אם אתה אומר שבישראל אין שוויון למעשה, ושהדמוקרטיה לא מבוססת על שוויון, אז זו לא דמוקרטיה".
אחד המבקרים שכתבו בכיוון הזה היה ד"ר עזמי בשארה מהאוניברסיטה שלך. הכרת אותו כחוקר. הפתיעו אותך הקיצוניות שלו כאיש פוליטי והחשדות נגדו בריגול?
"אני לא חושב שבשארה משקף בעמדותיו את המגמות בעולם הערבי. לגבי מה שקרה איתו אישית, שהוא מואשם בריגול ובעוד דברים כמו מעילה כספית, לא ציפיתי שיגיע לאן שהגיע. הכרתי את דעותיו, הכרתי אותו אישית, ובשום אופן לא הייתי מצפה למה שקרה. זה מקרה חריג שלא יכול ללמד על הכלל".
ההשקפות הפוליטיות שלו אינן נדירות בין מרצים בפקולטה שאתה עומד בראשה. בפרט מרצים ערבים, אבל לא רק. אנשים שואלים את עצמם מה קורה לאקדמיה הישראלית.
"מרצים עם השקפות כאלה על המשטר אין באוניברסיטת חיפה יותר משיש באוניברסיטאות תל-אביב ובן-גוריון. יש אצלנו יחסית יותר מרצים ערבים, ואנחנו גאים בכך, אבל הם לא מחזיקים בעמדות אנטי ציוניות יותר מהציבור הערבי הרחב. אתה לא מצפה מערבים שיתמכו בציונות. בסקרים שלי אני שואל לעמדות הערבים כלפי הציונות. חלקם לא-ציונים וחלקם אנטי-ציונים, ואני עוקב אחר היחס בין אלו לאלו כי יש לכך משמעות רבה. יש להם זכות להתנגד למשטר ולהיאבק על אופייה של המדינה, אבל שיעשו את זה באמצעים דמוקרטיים, כלומר בלי אלימות".
האוניברסיטה פה מתאפיינת גם בפעילות אנטי-ציונית גלויה של סטודנטים ערבים. איך אתם רואים את זה?
"אני לא יודע מה זה פעילות אנטי-ציונית. הפגנות נגד הכיבוש, למשל, הן לא הפגנות נגד הציונות. היום אפילו 'קדימה' נגד הכיבוש".
כוונתי לפעילות הרדיקלית. אירועי נכבה. התנגשויות אלימות.
"אלו אירועים שליליים בודדים שהיו לפני כמה שנים. אני מצפה שבאוניברסיטה תהיה פעילות אינטלקטואלית ופוליטית ובוודאי מעורבות חברתית של התלמידים, בסופו של דבר זה המקום שבו מתעצבת החשיבה. זה לא כל כך קורה; הבעיה העיקרית פה היא דווקא האדישות הפוליטית, ותאמין לי שגם הסטודנטים הערבים אדישים ברובם".
ההתנגדות של סמוחה ל'כיבוש' היא לדבריו הפרשנות שלו לציונות. הוא מאמין שהקמת מדינה פלשתינית תשנה את המצב באזור לטובה, אך לא תניב גאולה. "הפרשנות לגבי ההסדר תהיה שונה בשני הצדדים, מה שנקרא עמימות קונסטרוקטיבית, כי רק בעמימות כזו יוכלו להגיע לאיזשהו הסדר. יהיו בשני הצדדים קבוצות שימשיכו להתנגד להסדר ויעשו בעיות, ויצטרכו הרבה שנים אחר כך ללבן את העניינים. אבל אני לא מנבא שההסדר שיושג יתמוטט. השמאל הרדיקלי טוען שכך יקרה, משום שמדינה פלשתינית תמשיך להישלט בידי ישראל, ולכן הפתרון לדעתו הוא מדינה אחת. בעיניי זהו מתכון לאסון למדינת ישראל".
בנך שחר, עיתונאי ב'הארץ', פרסם ב-2002 כתבה ארוכה על החוויה שלו בכלא כסרבן שירות מילואים בשטחים. מה חשבת על כך?
"קודם כול כאב לי שהוא התנגש עם רשויות הצבא וקיבל מחבוש. זה טראומה בשבילו, ובשבילנו כמשפחה. אבל הוא אדם בוגר, הוא שירת מספר לא מועט של שנים בעזה, בגדה, ובאיזשהו שלב זה כבר היה לו לזרא. הוא הציג עמדה מוסרית אידיאולוגית בעניין הזה, ונענש על זה, נענש קשה מאוד".
כואב לך על העונש או גם על העמדה שלו?
"זכותו היתה לנקוט אותה ולשלם עליה מחיר. אני מכבד לא רק את הבן שלי, אלא בכלל אנשים שנוקטים עמדה מוסרית אידיאולוגית ומוכנים לשלם את המחיר. הרי הוא היה יכול בקלות להשתמט, להעמיד פנים כחולה, להיכנס לשטח אפור – אבל הוא החליט לשלם מחיר, וצריך לכבד את זה. עם זאת אני בשום אופן לא מעודד סרבנות. אם תהיה סרבנות המונית היא תפגע בחוסן הלאומי של מדינת ישראל. לא כך תיפתר הבעיה. אבל במילא לא תהיה פה תנועת סירוב המונית. בניגוד למחשבה השגרתית, ההמונית, החברה הישראלית נשארה סולידרית ואידיאולוגית. היהודים בישראל לא יהיו מוכנים שהיא תהיה מדינה לא יהודית. על זה הם יילחמו. ואם זה יקרה, אז מי שיוכל לעזוב יעזוב".
ואתה רואה באותו אופן סרבני פקודה בהתנתקות?
"גם אותם אני מכבד בשל המחיר שהם מוכנים לשלם על השקפתם, וגם אותם, כמו את סרבני הכיבוש, אני לא מעודד. אבל אני רואה הבדל. כי סרבן כיבוש פועל למען ערך שאני מזדהה איתו. דמוקרטיה, זכות להגדרה עצמית, ערכים הומניסטיים של כיבוד העם האחר וזכויותיו. ואילו סרבני התנתקות – אילו ערכים הם משרתים חוץ משליטה בעם אחר?"
ה'כיבוש' עשוי לעלות בקרוב על שולחנו של פרופ' סמוחה גם בתפקיד שהוא נבחר אליו לפני שבועיים – נשיא האגודה הסוציולוגית הישראלית. כפי שפורסם בעיתון זה, עבודת המוסמך בסוציולוגיה של הסטודנטית טל ניצן, שאושרה באחרונה באוניברסיטה העברית, מסבירה שחיילי צה"ל אינם אונסים נשים פלשתיניות מפני שהם גזענים. "לא קראתי בינתיים את העבודה הזו, אבל בינתיים אני מטיל ספק בתיאורים שלה בעיתונות. עבודה סוציולוגית לא תהיה ברמה הזו, לא תנסח שאלות בצורה הזו. אם זה ימשיך לעלות בתקשורת, אצטרך אכן לנקוט עמדה כאן ולהסביר לציבור שמה שמוצג בתקשורת הוא לא עבודה שסוציולוגים עושים. יש לזה צדדים הרבה יותר רחבים. המסגרת המחשבתית לא יכולה להיות כפי שהוצגה".
בינתיים הוא הספיק, בשבוע שעבר, לערוך כינוס בנושא החלת שירות אזרחי במגזר הערבי; אותה מקבילה של השירות הלאומי, שח"כים ערבים תוקפים כבר בכל עוז. "לפי סקר העמדות שערכתי, יש בציבור הערבי תמיכה עצומה בכך", הוא אומר. "המנהיגות שפועלת במסגרת המפלגות הערביות – לא זו שפועלת במסגרות שיש בהן יהודים – מפעילה קמפיין חזק מאוד נגד. יש לה זכות לעשות זאת. בחברה דמוקרטית יש להם זכות להתנגד לפרויקטים של המדינה".
הם יכולים גם להתנגד לפרויקט של תשלום מסים, כפי שבמידה מסוימת קורה במגזר בפועל. הם לא מכירים בכך שיש להם לא רק זכויות.
"הם לא אומרים לא לשלם מסים. זה חובה. אבל בוא נישאר בנושא שלנו. יש פה פער בין העמדה של הציבור הרחב לעמדה של המנהיגות. התמיכה בשירות האזרחי היא אחת האינדיקציות לכך שלאורך השנים אין הקצנה בציבור הרחב. הם פרגמטיים, הם רוצים להשתלב, הם מחפשים דרך להגדיל את המשאבים שלהם. כי שירות אזרחי הוא בין השאר הגדלת המשאבים. המנהיגות רואה את זה אחרת, ואני חושב שהיא טועה. הם מנמקים זאת בכך שהשירות נתפס כתחליף לשירות צבאי, אבל אני חושב שהסיבה האמיתית היא שהם היו רוצים שלא המדינה תשלוט בפרויקט הזה, אלא הם. לכן הכיוון לפתרון הוא להגיע לשיתוף פעולה אמיתי, לא רק סמלי, בניהול ובקבלת ההחלטות של הפרויקט הזה".
לפני שבועיים היה יידוי אבנים מסיבי בגליל. לא מזמן היו אירועי פקיעין. מתקרבת אינתיפאדה בגליל?
"לא, שום אינתיפאדה. להשלכת האבנים לא היתה תמיכה ציבורית. אחד המיתוסים הגדולים שמופצים בתקשורת, ויש לו בסיס לצערי הרב גם באקדמיה, הוא שהערבים מקצינים בעמדות ובהתנהגות ונמצאים במסלול התנגשות עם המדינה ועם הרוב היהודי. לפני 32 שנה התחלתי לערוך סקרים, ובכל השנים הללו לא מצאתי שום סימן להקצנה".
לפני שלושים שנה המנהיגים שלהם היו הולכים ללוויה של ג'ורג' חבש?
"בוא נבחין בין הציבור למנהיגים".
הציבור בוחר את מנהיגיו.
"ועדיין יש לו עמדות פרגמטיות הרבה יותר מלמנהיגיו. מנהיג, גם אצל היהודים וגם אצל הערבים, חושב במונחים יותר אידיאולוגיים, יותר ביקורתיים. בוא ניקח את המפלגות הערביות, שמואשמות בהקצנה. עד 1981 לא היו מפלגות ערביות. היו רק רשימות לוויין בחסות מפלגות יהודיות. זה סימן למתינות בצד הערבי? זה רק סימן לכך שהיהודים שלטו בהם היטב, ולא אפשרו להם להתארגן פוליטית. אין הקצנה. הערבים בישראל לא התקוממו מאז קום המדינה".
מה עם אוקטובר 2000?
"אלה באמת מהומות מאוד רציניות, אבל זו לא התקוממות עממית המונית לאורך זמן. כזו לא היתה. לא היו פעולות של אלימות וטרור מצד הערבים לאורך כל התקופה. בתקופות מלחמה הם לא הפכו גיס חמישי. זו המציאות. אי אפשר לעוות אותה. יותר מזה: עם הזמן גוברת הקַבּלה שלהם את ישראל כמדינת העם היהודי. זה לא נעים למנהיגות הערבית שרואה את זה, וכנראה גם לא למנהיגות היהודית בימין, אבל זה מה שאני מוצא כל הזמן בסקרים. ויש בזה היגיון. ערבים חיים במדינה שישים שנה. הם התרגלו לחיים בה. הם רכשו את השפה העברית. הם פיתחו סגנונות חיים מודרניים שמתקרבים לאלו של היהודים. הם יודעים שהם מקבלים פה מדינה דמוקרטית, מדינת רווחה שהם נהנים מפירותיה. הם מקבלים הגנה מפני השתלטות אסלאמית – מה שכבר קרה בעזה ושבמקומות אחרים חיים בפחד שיקרה, וכאן לא. מהסיבות האלה הם גם לא רוצים להיות חלק ממדינת פלשתין. יש קשר אמיץ, עמוק, שהם פיתחו למדינה, שהוא הרבה יותר מקבלת קצבאות. זה המצב".

יום שישי, 8 בינואר 2010

במצב רוטט: על נירו אבקסיס

מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'דיוקן' של העיתון 'מקור ראשון' בכ"ח בתשרי תש"ע, 16.10.2009.

מי שסובל ממוזיקת פופ עלול לחשוב שזה סימן שהוא לא אוהב מוזיקה. טעות בידו: סביר שזה דווקא מעיד על כך שהוא אוהב מוזיקה, ואוזנו רגישה. באותו אופן, מי ששונא מוזיקה מזרחית, זה מפני שהוא אוהב מוזיקה מזרחית – זו האמיתית, לא הממוסחרת. אם רק ינסה, יגלה שזה נכון. מי שחושב שמוזיקה ים תיכונית היא מה שהוא שומע ברדיו, מי שמאמין שפיוט צפון אפריקני פירושו בהכרח אנפוף מרחני ושסלסול הוא שם קוד מנומס לבכי מואזיני, כדאי שישמע מהר את שלמה בר, את יאיר דלאל, ומעתה גם את נירוֹ אבקסיס.

אצל אבקסיס, ים תיכוני פירושו מזיגה של בית כנסת ספרדי, מאהל בדווי, גיטרה ופַטיש של פלמנקו, מקצבים תורכיים ומקהלה אפריקנית עם רמזי ג'אז הומוריסטיים. הוא שר לא מהאף, אלא ברמ"ח איבריו ההומים כנחל את הע' והח' והק', ובשס"ה גידיו המלהטטים בעוּד ובכינור הערבי (לצד הנגנים שחברו לו), ובעיקר בעורקי פניו המאיימים להתפקע מהתרגשות ומהתכוונות. לשירים שלו יש זמן. שמונה דקות לשיר ממוצע. החליל, הגיטרה או הכינור שבפתיח עשויים להתדפק על דלתותינו בעקשנות מדברית שקטה דקות ארוכות. ואנחנו ניגשים בחשאי ופותחים למילים שיבואו. ברעדה ובהזדככות ובמתק.

בפתח החוברת הנלווית ל'שוועתנו', התקליט החדש שלו ושל הֶרכב 'דוניה', נירו אבקסיס כותב המלצות לשימוש: "כדאי להקשיב ביחידות או בחברותא; שיר אחד ליום, הכי הרבה שניים. לא מומלץ להקשיב בנסיעה או בעבודה". ובעמוד הבא הוא פונה למאזין היקר בלשון יראים: "דע לך שלא לכבודך חיברתי את החיבור. ודאי לא ניסיתי להנעים את זמנך, להרקיד אותך או לשעשע אותך. חיברתי הכול לכבוד הקב"ה ולמען תרקוד נשמתי, ואם דרך אגב נהנית או התרגשת – אשריך ואשריי. ועוד דבר אחד. אם חפץ מאוד חברך ואין לו מעות כדי פת לחם, שלא יוכל לרכוש התקליט, אל נא תעתיק. השארתי פה כתובת. ישלח אליי בקשה ויספר כי עני הוא, ואני אשלח אליו חינם אין כסף את התקליט. אך אל תיקח ממני את הזכות לתת".

ילד ושמו ניר אפיק הגיע לכיתה שלנו בעפרה בתחילת כיתה ו'. היינו 14 בנים ובנות בכיתה, והילד ה-15 מיהר להפוך את כל הסדרים המוכרים. נעלם לשעות ארוכות אל הרועים הערבים שבסביבה, בימים שזה היה אפשרי, ימי טרום אינתיפאדות ותהליכי שלום. מחבר שירים שנונים נגד הבנות, ומשנה מילים של שירים שהיו באופנה למילים מצחיקות בנושאים שאינם יאים לדפוס. מזמר גרונית "אל נורא עלילה" ושאר תפילות מרוקאיות שעד אז לא נשמעו בחלל כיתתנו. אשכנזי מצד אמא ומצד המראֶה, ספרדי מצד אבא ומצד הנשמה. מרכז סביבו חבורה של בני עדות המזרח ומוודע אותם לתרבות אבותיהם. בכיתה ח' היה זמן שהחבר'ה של ניר כונו 'הפַּרסים'.

ניר אפיק היה ילד תוסס, קצר סבלנות ומהיר תפיסה, שאינו מתחבר לשום דבר שמחבר אותנו. מחוץ לקליקות, אבל עם כריזמה של אופוזיציונר. הוא הציג אופציה אחרת של ילדוּת. גם לאחר שנפרדו דרכינו בסוף כיתה ח', בפגישותינו המקריות והנדירות הנוכחות היחפנית שלו, המשלחת לשון אל סדרי עולם מתוקנים של אוניברסיטה-עבודה-משפחה-חולצה מכופתרת, הטיחה בי את מה שהייתי יכול להיות לו היו לי כנפיים.

שֵם יפה, ניר אפיק. עכשיו הוא מבקש שתקראו לו נירו אבקסיס. אביו עִברת בצעירותו את השם אבקסיס לאפיק. הבן השיב עטרה ליושנה. זה קרה לו בשהותו הממושכת בספרד. "הרבה זמן חשבתי לחזור לאבקסיס", הוא מספר, "אבל אם צריך להצביע על רגע ההחלטה, זה היה כשביקרתי ברובע היהודי העתיק בקורדובה, החוּדֶריה. ליד רחוב הרמב"ם וכיכר יהודה הלוי ראיתי פתאום רחוב אבוקסיס, ואפילו מלון אבוקסיס. אמרתי לעצמי, תראה כמה מאות שנים שמרו על השם הזה.

"ידעתי שאבא שלי החליף את שמו לאפיק במציאות שבה להיות מרוקאי זה לא להיט. הוא התקבל יפה כי היה עילוי בתורה והתקדם באקדמיה, והקל עליו לא להיות עם חותמת כזו. אמרתי לעצמי שאני כבר לא בדור כזה. ומכיוון שחלק גדול מחיי אני עסוק בחיפוש השורשים שלי, ומתעסק במוסיקה שבאה משם, יש לי עניין בשם שהוא המשך".

מניין הוא בא?

"יש אומרים שזו משפחה משבט בנימין, שנקראת על שם עמק קְציץ באזור יריחו המוזכר בספר יהושע כגבול נחלת בנימין. האבקסיסים גרו באנדלוסיה עד גירוש ספרד; רוב האבקסיס היום הם נוצרים פורטוגלים צאצאי מומרים מספרד. יש יותר מעשרים אלף אבקסיס נוצרים בליסבון. בכל מיני וריאציות: אבּוקסיס, אבּולקסיס, אבֶּקסיס, אבְקסיס. המשמעות בערבית היא בעל הפטוטרת. ולגבי נירו – אבא שלי קרא לי כך מגיל קטן. אז חשבתי, למה לא. 'נִיר' זה הברה אחת, נבלע, אתה טובע ולא שומעים אפילו. עכשיו אבא שלי קורא לי ניר".

הלכת עם השמות לכיוון של אבא שלך, ועם זאת לכיוון ההפוך לכיוון התנועה שלו. מה הוא חושב על זה?

"הוא יודע שהדורות אחרים. הוא בא להופעות שלי ותומך בי ושמח שאני נוגע במקומות שבזמן שהוא היה בהישרדות של לבנות ולהיבנות אפשר היה להקדיש להם רק מקום שולי".

אבל לנו בכיתה היה ניר אפיק. "היה לנו מחנה מעל המסגרייה", הוא חושף לראשונה סוד מחטיבת הביניים. "אפילו בנינו קאנוּן (כלי נגינה ערבי) ממנגל וחוטי ברזל".

מאיפה זה בא לילד בן 12? לא ממש מהבית, נכון?

"כשהייתי קטן, וגרנו בפתח-תקווה, אבא שלי הפסיק ללכת לבית הכנסת הספרדי בקביעות, כי הוא היה רחוק וכשנהיינו הרבה ילדים במשפחה זה נעשה מסורבל (ניר הוא השלישי בין שבעה בנים). ואני המשכתי ללכת לשם לבד. הרגשתי שאני יותר מתחבר לשם. אצל הספרדים הקהל שר יחד חלק גדול מהתפילה, וזה גורם לך לא להירדם וגם להרגיש שותף. אם אתה לא בעניין של התפילה זה לא ימשוך אותך, אבל אני הייתי בעניין מגיל קטן מאוד. אולי אתה זוכר שהיו צוחקים עליי בכיתה שאני ממשיך להתפלל אחרי שהתפילה נגמרת. מדי פעם אני נזכר בשיעור חיבור, כשאמא שלי (המורה שלנו לעברית ולספרות) נתנה לכל אחד לכתוב על מישהו מהכיתה מה הוא יהיה בעוד עשרים שנה. עליי כתבו שאני אהיה חרדי עם עגלה וסוס. היה מצחיק". וקודקודו הגלוח, הגלוי, צוחק איתו.

זה לא שהיית דוס במיוחד. רק התפילות.

"כן. חיבור שלי לתפילות, שלא קשור בכלל בדת, במצוות, באידיאלים".

עצם הרעיון של דיבור לאלוהים?

"לא. זה בא הרבה לפני שהיה המושג רעיון. אני זוכר את עצמי בכיתה א' בפתח-תקווה קורא תהלים ומכוון בתפילה שההסעה לבית הספר תטבע בבוץ ולא תגיע. מבית הכנסת הספרדי באו לי כנראה גם ההגייה של ח' וע', וכל הגרעין של השירה והמוסיקה. בבית זה היה קיים, אבל באופן חלקי. אבא שלי היה מבוקש כחזן אשכנזי וספרדי גם יחד. ביום כיפור הוא היה חזן שחרית אצל המרוקאים ומוסף אצל האשכנזים, כל אחד בנוסח שלו".

כשהמשפחה עברה אלינו לעפרה נוסף לו עוד מקור להיכרות עם המוזיקה של המרחב השמי. הרועים. "בפתח-תקווה הייתה לי אתון. הייתי קם בארבע בבוקר, קוטף לה עשב, קושר אותה לעץ, בודק שהיא לא התקררה מטל השחר כפי שקורה לפעמים לחמורים, מחבק אותה, ואז לוקח את הילקוט שלי ממחבוא, הולך לבית הספר, וכל היום חושב איך אני חוזר אליה. הייתי ילד של שדות. גרנו קרוב למעיינות הירקון, ובשכונה היו תחרויות עגלות וחמורים. הבטיחו לי שבעפרה יש הרבה חמורים, וציפיתי לאזור פראי שכולם בו קאובויים – והנה אני מגיע ורואה ילדים טובים שמשחקים כדורסל ורצים הביתה. אני הייתי רוטט מדי בשבילם. היפר-אקטיבי. אז כבר ביום הראשון בעפרה מצאתי את עצמי הולך להרים שמסביב. הכרתי כמה רועים, והתמכרתי לזה".

ידעת ערבית?

"גמגמתי ערבית. אבל התקדמתי מהר. הצטרפו אליי כמה ילדים מכיתות אחרות. הרועים לימדו אותי קצת לנגן בשיבאבה, חליל רועים, אבל זה היה בעיקר השקט. כמויות שקט שלאדם רגיל אין. היום אני מוצא שהמוזיקה שהכי מושכת אותי היא מוזיקה שיש בה גם שקט. האנשים שהכי מושכים אותי הם אלו שלא מרגישים הכרח למלא את האוויר. וזה מה שיש בהרים. אתה נמצא במרחב של בריאה שהאדם כמעט לא התערב בה. וכשכן קורה משהו, חיה או רועה או מואזין רחוק, זה הרבה יותר עוצמתי. ההרים היו לי מזור ומחסה. הייתם באים אליי ומנסים לסחוב אותי לפעולות בבני עקיבא. לא ששנאתי מישהו מכם, אבל פשוט לא הבנתי כמה אפשר לשבת על דשא ולשמוע דיבורים. הייתי רוטט כמו ילד בן שלוש שרוצה לרוץ, לטפס, לקפוץ".

ואז התפזרנו לתיכונים מחוץ ליישוב. הוא נשלח לישיבת 'מקור חיים' בירושלים. "הבאתי מעפרה הרבה בזנ"טים וגדרות וחיות ופתחתי פינת חי שם, באמצע העיר. היועצת הסבירה להם שמוטב לזרום איתי. שבאתי מההרים וכדאי לתת לי כיס אוויר. בנינו פינת חי מקסימה, וחממה לגידול צמחים, ועל כל העצים היו חבלי טרזן באדיבות האנרגיה שלי. זה איים על המערכת, כי זה סיפק אטרקציה לאלה שרצו לא להיות בשיעורים. מצאתי את עצמי מקבל ציונים שלא קשורים להישגים שלי. ארבע בהכול. על אף שבגמרא, למשל, הייתי שפיץ; הגמרא דיברה אליי גם מפני שהיא עוסקת בטבע, בחיות, בעולם של פעם. בסוף השנה, לשמחתי, העיפו אותי".

שנתיים למד במגמה החקלאית בישיבה בחספין שבגולן, "שלא רק שידעה להכיל אנשים כמוני, אלא גם עודדה אותם לבטא את מה שיש בהם". כיתה עם הרבה נערים היפר-אקטיביים, ועם מחנך, אורי זומר שגר קודם בעפרה, "שכל יום טפטף לנו שאנחנו ילדים גדולים. אף פעם לא היו עונשים, אבל הייתה נוכחות גדולה של מישהו שהוא לא פראייר. כשהברזנו פעם, הוא פשוט הלך הביתה לקטוף זיתים. באנו אליו בוכים ממש, והתחננו שיחזור. אלו היו השנתיים היפות בחיי". עם המחנך הבא הוא פחות הסתדר, ואת השנה האחרונה ללימודים כבר בילה בעבודה במטעים בעפרה ובגולן. עד הצבא. "הגעתי לצבא מבושל ואפוי ושרוף".

האפייה החלה בכיתה ט', בשני מאורעות שאירעו בשנה ההיא, בשלהי 1987, והעבירו אותו הרחק מידידיו הערבים. תחילה לכתו לישיבה בירושלים, ואז האינתיפאדה. היא לקחה אותו אישית כבר בהתחלה. "אבא שלי נתן טרמפ לאישה הרה ולילדה שלה, תושבות עין-יברוד – הכפר הערבי הסמוך לעפרה. כשהוריד אותן ליד המסגד סקלו אותו. שברו את כל החלונות וריסקו לו את הגולגולת. אבא שלי, איש שלום, לקח ערבים טרמפ וזה מה שקיבל. ואז עברתי היפוך. בפשטות של ילד, בלי פילוסופיה, הפכתי ברגע אחד מאוהב לאויב.

"חוויתי את האינתיפאדה כאילו זו בגידה אישית בי. אני, שהייתי הכי חשוף איתם ובא אליהם הביתה. בעפרה היו קוראים לי ערבי, בדווי, והייתי מעין סנגור שלהם. והנה כך הם עושים לי. את המוזיקה שלהם המשכתי לאהוב, כי לא ראיתי את זה כמלחמת תרבות, אבל ברמה האנושית אבד לי האמון".

בהלך הנפש הזה הגיע לצבא. הוא שירת בעזה בחרמ"ש – פלוגות חי"ר ממוכן שהוקמו מחדש בגלל האינתיפאדה. אוסלו אירע באמצע השירות. "הייתי בלחץ של השנאה, של המלחמה, של התסכול מכך שאני מוכשר בעיניי, ודובר ערבית, ויכול להיות יעיל, אבל המערכת רקובה והכול משחקי שלום, עם 'נכון להיום אסור לירות באף אחד'; 'נכון להיום מותר לירות רק במי שמחזיק כוס ברד'. ואז הגוף עשה את שלו. אני לא בנוי להכיל את השנאה שבערה בי. חטפתי מחלה קשה שנגרמת מחיידק, אבל פגיעים לה רק אלו שנמצאים בסטרס.

"אושפזתי, שוחררתי, ויצאתי אדם אחר, חדש. ידעתי שאני רוצה הפסקה מהכול. שאני רוצה לנגן. ולהפסיק לשנוא. עד אז הייתי בטוח שאהיה חקלאי ואסחר בפירות. ובאמת אני עושה את זה היום קצת. יש לי זיתים בעפרה, פה ושם אני עושה עבודות גינון ומתפרנס מהן, ויש לי משתלה בעמק האלה שאני עושה בה ניסויים בזריעה ושתילה. אבל אני רואה את זה בתור פנאי". למפיק האלבום שלו, המוזיקאי ניצן פרי, שילם נירו בצורת עבודת גינון.

"פתאום החשיבה הפכה מיצרנית ליצירתית. לפני הצבא מצאתי בעבודה הפיזית אפיק לווסת את האנרגיה שלי. הייתי עובד 12 שעות במטעים, עובר ממטע למטע, וגם אז לא ישן כמעט בלילות. הייתי אדם כמעט בלי שינה. שֵד. ואז פתאום להפסיק הכול ולשכב. זה היה גם בגלל האנטיביוטיקה וכל הנזק הגופני שהמחלה גרמה – אבל הרבה מעבר לזה. אני זוכר שאמרתי לעצמי לא עוד סטרס, לא עוד שנאה".

הוא הלך להיות דייג בעזה, עם ערבים, "קרוב מאוד למקום שהפלוגה שלי שירתה, כדי להדביק קצוות של עצמי". אחר נסע לסיני. לחוף וקצת להרים. ניגן. פרנס עצמו מיצירת שרשראות צדפים ומכירתן. סחב עצים לבעירה ובישל לעצמו. ובעיקר התאושש. "זו הייתה תקופה של השראה. המון שקט וטבע עם עוצמות וצבעים שאתה לא מכיר בכלל. עם שינויים מטורפים של הים שמכסה וחושף במהירות שטחים גדולים.

"אחרי סיני הכול בארץ נראה לי אפור. כשאתה חוזר מסיני אתה מקבל סחרחורת מהקצב של האנשים. כולם רוטנים ועסוקים ומפסידים את החוויה של החיים עצמם. בא חבר מעפרה, אמר לי 'אתה בא להודו?' ואמרתי לו כן. בלי לדעת למה. אחר כך חשבתי שאני באמת רוצה ללמוד מוסיקה הודית קלאסית. החבר חזר ארצה אחרי חודש ואני נשארתי". אותו חבר נעשה, "אחרי הרבה שנים והרבה גלגולים", נזיר בודהיסטי.

ניר ישב אצל אחד הברהמינים, "סוג של לְוִיִים הודים" כהגדרתו. הוא רצה ללמוד לנגן בטאבלה ובסיטאר, אבל הבין שיצטרך להקדיש לכך את כל הגלגול הנוכחי שלו. "בהודו מי שנולד למשפחת נגני טאבלה יהיה נגן טאבלה. שש שנים ראשונות עושים תרגילי אצבעות על ריק. ילדים יושבים ומשננים על פה ראגות שלמות של תיפוף בלי לגעת בתוף. זה מטורף. רציתי לטעום מהעומק הזה, ולמדתי מעט בנסורי, חליל הודי.

"יש כאלה שאחרי הודו הולכים ללמוד היי-טק ושוכחים את הודו, ויש כאלה כמוני שזה לא עוזב אותם. אחרי הודו הייתי כמה חודשים במיטה, אחרי זה שוב בסיני, ולאט לאט התחלתי להיוולד מחדש. כן, שוב. הבנתי שהמוזיקה היא לא תחביב. שזה חזק ממני. התחלתי לנגן עם אנשים, ללכת לסדנאות, ועם הזמן קיבלתי סגנון נגינה משלי. בגדול אני נגן עוּד. יש עוד כלים, אבל עוּד הוא כלי שאני עושה איתו אהבה. אם כשאמצא את בת זוגי אעניק לה רבע ממה שאני מעניק לעוד, היא תהיה מאושרת".

ואז הוא חשק בפלמנקו. אותה תרבות של נגינה-שירה-ריקוד, צוענית בשורשיה הרחוקים, המסחררת את ספרד. שהות בת כמה חודשים בברצלונה הפכה את זה להתאהבות גמורה. הוא חזר לארץ לכמה עניינים, כגון הקלטת האלבום הקודם, 'דוניה' – "תקליט בכיוון יותר בדווי מ'שוועתנו' ופחות מלוטש ממנו. אנחנו עומדים להקליט אותו מחדש" – ואז שב לברצלונה, לארבע שנים.

"לימדתי שם עוּד וניגנתי בכיכר ליד הקתדרלה הראשית. הקמתי שם הרכב ששר בלדינו, בערבית ובעברית, וזה מאוד ריגש את הספרדים, כי מבחינתם אלו שלוש השפות של אנדלוסיה. זה היה בהתחלה הרכב שמופיע בברים רועשים ומקבל גרושים – ופתאום קיבלנו חסות מגוף מאוד עשיר, בנק של המדינה שכל רווחיו הולכים לתרבות ואמנות. הלוואי עלינו כאן. נעשינו הרכב אקסקלוסיבי עד כדי כך שמצאתי את עצמי ישן במלונות של עשירים והולך בנעליים שחורות, שבחיים לא ידעתי מה זה. בסוף שכנעתי את החבר'ה שאפשר לגור במלונות זולים ולחסוך".

עד כמה הפלמנקו מושרש בחייו של הספרדי המצוי?

"באנדלוסיה זה בכל פינה. אתה יכול לראות ילדים בני ארבע עושים פלמאס, כפיים, בקצב 12 חלקי 12 במהירות של מכונת טראנס, כי בגיל חצי שנה הם כבר נרדמו על ההורים שלהם בהופעות של ענקי פלמנקו, ומפני שהיום גם הפופ של אנדלוסיה בנוי על הפלמנקו. כמו שאצלנו, כשעושים מזרחי-אשפה עם טראנס למשל, עדיין הסולמות מזרחיים. הכול בפלמנקו קשור לתרבות ולהיסטוריה של המקום. השירה שבאה מהעבודה במכרות ומצוענים, הצעדים של הרקדן שהם צעדי לוחם שוורים. יש מקומות באנדלוסיה שזה כמעט דת. במקום הנצרות, שלא מעניינת את הדור הצעיר".

בתקליט החדש שלו יש שני שירי פלמנקו לכל דבר, יש שירים שסגנון נגינת הגיטרה בהם הוא פלמנקו (כלומר גיטרה שקצת נשמעת כמנדולינה), ויש גם ביצוע של מזמור ע"ט בתהלים, "מזמור לאסף, אלוהים באו גויים בנחלתך", במרטינטו, ענף של הפלמנקו שמוצאו במכרות ספרד: שירה הנשמעת כשכלול של טעמי המקרא, בליווי מכות פטיש מדודות. אריה ואסף הרשקוביץ, דודו ובן דודו של נירו, נרצחו בשני פיגועי ירי בתוך חודשים ספורים, והיצירה, כרמוז במילים הפותחות אותה, מוקדשת לזכרו של אסף.

דווקא יצירות הפלמנקו הן הקשות יחסית להאזנה. מכל הרצועות באלבום, השיר שהאוזן המורגלת בפופ תעכל בקלות יתרה הוא 'הנשמה'. תחנת 88 אף-אם משמיעה אותו לעתים. רק אותו; ללמדך על מגבלותיה של התחנה המתוחכמת-בעיני-עצמה. אבקסיס הקדיש את השיר לעצמו. "אבדתי בדרכים אפלות, עזובות", הוא שר שם.

למה אתה אומר שאבדת? הרושם הוא דווקא שכל הדרכים שהלכת בהן – בסיני, בהודו, בספרד – נעשו חלקים ממך.

"אני מתכוון יותר למחשבות, לרצונות. הרבה זמן, אחרי הודו, לא הייתי שלם עם ההוויה שלי, רציתי להיות מישהו אחר, ובעצם הלכתי נגד עצמי. וזה השתחרר בפרץ של הבנה שאני צריך לחזור לעצמי הפשוט, התמים".

כמעט כל הדיסק פונה אל אלוהים.

"שמתי בו את מה שחוויתי ורציתי לתת לעצמי ולעולם. בעולם הפיוט יש טקסטים אינסופיים שאני נחשף לעוד ועוד מהם, לבד ועם אמא שלי. אנשים ישבו בפינות נידחות של העולם וכתבו בעברית מופלאה רעיונות עמוקים. נגיד, אברהם אבן עזרא אומר 'ובחלתי בתורתך ובחרתי בתורתי'. טקסטים חזקים מאוד, שהרבה פעמים מצמידים להם מנגינות כיפיות מדי. מנגינות של מסטיק. בבתי הכנסת הספרדיים כל אחד הוא תרנגול מקאמים, אבל הטקסטים נעלמים. והרי כל מילה פה צריכה להיאמר במשך חצי שעה, כדי שיבינו בכלל. זה כאילו עושים לך ניתוח לב פתוח ורוכסים לך אותו בחוט דיג. מצאתי שהעוצמות שיש בפלמנקו מתאימות לזה – על אף שהטקסטים במקור מדברים בדרך כלל על אהבה וכסף".

ובכל זאת אתה ממליץ לא לשמוע יותר משני שירים שלך ביום.

"זה משום שאפילו אני, שמכיר את השירים בעל פה, מתפרק לחתיכות כשאני מקשיב לאחד. כמה ניתוחים אדם יכול לעבור ביום אחד? בשביל הרבה אנשים פלמנקו הוא עבודה זרה ולא מדבר אליהם בגרוש. וזה טוב לי. אני יכול לעשות אחלה מוזיקה ערבית ולהיות הפייטן סומסום בן יהודה שיסלסל, אבל אין לי עניין בזה. יש לי עניין שמה שמחבק יחבק ומה שצורם יצרום".

כשאתה מצטלם לעטיפת הדיסק הזה בלי כיפה, כמו שאתה בחיים, אתה בעצם מעמיד מסננת-קהל נוספת?

"כן. האמת היא שכאשר הקלטתי את הדיסק הייתי חובש כיפה ושומר מצוות. הייתה לי תקופה של שנה וחצי שקיבלתי פליק כזה ואמרתי, וואלה, אם אני שואב כל כך הרבה מהמעיין הזה, למה שלא אשאב ממנו כפי שהוא. כך שהתמונות שלי עם כיפה בתוך החוברת אינן שקר. אבל כשהדיסק יצא כבר לא הייתי שם. ראיתי שזו מלחמה בשבילי, שבת, עישון, והבנתי שהדתיות הגיעה אצלי למקום שלא רציתי, של אשמה.

"חבר שלי אמר לי, יש לך בעיה, אתה גם דתי וגם לא. אבל בשביל מה לקרוא לזה בשמות. זה הכול סימפטומים, זה לא העניין עצמו. אלוהים זה הדבר שאני הכי מרגיש. גם המוזיקה עצמה היא סימפטום. אני לא קורא לעצמי מוזיקאי. המוזיקה היא דרך שלי לשרוד. פילטר שדרכו אני מרגיש את כל מה שיש. יכול להיות שאם הייתי נשאר בהרים, בשקט, לא היה לי צורך לנגן".

אתה כל כך אוהב את אלוהים – ואין לך פחד מקיום מצוות חלקי בלבד?

"מה פתאום. לא סתם אני שר בערגה גדולה כל כך את 'ידיד נפש'. זה לא 'כן המפקד'. זה ידיד נפש. הכי קרוב לזה כתב דוד המלך, שמדבר אל אלוהים מקרוב: מעריץ שלו, אבל לא מעמדה נחותה. מתייחס אליו כמו לאבא, ואבא נשאר אבא גם אם הוא לא טוב אליך או אתה לא טוב אליו. ועדיין, ברור שיש חוקיות בעולם. בתקופה שאחרי הודו הלכתי בכוונה לתוך האש, לעשות דברים שהם לאו מוחלט, כדי להרגיש את זה – והבנתי שזה פשוט לא זה: שיש חוקים שהעולם ברוא לפיהם. זה מקסים בעיניי".

הוא חזר מספרד ב-2005. "רוויתי גלות, והבנתי בעומק הנשמה למה מתכוון רבי יהודה הלוי כשהוא משתוקק 'לאכול פת חרבה בציון'. כאן מקבלים על הופעה עשירית ממה שמקבלים שם, והתרבות כמעט לא זוכה לתמיכה, אבל אני רוצה להיות בארץ שלי ולשאוב ממה שיש בה. היום אני, למשל, תלמיד של הרב חיים לוק, שהוא פייטן ענק".

מה מיוחד בעיניך בספרד?

"הרגשתי שם משהו עצום: אדמה שקיבלה יהדות, נצרות, איסלאם, עמים אחרים שבאו כזרים, ואת כולם היא הכילה. לחשוב שהאיסלאם היה שם התרבות הכי סלחנית זה כבר נשמע כמו בדיחה של שיכור. כשאני רואה את האלימות של האיסלאם, ומצד שני את העדינות באמנות שלו, את הירידה שלה לפרטים, אני מבין שדווקא במקומות שיש בהם גסות גדולה האמנות היא המקום האציל, אפילו המקום המציל.

"דווקא בירושלים פתאום הכול מתחבר לי. בברצלונה הכול אציל ועדִין, והיחידים שעושים רעש הם ערבים מאלג'יר ומרוקו שבאים לגנוב תיקים של אנגליות או לצעוק. ואילו פה, בהמולה הזו של המזרח הקרוב, אני חש שאצל אנשים שחיים מהבטן – גם הרגישות עמוקה כמו בטן והדברים נעשים מהבטן. בניגוד לכל היגיון, העומק בא עם האימפולסיביות".

בפסח, אחרי שנים שלא התראינו, מצאתי אותך מנגן ומוכר כלי נגינה במדרחוב בן-יהודה בירושלים. הפרנסה שלך לא באה משם, אז בשביל מה זה?

"זו הדרך הכי טובה שיש לי עכשיו לתת. זו נתינה שאני גם מקבל ממנה. דווקא מפני שבארץ הנגינה ברחוב לא נתפסת כתרבות, לא מכניסה כסף, ומעוררת רחמים מצד עוברים ושבים. בספרד זה לגמרי אחרת; יכולה לעצור קבוצה עם מדריך ולהקשיב לך שעה. רואים בך אטרקציה תרבותית, לא קבצן. פה אנשים מעירים לך, אומרים 'תעשה אום-כולתום, לא ככה'. אני מצליח לקבל את זה בשלווה, וככה זה הופך למעניין".

אתה מנגן גם ברחובות של ערים אחרות?

"לפני ספרד היה לי דוכן במדרחוב נחלת בנימין בתל-אביב. מכרתי חלילים, ניגנתי. גרתי אז בתל-אביב ואני לא מתגעגע אליה. זה היה יפה בשביל לבדוק 'דרכים אפלות עזובות' ולהבין מה לא. היום כשאני מגיע לשם אני ישר מחפש את האוטובוס הביתה. יש הרבה ירושלמים עם הבעיה הזו. מאז שחזרתי אני גר בכפר הפיני במעלה-החמישה. ירוק לי, טוב לי, קרוב לי לעיר הקודש שאני כל כך אוהב, אבל לא קרוב מדי – וכך אני יכול להתרגש ממנה בכל פעם מחדש".