נקב הדין את ההר: על 'הר האושר' לאמיר גוטפרוינד

הופיע במוסף 'שבת' של מקור ראשון, עמ' 19-18, בכ"ו בשבט תשע"ו, 5.2.2016

הר האושר

אמיר גוטפרוינד, זמורה ביתן, 197 עמ'

צור ארליך

אמיר גוטפרוינד חי בינינו בחודשיים האחרונים, החודשיים שאחרי לכתו, כמרחב מילולי. וכך הוא יחיה וכך הוא יינון. מרחב מילולי הוא הביטוי האקדמי המקורצץ שנוקט גיבור ספרו האחרון 'הר האושר' כדי לתאר את המושא החמקמק של מחקריו המיותרים. מרחב מילולי הוא גם תיאור יאה לגן העדן הססגוני, עדן הדמיון, שנוסיף ונתהלך בו אנחנו הקוראים, יתומיו של גוטפרוינד.

כל יצירה נכתבת מתוך תודעת הסופיות, אבל 'הר האושר' נכתב מתוך תודעת סופיות קרובה וודאית. קו הגמר של חיי אמיר גוטפרוינד סומן בחוות הדעת הרפואיות. גוטפרוינד נשדף והלך, נגרם והלך, שתת והלך מהמרחב הממשי אל המרחב המילולי. 'הר האושר' נכתב מתוך ידיעה שהוא הספר האחרון. מתוך חשש ממשי של המחבר שלא יזכה לחבוק את הנולד. מתוך ספק שמא גם לא יספיק להשלים אותו. זו יצירה של צ'אנס אחרון: הזדמנות אחרונה הניתנת לסופר קצר ימים להשלמה, לתיקון, לגימור הקורפוס הכולל שלו. מצחיק לקרוא לה צוואה, כי היא דבקה בסירובה לקחת את עצמה ברצינות. אבל שיהיה. גם צוואה.

'הר האושר' נכתב כקנה אחרון שישלים מנורת שבעת קנים. שבעת ספריו של גוטפרוינד. מכאן ומכאן ערוכים שבעת קני המנורה. שלושה רומנים ארוכים, דשנים, סימפוניים, מן העבר האחד, הלא הם שלושת הראשונים שכתב; שלושה רומנים קצרים, קפיציים, קאמריים, מן העבר האחר, שלושת האחרונים. ובמרכז, בריבוי פניו, עומד 'אחוזות החוף', ספר הסיפורים. מנורת שבעת קנים, או אם תרצו מגן דוד בן שישה שפיצים ומרחב-מפגש באמצע – כי הקורפוס של גוטפרוינד הוא קורפוס יהודי, יהודי במפגיע, עם כל ההומור העצמי הכרוך בכך, עם כל הפגיעוּת.

והוא גם קורפוס ציוני, ציוני מאוד. על יסוד אנשים שלא היו, ובעזרת סיפורים בלתי מתקבלים על הדעת, הוא מברר מה היה פה, ומה יכול היה להיות, ומתוך כך מי אנחנו. ובעיקר למה אנחנו, וזה כנראה הכי פשוט. אנחנו כאן, יהודים במדינת היהודים העצובה והמצחיקה והמשוגעת, כי אנחנו קיימים ואנחנו רוצים להמשיך להתקיים. השואה לעולם מתארחת בספריו, לא כי היא ההצדקה היחידה לחיינו פה, אלא כי היא האפשרות החלופית. היא הצד החשוך של המטבע. אין זה מקרה שבספר האחרון של גוטפרוינד, כשהוא עצמו על סף החידלון, גיבוריו וגיבורותיו נאחזים באֶרוס כפי שלא נאחזו בו בשום ספר קודם שלו. המשיכה הארוטית – הזוכה הפעם לביטויים עסיסיים למדי, לתשומת לב הנזהרים – ממלאת בספר הזה את תפקידה כיצר חיים, יצר בונה ומחבר ומפעיל, לא הורס ומסכסך.

אבל זה ברקע. זה לא הגלעין. זו הציפּה המיצית והדשנה של הספר. לציפה שייך גם עסיסן החי של הדמויות, כמו גם העסיסיות של הרפליקות שבפיהן ובדיבורן-הפנימי. דמויות גוטפרוינדיות קלאסיות, קטנות מהחיים, מתוקות מתיקות מוזרה של פרי טרופי, מרפדות את הספר. למשל, דמותה השיגיונית של אשת יחסי הציבור הערמומית וחדת הלשון והכושלת דורין. זו מתעקשת להמשיך להעסיק, כמו על תקן שן שום של מזל, את הגיבורה הראשית השנייה של הספר, שירי. שירי היא שלימזלית, אובדת דרך, ומקסימה: שלוש תכונות שידהירו אותה אל המפגש האבסורדי עם הגיבור הראשי הראשון, ד"ר סמואל ניטר, חוקר שוודי של מרחבים מילוליים היסטוריים.

ניטר הוא פרודיה לא-מייצגת להפליא, בלתי אפשרית, אקסצנטרית, מעוררת חיבה, על אקדמאים למדעי הכלום, על אירופים ששונאים אותנו מרוב אהבה, על אינטלקטואלים שמוצאים נאציזם ונאציזם בכל מקום. כדרכו של גוטפרוינד בקודש, מרוב שהדמות שבָּנה לא מייצגת כלום, היא הכי מייצגת בעולם. זה כלל גדול בספריו. אצלו, ככל שדמות מופרכת, כך אפשר ללמוד ממנה יותר על המין האנושי. ככל שעלילה מטורללת יותר, כך גדולה האמת הבוקעת ממנה. והשטותניקיות היא הקרום המתוח על התהום ומעביר אותנו מגדתו אל גדתו שמנגד.

אכן, קורותיו של ניטר – החוקר שחי שנים אחדות כניאו-נאצי כדי לחקור את התנועה הזו מבפנים, האיש שעושה בטעות ליל-בדולח קטן של ניפוץ קיר זכוכית של בית כנסת כשהוא בא להרצות בו על ליל הבדולח – קורותיו אלו, בשטוקהולם ובחיפה ובפרגוואי, מובילות אל הגלעין הקשיח של הספר, אל הדין שייקוב את הר האושר. כי בעומק לבו, הרומן 'הר האושר', מעשהו הספרותי האחרון של אמיר גוטפרוינד, הוא תיקון פרוע, ריכוך במסרקות ברזל אירוניים, של ספרו הגדול והקשה והמכונן, 'שואה שלנו'. הספר האחרון כמשלימו ומתקנו של הספר הראשון.

הרושם המבלבל שקוראים רבים נחלו מ'שואה שלנו', בעיקר מחלקיו המאוחרים, רושם קיצוני בהרבה מכפי שהמחבר רצה כנראה, היה רושם של טשטוש מוסרי מסוים: של סימטריה, כביכול, שיש בה גרמנים רעים וגרמנים טובים ויהודים רעים ויהודים טובים. 'הר האושר', בדרכו הקלילה והמבדרת, חוזר על הרושם הזה, לכאורה – כדי להטיח אותו בפניה של אירופה, בפניו של העולם הערל.

טשטוש הגבולות והערבוב והמורכבות ב'הר האושר' גדולים לא פחות מב'שואה שלנו', ואפילו מופגנים יותר. ההיפוכים הנפגשים, ובפרט הנאציזם שישנו גם כשאינו, הנאצי הקטן שכביכול עלול לקנן בכל אחד, הם מוטיב מרכזי. ד"ר ניטר מואשם כבעל גרעין סמוי שכזה, כבעל זיקה לא-מודעת לשורש הרוע, דווקא בשל עצם הצלחתו להסוות את עצמו בקרב הניאו-נאצים. פלישת הנאציזם למקומות לא-לו קורית גם כאשר ניטר מחפש בישראל, במפגיע, את הנאציזם נטול הנאציות. ישראל היא בשבילו "אנטארקטיקה של הנאציזם", כלומר מרחב ריק בתוך עולם שכולו, כמושכל יסוד, רווי נאציזם.

תפקיד דומה ממלאת בסיפור גם האמונה ביבשת האבודה אטלנטיס. אגודת שוחרי אטלנטיס היא עוד מוטיב בולט ומצחיק בעלילת הספר, המחזק, בסמוי, את הקינה על גן העדן האבוד הרוחשת בעומק תשתיתו. והנה מתברר כי אמונת אטלנטיס משותפת לתימהונים עדיני נפש ושוחרי טוב – ולנאצים המאמינים בגזע עליון שנטמא. וישנו גם החבר-לשעבר של שירי שעושה לה נאחס, ומכונה בפיה "לב נאצי". נאציזם, נאציזם בכל מקום, גם באין-מקום. ובכלל, גם חוץ מהנאציזם הזה, 'הר האושר' בנוי מערבובים, מאי-הבנות. מקירות שהמעבר דרכם כואב אבל הכרחי, כמאמר המשורר השוודי תומס טרנסטרומר במוטו השני של הספר.

המוטו הראשון הוא פסוקי ה"אשרי" מתוך "הדרשה על ההר" של ישו. ההר הוא הר האושר. אשרי האבלים, אשרי עניי הרוח, אשרי הרחמנים, אשרי הנרדפים: לכולם מבטיח ישו את מלכות השמיים ואת ירושת הארץ. גורנישט מיט גורנישט, ילמד אותנו גוף הספר. מוסר הנרדפים הרי לא החזיק מעמד יותר מדקה וחצי מרגע שהנצרות אזרה כוח. והעולם, כאמור, אינו מתחלק בפשטות כזו לבין מסכנים למנצלים, בין קרבנות ומענים. צפעון הנאציזם, האנטישמיות והגזענות גדל בחיקם של בעלי המוסר האלה ומארסם ינק.

הביקורת שיש ברומן הזה על מוסר הקורבניות הפשטני ממוקדת, להבדיל מב'שואה שלנו', לכיוון יחיד וברור. אירופה הנוצרית, בת המוסר המזויף של "הנרדפים" ו"רודפי השלום" מהדרשה על ההר; אירופה שהמוסר היה רק כסות משי לאגרופנותה; אירופה שבכור המצרף שלה, במנהרות מאיץ החלקיקים בצרן שליד ז'נבה, יושב מדען ישראלי שלא דופק חשבון, ועושה איתה את כל החשבון הזה.

החשבון עם התקינות הפוליטית, עם הבונטון האקדמי הליברלי-פרוגרסיבי-פרו-ערבי, נעשה ברומן על פסים סאטיריים גלויים. זו הדת האירופית האחת. והחשבון עם האחרת, הגדולה, העתיקה, עם הנצרות, נעשה בסמוי. הוא נעשה באמצעות קריסתה דה-פקטו של האתיקה המרוממת של "הדרשה על ההר". החשבון נסגר בסמליות במסעו המרומז של ד"ר ניטר, בסוף הספר, אל היהדות – הדת שבאופן סימבולי, מבחינת סיפור החיים הלא-מוכר לו של אביו הפליט, היא בעצם כור מחצבתו. ואולי, בעדינות, ברמז ודרש וסוד, מתגלם חשבונה של היהדות עם הנצרות האירופית במוטיב הקומי המוביל של העלילה, מוטיב גניבת הטקסטים.

אמנם כן: טקסטים, בעיקר טקסטים על אודות טקסטים, נגנבים בספר הזה חזור והיגנב, מעשה קונדס ומעשה נקם ומעשה אוהב ומעשה שטן, וגם הדעת נגנבת פה ושם. גם אם אין כאן רמז למה שעשתה הנצרות ביהדות, יש בגניבת הטקסטים גילום היתולי של מוטיב תהומי המוליך את גיבורי הספר אל קו הגבול של שפיותם: מוטיב אובדן המילים והמשמעות. "כל החיים אני מחפש את משמעות המדויקת של כל מילה חשובה שנכתבה בהיסטוריה האנושית", אומר ד"ר ניטר לפסיכולוג. "אני לא שבע רצון עד שאני מוצא אלף מילים לתאר מילה אחת. המשמעות, כן. מה המשמעות? אבל אני עצמי איבדתי את המשמעות, נכון? אני גבר מבוגר בדיכאון נפשי, ואין לי כוח לתאר את עצמי באלף מילים" (עמ' 55).

זה גם מה שקורה לשירִי הישראלית במשפט האחרון בספר. "ולה לא הייתה אפילו מילה אחת להשמיעה". אבל המילים, וחשוב מכך, המשמעות, הן מה שנשאר לנו גם אחרי השורה הזו, השורה האחרונה בכתבי אמיר גוטפרוינד.  

'הר האושר', שירת ברבור של סופר צעיר, הוא קינה על המילים האבודות, ועל מה שהמילים לא יגידו עוד. קינה מצחיקה להטריף. קינה מנחמת בממתקי עלילתה. הקינה נחמה. קינה על הר האושר, המזוהה פעם ופעמיים כהר של מילים. קינה על מוסר קרבנות ונרדפים שמעולם לא היה אפשרי. קינה על אירופה האובדת, על תרבות שתיפלש בברבריות. קינה על הגירוש מגן העדן המדומה, מן התקווה לדעת בקלות טוב ורע. קינה מאושרת של פרידה, קינה קורנת על אובדן האלמוות.

שיפוט מהיר 32: סוגרים מעגלים

מהדורה 32 של מדורי "שיפוט מהיר" הופיעה במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' בה' בשבט תשע"ו, 15.1.2016. והפעם: "יום שני בחמש" מאת כינרת מעיין, "הצופן הנוצרי באמנות" מאת אפי זיו, והמסכת מאת יריב בן-אהרון על "שירי עיר היונה" של אלתרמן.

יום שני בחמש

כינרת מעיין, גלים, 189 עמ'

לכאורה, ספרה השלישי של מטפלת הגוף-נפש כינרת מַעיין אומר, בעזרת סיפור, דברים פשוטים: בלכתכם לטיפול נפשי או רוחני, שמרו על עצמכם. היזהרו ממטפלים שרלטנים. היזהרו מ"מוארים" מוזרים שאולי בכלל חשוך להם. אל תיתלו את כל יהבכם גם במטפלים שנראה לכם שהושיעו את נפשכם. עשו את העבודה בעצמכם. והישמרו מהיסחפות רגשית, שלא לומר ארוטית, אחר המטפל. 

הדברים חשובים, אף כי הם מתבקשים. ואם הם מובאים כסיפור סוחף על אנשים בשר ודם ועל מה שקורה להם בחדר הטיפולים ומחוצה לו, אז למה לא. ספרה הקודם של כינרת מעיין, 'עצי תה לא יפרחו כאן', שהופיע לפני פחות משנתיים והיה ספר הסיפורת הראשון שלה, היה קצת כזה: סיפור מעניין שמעביר מסר ברור ופשוט. היא חבשה בו פצע-ילדות אישי, של התנכלות לה ולמשפחתה בקיבוץ שגרו בו. הספר ההוא היה חד צדדי, שחור-לבן. כתב אישום נגד דמויות מפלצתיות כביכול. מדורנו משתדל לשמור את הנשכנות למחברים שאינם מתחילים ולהוצאות ספרים ידועות, ועל כן עבר על הספר בשתיקה ובציפייה לבא אחריו.

גם לכתיבת ספרה הנוכחי ניגשה מעיין מתוך חוויה אישית ועם מסרים מוכנים, אך התוצאה אחרת לגמרי. אין טובים-ורעים, אין תוקפן-וקורבן, אין ארכיטיפים קוטביים. הדמויות הן הפעם יותר מאוסף של שמות תואר. והסיפור הוא הרבה יותר מסכום לקחיו.

גיבור הספר המטפל דוד גור מאכלס לכאורה את המשבצת של המואר החשוך, הרוחני המזויף, בעל הכריזמה שמחפש כסף וכוח וגם גולש אל עשיית הבַּל-ייעשה. הוא כזה אבל הוא גם לא כזה. הוא באמת מטפל טוב, רוב הזמן. הוא דמות אוקסימורונית שנבנתה בקפידה. הוא סובל בעצמו מחסכים גרועים מאלה שרבים ממטופליו ממררים עליהם, הוא סנדלר אומן שהולך יחף – אבל האם זה בהכרח לרעתו? לאו דווקא. כך גם המטופלת העיקרית שלו בסיפור, רות האלמנה. היא נמצאת לכאורה במשבצת של המטופלת הנסחפת, הלא-רציונלית, המטפחת תקוות שווא – אבל מסלולה אל ההתמכרות למטפל הוא מסלול פרדוקסלי, דו-קוטבי, ולא בטוח שרות היא הפְּתָיָה פה. שליחותה החברתית של היצירה הזו נופלת קרבן לספרותיות שלה. איזה מזל.

כישרון התיאור של מעיין מתגבר מספר לספר, ומחייה את המתכונת בעלת פוטנציאל הייבוש של סיפור-הטיפול. אמנם מינון ה"הגדה", כלומר מתן-השם והתיאור-המסכם לתופעות במקום להניח להן להמחיש את עצמן, עדיין מעט גבוה מדי; ומנגד, פעם-פעמיים, יש מאורעות מתפרצים נעדרי הנמקה פנימית ורעיונית מספקת. ניסיוננו עם ספריה של כינרת מעיין מספק לנו תקווה שעד הספר הבא גם זה ישתפר.

הצופן הנוצרי באמנות

אפי זיו, כנרת זמורה ביתן, 383 עמ'

גם הספר הזה מחזיר אותי אל ימים עברו במדור זה. לפני שנתיים וחצי כתבתי על ספרו הקודם של אפי זיו "סודות אלי האולימפוס": "הרעיון, הביצוע והגימור של 'סודות אלי האולימפוס' מעלים על הדעת ספרים שאנו מוצאים בחנויות-מבקרים של מוזיאונים בבירות אירופה, או במזוודותיהם של אלה שחזרו מהם; ספרים שתמיד נקראים משמאל לימין. והנה, מימין לשמאל, ובהתאמה מלכתחילה למשכיל הישראלי, סוף סוף התרכובת המיוחלת: אלבום אמנותי גדוש ומזמין – אך מודפס בממדים נוחים וזולים, בכריכה רכה ובוויתור כמעט אצילי על השואו האלבומי. מידע שופע, מקצועי, רהוט, סיפורי, אינו-מתבייש-להרחיב – המובא בצפיפות שיודעת לשדר לא עומס אלא שמחת שיתוף".

נכונים הדברים גם לגבי אחיו הצעיר של הספר ההוא. כמוהו, מטרתו לעזור לקורא המתעניין באמנות לעשות סדר בעולם-תוכן מסועף ורב-דמויות-ועלילות שחלק ניכר מאמנות המערב מוקדש לו. אז דובּר במיתולוגיה הקלאסית; הפעם זו המיתולוגיה הנוצרית. מטבעה היא חסודה יותר מהמיתולוגיה היוונית-רומית, ובמקום אלים עם מאפיינים אנושיים יש בה בני אדם או לכל היותר מלאכים ואדם המועלה למדרגת אל. אין כאן סבך של קשרי משפחה והולדה חובקי-כול כמו במיתולוגיה הקלאסית; ועדיין, חובב האמנות שאינו מומחה לנצרות מסתחרר אל מול שפע האישים, המושגים והסצנות שעליו להכיר כדי לדעת מה לפניו.

עיקרי החומר הבסיסי הנדרש להבנת היצירות מוגשים כאן, מאורגנים בפרקים נושאיים – פרקים על אישים בולטים במיוחד, ופרקים על קטגוריות של אישים כגון דמויות מהתנ"ך העברי, שליחים, מרטירים וקדושים. זיו מונה ומתאר ומספר, ותמיד מדגים בתמונות, סצנות אופייניות לכל גיבור, ובייחוד "אטריבוטים": עצמים-מזהים שאפשר לדעת על פיהם מי בתמונה; ראית חצים תקועים בגיבור? דע שזהו סבסטיאן הקדוש. לאיש יש קרניים? זה משה רבנו, בגרסתו הנוצרית. נחמדים ושימושיים במיוחד הם קטעי "כיצד נבדיל" הקצרצרים המשובצים בהבלטה ליד סצנות שיש אחרות הדומות להן, כגון פליצ'יטה האבלה על שבעת בניה שדומה לה סצנת חנה ושבעת בניה (וכך נבדיל: אצל חנה נהוג לצייר ברקע את בית המקדש).

"קל היה למעייֵן הרבה יותר אילו הוכן לספר מפתח אלפביתי", גערתי לפני שנתיים וחצי – ויש תוצאות: הפעם כן מופיעים מפתח דמויות ומושגים, ואף מפתח אטריבוטים. ברור שזה היה קורא גם בלי זעקתו של מדורנו: החסר זעק אז לשמיים (או במקרה ההוא: זעק לאולימפוס). מפתחות אלה הם המפתח לשימושיותו של הספר. הם המאפשרים לו להביא תועלת למי שנתקל בתמונה ואינו יודע מה בה, ולמי שיודע מי בתמונה אך אינו יודע באיזה פרק למצוא אותו.

המדריך הזה מיועד לחובב האמנות הרוצה להבין את הרקע הדתי-סיפורי ליצירות, אך הוא יכול גם לשמש גם בכיוון ההפוך: אמצעי מהנה, מחכים ומשובב-עין להכרת עולמה של הדת העיקרית במערב.

שירי עיר היונה (נתן אלתרמן): מסכת

יריב בן-אהרון

הקיבוץ המאוחד, המכינה ע"ש יצחק רבין והמדרשה באורנים, 208 עמ'

יש לנו אֶפּוֹס לאומי. הוא נכתב על תקומת ישראל בידי בכיר המשוררים העבריים. זהו 'שירי עיר היונה' מאת נתן אלתרמן, היצירה התופסת את חלקו הראשון של הכרך 'עיר היונה' (1957). יש בו שירים על ההעפלה ועל הקליטה, על השואה ועל התקומה, על המסות הגדולות אשר ראו עיני הורינו; ויש בו מסות שיריות על המתח בין ריבונות לבין גלות, בין יהדות לישראליות, בהתגלמותו בימי ההתגלעות הגדולים שלו.

אבל הציבור, גם הציבור הקורא, כמעט ואינו מכיר את האפוס הזה. לבד משיר אחד מתוכו, 'ליל חניה' המולחן, ואולי עוד אחד-שניים. מדוע יש ליצירה האדירה והעילאית הזו מקום כה שולי בתרבותנו? איך איבדנו את האפוס הלאומי שלנו – אף שכתב אותו הפופולרי שבמשוררינו?

חברו לכך כמה נסיבות תקופתיות. הימים היו ראשית ימי המרד של חבורת משוררים ומבקרים צעירים באלתרמן, והכרך 'עיר היונה' התקבל לפיכך במקלחת ביקורתית צוננת. גם האתוס הלאומי-ציוני כבר התחיל בימים ההם, בקרב שכבות האליטה הקוראת, להיסדק ולהיכנס למירכאות. אבל ייתכן מאוד שאויביו העיקריים של 'שירי עיר היונה' היו שיריו האחרים של אלתרמן עצמו. שכן, חייבים להודות, יש ברוב שירי האפוס הזה כובד מסוים, לפעמים גם ארכנות, שאינם אופייניים לרוב יצירותיו של המשורר. וכך, מצד אחד, האפילו על 'שירי עיר היונה' השיאים הקודמים של אלתרמן הצעיר, שגם המשורר עצמו התקשה לשחזר את קסמם החד-פעמי; ומנגד, שיריו העיתונאיים של אלתרמן, שירי 'הטור השביעי', שעסקו גם הם באירועי התקומה, כגון 'מגש הכסף', הם קלים ונגישים יותר, ועל כן הם שהגיעו לקהל הרחב.

היו מדי פעם שניסו להצמיח ליונה הזו כנפיים. כזה היה למשל המלחין יאיר רוזנבלום שהלחין ללהקת פיקוד מרכז כמה משירי היצירה – מכולם תפס רק 'ליל חניה'. ועדיין היצירה מחכה לתקומה. המחנך ואיש הספר הוותיק יריב בן-אהרון, איש כפר ראש-הנקרה, קם ועשה מעשה. הוא לימד את האפוס בכמה מסגרות, בייחוד כאלו המזוהות עם 'ההתיישבות העובדת' ועם תנועת 'דרור ישראל' – ועם התובנות שלו עצמו ושל תלמידיו-חבריו הצעירים יצר חיבור דמוי מסכת תלמודית: שירי הספר מופיעים במרכז הדף, וסביבם פירושי מילים ועניינים, הרחבות, הקשרים היסטוריים, דברי פרשנות נקודתיים, ושפע מקורות-השראה הנקשרים לשירים – רובם ממקורות היהדות ומיצירות אחרות של אלתרמן. אין זו ה'מסכת' הראשונה שבן-אהרון שותף ביצירתה.

חשיבותה התרבותית והלאומית של המסכת עצומה. כעת יכול כל קורא עברי, בכל רמת-ידע וניסיון, לקרוא את היצירה היפהפייה ורבת ההדהודים מתוך הבנה והנאה. המסכת מספקת ידע תשתיתי – ומהווה הזמנה לחוקרים לכתוב בעזרתה מאמרי פרשנות, הזמנה למוזיקאים ושאר יוצרים לצקת את שירי עיר היונה בכלי-אמנותם, והזמנה לציבור הרחב לשוב ליצירה שמקומה הראוי הוא על ראש שמחתו.

כשתגדל תקרא את קוו ואדיס: על המהדורה העברית של הרומאן הפולני הקלאסי

הנריק סנקביץ'; קוו ואדיס; מפולנית: אורי אורלב; מרגנית, זמורה-ביתן, 510 עמ' ועוד 29 עמודי נספח

ביקורת: צור ארליך. הופיעה בעיתון 'מקור ראשון' באביב תשס"ג, 2003

 

נהיה קצרים, כי הספר ארוך גם ככה. 'קוו ואדיס' הוא קלאסיקה. הקלאסיקה של הקלאסיקה. מהסוג שעד לא מזמן עוד יכלו להשתמש בשמו ככותרת בעיתון וכהילך חוקי בשפה. הוא גם מרתק, וכל הקלישאות בדבר הקושי להניח ספר מרתק מהיד תקפות לגביו. זהו רומאן עלילה היסטורי, שבמרכזו סיפור אהבה וברקעו רומא של הקיסר המטורף נירון ושל הנוצרים הראשונים, הנרדפים, במאה הראשונה לספירתם. יש בו מתח, יש בו דרמה, יש בו משתים גרנדיוזיים וקרבות קולוסאום ואווירה רומית אותנטית, יש בו דמויות בעלות אופי אך חסרות עומק, הוא מלמד ומשכיל וגם חווייתי – בקיצור, בונבוניירה לבני הנעורים. אבל כדאי שתקראו בו רק אם אתם מבוגרים.

אינני אומר זאת בשביל ההתחכמות. טוב, גם, אבל לא רק. בחירתה של סדרת המופת לילדים ונוער 'מרגנית' לפאר את שורותיה ב'קוו ואדיס', שנכתב בסוף המאה הי"ט כספר לנוער, לוקה בהערכת יתר לידע הכללי של מרבית נמעניה, לנכונותם לדפדף שוב ושוב בנספח המושגים, לסבלנותם לצלוח ספר בן מאות עמודים העמוס בשמות שנגמרים ב"וס" – ובעיקר לבשלותם להתמודד עם סיפור המזדהה לחלוטין עם הנוצרים והנצרות, מרומם את עקרונותיה, והופך את עורו הספרותי לכדי מטיפנות פשטנית כל אימת שהוא מגיע לנושאים הללו. רק קורא המצויד בידע היסטורי ותיאולוגי ראוי ובניסיון בקריאת ספרות אירופה יוכל להכניס לפרופורציות את הנצרנות שבספר, ובעיקר את הקטע שבו לוחצים יהודי רומא על הקיסר להשמיד את הנוצרים.

'קוו ואדיס' פועל היטב על רגשותיו של הקורא, ולכן ראוי שיקרא אותו רק מי שזוכר היטב כי מהר מאוד הוחלפו התפקידים, והדת הנוצרית-קתולית מילאה, במשנה אכזריות וטירוף ולאורך אלפיים שנה, את תפקידו של הקיסר נירון – כשקורבנותיה הם היהודים, וכשמאמיניה הפולנים, בני עמו של המחבר סנקביץ', תופסים מקום של כבוד בין הרודפים צמאי הדם. ספק אם לקוחותיה הקבועים של סדרת 'מרגנית' ניחנים במודעות הזו במידה מספקת. עורך הסדרה, יחיעם פדן, תקף לאחרונה בצדק ובאומץ במוסף 'ספרים' של 'הארץ' את הסדרה המתחרה, 'פרוזה-עשרה' של הוצאת ידיעות אחרונות, על החלטתה לפרסם את הספר 'חביבי', מאת נעמי שיהאב-ניי, משום שהוא מבוסס על נראטיב פלשתיני תעמולתי שקרי. אינו דומה ספר יסוד קלאסי כ'קוו ואדיס' לאותו 'חביבי', ובכל זאת מיטיב היה פדן לעשות לו העביר את משימת פרסומו של 'קוו ואדיס' לאגף המבוגרים בהוצאת הספרים שלו.

הסופר אורי אורלב, יליד פולין, תרגם את הספר לעברית קריאה ושוטפת, יומיומית אך הדורה דיה. הכריכה מכתירה את התרגום כ"מופתי", ואין בידי כלים לבדוק זאת וגם לא סיבה לחלוק על כך. לתרגום כזה, מופתי או לא, מוטב היה לצרף גם עריכת-תרגום מופתית, או לפחות סבירה. בין השאר, אורלב מתבלבל לעתים בין זכר ונקבה (ממש כמו נירון קיסר), והמילה "שמא" מופיעה לפחות פעמיים כ"שמה".

קריאת 'קוו ואדיס' דומה אפוא לשירות בצה"ל, אך נעימה ממנו עשרות מונים. היא ממושכת, וחשוב לעשות אותה כדי להיות אזרח טוב של העולם, אבל לא לפני גיל מסוים.