לאורך ימי החנוכה ומעט גם אחריהם קראנו במסגרת מבצע הפייסבוק "כפית אלתרמן ביום" את השיר הפותח במילים "נשבעתי, עייני" מתוך 'כוכבים בחוץ' לנתן אלתרמן. הנה רצף הכפיות היומיות. צירפתי תגובות נבחרות ונתתי להן גופן שונה.
25 דצמבר 2016 ב-09:44
נִשְׁבַּעְתִּי, עֵינַי, כִּי נָשׁוּב
וְנִרְאֶנָּה,
כִּי נוֹסִיף לְקוֹלָהּ לִתְמֹהַּ.
יֶשְׁנָן יָפוֹת יוֹתֵר מִמֶּנָּה,
אַךְ אֵין יָפָה כָּמוֹהָ.
נתחיל בקריאה יומית בשיר אחר מ'כוכבים
בחוץ'. הפעם שיר ללא כותרת משלהי הספר: לכבוד החג ומזג האוויר, שיר חורפי
ואוהב-חיים, שתי תופעות שכיחות בכוכבים בחוץ.
מי זאת 'היא'? זה מתברר בהמשך השיר
בהדרגה, עד שנאמר בשורות האחרונות במפורש: העיר בשעת סערה. אך העיר מדומה בעקיפין
לאהובה אנושית הממלאת את האוהב במרץ ובהתחדשות ובתאוות חיים. זהו תפקידם העיקרי של
הרוח והסער, של "הסתיו" שהוא בעצם החורף התל-אביבי, בשירים רבים מאוד
בספר.
הוא משביע את עיניו שהוא-והן ישובו
לראות אותה; גם הכרת התודה לעיניים אינה מקרה יחיד בספר הזה שכולו בראש ובראשונה
מראות. "אני לרדוף אתכם עד אין מתום נשבע - חיי שלי, ראשי, עיניים
יקרות!" הוא מכריז בשיר אחר בפרק. וממשיך, "לכל איילות עינינו שבח והלל.
מה רבו המראות אשר ידעו לפקוח!".
גם את קולה של העיר בסערתה הוא נשבע
לשוב ולשמוע בפעם הבאה שזה יקרה, בבחינת "יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע
בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ הַשְׁמִיעִנִי אֶת קוֹלֵךְ כִּי
קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה" (שיר השירים ב, יד). יש כאן חרוז סמוי:
אנחנו מצפים ל'לשמוע' אבל מקבלים 'לתמוה': זו לא סתם שמיעה, זו שמיעה תמהה, משתאה.
וכאן בא המכתם הנפלא, והמצוטט מאוד,
שבצמד השורות השני. שנכון לכל אהובה אמתית. ושבשבילו שווה תמיד לקום בבוקר.
