יום ראשון, 19 בנובמבר 2017

שקר, שקר, שקר! - קריאה יומית בשיר השקר מתוך שמחת עניים

במסגרת מבצע הפייסבוק #כפית_אלתרמן_ביום קראנו באמצע חודש חשוון, תחילת נובמבר, את 'שיר השקר' (שמחת עניים ב, א). להלן רצף הכפיות היומיות - קטעי השיר ודברים על אודותיהם. בגופן שונה מופיעות תגובות פרשניות נבחרות. תחילה הנה שיר השקר מאת נתן אלתרמן במלואו.

[תוספת מאוחרת: כעבור שש שנים קראנו שוב בכפית אלתרמן ביום את שיר השקר, הפעם במסגרת קריאה סדורה בשמחת עניים. קריאה שנייה זו מפורטת ומורחבת יותר, מבודדת את השיר ליחידות קטנות יותר, וכוללת גם תרשים צבעוני של השיר המדגיש את המקבילות בתוכו. רוב הדברים שכתובים פה הובאו שוב שם, אך כאן מופיעות תגובות מעניינות שאין שם. לקריאת העיון המאוחר הקליקו כאן.

דִּין הַבָּתִּים לִשְׁקֹעַ,
לֹא דִּין הַבָּתִּים לַעֲמֹד.
דִּין הָעֵינַיִם לִגְוֹעַ,
לֹא דִּין הָעֵינַיִם לַחְמֹד.
דִּין הַיָּשֵׁן לֹא לָקוּם לְעוֹלָם,
וְדִין הַנֵּעוֹר לֹא לָנוּם לְעוֹלָם.
לֹא מִפַּחַד, בִּתִּי, כִּי מִגִּיל אַתְּ צוֹעֶקֶת.
אַתְּ יוֹדַעַת כִּי שֶׁקֶר, שֶׁקֶר, שֶׁקֶר!

יִשְׂמַח הַנּוֹפֵל עַל חֶרֶב,
וַאֲבוֹי לַיָּרֵא מֵחֵטְא.
יִשְׂמַח הַשּׁוֹאֵל מִי בַּחֶרֶב,
וַאֲבוֹי לַשּׁוֹאֵל מִי שׁוֹפֵט.
אַשְׁרֵי הַנִּמְצָא בְּלִי יָקוּם לְעוֹלָם,
וַאֲבוֹי לַנִּמְלָט, אֵיךְ יָנוּם לְעוֹלָם?
לֹא מִפַּחַד, בִּתִּי, כִּי מִגִּיל אַתְּ צוֹעֶקֶת.
אַתְּ יוֹדַעַת כִּי שֶׁקֶר, שֶׁקֶר, שֶׁקֶר!

חַמָּה וּלְבָנָה יָשׁוּטוּ,
אַךְ יָמֵינוּ כַּלֵּיל יִכְהוּ.
עַל אָבוֹת הָעוֹרְבִים יָעוּטוּ,
וּבְנֵיהֶם עֲבָדִים יִהְיוּ.
סָח הָאָב: לוּ הַבֵּן לִי יָקוּם בָּעוֹלָם.
סָח הַבֵּן: לוּ כָמוֹךָ אָנוּם לְעוֹלָם.
לֹא מִפַּחַד, בִּתִּי, כִּי מִגִּיל אַתְּ צוֹעֶקֶת.
אַתְּ יוֹדַעַת כִּי שֶׁקֶר, שֶׁקֶר, שֶׁקֶר!

אַמִּיץ וְזָקוּף הַפֶּרֶא,
וְאָחִינוּ בִּן-לַיְלָה שָׂב.
וְהֻכָּה עַל פָּנִים עַד עֶרֶב,
וְעַד בֹּקֶר יֻכֶּה עַל גַּב.
וּבַבֹּקֶר יִשְׁכַּב לִבְלִי קוּם לְעוֹלָם,
וְכָל הָרוֹאֶה לֹא יָנוּם לְעוֹלָם.
לֹא מִפַּחַד, בִּתִּי, כִּי מִגִּיל אַתְּ צוֹעֶקֶת.
אַתְּ יוֹדַעַת כִּי שֶׁקֶר, שֶׁקֶר, שֶׁקֶר!

*

#כפית_אלתרמן_ביום שוב אתכם, אחרי שבוע של החלפת-כוח. אנו חוזרים משיר השירים לקודש הקודשים: מכוכבים בחוץ לשמחת עניים.

בקיץ קראנו ברציפות את שירי פרק ז של שמחת עניים, ועכשיו נתחיל ברשותכם את פרק ב. #שיר_השקר הוא השיר הראשון בפרק הזה. נגמע היום כפית גדולה, כף, מלוא הבית הראשון של השיר.

מדוע? כי אם נסתפק בכפית של שורה או שתיים או אפילו שש, נאכל כפיות שֶקֶר. שיר השקר עשוי ארבעה בתים במתכונת זהה לזו של הבית שלנו. שתי השורות האחרונות הן פזמון חוזר. הן מבטלות את מה שאמרו שש השורות הקודמות.

כך כאן, וכך גם בבתים הבאים. אותם, הקשים מן הבית הזה, נקרא בימים הבאים במנות קטנות יותר; הרי אז כבר נדע כי שקר, שקר, שקר הם. היום נתחיל בגדול.

המסגרת העלילתית, החיונית להבנת השיר, ניתנה לקוראי שמחת עניים בפרק הראשון; ומי שהיה פה איתנו בפרק השביעי מכיר אותה אף הוא. הנה היא שוב בקצרה. העיר נצורה. בתוכה נמצאת, בין היתר, אישה שהשירים ברובם מדברים אליה. בעלה מת בחרב. הוא הדובר בשירים. הוא מכונֶה בהם לפעמים "הזר". כשמדברים על שמחת עניים מכנים אותו בדרך כלל "המת החי". לאשתו הוא פונה בדרך כלל במילת הקרבה והריצוי "בִּתִּי". הוא נוכח בעיר, אולי כרוח, אולי כמחשבה בראשה של הגיבורה. עתיד העיר נראה שחור. תבוסתה ודאית. מה מסמלים כל אלה? ספרי פרשנות שלמים מנסים לענות על כך. אנחנו נשאיר את זה פתוח.


*

דִּין הַבָּתִּים לִשְׁקֹעַ,
לֹא דִּין הַבָּתִּים לַעֲמֹד.
דִּין הָעֵינַיִם לִגְוֹעַ,
לֹא דִּין הָעֵינַיִם לַחְמֹד.
דִּין הַיָּשֵׁן לֹא לָקוּם לְעוֹלָם,
וְדִין הַנֵּעוֹר לֹא לָנוּם לְעוֹלָם.
לֹא מִפַּחַד, בִּתִּי, כִּי מִגִּיל אַתְּ צוֹעֶקֶת.
אַתְּ יוֹדַעַת כִּי שֶׁקֶר, שֶׁקֶר, שֶׁקֶר!

הבית מציג שלושה היגדים פסימיים. שלוש הצהרות ייאוש. חומרתן גוברת והולכת. ולמרבה הזוועה, זה עוד יסלים בהמשך השיר.

תחילה נידונים הבתים, התשתית החומרית של התרבות והקיום. כל הבתים עתידים לשקוע. קרקע שוקעת היא תופעה גיאולוגית קיימת; היא מסבירה למשל את עליית פני הים בחופים רבים בעולם. בתים יכולים גם לשקוע באופן יחסי: בתים וערים מתכסים עם השנים באבק ובאדמה (ולכן יש ארכיאולוגים). נביא השקר של השיר אינו מאמין באריכות ימיהם של הבתים, של התרבות. העיר תשקע.

"לא דין הבתים לעמוד". ובהמשך "לא דין העיניים לחמוד". הצורה הנכונה יותר בעברית, ודאי בעברית גבוהה כמו זו שבשיר, היא "אין דין הבתים לעמוד". אך כאן אין "אין". יש "לא". כי זו לא סתם קביעה שדין הבתים אינו לעמוד, אלא שלילה גמורה של האמונה שדין הבתים לעמוד. ה"לא" הקודם לנושא המשפט, וכך מועלה למדרגת עיקר, הוא צורה אופיינית ל"שמחת עניים" ולאלתרמן בכלל. למשל בשיר הראשון בפרק א, "לא הכול הבלים, בתי". הבחירה בפתיחה "לא" נועדה גם להכין את הקרקע לשורה החוזרת "לא מפחד, בתי, כי מגיל את צועקת". כך, רצף השורות הפוסקניות המתחילות ב"דין" או ב"לא" ימלא את הבית כמעט עד סופו.

ההיגד השני עוסק בעיניים. העיניים מגלמות בו את התפיסה ואת הרצון, כלומר בעצם את נפש האדם. העיניים דינן לגווע. לא בעתיד הרחוק, כדרך כל בשר, אלא כוויתור מיידי. כי לא דין העיניים לחמוד, לחשוק, לרצות, לראות את העולם באהבה. הכיליון כבר כאן, וחמדת החיים מתנדנדת על החבל המתהדק סביבה.

הקביעה השלישית, כפולה גם היא, מזעזעת במיוחד. הסיומות של שורותיה, "לקום לעולם" ו"לנום לעולם", סיומות של חרוז-עם-זנב, תהיינה הסיומות של השורות המקבילות לשורותינו גם בבתים הבאים של השיר. הצמד הזה מתבסס כביכול על הניגוד בין לקום ללנום, הגורם לנו לצפות לשני צדדים של מטבע. לא לקום לעומת לא לישון. אך לא: המטבע פטאלי משני צדדיו. בבחינת "מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה". הישן דינו לא יקום לעולם, כלומר המת יישאר מת; ואילו העֵר לא ינום לעולם, מרוב חרדה שזה יהיה גם גורלו, או בשל סיוטי הזוועה ממה שכבר ראה וחווה.

הרעיה צועקת למשמע הדברים. אך המת יודע: לא מחִיל היא צועקת כי אם מגיל. לא מרעדה וחרדה, אלא משמחַת הידיעה כי זהו שקר. מאין היא יודעת? הרי כל הסימנים מלמדים ההפך. כמו שישאל אלתרמן כעבור 25 שנה - "הַגִּידִי לָמָּה וְאֶל מִי בְּלִי קוֹל בּוֹכָה אַתְּ? / אִמְרִי מִנַּיִן לָךְ, פְּתַיָּה מַאֲמִינָה, / שֶׁהַחַיִּים נוֹצְרוּ לֹא לְלַמְּדֵנוּ דַעַת, / כִּי אִם נוֹצְרוּ כְּדֵי לִטֹּל אֶת הַבִּינָה?"

אך המאמינה שלנו אינה פתיה. ושמחתה, גם שמחתה, היא שמחת העניים.

*

יִשְׂמַח הַנּוֹפֵל עַל חֶרֶב,
וַאֲבוֹי לַיָּרֵא מֵחֵטְא.
יִשְׂמַח הַשּׁוֹאֵל מִי בַּחֶרֶב,
וַאֲבוֹי לַשּׁוֹאֵל מִי שׁוֹפֵט.

#שיר_השקר נכנס לבית שני של היגדים פטאליסטיים. הפעם על המוסר, השכר והעונש בעולם שניתן בידי רשע. בעולם שוררות השרירות והאנרכיה. על כן טוב למות, וטוב לשחר את מותם של אחרים; ורע לנסות להיות אדם טוב, ורע לצפות לצדק בחברה.

שימו לב שאפשר לקרוא ארבע שורות אלו (שהן מחצית ראשונה של בית בן שמונה שורות) כנתונות במטריצה. בטבלה של שתיים על שתיים (קשה בפורמט של פייסבוק אבל ננסה):

. . . . .| הגורל . . . . . . . . . . . | הגמול
היחיד | יִשְׂמַח הַנּוֹפֵל עַל חֶרֶב . .| וַאֲבוֹי לַיָּרֵא מֵחֵטְא
הכלל | יִשְׂמַח הַשּׁוֹאֵל מִי בַּחֶרֶב | וַאֲבוֹי לַשּׁוֹאֵל מִי שׁוֹפֵט

בקריאה בציר השורות, כסדר השורות בבית, יש לנו היגד לגבי היחיד ואחריו היגד לגבי הכלל, החברה. ליחיד: מוּת, ברח, אל תישמר מעשיית חטאים כי בעולם שרירותי וכוחני רק תפסיד מכך. בחברה: בשׂורות ההרג כה רבות שטוב למי שמשחר להן; הרוע בחברה כה חזק שכדאי לא לערער עליו. כאן זה עניין כללי, שהאדם תוהה בו על סביבתו, ועל כן משותף לשורות שבצמד הזה הפועל 'שואל'.

אך ישנו גם ציר הטורים, והוא בוחן שתי סוגיות. הגורל והגמול; או אם תרצו, החרב האוכלת ושאלת הצדק. אלתרמן מבליט ציר זה באמצעות המילים והצלילים. הללו מפלחים את הבית שלנו בשירוג, א-ב-א-ב. בצמד אחד, האי-זוגי, כל שורה פותחת ב"ישמח"; בשני - ב"אבוי". זוהי אנאפורה, מילת פתיחה חוזרת. וישנה החריזה, חרב עם חרב (זוהי אפיפורה, פסוודו חריזה באותה מילה עצמה המוארת בפעם השנייה באור אחר, מפתיע), וחטא עם שופט. "מי בחרב" - עוד אחת מן הרמיזות לפיוטי יום כיפור ב'שמחת עניים'.

המוות חוגג - וצדק אין. כך אצל היחיד, כך בחברה כולה. ואנחנו כבר יודעים, כי היינו פה אתמול: שֶקֶר, שקר, שקר.

> רפאל ביטון:  אולי על מנת לרמוז לנו שמדובר בשקר, והמשורר לא מאמין בהיגדים המייאשים האלו, הוא בוחר לומר את השקר במילים המרמזות על האמור בתהילים קמ"ט: "ישמח ישראל בעושיו...חרב פיפיות בידם...לעשות בהם משפט". מזמור שטוען שיש סדר משפט וצדק בעולם (גם אם לא מיידי).

*

אַשְׁרֵי הַנִּמְצָא בְּלִי יָקוּם לְעוֹלָם,
וַאֲבוֹי לַנִּמְלָט, אֵיךְ יָנוּם לְעוֹלָם?

המשך #שיר_השקר (שמחת עניים ב, א) והכרזותיו המוקעות מיד כשקריות. כזכור, בכל בית מארבעת הבתים מופיע, מיד לפני ההכרזה על השקר, צמד כזה הנגמר ב"קום לעולם" ו"נום לעולם". בבית הקודם זה היה "דין הישן לא לקום לעולם / ודין הנעור לא לנום לעולם". עכשיו, בבית שעניינו שלטון רשע ודמים, מחליפים אותם הנמצא והנמלט. כנראה אלה הם הנמצא בעיר הנתונה לשלטון הזה - והנמלט ממנה.

הנמצא בעיר, שכנראה ייפול בחרב - אשריו, כביכול. כי מוטב למות בעולם כזה, כאמור בתחילת הבית "ישמח הנופל על חרב". ואילו הנמלט אבוי לו כי זיכרונותיו המזוויעים לא יניחו לו להירדם. שוב, מטבע המתגלה כבעל צד אחד: "אשרי", כהיפוכו "אבוי", שניהם גילוייו של האסון שנחרץ.

*

לֹא מִפַּחַד, בִּתִּי, כִּי מִגִּיל אַתְּ צוֹעֶקֶת.
אַתְּ יוֹדַעַת כִּי שֶׁקֶר, שֶׁקֶר, שֶׁקֶר!

הנה הגענו שוב לשורות הללו, שבסוף כל בית מבתי #שיר_השקר. השורות השוללות את הכרזות הייאוש שבשאר הבית. כבר דיברנו עליהן כשקראנו את הבית הראשון בכפית אחת. כתבתי: "הרעיה צועקת למשמע הדברים. אך המת יודע: לא מחִיל היא צועקת כי אם מגיל. לא מרעדה וחרדה, אלא משמחַת הידיעה כי זהו שקר". רמזתי בכך לצירוף מתהילים "וגילו ברעדה", ויהונתן ורדי העלה זאת בתגובה במפורש ושיער שלמילה גיל עצמה נלווה בעקבות זאת שמץ רעדה.

עוד הזכרתי שם בהקשר זה שורות אחדות מ'שיר משמר', ויהונתן רמז כנראה, בהמשך דבריו, לשורות רלבנטיות נוספות מהשיר ההוא: "אמרי מדוע את צוחקת כמו פחד, / אמרי מדוע את קופאת כמו שמחה?" אכן, צעקתה של הרעיה למשמע נבואות האימה שקראנו בימים האחרונים, גם אם היא צעקת גיל, ודאי יש בה מיסוֹד פורקן האימה.

עוזי שביט, במסתו "חרוז ומשמעות בשירת אלתרמן" (בספר 'הפואמה המודרניסטית ביצירת אלתרמן' בעריכת זיוה שמיר וצבי לוז; מצוטט ב'שמחת עניים: מסכת' בעריכת עלי אלון ויריב בן-אהרן), רואה בשיר שלנו, ובצמד השורות שאנו קוראים היום החוזר בסופי בתיו, את "הדוגמה המעניינת ביותר לאפקט שיוצר אלתרמן באמצעות השימוש בחרוז החצוי המינימלי, על רקע טקסט שירי המאורגן בעיקרו בחרוזים מדויקים, שלמים".

כלומר, החרוז צועקת-שקר הוא "חרוז חצוי מינימלי" - חוזר בו רצף הצלילים eke, שהוא לב החרוז, אך העיצורים שלפניו ושלאחריו אינם תואמים. לאחר רצף החרוזים הסטנדרטיים שבשורות הקודמות, חלקם אפילו חרוזים החוזרים על אותה מילה עצמה, עם תוספת או בלי - לאחר כל זה, בבית שלנו ובכל בית מבתי השיר, בולטת הַפְּריעה שבחרוז החלקי, הצורם. פריעת ההרגל והסדר-הטוב של החריזה, מסביר שביט, משקפת כמובן את פריעת המסכת של היגדי הייאוש המתחזים לאמת מוחלטת. היא נקרעת בצעקת הגיל ובהכרזת השקר.

*

חַמָּה וּלְבָנָה יָשׁוּטוּ,
אַךְ יָמֵינוּ כַּלֵּיל יִכְהוּ.
עַל אָבוֹת הָעוֹרְבִים יָעוּטוּ,
וּבְנֵיהֶם עֲבָדִים יִהְיוּ.
סָח הָאָב: לוּ הַבֵּן לִי יָקוּם בָּעוֹלָם.
סָח הַבֵּן: לוּ כָמוֹךָ אָנוּם לְעוֹלָם.
לֹא מִפַּחַד, בִּתִּי, כִּי מִגִּיל אַתְּ צוֹעֶקֶת.
אַתְּ יוֹדַעַת כִּי שֶׁקֶר, שֶׁקֶר, שֶׁקֶר!

בית שלישי ב #שיר_השקר, ואני מתקשה להגיש אותו פרוס. כל חוליה מבארת את קודמתה. והמתח - בטעינה מתמשכת.

חוליה אחר חוליה, שני ניגודים מתגלים בכל פעם כזהים; כמו בבתים הקודמים גם פה, המטבעות מתגלים כבעלי צד אחד קודר, זוג-שורות אחר זוג-שורות:

* יום ולילה מתחלפים בטבע - אך לנו הזמן כולו יהיה לילה קודר.

* גורל הדור הזקן והדור הצעיר יהיו שונים לכאורה, אך עגומים באותה מידה: אלה ימותו ויהיו טרף לעוף השדה, אלה יהיו עבדיו של האויב. עורבים ועבדים - לשון נופל על לשון. והצליל ב רפה המחבר ביניהם מחבר גם אבות ובנים. (וגם: "יעוטו" מחבר בצליליו בין ה"אבות" ל"עורבים").

* והאבות המתים והבנים העבדים יתלו לריק את תקוותיהם אלו באלו. האב יתנחם בממשיכו החי, הבן ייחל למות כאביו.

הצמד החוזר בכל בתי השיר, לקום לעולם ולנום לעולם, מתגלה שוב בפנים חדשות - המובילות גם הפעם לאותו מקום. בבית הראשון היה לנו

דִּין הַיָּשֵׁן לֹא לָקוּם לְעוֹלָם,
וְדִין הַנֵּעוֹר לֹא לָנוּם לְעוֹלָם.

בבית השני הישן והנעור מתגלגלים ל"נמצא" ו"נמלט", אך עניין הקימה והתנומה די שקול מבחינה לוגית למה שהיה בבית הראשון:

אַשְׁרֵי הַנִּמְצָא בְּלִי יָקוּם לְעוֹלָם,
וַאֲבוֹי לַנִּמְלָט, אֵיךְ יָנוּם לְעוֹלָם?

והנה הפעם, בבית השלישי, עוברים הדברים למין שיחה מדומיינת בין נציגי הלא-קמים והלא-נמים, והשלילה מתהפכת למשאלה.

סָח הָאָב: לוּ הַבֵּן לִי יָקוּם בָּעוֹלָם.
סָח הַבֵּן: לוּ כָמוֹךָ אָנוּם לְעוֹלָם.

ה"לא" התגלגל ל"לוּ". הַנם מתקנא בַּקם והקם מתקנא בַּנם. מעין "בַּבֹּקֶר תֹּאמַר מִי יִתֵּן עֶרֶב וּבָעֶרֶב תֹּאמַר מִי יִתֵּן בֹּקֶר" של פרשת התוכחה (דברים כ"ח, סז) - כל רעה רעה כל כך שהנתון בה מנחם את עצמו ברעה האחרת.

וכרגיל בשירנו, צעקת הגיל שבסוף הבית. הכול שקר. בשילוש. כבהתרת נדרים.

> אליק אוסטר:  הדרך שאתה קורא בה את הפסוק החותם, "לא מפחד בתי, כי מגיל...", הפתיעה אותי (אם כי היא משכנעת). עד היום קראתי את זה כשיא של אירוניה, שבה המת משכנע את עצמו במה שהוא בוודאי שגוי: הרי ודאי שהרעיה זועקת מפחד, והקריאה המזויפת שלה כזעקת גיל, שהיא עצמה שקר, רק מעצימה את האימה. הבעל המת מצטייר גם כמטורף (לא בניגוד לכל הפגישות הקודמות איתו, יש לציין).
את השקר המשולש בסוף קראתי בניגון קהלתי: כלומר, עולם כזה, שבו טוב המוות המחיים, הוא עלמא דשיקרא.
ולמרות שכתבתי את כל זה, הקריאה שלך נראית לי נכונה יותר. אופטימית יותר, אבל גם מתאימה יותר לשמחת העניים, שהיא שמחת הגאולה והמוות, השזורה משיר לשיר.
>> צור ארליך: האפשרות שלך קיימת כצל. כבטנה כפולה. כלא-מודע של השיר. כי אם זה היה כל כך פשוט כמו שאני מציג את זה, שהכול שקר וזהו, לא היה לשמחת עניים הכוח האדיר שלה, האחיזה הלא מוסברת שלה בלא מוסבר שרובץ בנו. אבל ברור לי שהפשט והעיקר הוא כשיטתי. די לקרוא בכל שיר שרק תרצה בשמחת עניים, ובראשם השכנים המיידיים של השיר הזה, כדי להבין זאת.

> שמקו אל-עמי: מצמרר. אתה ממלמל לעצמך בגיל/ חיל, כמו תפילה, כמו לשכנע עצמך - שקר, שקר, שקר (כי בפנים אתה די מאמין לכל הבתים האלו).
>> צור ארליך:  גם. אבל החוויה שלי, הזמנים שבהם אני מוצא את עצמי חושב את השורה הזו, היא כאשר אני נדהם למשמע שקר ויודע שגם האומר אותו יודע בתוך תוכו את האמת.
>> שמקו אל-עמי: גם.

> יואל טייב: לא נדבר אף פעם על החריגה במשקל של ה"שקר שקר שקר"? לי היא רק מפריעה.
>> צור ארליך: מפריעה? אולי פורעת, המילה שהשתמשתי בה אתמול, כשדיברנו על החריגה בחריזה. אבל לא מפריעה אלא עוזרת. הורסת את השיטפון של השקרים. סוכרת אותו. נותנת לכל קריאת 'שקר' את המרחב שלה. את השתיקה שאחריה, את ההברה השותקת של סימן הקריאה.
>> אקי להב:  נאמר משהו כללי על שמחת עניים, שמאיר את שיר השקר באורו הנכון, לדעתי.  רובד מרכזי בתמטיקה של שמחת עניים, רואה בכל הכתוב שם דיאלוג פנימי בתוך תודעת הרעייה. יש שם עוד רבדים תמטיים אבל זהו "הבשר העיקרי" בשיר.
בראייה כזאת דמות הדובר כולה ("העני כמת") גם היא קול פנימי. מעין קול של "הדורות הקודמים", כמו שלמדנו ב"קץ האב" למשל, שהוא מעין ה"נשק הסופי" של העני כמת מול הרעייה. הדובר, "העני כמת", הוא חלק מההתלבטות של הרעייה נוכח מצב החרום שבו היא נמצאת (סיטואציית המצור, סף המוות וכו'). פיזית (ברובד תמטי מרכזי זה!) אין לו קיום מחוץ לתודעת הרעייה. כל-כולו קול פנימי.
בשיר השקר הדבר בולט במיוחד. זכר הבעל המת עולה בתוך תודעת הרעייה ומאיר את ההתלבטות. משתתף בה.
בסיטואצייה שירית זאת המלים שקר, שקר, שקר, נתפסות כנסיון של שכנוע עצמי ע"י הרעייה. מעין אוטוסוגסטיה. לכן, אם נדייק, ברובד זה היפוך הטיעון בתוך כל בית, איננו חלק מהאיפכא מסתברא האלתרמני הרגיל, אלא שיקוף של ההתלבטות הפנימית של הרעייה. לא שהוא לא קיים בשמחת עניים, קיים ועוד איך, אבל ברובד מרכזי זה, מדובר בגלגול אחר שלו.
>> נחשון בירנבאום: איזה רעיון נהדר, שעל הדרך מצליח ליישב בין ההבנה הנפוצה (והמוכחת) שמדובר ברעייה, לבין תחושת הילדותיות שעולה מהשיר הזה.

*

אַמִּיץ וְזָקוּף הַפֶּרֶא,
וְאָחִינוּ בִּן-לַיְלָה שָׂב.
וְהֻכָּה עַל פָּנִים עַד עֶרֶב,
וְעַד בֹּקֶר יֻכֶּה עַל גַּב.
וּבַבֹּקֶר יִשְׁכַּב לִבְלִי קוּם לְעוֹלָם,
וְכָל הָרוֹאֶה לֹא יָנוּם לְעוֹלָם.
לֹא מִפַּחַד, בִּתִּי, כִּי מִגִּיל אַתְּ צוֹעֶקֶת.
אַתְּ יוֹדַעַת כִּי שֶׁקֶר, שֶׁקֶר, שֶׁקֶר!

הבית האחרון ב #שיר_השקר פונה אל מקרהו של היחיד. האויב הפראי משעבד את תושבי העיר הנצורה – ובתוך זה, ברמת הפרט, הפרא מכה את "אחינו".

האח מצטרף אל האבות והבנים שהוצגו בבית הקודם. לאח אין שייכות דורית מובהקת, לדור האבות או לדור הבנים; הוא בעצם עובר מדור לדור בן לילה, שכן האימה והשעבוד מקפיצים עליו את הזיקנה. בחולשתו, ההפוכה לעוז ולזקיפות של הפרא, הוא מוכה יום שלם ולילה שלם עד מוות.

כבר אמרנו כמה פעמים שהשיר עשוי צמדים צמדים, וכל צמד מעלה ניגוד לכאורה, אופציה בינארית של טוב ורע למראית עין, המתגלה כפעמיים רע. זו מהותו של השקר בעיני אלתרמן.

כי אלתרמן הוא תמיד משורר של דבר-והיפוכו, של צמדים. של גם וגם. "צמדים עלו בך שחר וכורת", ישורר על אודות שנות הארבעים. "כי חצוי העולם, כי הוא שניים", כתב בשיר אחר, 'החולד', ביצירה 'שמחת עניים' ששיר השקר כלול בה. וכמובן, "נולדתי לפניך תאומים". לכן החריזה כה מרכזית אצלו. שניים שניים באים לתיבה שלו כל הדברים. לכל יסוד יש יסוד משלים, מנוגד. לכל צד יש צד שני. מסיבה זו הפרדוקס והאוקסימורון הם לב הרטוריקה שלו.

השקר בעיניו הוא הכחשת כל זה. השקר הוא הכחשת אפשרות ההיפוך. השקר הוא הייאוש המוחלט, הטענה שהרוע הוא חזות הכול ושאין ממנו מפלט. לכל אורך השיר ראינו את זה. צמד שורות אחר צמד שורות. דין הישן לא לקום לעולם ודין הנעור לא לנום לעולם. ישמח השואל מי בחרב – ואבוי לשואל מי שופט. ועוד ועוד. השקרן אומר: מצד אחד רע, אבל מצד שני רע.

בבית הזה, המזעזע מכולם, מגיע משחק הצמדים השחור אל שיא שכלולו. בכל אחד משני זוגות-השורות הראשונים, אתם יכולים לשרטט איקס של הצלבה ולראות זאת:

אַמִּיץ וְזָקוּף הַפֶּרֶא,
וְאָחִינוּ בִּן-לַיְלָה שָׂב.
וְהֻכָּה עַל פָּנִים עַד עֶרֶב,
וְעַד בֹּקֶר יֻכֶּה עַל גַּב.

"הפרא" המתלכסן עם "אחינו" – וה"אמיץ" המתלכסן עם ה"שב". ה"ערב" המתהפך ל"בוקר" - וה"פנים" המתהפכים ל"גב". הפנים והגב הם כמובן היפוך גם במהותם.

את הפסוק "בַּבֹּקֶר תֹּאמַר מִי יִתֵּן עֶרֶב וּבָעֶרֶב תֹּאמַר מִי יִתֵּן בֹּקֶר" כבר הזכרנו אתמול בהקשר הזה, של הנתון בפח המייחל אל הפחת ולהפך – והיום ראוי לצטטו שוב, הפעם במלואו: "בַּבֹּקֶר תֹּאמַר מִי יִתֵּן עֶרֶב וּבָעֶרֶב תֹּאמַר מִי יִתֵּן בֹּקֶר מִפַּחַד לְבָבְךָ אֲשֶׁר תִּפְחָד וּמִמַּרְאֵה עֵינֶיךָ אֲשֶׁר תִּרְאֶה". שכן הנה הוא לנגד עינינו בצמד השורות הנורא המגיע בבוקר, אשר מביא את צמד האימים הקבוע של שירנו, צמד החרוזים "קום לעולם – נום לעולם", אל שיא חדש:

וּבַבֹּקֶר יִשְׁכַּב לִבְלִי קוּם לְעוֹלָם,
וְכָל הָרוֹאֶה לֹא יָנוּם לְעוֹלָם.

מראה העיניים אשר יראה הרואה, זוועת גוויעתו של האח מן המכות, הוא הפחד אשר ידיר שינה מעיניו לעולם. אך כנגד הפחד הזה מגיעה המילה "פחד" במקומה הקבוע, בצמד השורות המֵזים בכל פעם מחדש את השקר:

לֹא מִפַּחַד, בִּתִּי, כִּי מִגִּיל אַתְּ צוֹעֶקֶת.
אַתְּ יוֹדַעַת כִּי שֶׁקֶר, שֶׁקֶר, שֶׁקֶר!


אין תגובות: