יום שישי, 12 בינואר 2024

האמת שבשקר: קריאה יומית שנייה ב'שיר השקר' מתוך 'שמחת עניים' לנתן אלתרמן

בטבת תשפ"ד, ימים אחרונים של 2023 וראשונים של 2024, קראנו במסגרת 'כפית אלתרמן ביום' את 'שיר השקר' מאת נתן אלתרמן (שמחת עניים ב, א). לפניכם רצף העיון בשיר, עם מבחר מהתגובות הפרשניות של הקוראים.

זו קריאה שנייה של השיר במלואו במסגרת זו; הפעם, בהקשרו בתוך קריאת שמחת עניים לפי הסדר, וביתר פירוט מן הפעם הקודמת. הפעם גם על רקע המלחמה בעזה. שיבצתי כאן חלק ממה שכתבתי אז, ועדיין יש דברים שמופיעים שם ולא פה, במיוחד בתגובות.



ייתכן שזה אלמנט גרפי של ‏טקסט‏

פרק ב
א. שִׁיר הַשֶּׁקֶר
סוף השיר והפרק הקודם הותיר אותנו ביוון-מצולה: האויב גובר, העיר עומדת ליפול בידיו, מחסור ומחלות ועוני, והמת, "הזר", "המת-החי", האומר את השירים, מודה שחוץ מלהשקיף על רעייתו בדאגה אין לו באמת הרבה מה לעשות להצלתה. המאבק שלו ברוע עובר עתה לפסים של חיזוק רוחני ומוסרי, ושל התמודדות ישירה עם הייאוש.
שיר השקר פותח מהלך זה. הוא מציג בכל בית שורה של הכרזות פטליות על ניצחון המוות והרוע ועל שרירותיות הגורל. מי שרוצה להקדים ולקרוא מוזמן להיעזר בתמונת-השיר שהכנתי. הצבתי את הבתים זה ליד זה, כי הם מקבילים ממש, בפרט בקטעים שסימנתי בתכלת. חזרות וניגודים מובהקים בתוך בתים מסומנים בצבעים אחרים. לא את כולם סימנתי. המסקנה בסוף כל בית היא שאפשר לשמוח כי הדברים הם שקר, אבל מייד בבית הבא חוזרת מסכת "שקרים" חדשה שלעת עתה היא אמת.
שיר ושקר, כמעט אותן אותיות. רק האמצעית מתחלפת. וכבר אמרו ששיר ושקר קרובים הם: "מיטב השיר כזבו". שירי שמחת עניים דווקא מציגים את האמיתות הגדולות והעמוקות. וכשהם מציגים את כזבי הייאוש, הם מכריזים על כך.
*
דִּין הַבָּתִּים לִשְׁקֹעַ,
לֹא דִּין הַבָּתִּים לַעֲמֹד.
ההיגדים השקריים, או אלה שאנו רוצים להאמין שהם שקריים, באים בשיר בדרך כלל בזוגות משלימים. כך כבר כאן. שתי השורות אומרות אותו דבר כחיוב השלילה וכשלילת החיוב: דרך העולם שבתים אינם עומדים לאורך ימים, אלא שוקעים.
בית שוקע יכול להיות בית פיזי. למשל עכשיו, בג'קרטה בירת אינדונזיה, כשליש מהעיר שוקע, לא בגלל עלייה כלשהי במפלס  הים אלא מפני שהאדמה באמת צונחת בגלל עודף קידוחים לא מבוקרים. ואפשר גם להבין את זה בצורה מושאלת מעט: בית כמשפחה, שושלת.
כך או כך, אנו רואים כבר עתה את שנראה לכל אורך השיר: בניגוד לשירי פרק א, ההסתכלות כאן אינה על הרעיה כדמות בעיר הנצורה, "בִּתי" כפי שבעלה המת פונה אליה גם בשיר הזה, וגם לאו דווקא על מצב עירה, אלא על דרך העולם, או לפחות דרכם של עמים מותקפים. אומנם בהמשך השיר זה יתמקד יותר בסיפור ספציפי של איזה "אנחנו", ומה שקורה ל"אחִינו".
ההיגד הראשון בשיר מנוסח בצורה פוסקנית במיוחד: דין. נגזר עליהם. כך הוא. זה נשמע אפילו טבעי, כי לא היינו אומרים "דין הבתים לעמוד" על אף שיש בכך אמת. "דין" נשמע יותר כגזרת כליה. "דין הבתים לשקוע". החזרה המהופכת על תוכן המשפט הראשון, האומרת בלי לחדש דבר מבחינה לוגית כי "לא דין הבתים לעמוד", היא אמצעי נוסף להדגשת סופיות הדיון והדין הזה.
גם מבחינה מוזיקלית, פתיחת השיר והשורה בהברה מוטעמת (ואחריה שתיים שאינן מוטעמות) ודווקא "דין" היא, יוצרת איזו תחושה של בום וגמרנו, דין וככה. מהמשקל, העשוי כמו בכל השיר שלוש הברות בכל רגל (כלומר שתי הברות לא מוטעמות לפני כל אחת מוטעמת), מוחסרת הברה בשורה הזו, בין "דין הבתים" לבין "לשקוע". השתיקה הקלה שנוצרת כך יוצרת מתח רגעי ומדגישה את ה"לשקוע" כהמשך לא מובן מאליו של "דין הבתים".
אנחנו נתקלים מפעם לפעם בשימוש המיוחד של אלתרמן ב"לא" כשלילה של היגד שלם, לא רק שלילת הפועל או המילה שאחריו. כאן, ב"לא דין הבתים לעמוד", זה ברור למדי כי אין אפשרות סבירה אחרת.
*
דִּין הָעֵינַיִם לִגְוֹעַ,
לֹא דִּין הָעֵינַיִם לַחְמֹד.
צמד היגד-הייאוש הכוזב השני ב"שיר השקר". אנו סבורים שהעיניים הן הרואות את חמדות העולם, והן המעוררות את רגש החמדה, אבל סופן הידוע מראש הוא למות. במבט כולל על חיי האדם, בתוצאה הסופית, זה כמובן נכון, אבל לבטל את חמדת החיים בגלל סופיותה זה כמובן לא נכון.
עיניים אינן גוועות, אלא האדם, אבל אצל אלתרמן העיניים הרואות מציינות לפעמים את החיים עצמם, את תסיסתם, את תוכנם. למשל בשיר המתחיל במילים "בשם העיר הזאת", ב'כוכבים בחוץ', הוא קורא: "חיי שלי, ראשי, עיניים יקרות!" וממשיך ואומר הלל "לכל איילות עינינו" בגלל המראות ש"ידעו לפקוח".
"לחמוד" כאן אינו המעשה האסור בדיבר העשירי, "לא תחמוד", כלומר חתירה להשתלטות על דברים שאינם שלך, אלא רגש החמדה, כמירת הלב אל הדברים. ביטוי שמופיע בכמה מקומות במקרא הוא "מחמד עין", הדברים האהוביים על האדם.
ביחזקאל, למשל, שלוש פעמים בפרק כ"ד, שאחת מהן אף רומזת לתפקוד נוסף של העין: "בֶּן אָדָם, הִנְנִי לֹקֵחַ מִמְּךָ אֶת מַחְמַד עֵינֶיךָ בְּמַגֵּפָה וְלֹא תִסְפֹּד וְלֹא תִבְכֶּה וְלוֹא תָבוֹא דִּמְעָתֶךָ". וכן במלכים א כ', ו, ובאיכה ב', ד. גם באיכה, כמו ביחזקאל, ההקשר הוא של אובדן נורא, של מוות באסון, "דָּרַךְ קַשְׁתּוֹ כְּאוֹיֵב, נִצָּב יְמִינוֹ כְּצָר וַיַּהֲרֹג כֹּל מַחֲמַדֵּי עָיִן".
לא במקרה, אם כן, ולא רק בגלל החריזה עם "לשקוע" ו"לעמוד" שבסופי השורות הקודמות, יצר אלתרמן בקשר לעיניים את הניגוד בין "לגווע" ל"לחמוד".


> ניצה נסרין טוכמן: להבנתי, הפועל "לִגְוֹעַ" מתאר שקיעה אל דעיכה.
ביאליק כותב:
"הַקַּיִץ גֹּוֵעַ מִתּוֹךְ זָהָב וָכֶתֶם
וּמִתּוֹךְ הָאַרְגָּמָן
שֶׁל־שַׁלֶּכֶת הַגַּנִּים וְשֶׁל־עָבֵי עַרְבָּיִם
הַמִּתְבּוֹסְסוֹת בְּדָמָן."
כלומר דעיכת האור הקייצי מבשרת את קץ/מות העונה.
"בגווע יום" ביטוי ספרותי נפוץ שמשמעו שקיעת האור ומעבר בין רשויות, תום היום לידת הלילה.
תיאור יפה ומורכב ובתנועה נגדית לראייתי: " כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וַיהוָה יִרְאֶה לַלֵּבָב." מוגבלות הרצון האנושי לראות מבעד לעיניים את שטמון בלב.
גם הניב "סגי נהור" = רב אור, הכוונה לעיוור. משתמשים בו במשמעות הפוכה.
מכאן ש "דִּין הָעֵינַיִם לִגְוֹעַ" אינו שקר, כי "הדין" הוא שגורם לעיניים לגווע ולמסך/לעוור את מה שהן רואות.
מקביל לטענתי לגבי השורה העליונה של זוג הראשון: "דִּין הַבָּתִּים לִשְׁקֹעַ" - ה"דין" הוא שגורם לבתים שנבנו מתוך כוונת איתנות, לשקוע.


*

דִּין הַיָּשֵׁן לֹא לָקוּם לְעוֹלָם,
וְדִין הַנֵּעוֹר לֹא לָנוּם לְעוֹלָם.

צמד הפסימיות השלישי בבית הראשון של 'שיר השקר'. כקודמיו הוא מציג שני צדדים של אותו מטבע, אך הפעם לא על דרך חיובו של דבר אחד ושלילת היפוכו, אלא על דרך חיובם של שני לאווים משלימים. שני "דינים", גם על פי מובן הביטוי "דינים" בסלנג החסידי.

זה צמד איום ונורא, צמד של מוות ואימה, של ימים קודרים עם בשורות רעות המותרות לפרסום דבר יום ביומו. עניין הלא לקום ולא לנום חשוב כל כך, שבכל אחד מארבעת הבתים תבוא וריאציה שלו כצמד הפסימיסטי הכוזב השלישי. ראו בתמונה.

הצמד שלנו קצת מתעתע. הישן והנעור אינם בהכרח דבר והיפוכו המדויק: הישן כאן הוא כנראה לא ההפך מ"הנעור" אלא האדם המת. ובהרחבה, כל אדם חי שמגיעה שעתו 'לישון', למות, וכמסתבר רבים הם עתה, בעיר הנצורה של 'שמחת עניים', אנשים אלה.

אפשר גם להבין 'הישן' כמי שמתעלם מהמציאות וחי בשאננות. ואז, השורה היא ברוח דברי הכסיל בשיר 'מקרה הכסיל והחכם' מהמשך היצירה (ד, א):

ויאמֶר הכסיל: נואלתי,
וָאֶראה כי בא צר, והתחלחלתי.
וָאשקיף בחלון
וָאבין כי חלום.
וָאשכב וָאֶחַם
וָאֶפַּת כֶּחכם. [שהאיר פניו אל האויב, מתוך חשבונות]
וּבִקהל חכמים נפלתי.

הוא ישן מתוך התעלמות מהמציאות, ונפל: "לא לקום לעולם".

אשר לדין הנעוֹר אצלנו בשיר, זהו ביטוי לחיים בימי אימה: חוסר היכולת להירדם. מי שלא נרדם לא יירדם. ואפשר גם: מי שער למציאות, מי ששמע או ראה את הזוועות.

שימו לב לחריזה. כאן וגם בשורות המקבילות בבתים הבאים. החרוז כאן הוא בעל שני היבטים: גם חזרה ארוכה על אותן מילים, מה שנקרא אפיפורה, "לא ל... לעולם", וגם חריזה רגילה המתחבאת בתוכה בחלק המשתנה, בין קוּם לנוּם.

חריזה זו מחריפה את הרעיון וההרגשה שלא לקום לעולם ולא לנום לעולם הם צדדיו ההפוכים של מטבע דומה. כלומר, דין רע נגזר על כולם, והוא משתנה רק לפי המצב שבו שרוי כל אחד. הם הוא ישן הוא לא יקום לעולם, ואם הוא נעור הוא לא ינום לעולם. לקום ולנום הם הפכים, הפכים שמתחרזים בהרבה שירים, אבל בתוך אמונת-הגזרה הפסימית, בתוך האימה והייאוש, שני ההפכים נטמעים בגורל רע אחד.

*

לֹא מִפַּחַד, בִּתִּי, כִּי מִגִּיל אַתְּ צוֹעֶקֶת.
אַתְּ יוֹדַעַת, כִּי שֶׁקֶר, שֶׁקֶר, שֶׁקֶר!

הרעיה צועקת למשמע הדברים המבהילים והמדכאים, המתארים לכאורה את מציאות חייה. בפרט, היא צועקת אחרי הקביעה האחרונה כי "דין הנעור לא לנום לעולם". אך המת יודע: לא מחִיל היא צועקת כי אם מגיל. לא מרעדה וחרדה, אלא משמחַת הידיעה כי זהו שקר.

מאין היא יודעת? הרי כל הסימנים מלמדים ההפך. כמו שישאל אלתרמן כעבור 25 שנה - "הַגִּידִי לָמָּה וְאֶל מִי בְּלִי קוֹל בּוֹכָה אַתְּ? / אִמְרִי מִנַּיִן לָךְ, פְּתַיָּה מַאֲמִינָה, / שֶׁהַחַיִּים נוֹצְרוּ לֹא לְלַמְּדֵנוּ דַעַת, / כִּי אִם נוֹצְרוּ כְּדֵי לִטֹּל אֶת הַבִּינָה?".  אך המאמינה שלנו אינה פתיה. ושמחתה, גם שמחתה, היא שמחת העניים.

זהו, בפועל, הפזמון החוזר בשיר. באותו נוסח בדיוק הוא חוזר בסוף כל אחד מארבעת הבתים. החזרה המשולשת, שלוש פעמים דווקא בכל פעם, על המילה "שקר", היא הדגשה מוגזמת במכוון, הנשמעת כהשבעה מאגית. כאילו הוא (בשמה) מנסה להשביע את כוחות הרוע והשקר. שקר, שקר, שקר. היפוכו של קדוש, קדוש, קדוש. אחרי חזרה משולשת כזו, אנו נותרים נבוכים: כמאמר הבדיחה, הגבירה מתנצלת יותר מדי. האם באמת זה שקר?

שלוש החזרות הן גם נגזרת של אורך השורה; אם המשורר ביקש לומר "את יודעת כי שקר", נותרו לו עוד שתי רגליים משקליות למלא. המשקל המדויק דורש הברה נוספת בכל פעם. למשל "את יודעת כי שקר, כי שקר, כי שקר". אך בשתי הרגליים האחרונות מושמטת ההברה הראשונה, ונוצר הרף-עין של שתיקה. של הפרדה בין קריאה לקריאה.
טעם נוסף לשילוש הוא שבבית עד כה  היו שלושה "שקרים": שלושה צמדי שורות המביעים כל אחד טענה-כוזבת אחת (משני צדדים שלה).

*

יִשְׂמַח הַנּוֹפֵל עַל חֶרֶב,
וַאֲבוֹי לַיָּרֵא מֵחֵטְא.
יִשְׂמַח הַשּׁוֹאֵל מִי בַּחֶרֶב,
וַאֲבוֹי לַשּׁוֹאֵל מִי שׁוֹפֵט.

שיר השקר נכנס לבית שני של היגדים פטאליסטיים. הפעם על המוסר, השכר והעונש בְּעולם שניתן בידי רשע. בעולם שוררות השרירות והאנרכיה. על כן טוב למות, וטוב לשחר את מותם של אחרים; ורע לנסות להיות אדם טוב, ורע לצפות לצדק בחברה.

הביטויים פה, בכל שורה, מוכרים.

הנופל על חרב מוכר לנו משאול המלך, ומפתיחת השיר שאלתרמן יכתוב כעבור כמה שנים, 'הנה תמו יום קרב וערבו'. הנפילה על חרב היא מעשה של ייאוש ושל אין-ברירה לאדם המקפיד על כבודו, לא מאורע משמח.

"ירא חטא" הוא ביטוי שכיח במשנה ובתלמוד, והוא מעלָה גדולה לאדם; אשרי ירא חטא, לא אבוי לו.

"מי בחרב" מוכר מהפיוט 'ונתנה תוקף', והוא מן האפשרויות המזעזעות למוות הנמנות שם ("מי במים ומי באש, מי בחרב ומי בחיה" וכן הלאה).

"מי שופט" מזכיר בעיקר את "מי שמך לשר ושופט" וגם, כהיפוך, את "לית דין ולית דיין"; השאלה אם יש כאן שופט (או אם יש כאן רוב שופטים ראוי, השופטים על פי חוק) היא כאן שאלה שהתשובה לה מצערת מאוד.

שימו לב שאפשר לקרוא ארבע שורות אלו (שהן מחצית ראשונה של בית בן שמונה שורות) כנתונות במטריצה. בטבלה של שתיים על שתיים (קשה בפורמט של פייסבוק אבל ננסה):

. . . . . | הגורל . . . . . . . . . . . . . .| הגמול
היחיד | יִשְׂמַח הַנּוֹפֵל עַל חֶרֶב . .| וַאֲבוֹי לַיָּרֵא מֵחֵטְא
הכלל  | יִשְׂמַח הַשּׁוֹאֵל מִי בַּחֶרֶב | וַאֲבוֹי לַשּׁוֹאֵל מִי שׁוֹפֵט

בקריאה בציר השורות, כסדר השורות בבית, יש לנו היגד לגבי היחיד ואחריו היגד לגבי הכלל, החברה. ליחיד: מוּת, ברח, אל תישמר מעשיית חטאים כי בעולם שרירותי וכוחני רק תפסיד מכך. בחברה: בשׂורות ההרג כה רבות שטוב למי שמשחר להן; הרוע בחברה כה חזק שכדאי לא לערער עליו. כאן זה עניין כללי, שהאדם תוהה בו על סביבתו, ועל כן משותף לשורות שבצמד הזה הפועל 'שואל'.

אך ישנו גם ציר הטורים, והוא בוחן שתי סוגיות. הגורל והגמול; או אם תרצו, החרב האוכלת ושאלת הצדק. אלתרמן מבליט ציר זה באמצעות המילים והצלילים. הללו מפלחים את הבית שלנו בסירוג, א-ב-א-ב. בצמד אחד, האי-זוגי, כל שורה פותחת ב"ישמח"; בשני - ב"אבוי". זוהי אנאפורה, מילת פתיחה חוזרת. וישנה החריזה, חרב עם חרב (זוהי אפיפורה, פסוודו חריזה באותה מילה עצמה המוארת בפעם השנייה באור אחר, מפתיע), ו"חטא" עם "שופט".

המוות חוגג – וצדק אין. כך אצל היחיד, כך בחברה כולה. ואנחנו כבר יודעים, כי היינו פה אתמול: שֶקֶר, שקר, שקר.
מיהם הנופלים בחרב? מותר לשאול על כך? מי שופט? אפשר לברוח מזה? כרגיל, יצא שהגענו לדבר הנכון ביום הנכון.

> צוד בדיחי: אם "מי בחרב" מרפרר ל"ונתנה תוקף", אפשר להגיד ששאלת "מי שופט" מתסכלת גם כלפי מעלה, לרבש''ע.

*

אַשְׁרֵי הַנִּמְצָא בְּלִי יָקוּם לְעוֹלָם,
וַאֲבוֹי לַנִּמְלָט, אֵיךְ יָנוּם לְעוֹלָם?

המשך #שיר_השקר (שמחת עניים ב, א), והמשך הכרזותיו המוקעות מיד כשקריות. כזכור, בכל בית מארבעת הבתים מופיע, מיד לפני ההכרזה על השקר, צמד כזה הנגמר ב"קוּם לעולם" ו"נוּם לעולם". בבית הקודם זה היה "דין הישן לא לקום לעולם / ודין הנעור לא לנום לעולם".

 עכשיו, בבית שעניָינו שלטון רשע ודמים, מחליפים אותם הנמצא והנמלט. אולי  אלה הם הנמצא בעיר הנתונה לשלטון הזה, העיר הנצורה שלנו – והנמלט ממנה. ואולי: הנמצא מת או שכוב פצוע או נתפס בידי אויב, אשריו שגמר עם זה.  מוטב למות בעולם כזה, כאמור בתחילת הבית "ישמח הנופל על חרב". ואילו הנמלט הוא כל מי שמילט את נפשו מרעה:  אבוי לו, כי זיכרונותיו המזוויעים לא יניחו לו להירדם.

שוב, אלה שני צדדיו של אותו מטבע: "אשרי", כהיפוכו "אבוי", שניהם גילוייו של האסון שנחרץ. אשרי מחליף כאן את "ישמח" מן השורות הקודמות. נשים לב גם לכך שלצד הסיומות הדומות של שתי השורות, גם המילים המקבילות נמצא-נמלט זהות בתנועותיהן וברוב עיצוריהן. עיצורים משותפים אלה, נמ, בונים גם את הפועל "ינום".

וכאן מגיעות השורות החוזרות הקבועות, שלא נקדיש להן כפית מיוחדת. הנה אפוא הבית השני במלואו:

יִשְׂמַח הַנּוֹפֵל עַל חֶרֶב,
וַאֲבוֹי לַיָּרֵא מֵחֵטְא.
יִשְׂמַח הַשּׁוֹאֵל מִי בַּחֶרֶב,
וַאֲבוֹי לַשּׁוֹאֵל מִי שׁוֹפֵט.
אַשְׁרֵי הַנִּמְצָא בְּלִי יָקוּם לְעוֹלָם,
וַאֲבוֹי לַנִּמְלָט, אֵיךְ יָנוּם לְעוֹלָם?
לֹא מִפַּחַד, בִּתִּי, כִּי מִגִּיל אַתְּ צוֹעֶקֶת.
אַתְּ יוֹדַעַת, כִּי שֶׁקֶר, שֶׁקֶר, שֶׁקֶר!

> ניצה נסרין טוכמן: גם אולי אפשר לקרוא לרוחב [מתוך מפת השיר הצבעונית] כיוון שנראה שמתקיימת פה הקבלה תכנית . הַנִּמְצָא מקביל לישן - סטטיים שלא יקומו לעולם וכן נִּמְלָט מקביל לנעור - דינמיים אבל לא להצלה אלא לחורבנם. ה"דין" מן הבית הראשון יכול להקביל ל"אֲבוֹי" האסוני שכאן. די תומך בפרשנותך .


ייתכן שזה אלמנט גרפי של ‏טקסט‏

*

חַמָּה וּלְבָנָה יָשׁוּטוּ,
אַךְ יָמֵינוּ כַלֵּיל יִכְהוּ.

נכנסים לעוד בית של הצהרות מדכאות על העולם, ולמחצית השנייה של #שיר_השקר. הפעם, צמד השורות אינו שני הפכים המתלכדים לאמת אחת, אלא צמד ניגודים המתחבר במילה אך, ומציג עולם שבו הטבע נוהג כתיקונו, בחילופי יום ולילה סדירים, אך חיי האדם משובשים.

בעולם במסלולו הנודע ישנם "הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם, וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה" (בראשית א', טז), אך לנו הימים כהים כלילות. לנו, כלומר לבני האדם בכלל, או לאותם נצורים בעיר של 'שמחת עניים', וכל אלה שהם מייצגים במציאות, שגורלם מר. לשון העתיד מציינת הווה מתמשך, מציאות קבועה, כפי שמלמדת השורה על החמה והלבנה; כאלה הם החיים. בשורות הבאות, החורזות, זה יחמיר.

הבוקר הזה דווקא בהיר. נשלח מכאן איחולי רפואה ליהונתן חיים בן תמר מרים: רס"ן יהונתן ערמוני, בנם של חמי ושל מורת-הספרות ומנחילת-השירה תמר היקרה, ואחיו של אבשלום שנהרג לפני כמה שנים בתאונה מבצעית. ולכל שאר פצועי מערכת ישראל. ויקוים בהם הכתוב ההפוך משׁורותינו-בשׂורותינו: "גַּם חֹשֶׁךְ לֹא יַחְשִׁיךְ מִמֶּךָ וְלַיְלָה כַּיּוֹם יָאִיר כַּחֲשֵׁיכָה כָּאוֹרָה" (תהילים קל"ט, יב).

*
עַל אָבוֹת הָעוֹרְבִים יָעוּטוּ,
וּבְנֵיהֶם עֲבָדִים יִהְיוּ.

הפעם לא ניגוד משלים לרעה, אלא המשך משלים לרעה, המכזיב את הציפייה הטבעית. דור הולך ודור בא והארץ לעולם משועבדת. גורל הדור הזקן והדור הצעיר יהיו שונים לכאורה, אך עגומים באותה מידה: אלה ימותו ויהיו טרף לעוף השדה, אלה יהיו עבדיו של האויב.

יעוטו חורז ליָשוטו, יהיו חורז ליִכְהו, (חמה ולבנה ישוטו, / אך ימֵינו כלֵיל יכהו"), אך יש דמיון גם בין הזוגות: כולם, במלעיל או במלרע, נגמרים בפועל בעתיד רבים עם שורוק פתוח בסוף. באחדותו בלשון העתיד-רבים, הבית הוא חזון בלהות מתמשך, שכל פניו דומות.

בולטת ויפה מכך היא אחדות הצליל בצמד השורות שלנו. אבות, ובניהם, עורבים, עבדים: בכולם ב רפה. לצד ב, בכולם אות גרונית מאותיות אה"ע הדומות בצלילן, בדרך כלל בתחילת המילה, וכך בכל שבע המילים בצמד השורות. על, אבות, העורבים, יעוטו, ובניהם, עבדים, יהיו.

דרגה חזקה במיוחד של דמיון צליל יש בין השלישייה של השורה הראשונה פה: על-אבות, העורבים, יעוטו. הפועל יעוטו מהדהד במיוחד את על-עבות. והעורבים קרובים בצלילם לעבדים.

אחדות הצליל והחזרה עליו מחדדת מתחת לסף התודעה שלנו את הרגשת ה"מקרה אחד לכול". בין אבות בין בנים, בין עורבים עטים בין עבדים. זו מציאות של חוסר תקווה, חיי עבדות שסופם מוות בזוי. בשורות הבאות תוצג דינמיקת הייאוש הזאת, ייאוש נצח, בשיח אבות ובנים.

אבל חשוב להזכיר למי שהגיע לפה במקרה: זהו 'שיר השקר'.

> ניצה נסרין טוכמן:  אוסיף כי מיתת האבות שלא כדרך הטבע אלא, יש לשער, בשדה קטל [בגלות?]. דימוי העורב הניזון מנבלת אדם יש לו שורשים בשירה, גם היהודית [אפילו יידית].


*

סָח הָאָב: לוּ הַבֵּן לִי יָקוּם בָּעוֹלָם.
סָח הַבֵּן: לוּ כָמוֹךָ אָנוּם לְעוֹלָם.

המשך הנבואות השחורות, הרעות לכל הדורות. האבות כזכור מתים בביזיון, "עַל אָבוֹת הָעוֹרְבִים יָעוּטוּ", והבנים חיים בחרפה, "וּבְנֵיהֶם עֲבָדִים יִהְיוּ". הצמד החוזר בכל בתי השיר, חרוזי "קום לעולם" עם "נום לעולם", מוקדש הפעם

בהתאם לכך לאבות ה"נמים לעולם" ולבנים שאולי עוד יש להם תקווה. אולי, מקווים האבות, הבנים שעוד חיים יקימו לנו המשך. איפה אנחנו ואיפה המשך, אומרים הבנים. הלוואי שכמוכם היינו מתים.

בשני הבתים הקודמים, צמד היקום-ינום נאמר בשלילה. "לא" בבית הראשון, "בלי" ו"איך", שהוא שאלה אבל תשובתה שלילית, בבית השני. כאן הופכות השאלה והשלילה למשאלה. מ"לא" ל"לוּ". אך המשאלה מבטאת את השלילה: את מה שחסר. לאב אין תקומה. לבן אין תנומה.

הַנם מתקנא בַּקם והקם מתקנא בַּנם. מעין "בַּבֹּקֶר תֹּאמַר מִי יִתֵּן עֶרֶב וּבָעֶרֶב תֹּאמַר מִי יִתֵּן בֹּקֶר" של פרשת התוכחה (דברים כ"ח, סז) - כל רעה רעה כל כך שהנתון בה מנחם את עצמו ברעה האחרת.

וכרגיל בשירנו, צעקת הגיל שבסוף הבית. הכול שקר. בשילוש. כבהתרת נדרים.

*

אַמִּיץ וְזָקוּף הַפֶּרֶא,
וְאָחִינוּ בִּן-לַיְלָה שָׂב.
הבית האחרון ב-#שיר_השקר מספר מעין סיפור תמציתי, להבדיל מקודמיו שלכאורה מציגים היגדים על-זמניים. אם כי המגמה התחילה בסוף הבית הקודם, עם "סח האב" ו"סח הבן". כאן זה לגמרי סיפור, על דמות מייצגת. ולראשונה ההיגדים מקושרים דווקא "אלינו", למשפחה או לאומה: "אחינו". שלנו.

יש כאן עוד קישורים עזים לבית הקודם. "ימֵינו כלֵיל יכהו", נאמר שם, וגם עכשיו עוסקים בלילה. ומעניין: הלילה כהה מטבעו, אבל הוא דווקא הלבין את שערו של אחינו. מתוך היותו אפל מהותית, ליל בלהה. בבית הקודם דובר על אבות ובנים, והנה עתה מגיע אח. לאח מטבעו אין מאפיין דורי כמו שיש לאבות ולבנים.  האפיון הדורי, הגילי, נמצא בתוך התהליך שקורה לו. בתוך לילה אחד הוא הזדקן.

המשך ה'סיפור' הקצר יספר על המכות שספג האח מבוקר עד ערב ומערב עד בוקר, ועל הרצח שלו לבסוף. בינתיים, בשורות הללו, השליש הראשון, אנחנו צופים בניגוד בין הפרא לבין האח. בהתחשב בעלילת שמחת עניים, הפרא הוא האויב, ואחינו הוא מבני העיר. ידו של הפרא על העליונה ורוחו מרוממת. הוא אמיץ וזקוף, גאה במעשי החורבן שהוא מחולל. אחינו הקורבן חסר אונים, מזדקן בן לילה.

התמונה ודאי מהדהדת אצל הקוראים את ההיסטוריה היהודית, גם זו הקרובה מאוד. יש שיגידו, בהתחשב במועד חיבור היצירה (1940), שהאח הוא העולם המערבי החופשי לנוכח הפרא הנאצי זקוף הקומה והנכון לקרב. אני לא רוצה בפינות שלנו להיכנס לפינות של בחירת האלגוריה ההיסטורית. בכל מקרה הדברים כאן הם בעלי משמעות על-זמנית, ארכיטיפית.

ברוח זו, אפשר להיזכר כאן, בתוך גבולות 'שמחת עניים', ברעיה ובשמחת העניים שלה: "ונגעה בָּך בלי קול השמחה הרכה / והלבין השׂער העוטר לרקה / והאושר ייגע וחָוורתְּ כליליי / בהלך בם ירח ושיר אללי" (ה, א: שיר של מנוחות). בבוא האסון-השמחה מלבינים השער וגם הפנים. ואפשר גם לחשוב על הגרסה האופטימית, הטבעית, הלא-אסונית, בפתיחת שירו של האח הראשון ב'שיר עשרה אחים': "ויאמר הבכור לאחיו: / הנה מכולכם זקָנתי ושַׂבתי".  

*

וְהֻכָּה עַל פָּנִים עַד עֶרֶב,
וְעַד בֹּקֶר יֻכֶּה עַל גַּב.

דוד שוורץ שנפל זה עתה בקרב בדרום הרצועה, יחד עם חברו הטוב יקיר הכסטר, הוא בן למשפחה שנמצאת איתנו זה שנים בקריאה היומית הזאת באלתרמן. אמו ד"ר שרה שוורץ שהיא חוקרת מקרא ודודו המשורר-בעקבות-המקרא דן גן-צבי הם מהמגיבים הערים שלנו. הגענו הבוקר לשורות על "אחִינו" שתוכנן מדבר בעד עצמו. הן גם עשויות בתקבולת כמו-מקראית משוכללת במיוחד. ואין אנו יכולים לצעוק, כמו השיר, כי "שקר, שקר, שקר". אך יכולים אנו לדעת כי ידנו גוברת על יד הפרא, וכי עלי אדמתנו השעינו השניים ויתר הנופלים את חרבם, וכי יש תכלָה לקרבות ולהרג.

את צמד השורות הזה כשהוא לעצמו אפשר להבין כמתאר מצב נצחי, שבו יום של מכות חזית מתחלף בלילה של מכות גב. תואמת לכך לשון העתיד ("והוכה" הוא עתיד מהופך, מקראי), המשתלבת עם ביטויי עתיד קודמים בשיר המכוונים למציאות מתמשכת. אבל, לפחות ברמת הדימוי, מדובר ביממה אחת. יממה שבה "אחינו בִּן לילה שָׂב", כאמור בשורה הקודמת, ושבסופה "בבוקר ישכב לבלי קום לעולם", כאמור בשורה הבאה. ועדיין, היממה הזאת יש בה כוליות. בשני צדדיו של התקליט הנורא הזה האח מוכה משני עבריו.

בין השורות יש תקבולת כיאסטית. הסדר מתהפך, והתוכן משלים. "והוכה על פנים" בתחילת השורה העליונה מקבל את השלמתו בסוף השורה התחתונה, "יוכה על גב". מוכה ומוכה, מלפנים ואז מאחור. ואילו סוף השורה העליונה מושלם מייד, בתחילת השורה התחתונה: "עד ערב / ועד בוקר". הדמיון הצלילי בין מילות היחס "על" ו"עד" מוסיף לסימטריה.

כתיבת הדברים בתקבולת מתהפכת, שורשה אולי בצורכי החריזה, אבל יש בה משמעות רבה. היא תורמת לתחושת הטוטליות של הגזרה והסבל. כשם שההפכים פנים וגב, ערב ובוקר, משלימים אלו את אלו, כך גם השורות המהופכות העשויות כדמות ובָבוּאתה. המתכונת המקראית, המתבטאת גם בתקבולת הכיאסטית וגם בבחירת המילים ובכתיבה בעתיד-מהופך, נותנת לדברים תוקף מעין-נבואי.

נזכור נא ביום זה, ובעומק שיר השקר, את דברי השירה הזאת של שמחת עניים בשיר 'סיום'.

כִּי עוֹלָה יְשׁוּעָה, בִּתִּי,
כִּי גְּדוֹלָה! כִּי שְׁלֵמָה! כִּי נִרְאֶנָּה!
גַּם בִּרְמֹס אֶת חַיַּי בּוֹעֲטִי
לֹא אָמַרְתִּי אָבְדָה וְאֵינֶנָּה.
רַק אָמַרְתִּי יֵשׁ יוֹם, בִּתִּי,
וְתַם צַר, וְעֵינַיִךְ תִּרְאֶינָה!

> ניצה נסרין טוכמן: זמן כאב וצער ביום הזה. ארצה להציע פרימה קצת שונה של השורותיים מבחינת התוכן. יממה, יחידת זמן טבעית שלמה, מחזור חיים של יום ולילה אשר בתומו מודים על שיבת הנשמה שיוצאת למסעה שוב למחזור נוסף [משמע, יממה=חיי אדם] . כאן בשורותיים השיר מסופר כי האדם [עם] מוכה לכל אורך היממה, ביום - "עַל פָּנִים עַד עֶרֶב" [ מכוון אחד] ובלילה [ למרות עזיבת הנשמה את הגוף]- "עַד בֹּקֶר יֻכֶּה עַל גַּב." כלומר, מאחור מבלי לראות מי המכה, בגידה [?]. לראייתי, מתוארת כאן מלחמה בת שתי חזיתות: מול אוייב ברור ובו בעת מול אוייב סמוי, אולי מדובר ביצר [ מוסריות] ואולי המכה מצד מי שאינו מזוהה כאוייב, אוייב הבא מאחור ותוקף כשהאדם פצוע. אולי אלתרמן מציג כאן ביקורת חריפה מאוד כלפי המציאות המלחמתית שניתן לראותה גם במציאות העכשווית , מחוץ ומבית.

*

וּבַבֹּקֶר יִשְׁכַּב לִבְלִי קוּם לְעוֹלָם,
וְכָל הָרוֹאֶה לֹא יָנוּם לְעוֹלָם.

צמד האימים הקבוע של שירנו, צמד החרוזים "קום לעולם – נום לעולם", מגיע סמוך לסיום השיר אל שיא חדש. זאת, לאחר אזכור מכות הרצח שסופג "אחינו" ביום ובלילה.

מראה העיניים אשר יראה הרואה, זוועת גוויעתו של האח מן המכות, הוא הפחד אשר ידיר שינה מעיניו לעולם. אך כנגד הפחד הזה מגיעה המילה "פחד" במקומה הקבוע, בצמד השורות המֵזים בכל פעם מחדש את השקר:

לֹא מִפַּחַד, בִּתִּי, כִּי מִגִּיל אַתְּ צוֹעֶקֶת.
אַתְּ יוֹדַעַת כִּי שֶׁקֶר, שֶׁקֶר, שֶׁקֶר!

בכך סיימנו את שיר השקר, וגם את חודש טבת, וגם את חמישים שנותיי הראשונות בעולמנו. נולדתי בחצות הלילה, שעה אפס-אפס, כשבחוץ היו אפס מעלות ושלג, ומצב הרוח הלאומי היה באותו מפלס, בדכדוך של ספיחי מלחמת יום הכיפורים. מה עוד שהתאריך של אז ושל היום, ערב ראש חודש, הוא על פי המנהג "יום כיפור קטן". והנה אנחנו שוב שם, כעבור חמישים שנה, במציאות וכך גם במהלכנו ב'שמחת עניים' של אלתרמן. הדרך מכאן מובילה למעלה, אף כי ארוכה היא.














אין תגובות: