שיפוט מהיר 6: עורכים פורחים

מדורִי 'שיפוט מהיר', המופיע היום במוסף שבת של מקור ראשון ובמוסף ערב שבת של מעריב. והפעם: על 'כתובת אש' מאת יעל נאמן, 'איך שהעולם נהיה לבן' מאת דליה ביטאולין-שרמן, ו'חוזרים לתנ"ך' מאת יהושע גתי.

דִיר בָּאלַכּ: עם רועים, עם שומרים, ובלי גנבים (ללילה אחד)

מאת צור ארליך. הופיע במוסף דיוקן של מקור ראשון ובמוסף סופשבוע של מעריב בי"ז באלול תשע"ג, 23.8.2013

נחום שוורץ בדיר שלו בעמונה (צילום: עבדכם הנאמן)

לספור כבשים זו כידוע דרך להירדם. לא אם אתה במשמרת בארגון המתנדבים 'השומר יו"ש'. כאן תפקידך לא להירדם, ואולי ספירת הכבשים המנמנמות שבדיר שאתה מופקד עליו תעזור לך להישאר ער. אם לא תירדם, יהיו פה גם מחר בבוקר כבשים לספירה. אם תירדם, זה בכלל לא בטוח. בכל מקרה, בזכותך בעל הדיר יוכל, לשם שינוי, לישון לילה אחד בשלווה. זה מגיע לו, אחרי ימים של רעייה בשטח, שמטרתה העיקרית היא שמירה על האדמות שסביב יישובים ומאחזים ועל הביטחון שם, אחרי לילות של מתח, ולפני עוד ימים ולילות כאלה.

"כל בוקר כשאני קם ורואה שהעדר בדיר אני חש פליאה קטנה", אומר נחום שוורץ. לפני עשר שנים הוא הקים דיר עזים בעמונה, ולצדו מחלבה. מכר גבינות. אחר כך עבר מעזים לכבשים ומחלב לבשר. אחרת היה טובע בהפסדים. לפני כשש שנים, בתשעה באב, "קמנו בבוקר והדיר ריק. נשארו טלאים בלבד. כל האמהות נגנבו. תשעים ראש בערך. כולל כבשים בהריון". מרדף בסיוע צה"ל לא צלח. בעזרת תרומה אנונימית של מישהו שהשאיר בדיר עשרים טליות, הוא החליט להתחיל מחדש. טלאים נולדו, כבשים נרכשו לאטם, ו"רק עכשיו, אחרי שש שנים, אני מתחיל ליישר קו, לחזור לסדר גודל נורמלי של דיר. זו משמעותה של גניבה".

ספר חדש לאשר קרביץ; אשר קרביץ מכחיש

מחבר 'חידת סמירנוב' (כנרת זמורה ביתן), ששמו הבדוי הוא ספי אקוניס, איננו אשר קרביץ. שאלתי את אשר קרביץ והוא הכחיש נמרצות. אין סיבה לחשוב ברצינות שזה קרביץ. אבל הספר הזה הוא מספרי אשר קרביץ, כמעט לכל דבר. המסגרת הסיפורית שהיא חידה שיש לפענח, העלילה הקופצנית, ההומור הלשוני והלא לשוני הבלתי נדלה, השרבוב של הספר עצמו אל העלילה, הרמזים המצחיקים המושתלים בכל מילה שנייה לאלף עניינים והקשרים תרבותיים ואקטואליים, החיבה לתנ"ך, הדתל"שיות המושפרצת מהידע התורני הסמי-אפיקורסי אך האוהב שהמחבר מפגין - הכול אשר קרביצי, בווריאציה כמובן, ומקורי לעילא ולעילא. וכל זה נאמר, כמובן, כסופרלטיב. 

יבואו מבקרים וישללו. יבואו חובבי שעמום ויבוזו. אל תקשיבו להם. אל תשעו לקולות הלעג האוטומטי שוודאי יבואו להומור המילולי, להתחכמויות ה'קרש', להתכוונות העצמית, לעלילה המופרכת. הספר חוגג את הדברים האלה, עושה מהם יופי של חגיגה, ומותר ליהנות מהם. לפחות באוגוסט. 

שיפוט מהיר 5: הספר הכי, השיר הכי

מדורִי שיפוט מהיר שהתפרסם שלשום במוסף 'שבת' של מקור ראשון ובמוסף 'ערב שבת' של מעריב סקר בקצרה את הספרים 'מעקב' מאת עופרה עופר-אורן, פרויקט רוזי מאת גרהם סימסיון, ו'הליקון 100: מאה שירים'.

אין ארבע במאה

זה לא הסוף של מבצעי ארבע במאה. זה הסוף של מבצעי 4 ב-100. כל הלעג הזה על העילגות הלשונית של "ארבע במאה", המבטאת כביכול גסות רוח תרבותית של בורים שונאי ספרים, הוא תרגיל דמגוגי: הלועגים מייחסים לנלעגיהם עילגות שלא הייתה. כי הרי את המילים "4 ב-100" אפשר לקרוא איך שרוצים. אפשר גם לקרוא אותן נכון, "ארבעה במאה".

הלעג הזה היה חלק ממסע התעמולה שהגיע הלילה אל סופו המוצלח: חוק הספרים עבר בקריאה שנייה ושלישית. חוק שבמקום להתיר לרשתות הספרים לתת הנחות רק על חשבונן ולא על חשבון הסופרים וההוצאות, אוסר עליהן לתת הנחות בכלל - וכך דופק את כל הצדדים גם יחד. את הרשתות (אולי; הן ודאי תדענה להסתדר), את הוצאות הספרים, את הסופרים (חוץ מהפופולריים במיוחד) ואת הקוראים.

כמה סמלי שיחד עם חוק ה-4 במאה, באותו יום, עבר גם חוק ה-4 ממאה, חוק העלאת אחוז החסימה לארבעה אחוזים. (בערבית, שוב כמה סמלי, זה נשמע טוב יותר: אחוז הוא "באל-מאה", כלומר במאה. כך שבערבית ארבעה אחוזים זה 'ארבעה במאה'). 

שני החוקים הללו פועלים להנצחת סדר קיים. חוק הספרים, המבטל את המבצעים על ספרים חדשים, יגרום לכך שהציבור יקנה בעיקר ספרים של סופרים מוכּרים ו'בטוחים'. לסופרים חדשים לא יהיה צ'אנס. וחוק המשילות, המעלה את אחוז החסימה, ישאיר על המפה מפלגות מוכרות ובטוחות - המפלגות הגדולות והמבוססות - וימחק את האחרות: את הקטנטנות בוודאי, וגם את הבינוניות-קטנות, אלו שיתנדנדו בסקרים סביב 4-5 אחוזים. שכן הסקרים יהיו נבואה המגשימה את עצמה. הם ירתיעו אנשים מהצבעה למפלגות הללו, מחשש פן לא תעבורנה את אחוז החסימה, וכך באמת יגרמו להן לא לעבור את אחוז החסימה. בעיקר יחסום החוק את האפשרות ליוזמות חדשות ומרעננות של מפלגות חדשות; הללו נחוצות לעתים, בין היתר כדי להתאים את המפה המפלגתית למפה החברתית והאידיאולוגית המשתנה. מספיק שבסקר הראשון הן לא תעבורנה את אחוז החסימה הדרקוני כדי שהן תימחקנה בתור אופציית בחירה ריאלית. 

אז עכשיו אין 4 במאה בשוק הספרים, ואין פחות מ-4 מאיות בשוק הפוליטי. שמחה וששון לחזקים ולבריונים, העוטפים את עצמם בנימוקי כזב על "כבודו של הספר" ועל "הפסקת הסחטנות הפוליטית".

ביכורים, קיץ, אהבה: עוד שלושה שירי-חודש בעברית קלה

שלישיית שירים נוספת מהטור החודשי שלי בעיתון 'עברית' של "ג'רוזלם פוסט".

מסומן: שיר בן תשע וכאילו מאתמול

מסומן

אֵירוֹפָּה, בַּת שַׁמֶּנֶת,

שָׁנִים כְּבָר מְסַמֶּנֶת.

סִמּוּן, כָּכָה אוֹמְרִים, עוֹשֶׂה לָהּ טוֹב.

גַּם צוֹעֲנִים גַּם כּוּשִׁים

הִיא כְּבָר סִמְּנָה בְּטוּשִׁים,

וְלַיְּהוּדִים יֵשׁ מַרְקֶר לָהּ צָהֹב.

סַמְּנִי אוֹתִי בְּמַרְקֶר,

סַמְּנִי אוֹתִי בְּפַּרְקֶר,

קִנְסִי אוֹתִי בְּכֶסֶף מְזֻמָּן.

עִנְשִׁי אוֹתִי בְּמַרְקִים,

סַלְּקִי אוֹתִי מִפַּרְקִים,

כְּבָר הִנְנִי מוּכָן וּמְסֻמָּן.

מאת צור ארליך. הופיע בטור הקבוע ב'מקור ראשון' בכ"ו באב תשס"ד, 13.8.2004

כל ישראל ערָבים: סיגלית בנאי חוצה גבולות

מתחת לשכבות עבות של צבריות גילתה סיגלית בנאי שורשים מזרחיים ודתיים, ובדרכה האמנותית - סרטים דוקומנטריים ושירים המוגשים על במה - היא מנסה לחשוף אותם. זו אולי הסיבה שהיא מרגישה בנוח לחזור ולבקר שוב ושוב למצרים אף שנחשדה שם בריגול, ולצלם במרוקו סרט תעודה על זאב רווח שאינו מוצא בארץ הולדתו את האותנטיות שביקש

מאת צור ארליך. הופיע שלשום במוסף 'דיוקן' של העיתון 'מקור ראשון', עמ' 18-14.

שיפוט מהיר 4: על פגעי הזמן

מדור 'שיפוט מהיר' שלי, שהופיע שלשום במוסף 'שבת' של מקור ראשון ובמוסף 'ערב שבת' של מעריב. הפעם על הספרים 'מפגש עם חוליית הבריונים' מאת ג'ניפר איגן, 'תיבת נוח' מאת כנרת רובינשטיין ו'סודות אלי האולימפוס' מאת אפי זיו.

לשם ייחוד: על גל ספרי ההדרכה המינית לזוגות דתיים

מאת צור ארליך

הופיע היום בגרסה לא מלאה במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון'.

אמנות ונמות: על התמונה של קלימט ששברה את כל השיאים

לאוסטרים הייתה תשובה אמנותית במיוחד לשאלה "הרצחת וגם ירשת". ספר חדש, "האישה בזהב", מספר את סיפורה הנפתל של התמונה "דיוקנה של אדלה בלוך-באואר"

הכתבה מאת צור ארליך

הופיעה שלשום במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון', עמ' 26-22, בכותרת "'המונה ליזה האוסטרית'".

אם היא לא הייתה טובלת בזהב, טובעת בזהב, נוצצת במה שמרוב קיטש כבר איננו קיטש, משכשכת את הפנטזיה המודרנית בהילת קדושה של פסיפס ביזנטי, זה כנראה לא היה זה. דיוקנה של אדֵלֶה בלוך-באואר כמו נולד להיות, מאה שנה לאחר שצויר, התמונה היקרה ביותר בתולדות המכירות הפומביות. הוא נולד עם כפית זהב בפה. 

השמות הגדולים של התקופה מרפרפים סביב התמונה, המצייר והמצוירת, מי כפרפר יום צבעוני ומי כפרפר לילה. כמעט כל הכוחות הרוחניים שעמדו על סף המאה העשרים לעצב את העולם לטוב ולרע חגו ברדיוס מאות מטרים ספורים סביב העלמה היהודייה הזו לבית באואר, וסביב הצייר גוסטב קְלִימְט שצייר אותה. גלגוליה של התמונה וגאולתה, ביזתה וביזיונה, הם תמצית סיפורן של וינה המעטירה, של אוסטריה, של אירופה, וגם של היהדות בת זמננו. 

הנה כך, על פי תיאורה של אן-מארי אוקונור בספרה החדש 'האישה בזהב', גזל את התמונה, היישר מדירתה של המצוירת המנוחה, פקיד נאצי בכיר ושמו אריך פיהרר. "פיהרר התקדם אל תוך החדר האפלולי והקר. ואז הבחין בַּטֶרף שלו. רגע אחד עמד לפני הציור והתבונן. הנה הפורטרט שהפנט את וינה בתחילת המאה. ציור שניחן בעוצמה של מוצרט אך נוצר בראשית עידן הנפש של פרויד. בציור הזה פגש העבר הנוצץ של וינה את ההווה האכזרי. כעת יפגוש את העתיד". 

העולם רעב למסר יהודי: עם הרב הלורד יונתן זקס

המוסף המיוחד J100 צורף ביום ו' האחרון (כ"ב בסיון תשע"ג, 31.5.2013) ל'מקור ראשון' ולמהדורת המנויים של מעריב. על פי השער והפרסומות גיליון זה מוקדש למאה היהודים המשפיעים בעולם. למעשה הוא הרבה יותר מכך. זהו גם דוח עיתונאי מקיף ומגוון על מצב האומה, כלומר מצב העם היהודי, בעיקר בתפוצות. במקום ה-33 ברשימת המשפיעים דורג רבה הראשי היוצא של בריטניה, הלורד יונתן זקס (או ג'ונתן סאקס, כפי שיש כותבים). אחד משני הראיונות הארוכים בגיליון הוא הראיון שערכתי איתו, המוגש לכם פה. אפשר לקרוא אותו, ולמצוא פריטים נוספים מן הגיליון, גם באתר nrg מעריב, כאן.

לא נראה שרבה הראשי של יהדות בריטניה הופתע למצוא את עצמו במקום מכובד ברשימת מאה היהודים המשפיעים. ההוגה והמנהיג היהודי, הנושא בתארים לורד, רב ופרופסור, שפגישות עבודה עם ראשי מדינות והופעות בתקשורת הבריטית הכללית הן לחם חוקו, לא צריך שנספר לו שהוא משפיע.

ספריו נקראים גם מחוץ לקהילה היהודית, בזכות יכולתו הנדירה לפנות לידענים ולהדיוטות בדיבור אחד, לשלב מפגן מרהיב של ידע בכל תחומי המדע והתרבות עם משפטי מחץ המחזיקים תורה שלמה על רגל אחת, ולבטא בהינף רטורי רעיונות רעננים ומורכבים. תענוג לתרגם את ספריו (וזה היה הגילוי הנאות, וגם גילוי הֲנאות). הרב יונתן זקס הוא יהודי משפיע, אבל יותר מכך הוא מגלם יהדות שמשפיעה. זו המשימה שהציב לעצמו. "להוסיף את קולה של היהדות לשיחה העולמית", כהגדרתו.

"גיליתי שהעולם רעב למסר יהודי", הוא אומר. "מפתיע כמה התגובות נלהבות כשאתה מציג את הערכים היהודים. אני מתעניין במה שיש לנו במשותף עם אמונות אחרות, אבל יותר מכך במה שמבחין אותנו מהן. הרי השם 'ציוֹן' עניינו ציוּן: מה ששונה, שבולט. זו גם המשמעות העמוקה של קדוּשה. משהו מובחן, נבדל. והמעניין הוא שאחד הדברים החשובים המייחדים את היהדות הוא שהיא יודעת לחיות עם הבדלים. מעולם לא ניסינו לכבוש את העולם. לא אמרנו שאם אלוהים אחד אז יש רק דת אחת לגיטימית. אני חושב שהעולם צריך את המסר הזה במאה ה-21".

טייק אוויי: אז איך היה

נספח קטן לכתבה 'ביום אויב'.
חזרתי מההצגה בימק"א בירושלים - הבכורה הרשמית, אני חושב. בשבועיים הקרובים תהיה עוד אחת בתל אביב ושתיים בירושלים, בתיאטרון החאן.
ובכן -
לבוא? כן.
תיאטרון: כן, זה מסוג ההצגות שבשבילן אמנות התיאטרון צריכה להתקיים למרות הקולנוע. לא כל הצגה היא כזו.
שחקנים? מעולים.
משחק? מרשים. פיצוצי אפילו.
מחזיקים את ההצגה: קדר ודנה. פלאי תבל. שתי השחקניות האחרות (בסוף במקום בונה משחקת סיון בן ישעיה) נותנות מופע טוב בהתחלה אבל תפקידם נגמר בזה.
מסר? עמום רוב הזמן, פשטני בסוף.
עלילה: מי אמר שצריך.
אולם ימק"א: היפה בישראל, קלאסה של הקלאסה, אירופה קטנה במזרח התיכון. אבל קשה להבין איך אולם עם תקרה כה גבוהה ספוג כל כך בסירחון סיגריות.
שמאלני? האמת, לאו דווקא. המסר, בסופו של דבר, הוא שרע להילחם ולריב, ושצריך לעשות שלום תמורת שלום. שזה בעצם מה שנחשב בארץ מסר ימני.
קהל: צריך בדחיפות עוד הרבה. חבל שהאולם ריק. מגיע להם יותר.
לדוסים כבדים? לא. תיאלצו לוותר.
למי שלא יודע ערבית? מסתדרים מצוין. מה שחשוב מתורגם איכשהו.

מי מכיר את השיר שבקיר: שיר פוליטי עלום-כותב נגד אצ"ל

כתב אליי אתמול אלעזר אליאש מחיפה - אדריכל, יליד רחובות:

אתמול מלאו 66 שנים לפריצת כלא עכו.

אני, בהיותי נער בגדנ"ע הדבקתי על קירות הבתים כרוז (בעכשווית: פשקוויל) של ההגנה עם השיר המצורף, "'איגרת תודה', במלאת 30 [יום] ל'שחרור' עכו".

ללמדנו שמאז ומתמיד הייתה ההגחכה נשק מועדף בוויכוחים בין יריבים פוליטיים, וגם שמאז ומתמיד גויסה הפואזיה.

על הכרוז היו חתומים "נאמני היישוב" כנגד ה"פורשים". לא הצלחתי לברר מי כתב, כן הצלחתי לוודא שלא היה זה אלתרמן.

הכרוז ובו השיר שמור אצל מר אליאש, והוא מצא עותק שלו גם בארכיון ההגנה. ומכיוון שהימים רחוקים ודעתו של הקורא המצוי דחוקה, אקדים ואסביר - השיר כתוב בשמו של מחבל ערבי, המודה לאצ"ל על שפרץ לכלא עכו לשחרר את אסירי הארגון, כשכן גם הוא, ועוד ערבים, הצליחו לברוח בהזדמנות זו.

בִּיוּם אויב: יחסי יהודים-ערבים במבחן במה

מאת צור ארליך

הופיע אתמול במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון', עמ' 32-28.
לביקורת קצרה לאחר הבכורה

כנראה נעצתי בהן עיני עגל כשהן העבירו זו לזו, לנגיסות סירוגין, פלפל אדום מוארך. או שֶמא גמבה. רוצה ביס? תאכל, זה אורגני, טבעי, הציעו לי בּוֹנָה ודנה בעוד הירק הדשן והחלול עובר מפה לפה ופניי מקבלות כנראה את צבעו. מה אפשר לעשות, לעיניים שלי יש חיים משלהן, וגם לפנים, בעיקר לנוכח מראות משונים. צבאות גופי אינם סרים למָרותי כפי שזה אצלם, אצל בונה ודנה וקַדַר, השלישייה שמילאה אותו ערב את חלל חדר החזרות של קבוצת Y-theater, תיאטרון לָמָה בתרגום חופשי, בפעלולים ובתעלולים ובצהלולים, החליפה הבעות פנים ושפות דיבור על פי פקודה, ניהלה קרבות תיאטרליים בדייקנות מחושבת, והניפה שחקן את רעהו בלי למצמץ ובלי להתאמץ כהָנף הענף את הפלפל.

כלומר, לא בדיוק חדר חזרות, אלא חדר פנוי מאחורי הקפטריה בבניין ימק"א בירושלים. ולא בדיוק שלישייה, כי יש גם רביעית, ושמה פידאא, שלא הגיעה באותו ערב מחיפה לחזרה. ולא בדיוק חזרה, אלא עוד חוליה בשרשרת ההתפתחות הבלתי נגמרת של ההצגה טייק אוואי, הנכתבת ומִשְׁתַּכְתֶּבֶת מתוך משא ומתן מדיני מתמיד בין הצדדים המשחקים – היהודיות, הערבי והדרוזית-שמגדירה-עצמה-פלשתינית. ולא בדיוק רביעייה, כי הארבעה שעולים לבמה הם זיקוק של תהליך תרגול-ויצירה ממושך של קבוצה בת 17 איש, חובבי משחק תושבי ירושלים והסביבה, בני כמה דתות ועמים ולשונות, שנפגשה לאורך שנתיים כדי ללבן, להשמיע, לשמוע ולהתווכח על ידי תרגילי תיאטרון.

'טייק אוואי', לא בדיוק הצגה במובן הקלאסי, היא התוצר המתהווה. העלילה מתרחשת בהר שהוא מזבלה שהיא גם שכונה ארעית. תושביה הם אנשים שלכל אחד מהם הייתה סיבה משלו לברוח ולהקים את ביתו דווקא בה. אשת עסקים מגיעה למקום ומחליטה ליזום בו פרויקט נדל"ני. היא מגייסת לצדה חלק מהתושבים, תוך שהיא מערערת את המרקם המקומי ומניעה את העלילה. "מתוך המפגשים והתרגילים", מספרת דנה גלסר, שחקנית כאן ואשת מָחול שאר הזמן, "לאט לאט התחלנו להתעסק בתכנים של זבל".