שיפוט מהיר 11: אירופה שלנו

על "הרי אתה נושא את שמי: המורשת המרה של ילדי הנאצים הבכירים", "הפרומושיקאים", "לרקוד עם השגריר".

הופיע בז' באדר א' תשע"ד, 7.2.2014, במוסף 'שבת' של מקור ראשון ובמוסף 'ערב שבת' של מעריב.

מתקפת מילים: עם שמואל שניידר על שמאל ועל ספרות באמריקה ובישראל

מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון בכ"ג בשבט תשע"ד, 24.1.2014

למי ייללו התנים, שואל שמואל שניידר בכותרת ספרו. כלומר למי צלצלו הפעמונים, השאלה הקלאסית שהתרבות האנגלית-אמריקנית מפנה לנמעניה (והתשובה: הם צלצלו לך) – שנשאלת פה בעיבוד לצַבּרית, לשפת ארצות התן העמוס-עוזיות שלנו. שניידר חי במקביל את שתי התרבויות הללו. גולֶה בעל כורחו בניו-יורק, מגדַל בבל שעל נהרות בבל. איש עברי המביט כה וכה אל ישראל ואל אמריקה, בעיניים של חוקר ספרות המכיר את שתיהן מבפנים; של מי ששחה גם פה גם שם במסלול הנגדי, הקר, הימני; של מי שראה כיצד הזעזועים המטלטלים את התרבות האחת מטלטלים לימים את השנייה.

לא ככה כותבים פה, פרופ' שניידר. לא בעזות המצח הדיסידנטית הזו. לא בצפצוף ארוך כל כך על משטרת המחשבות. 'למי ייללו התנים' (הוצאת כרמל) מכיל מסות חריפות ומפולפלות על מה שבין שמאל לימין בישראל, וגם בארצות הברית. הספרות, תחום התמחותו של שניידר, משמשת לו שם כר לאיתור תהליכי עומק. ישראל שהוא זוכר מבחרותו היא מדינה הנדרסת תחת סנדליו של השמאלן, הסוציאליסט, הבז למי שאינו כמוהו ובפרט אם הוא מזרחי, דתי או ניצול השואה. זו המציאות שהוא המשיך לחוות גם מן הגולה, במעקב צמוד אחרי עוז ויהושע, ידיעות אחרונות והארץ.

הוא לא עושה שם חשבון לא לתקינות הפוליטית ולא לכיתת היורים התקשורתית שהייתה מעמידה אותו אל הקיר לו היה ישראלי. כותב על הצדקנות המשיחית של השמאל הישראלי, ועל התמסרותו של השמאל האמריקני לסובייטים. על העבדות הרוחנית של הציונות הדתית לתנועת העבודה, ועל הצורך שהימין ישיב לשמאל במלחמת השמצות ולא בהרכנת ראש; על הצדק המסוים שהיה במניעיו של הסנאטור המושמץ מקארתי, ושבארצות הברית, להבדיל מישראל, כבר מכירים בו היום, ועל האנטישמיות השחורה בארצות הברית. שיקפצו לו.

שירי ivrit, שלישייה רביעית: כסלו, טבת, שבט

שירי שלושת החודשים האחרונים בטור שלי בעיתון לומדי העברית Ivrit מבית ג'רוזלם פוסט. 

שְׁתֵּי נְקוּדוֹת

יָשְׁבָה מַלְכַּת שְׁבָא

וְחָשְׁבָה עַל חִידוֹת.

יָשְׁבָה וְחָשְׁבָה –

אֶתֵּן שְׁתֵּי נְקוּדוֹת

בַּעֲבוּר הַתְּשׁוּבָה:

מַהוּ סוֹדוֹ שֶׁל הַשְּׁוָא?

הוּא שְׁתֵּי נְקוּדוֹת

שֶׁעוֹמְדוֹת כְּמִגְדָּל,

הוּא שְׁתֵּי יְלָדוֹת

בְּצַמָּה וְסַנְדָּל,

אַךְ צָרִיךְ לְהוֹדוֹת

שֶׁהַכּוֹחַ הַדַּל

הַנֶּחְשָׁב רַק לְשָׁוְא

שֶׁל הַשְּׁתַּיִם הָאֵלֶּה

מַסְפִּיק לְחוֹלֵל פֶּלֶא.

כל מה שלא ידעתם על הזחיחות שלנו: על 'המאחרים' לאגור שיף

המאחרים, אגור שיף, עם עובד, 369 עמ'

סקירה: צור ארליך. הופיע במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' בט"ז בשבט תשע"ד, 17.1.2014, עמ' 19, בכותרת 'מדינה פגועת ראש'

מקריוּת חביבה: בשנת 2010 הופיעו ספרו הקודם של אָגוּר שיף, וספרו הקודם של אהרן מגד. שניהם, 'בַּחול' של שיף ו'עשרת הימים הנוראים' של מגד, מתרחשים בימים האחרונים שלפני פרוץ מלחמת יום כיפור. בשניהם מתחבטים הגיבורים הראשיים בשאלות הנוגעות בזיכרונות עבר אישיים, אך כרוכות בסוגיות כבדות של זהות יהודית ועברית – ובשניהם הדבר קורה תוך היסחפות אי-רציונלית אחר חזיונות מיסטיים (אצל מגד) או אחר סמי הזיה (אצל שיף).

ועדיין לא נחה דעתו של אותו לץ הנותן לסופרים בינה ורעיונות, והוא הושיב שוב את השניים – מגד שהיה אז בן תשעים ושיף שהיה בן חמישים וחמש – לכתיבת ספריהם הבאים, שעתידים היו להופיע שניהם לאורך שנת 2013, שוב על אותן מלחמות, שוב עם מוטיבים מקבילים. שני הסופרים הלכו מלחמה אחת אחורה – ושתיים-שלוש-ארבע קדימה. 'קברות התאווה' של מגד הופיע בתחילת השנה האזרחית שעברה, 'המאחרים' של שיף התאחר והופיע בסופה, והלץ הנזכר חיכך ידיו בהנאה.

במרכזם של שני הספרים בני 2013 גבר פגוע ראש, הנושא לאורך שנים רבות טראומה ממלחמת ששת הימים: פציעת הראש עצמה, אצל שיף, או טראומה מוקדמת יותר, שהפגיעה בראש מעצימה, אצל מגד. קוטב מלחמתי נוסף בשני הספרים הוא מלחמה כלשהי בלבנון. אצל מגד אין לדעת איזו מהן, כי מלחמה זו בילעה עליו את דעתו. אצל שיף זו מלחמת לבנון השנייה.

שיפוט מהיר 10: חדר בנים

במדורי 'שיפוט מהיר', היום ב'ערב שבת' של מעריב וב'שבת' של מקור ראשון (בעיצוב מרענן) - על 'אל חוף מבטחים' מאת יצחק מאיר, 'מי בעניין שלנו' מאת שחר-מריו מרדכי ו'רק עוד דבר אחד' מאת ג'ונתן טרופר.

מבצעי סבתא: על אשת החסד ברכה קאפח. בלי תוספת סוכר, עם זחוק ופלפל

מאת צור ארליך. הופיע שלשום, ב' בשבט תשע"ד, 3.1.2014, במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון'.

ברכה קאפח, שנפטרה ערב חנוכה האחרון, הייתה רשת של מפעלי חסד שהתגלמה באדם אחד, וביתה היה בית נתיבות הומה של מעשים טובים. תשעה עשורים של עזרה לזולת, מסיבובי חלוקת כדי קמח וחמאה לנזקקים בתימן בהיותה בת שמונה, עד הוראות אחרונות לשליחי הצדקה שלה מערש הדווי בביתה בירושלים. "זה שנכנס עכשיו, תוסיפו לו 200 שקל, הוא צריך", הספיקה למלמל בעת חלוקת המזון של יום שישי, ימים ספורים לפני שעצמה את עיניה. 

כמסורת בעלה הרמב"מיסט הגדול הרב יוסף קאפח, שהתנגד לתורת הקבלה ודגל בתורת הנתינה, ברכה קאפח הייתה אשת מופת, לא אשת 'מופתים' שסיפורי נסים מתהלכים סביבה. אלא אם צ'ק מנדבן אמריקני שמופיע בפתח הבית בדיוק כשמתברר שאין מספיק כסף לרכוש חבילות ל-7,000 המשפחות הרשומות לקבלת 'קמחא דפסחא' נחשב לנס – וסיפורים כאלה ישנם לרוב. ברכה קאפח עשתה הרבה, אבל גם אמרה פה ושם. הנה מילון משפטי ברכה קאפח המקוצר, מא' ועד ת'. היא הייתה אומרת –

שירת התכלת: תרגומים לקטעי שירה מאת בראונינג, פריגטס, פופ וסקוויר

רבים מהמחברים שאני מתרגם את ספרי העיון שלהם מאנגלית נוטים לשבץ בהם קטעי שירה, ולזכות אותי בהזדמנות ובאתגר לתרגמם.  כאמור ברשומה הקודמת, זה עתה הופיע ספרו הנפלא באמת של ד"ר ברוך סטרמן על התכלת, 'לטעום מהשמיים' (ידיעות ספרים, בתרגומי). הספר מצטיין בין היתר ברוחב מבט וברוחב דעת, ועל כן אין תמה שמשובצים בו קטעי שירה אחדים. הללו מעבים את הממד הפיוטי של סיפור התכלת, שהוא פיוטי משהו ממילא. הנה קטעי השירה שתרגמתי לצורך הספר.

משהו כחול, מאוד כחול

ארבעים שנה התהלכתי בעולם הזה בלי לקיים מצוות ציצית כהלכתה, אף שאני יהודי דתי מבטן ומלידה. הבוקר, יום הולדתי הארבעים (בעצם, הנה עבר חצות, וכבר צריך לכל הדעות לומר "אתמול"), התעטפתי לראשונה בטלית עם פתיל תכלת, כפי שהתורה מצווה. קיבלתי אותה במתנה מברוך סטרמן, ממייסדי עמותת פתיל תכלת, לרגל יום ההולדת העגול, ובעיקר לכבוד הופעת המהדורה העברית של ספרו "לטעום מהשמַים: מדוע חיפשו היהודים את צבע התכלת" (בהוצאת ידיעות ספרים). הספר הופיע באנגלית בשנה שעברה, בכותר The Rarest Blue, ולי היה העונג לתרגם אותו לעברית. הוא הושק השבוע במסגרת כינוס לרגל מאה שנה למחקרו פורץ הדרך של הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג על זיהוי התכלת המקראית. 

הספר הוא תיאור חי, עסיסי, ססגוני וסוחף של סיפור גילויה המחודש של התכלת. זה סיפור רב תפניות, המפגיש אותנו עם היבטים מפתיעים של ארכיאולוגיה והיסטוריה, כימיה ופיזיקה, זואולוגיה ובוטניקה, אמנות ופסיכולוגיה, וכמובן הלכה ומדרש.

דומה שהחידוש המרכזי בספר, מעבר לחוט התכול השוזר בו עולם ומלואו בכתיבה פופולרית ואינטליגנטית, הוא בהיבט הכימי. אך לשם כך הרשו לי הקדמה היסטורית.

לכל סיפור יש תשע נשמות: עם גבריאלה אביגור-רותם על הכתיבה וכמובן על החיים

צילום: איתמר רותם

מאת צור ארליך. מופיע היום במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בכותרת "החיים בלי אפידרמיס".

- ואת עמודי הפתיחה את כותבת בהתחלה?

"בוודאי".

- מה זאת אומרת בוודאי? זה לא רק שאת מתחילה מהאמצע; זה לא רק שאת נופלת עם משפטי פתיחה שמתפענחים רק בהמשך, כמו "התמונה הראשונה עולה מחצרמוות" בספר הקודם, או "כל סיפור הוא חתול פתאום" בספר החדש שגם נקרא כך. אלו הן גם פתיחות שרומזות להמון דברים בהמשך.

"הדבר הכי קשה לי הוא הפתיחוֹת".

- אז למה את מתחילה בהן?

"מאיפה אתחיל אם לא מההתחלה? אני לא יודעת אחרת. אמר לי העורך שלי יגאל שוורץ שהפתיחות שלי קשות. 'את תמיד מעמידה מכשולים'. חשבתי על זה ועניתי לעצמי, כנראה זה כי לי קשה להיכנס. אני חיה בעולם המציאות, כמו אדם מהיישוב, ואז אני צריכה לעזוב ולעבור לעולם אחר. לעבור לקיום אחר. מאיפה להיכנס אליו? ובכלל, על מה אני רוצה לכתוב? הרי אני לא יודעת".

אורי ואריק, לא זוהר ולא איינשטיין אבל איכשהו גם וגם

יושבים שני צנחני מילואים בדימוס, זה חוגר וזה אלוף-משנה; שני מנהלים בדימוס, זה של מפעל-הענק הנמוך בעולם וזה של חברה מרקיעת עוף; זה בכיפתו הגדולה ובזקנו וזה בגבחתו ובפינת האוכל הכשר השמורה בביתו לחברו – יושבים שעות ארוכות מדי שבוע, פעם אצל האחד בירושלים ופעם אצל חברו בתל-אביב, ומוצאים זהות ומשמעות רוחנית דווקא בענייני ממונות שהיו לחם חוקם המקצועי. אורי בן-נון ואריק אכמון פותחים דף

מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בג' בטבת תשע"ד, 6.12.2013, עמ' 20, בכותרת "מסכת שקלים"

שיפוט מהיר 9: מערערים על הסוגה

 מדורי 'שיפוט מהיר' שהופיע אתמול במוסף 'שבת' של מקור ראשון ובמוסף 'ערב שבת' של מעריב.

והפעם על 'ההשערה של מיסטר אספרגר' מאת עמי דביר, 'בנגאזי–ברגן-בלזן' מאת יוסי סוכרי ו'נוכרי בירושלים' מאת ישראל שפט. 

סולמות בית-אל: עם דוד ורבקה פאליי על הדרך למטה ולמעלה

מסלול החיים של דוד ורבקה פָּאלֵיי, כל אחד לחוד ואז שניהם ביחד, נראה כמו מטוטלת על אקסטזי. שניהם נולדו לאם לא יהודייה והתגיירו, הרגישו שהחברה פולטת אותם, עברו נעורים על רכבת הרים, הכירו זה את זו על רקע סחר בסמים, ועשו את כל הדרך הקשה לחיים של אחריות. עכשיו, כשהם עוסקים בקידום נוער בסיכון, הם כנראה יודעים על מה הם מדברים

מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בי"ב בכסלו תשע"ד, 15.11.2013. 

פינדרוס, ייטס, בלייק: קטעי שירים שתרגמתי לצורך הספר 'השותפות הגדולה'

שַׁנֵּן אֶת לֶקַח אֶדִיפּוּס הַמֶּלֶךְ:

אִם מִישֶׁהוּ אֶת לַהַב גַּרְזִנּוֹ

הֵנִיף עַל אֲמִירֵי אַלּוֹן בֶּן קֶדֶם

וְאֶת יִפְעַת נוֹפוֹ הָרָם הִשְׁחִית –

פִּרְיוֹ אָבַד, אַךְ הָאַלּוֹן יִנּוֹן עוֹד

אִם בְּסוּפָה חָרְפִּית יִבְעַר בָּאָח

אוֹ אִם בְּבֵית מִדּוֹת יֻצַּב לְתֶמֶךְ:

פּוֹעֵל שָׁחוּחַ בֵּין קִירוֹת זָרִים

בְּעוֹד מוֹלֶדֶת גִּדּוּלוֹ שׁוֹמֶמֶת.

מתוך: פינדרוס, אודות פיתיאניות, ד, שורות 269-263. תורגם מאנגלית. 

מִשֵּׂכֶל הָאָדָם נִדְרֶשֶׁת הַבְּחִירָה

בֵּין צֶמֶד שְׁלֵמֻיּוֹת: חַיִּים – אוֹ יְצִירָה.

אִם בַּשְּׁנִיָּה בָּחַר, וִתֵּר עַל מִבְטָחוֹ שֶׁל

מִשְׁכַּן הַבֶּטַח לְטוֹבַת כְּמִיהָה בַּחֹשֶׁךְ.

ויליאם בטלר ייטס

מחציתו הראשונה של השיר 'הבחירה'

W. B. Yeats, ‘The Choice’, in The Collected Poems of W. B. Yeats, Contemporary Publishing Company, 1994, p. 209. 

שְׁנֵינוּ קוֹרְאִים בַּתָּנָ"ךְ יוֹם וָלֵיל

אַךְ אֲנִי קוֹרֵא אוֹר וְאַתָּה קוֹרֵא צֵל.

ויליאם בלייק

מתוך 'הבשורה הנצחית'

  William Blake, ‘The Everlasting Gospel’ . 

הרוח נושבת בדיוק במידה: על 'המקווה האחרון בסיביר' מאת אשכול נבו

הרשימה מופיעה היום במוסף 'שבת' של מקור ראשון ובמוסף 'ערב שבת' של מעריב.

המקווה האחרון בסיביר

אשכול נבו, זמורה-ביתן, 240 עמ'

סקירה: צור ארליך

ברגע של משבר נמלט רב-סרן מושיק בן-צוק מבונקר בסיס המודיעין שבהרי צפת אל היער, אל האוויר הפתוח, אל ציוּן קבר-צדיק המתגלה לו פתאום, אל זיכרונות בית הוריו המפורק והרחוק הבוקעים פתאום בדתיותם אל הווייתו החילונית ואל אהבתו שהחליקה ממנו. "היה נדמה לו שאת כל שהוא רואה עכשיו הוא רואה בפעם הראשונה. למשל, שענפיהם של עצים סמוכים זה לזה כמעט נוגעים זה בזה, אבל אף פעם לא נוגעים ממש. איך הם יודעים איפה לעצור? תהה, והתשובה הדהדה אליו מן ההרים: יש סדר בדברים. יש כוונה ויש מכוון. הרוח הנושבת עכשיו – נושבת בדיוק במידה. וקרני השמש המלטפות עכשיו – מלטפות בדיוק  במידה. הכול בדיוק במידה, וכל דבר במקומו הנכון בעולם, כולל הוא. כי כאן, ולא בשום מקום אחר, הוא רוצה להיות עכשיו".

רציתם ארס-פואטיקה – קיבלתם אותה בפסקה הזו, בעמוד 102 של 'המקווה האחרון בסיביר'. במתכוון או לא הסמיך כאן אשכול נבו פסוק הממצה את השקפתו על המצב האנושי – לפסוקים שהם משל לאופי כתיבתו הספרותית, ולאופיו של ספרו החדש בפרט.

סוד קטן ומתוק: פירות דקל הוושינגטוניה

סוד קטן ומתוק: פירות דקל הוושינגטוניה. אין בחנויות. יש לי בחצר. טעם של תמרים, אבל מרזה - כי הפירות קטנטנים ורובם גרעין וקליפה, כך שהם מעסיקים את הפה המשועמם הרבה זמן עם הרבה טעם ומעט חומר. אתם מוזמנים לקטוף אצלי בתיאום.
ומשהו מתוק אפילו יותר הוא העורבנים הניזון מהפירות הללו. ראו בתמונה: האשכולות מימין נקיים כמעט לגמרי מהענבות השחורות, כי הציפורים כחולות הכנף ניקרו אותן בשקדנות - ואילו כל יתר האשכולות (רובם מחוץ לגבולות התמונה) שלמים לגמרי, לבד מחלקו העליון של כל אשכול, כי העופות הנחמדים הללו התחשבו בבעל הבית. כנגד העורב הלקחן יש לנו אפוא העורבני המנומס.