שקט, אימא כותבת: עם מאיה ערד, עם העלמה מקזאן

מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' בי"ח בסיוון תשע"ה, 5 ביוני 2015.

ארבע שנים, כך הורגלנו, הן משך הזמן הדרוש למאיה ערד לפרסם שניים-שלושה ספרים. אך הנה חלפו ארבע שנים צחיחות מאז "חשד לשיטיון", ורק באביב הזה הופיע, שוב ב'חרגול', החדש של ערד: "העלמה מקזאן". עוביו, כ-500 עמודים, מספק הסבר מסוים להתנרמלות קצב העבודה של הסופרת הפורה. ואולי גם מה שאפשר ללמוד מתוכנו: לגדל משפחה הוא עסק תובעני. גם לסופרת כמובן.

הפעם עניין לנו עם עידית, רווקה עם ציפיות גבוהות מן העולם וציפיות גבוהות קצת פחות מעצמה, המגלה שאם אין היא לה מי לה, ושכשהיא לעצמה מה היא, ושאם לא עכשיו אימתי; או בקיצור, שאם היא חשבה פעם להיות לרעיה ולאם, הדלתות נסגרות והולכות. והדלתות אצלה הן, איך לומר בלי להסגיר, שונות ומשונות.

את המסגרת הזו, הטריוויאלית לכאורה, ממלאות הסגולות המאפיינות את ספריה הקודמים של ערד: מלאכת אדריכל בבניית העלילה, עין חדה לפרטים הקטנים של החיים, יחס אמפתי לדפקטים של הדמויות, קלילות עם שמץ ניחוח אינטלקטואלי, ומיפוי חד ואותנטי של ההוויה הישראלית הנעשה בהיטל חדש, אלכסוני משהו, של איזשהו הקשר תרבותי-ספרותי חוץ-ישראלי.  

שיפוט מהיר 24: פנינים ויהלומי דמים

מהדורה 24 של מדורי 'שיפוט מהיר' במוסף שבת של מקור ראשון הופיעה בי"א בסיוון תשע"ה, 29.5.2015. והפעם: קובץ הסיפורים של סביון ליברכט 'פנינים לאור היום', הרומאן של שי גולדן 'ניסויים בחיי משפחה', ומבחר שיריו של אורציון ברתנא 'אחרי הגשם'.

 

פנינים לאור היום

סביון ליברכט, כתר, 272 עמ'

בימים של לינצ'טרנטים קטלניים בחסות צדקנית, התיישרות עדרית אחרי חלילו של כל רועה המצווח את מילת הקסם "גזענות", ומנגד, וכמדומה בקרב אותו ציבור טרנדי עצמו, ימים של התנכרות עדתית, שבטית ופוליטית כלפי מה שמכונה בטיפשות פריפריה – בימים אלה, צֳרי לנפש ולתודעה נמצא פה ושם בספרות היפה, בפינות מעטות של התבוננות כנה, אנושית, חומלת אך לא מתחנפת ולא מתמכרת לַנוֹח ולַמשתלם.

רוב סיפורי הקובץ החדש של סביון ליברכט מתרחשים בישראל השנייה והשלישית. הרחק מסביון, ובדרך כלל היכן שגם שמות כגון ליברכט אינם שכיחים. הם סבים סביב עולים שלא נקלטו, שכונות דלות ועיירות פיתוח, ובפרט סביב עיירה אחת בנגב ששלושת הסיפורים הראשונים נוגעים במשפחה אחת בה.

גישתה הריאליסטית-הומניסטית של ליברכט מיתמצתת כבר בסיפור הראשון, 'מורה-חיילת'. תחילתו בחיילת מתל-אביב הבאה עמוסת אידיאלים לעיירת הפיתוח הצעירה, ומתרסקת אל גסותם ובערותם של נערי הכיתה שהיא מלמדת; אך סופו בצחי, תלמיד הכיתה, המלמד אותה בחכמה יתרה איך להצליח בכיתה הקשה הזו. התנגשות חזיתית יותר עם התקינות הפוליטית מגיעה בסיפור 'האישה הסיבירית', שבו מרצה לעבודה סוציאלית מתוודעת למציאות של פרימיטיביות פטריארכלית אכזרית בקרב יוצאי גולה מסוימת, אך גם לאיומי ההשתקה מצד סוכני הליברליות מוחקת התיוגים. ובעיקר היא מתוודעת לתמימותה שלה.

כמעט בכל סיפור שוברת ליברכט שני דברים גם יחד: את תמונת עולמו של הגיבור – וגם את הציפיות הסטריאוטיפיות של הקורא. גיבורי הסיפורים קוראים את תמונת המציאות באיחור, והסתגלותם אליה שוברת לב או שובת לב. אך גם הקורא, החושב עצמו לחכם ומתקדם מן הגיבור, נדרש בעדינות לשלם מחיר של התוודעות, חמלה חדשה והכלה.

יוצא דופן מבחינה זו הוא אולי סיפור הנושא, 'פנינים לאור היום', שבו התהליך הפסיכולוגי המתרחש אצל הגיבורים, משפחה פולנית כפרית הגוזלת את ביתה של משפחה יהודית שגורשה לגטו או למחנה השמדה,  מעורר דווקא את מיצֵי הנקם-ושילם. מעניין להשוות סיפור זה, על האיכרה הפולנייה שדעתה מיטרפת עליה מן התחושה שבעלי הבית הרצוחים עוקבים אחריה, לסיפור שונה מאוד, פולקלוריסטי יותר, מבודח משהו, על בעלה הבוגדני של העיוורת בעיירת הפיתוח, שמתחיל להאמין שעיניה רודפות אחריו.

השבר הכפול, אצל הגיבור ואצל הקורא, מתרחש באופן תהליכי, שלעתים דומה יותר להמסה מאשר לשבירה. על ידי כך מצליחה ליברכט להרחיב את הפואנטה, אותו מאפיין קלאסי של הסיפור הקצר, אל הסיפור כולו. הסיפורים בקובץ הם לפיכך גילום נעלה של סוגת הסיפור הקצר – וזאת עוד בלי שדיברנו על יתר סגולותיה של ליברכט כמספרת, כגון הסגנון הבהיר והדייקנות הרגשית.

ניסויים בחיי משפחה

שי גולדן, זמורה ביתן, 304 עמ'

קל ומפתה לחרוץ את שיפוטו של הספר הזה לשבט. כבר במבט מבחוץ. ספר שהמילים "סודות" ו"שקרים" מופיעות כל אחת פעמים אחדות בטקסט הקצר שעל עטיפתו, ופעם אפילו הופעה משותפת באותה שורה – איזו טובה יכולה לצמוח ממנו לבד מהעברה קלה של טיסה או הסחת דעת ממיגרנה? ושי גולדן – נו, זה לא ההוא עם הסיפור-אישי-קורע-לב מ'מחוברים'?

ובפנים, גם בפנים. היד הקלה, הקולחת, הפטפטנית, הקלה-הבלתי-נסבלת, שהספר נראה ככתוב בה; חיים ומוות ביד הלשון המשוחררת להחריד של הגיבורים הדוברים. והסחרחרה המשוגעת של המעשים הקיצוניים והאירועים החריגים. והמין, המון המון מין: ביקורת פנימית על הנורמות המיניות המופקרות והמתחסדות והקנאיות כאחד בחברה הלא-דתית העכשווית, אבל גם הדגמה חיה וחסרת גבולות שלהן. ואם דווקא רוצים אפשר לעקם את האף לנוכח המניפסטים הפילוסופיים של הדמויות – מי שמך; מה אתה, דוסטויבסקי? – או לצקצק לנוכח התודעה הקרימינלית המיוצגת בהם לפרקים.

קל לקטול, לבטל, להזדעזע, לספח לז'אנרים נחותים – אבל מה לעשות: ברובו, זה ספר מבריק. לכתוב ספר שנראה כנשפך מן השרוול – זו אָמנות ואוּמנות שממש אינן יוצאות מהשרוול. להעלות תוכני נפש קשים באופן שכיף לקרוא – זו לא פחיתות אלא מעלָה. ובתוך כל הקלילות והזרימה, השנינה וההמצאה, הסודות והשקרים, בתוך כל זה, ובאמצעותו, להיות מין דוסטויבסקי קטן בלי להתבייש, זו לא יומרנות. לא במקרה של שי גולדן. זו גדוּלה. כן, מעבר לכל אדי האלכוהול והעשן והאשם, בתוך הבידור והמגזיניות והמתחת לחגורה, על גבי משחק עשוי היטב של מונולוגים מפי דמויות מספרות המודעות לכך שכותבים אותן, יש מסות קטנות ונוקבות ולגמרי לא בנאליות על משמעות החיים.

ממרתפיהן של נפשות חולות, מערפיליהן של תודעות מוכות אלכוהול ודיכאון, מחביונותיה של משפחה ישראלית מתרסקת שהיו לה הנתונים להיות ממוצעת לגמרי, מתחת לערמת המסכות שבני המשפחה הזו עוטים על עצמם, מאחורי מסכת בידור ונון-שלאנט שהרומן הזה עוטה, דולה שי גולדן יהלומי-דמים של התבוננות פנימית אכזרית. מיהו האויב הגדול של חיינו – השקר, כפי שעלילת הרומן מלמדת, או האמת, זו שגיבורו המפוקפק של הרומן, דן רומנו, חושף באופן משכנע כאינקוויזיציה חברתית הרסנית ודכאנית? זו אולי השאלה המרכזית של היצירה הזו, ולצדה השאלה שגולדן כבר שאל בספרו 'בא לך להיות אלוהים?' על מידת יכולתו של האדם לקבוע את גורלו. בדרך לשם נשאלות, ונענות בתשובות סותרות ומאתגרות, עוד שאלות רבות. גם על הקשר בין סודות לשקרים.

אחרי הגשם

שירים חדשים ומבחר שירים, 1964–2014

אורציון ברתנא, קשב לשירה, 221 עמ'

פרופ' אורציון ברתנא הוא, כדברי דש הספר, "יליד 1949, משורר, סופר, מסאי וחוקר ספרות", ודומה שבשני תאריו האחרונים הוא זכור יותר. אולם קובצי השירה שלו מלווים אותנו בהתמדה עוד משנת 1967, בהיותו בן 18, וכדאי להכירם. המבחר-וחדשים החדש שלפנינו, פרי עריכתו של רפי וייכרט, עושה עמנו חסד היכרות זו.

עוד חסד, חסד של צמצום וברירֵה, עשו העורך והנערך עם החומר בהקפדתם לזקק את המזוקק. כך ניתנה בידינו אנתולוגיה צליחה, המאפשרת לקבל, בהשקעה סבירה של משאבי קשב, תמונה מקיפה של שירתו של ברתנא; שירה לא תמיד קלה, עתירת מוזרויות מרהיבות, קשָה להתאפיין. הקובץ יוצר איזון בין ברתנא ההיסטורי, העץ שהוא כל גילָיו, לבין ברתנא של זמננו, משורר רליגיוזי שלא כקודם אך חושפני ומפתיע כבעבר.

"יש, לדעתי ולהרגשתי גם יחד, משמעות לקיום שלנו, יש תפקיד לחיים. קשה להגדיר אותו. מעל כוחי להקיף אותו. אני נוגע בו מעת לעת נגיעה חזקה, וגם כואבת לעתים. לא מעטים משיריי החדשים עוסקים בחוויה זו שהייתה קיימת בי מעולם, אבל היכולת להביעהּ הגיעה אליי זה לא כבר". כך מספר ברתנא על החוויה האמונית שלו בשיחה מעניינת עם עורך הספר, המשובצת בדפים האחרונים. "אֲנִי מוּכָן לַחֲבִירָה", אומר המשורר לאלוהיו בשיר 'חבירה' שנבחר לפתוח את הקובץ. וקצת אחר כך בא כמו-שיר-המשך ושמו "חברים" ובו מסופר על "אֶחָד שְׁמוֹ אֱלוֹהִים" שיש בתוכנו, "חָבֵר וָתִיק וְנֶעְדָּר", ש"פִּסּוֹת מִמֶּנּוּ מַמְשִׁיכוֹת לִהְיוֹת אַחֲרֵי שֶׁהַשָּׁלֵם לֹא הוּבַן וְכָבָה".  

אבני חן קורצות כמעט מכל עמוד ומבקשות שנצטטן. אולי נדגום כאן משהו מהשירים המתארים באומץ שמעבר למביך את המפגש עם העצמי; את החוויה המוזרה, אם חושבים עליה, של היות אני. "יֵשׁ יוֹתֵר מִדַּי אוֹרְצִיּוֹן, כְּמוֹ נוֹצוֹת שֶׁפּוֹרְצוֹת מִן הַכַּר בַּתְּפָרִים", פותח השיר 'משחקים מחבואים'. ומיד אחריו בשיר 'איזה לילה אחד מדמֵם' (שניהם לקוחים מהספר 'ציפור ביד', 1996) – ..."כֵּן, הַמִּילָה 'אֲנִי' אִתִּי. עוֹד מְעַט אוֹשִׁיב אוֹתָהּ לְצִדִּי, אַשְׁכִּיב אוֹתָהּ לְיָדִי, אֲנַשֵּׁק אוֹתָהּ בִּשְׂפָתַיִם לַחוֹת ... כֵּן, מִסְתַּבֵּר שֶׁאֵין לִי בְּרֵרָה אֶלָּא לְמַצּוֹת אֵיזֶה לַיְלָה אֶחָד מְדַמֵּם בִּיחִידוּת עִם אוֹרְצִיּוֹן". ולבסוף, במלואו, השיר הקצר 'חתול' (מהספר 'מקום נפלא', 1987): "'בּוֹא', אוֹמֵר חֲתוּל יוֹתֵר גָּדוֹל מִמֶּנִּי, / וְלוֹבֵשׁ אוֹתִי כְּמוֹ עוֹר. / כֻּלִּי נִמְתַּח עָלָיו, / וּבַנּקֻדּוֹת הַחַדּוֹת בְּיוֹתֵר / שֶׁל צִפָּרְנָיו / אֲנִי מִתְפּוֹצֵץ מִבִּפְנִים. / מִסָּבִיב אֲנָשִׁים מְדַבְּרִים: / 'אֵיזֶה דְּבָרִים יָפִים הוּא אוֹמֵר הַיּוֹם. / אֵיזֶה דְּבָרִים יָפִים'". אמנם.

עוד ארבעה שירי IVRIT: מט"ו בשבט עד יום ירושלים

מדורי "שורות קצרות" מארבעת הגיליונות החדשים של עיתון לומדי העברית IVRIT מבית ג'רוזלם פוסט.

שיפוט מהיר 23: מוח, כוח, אוח

היום במדורי 'שיפוט מהיר' במוסף שבת של מקור ראשון: על 'העתיד של המוח' למיצ'יו קאקו, 'תחת כיפת השמיים' לחסוס קראסקו, ו'נצור' לליאור כוריאל. כדי להבין מה הקשר לאוח שבכותרת תצטרכו הפעם לקרוא את הספר עצמו.

הבוגדת הפוליטית שלנו: על "אהבתה של ברניקי" מאת חבצלת פרבר

אהבתה של ברניקי

חבצלת פרבר-שפר, פרדס, 2014, 469 עמ'

צור ארליך

הופיע במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון', בז' בניסן תשע"ה, 27 במארס 2015.

סיפורה האמיתי של המלכה בֶּרֶנִיקִי הוא מן המדהימים שמזמנת ההיסטוריה היהודית. בתו של המלך אגריפס הראשון, מלך-ואסאל שחידש את מלכות יהודה בחסות רומא; צאצאית, מכמה כיוונים בו-בזמן, של בית הורדוס ושל בית חשמונאי; אשתו ואלמנתו של דודהּ, הורדוס מלך כאלקיס שבלבנון; אחותו – וככל הנראה, חלק מהזמן, שותפתו הרשמית למלוכה – של אגריפס השני, אחרון המלכים החשמונאים, שלקראת המרד הגדול ובמהלכו מלך בחלקים מצפון הארץ ומעבר הירדן; שותפתו של אגריפס השני בניסיונות למנוע את המרד הגדול, ובלוחמה נגד המורדים בשורות הרומאים; ולמרבה התדהמה, בת זוגו החצי-רשמית של טיטוס, מחריב בית המקדש, שליוותה אותו בעצם ימי מלחמת היהודים עם הרומאים, ואפילו חיה זמן מה בארמונו ברומא – עד שדווקא עם מינויו לקיסר, כשעמד לשאתה לאישה, נאלץ לסלקה בלחצה של האצולה שונאת-היהודים. 

שיפוט מהיר 22: צופן השירה

מהדורה 22 של מדורי "שיפוט מהיר", מוסף "שבת" של מקור ראשון. כ"ט באדר תשע"ה, 20.3.2015. עמ' 22.

להפשיר את השיר 
מוקדים חדשים בשירה העברית 

מדריך למפרש שירה מתחיל

יוסף אורן, יחד, 190 עמ'

 פעם קראו לזה לנתח שיר, מונח שיצא לשמצה. יוסף אורן קורא לזה לפרש שיר. הטכניקה דומה אך הכוונה אחרת, והביצוע, לפחות כשהוא נעשה בידי אורן, מרהיב ומטלטל מוסכמות.

כותרתו הראשית של הספר, "מוקדים חדשים בשירה העברית", מתייחסת לחלקו הראשון, הגדול: פרקי פרשנות של שירים יחידים. הפרקים הללו מאורגנים סביב שלושה מוקדים, המאפיינים לדעת אורן את השירה העברית המודרנית: מַעֲבָר לאוניברסליות, הידוק הזיקה לאקטואליה, והבלטת הקול הנשי אשר ההתרסה המגדרית מתחדדת והולכת בו בחלוף הדורות הספרותיים. בין פרקים אלה גם מסה שהתפרסמה בחלקה ב'שבת', על דרכו המיוחדת של עמוס עוז להפנות את קוראי רומנָיו אל השירה.

רק אז מגיע לב הספר, שטבעי יותר היה להניחו בתחילתו: "מדריך" תיאורטי ומעשי "למפרש שירה מתחיל" ובעצם לכל קורא שירה. כאן מתברר שהחלק הראשון, רוב עמודי הספר, נועד בעיקר להדגים את שיטת הפרשנות הזו. למדריך נספחים גם מדריך למורה היצירתי, שירים ליריים ישנים של אורן עצמו, מהם מצוינים ממש, ומניפסט ציוני-מאוד על תפקידו האקטיבי של מבקר הסיפורת העברית הראוי לשמו (כגון אורן עצמו, שהוא בעיקר מבקר פרוזה חרוץ).

המניפסט מרעיש, אבל מרעישה ממנו, על רקע מוסכמות פוסט-מודרניות שקנו להן שביתה בציבור, היא הטענה המונחת בלב המדריך למפרש, ובעקיפין בלב הספר כולו: שהשיר הלירי במיטבו הוא "הקפאה" אמנותית מלוטשת של חוויה – ותפקיד הפרשן "להפשיר" את השיר, בעזרת הטכניקות המפורטות במדריך, ולחלץ שוב את החוויה, את משמעותו "האידיאלית" היחידה של השיר. לדעתו, מי שטוען שייתכנו כמה פירושים נכונים וסותרים טוען למעשה שלטקסט אין מובן.

בפרקי הדוגמאות מתגלָה שיטת הפרשנות הדקדקנית והצמודה של אורן כמסע מרתק. השירים המפורשים מתגלים כבעלי משמעות אחרת מזו העולה למראית עין; עמוקה שִבְעָתַיִם וספציפית מאוד. לעתים מציע אורן פירושים נועזים, שנוח יותר היה לקבלם על תקן אופציה ולא כקביעה של משמעות "אידיאלית" יחידה. הם מעוגנים במילות השיר, ובכל זאת תלויים בהברקה יצירתית של הפרשן. כך, שירו הלירי של אלתרמן "איגרת" ("נולדתי לפניך תאומים"), אולי שירו האישי ביותר, הוא על פי אורן שיר הקורא לפיוס בין הרוויזיוניסטים לתנועת העבודה, ו"כישופים" של דליה רביקוביץ' ("היום אני גבעה, מחר אני ים") הוא תגובה ליחס מתנשא מצד בן זוגה. לפני שתתווכחו – קראו.

נוסחה ושבחה
שטחים פתוחים 
מאיה ויינברג, ספרי עתון 77, 94 עמ'

יש לנו אפוא נוסחה לפרשנות שירה עברית – ובינתיים נראה שהתגבשה גם נוסחה לשירה העברית עצמה. מסתמן זרם-מרכזי של שירה לירית עכשווית, שכמו נעזר במרשם בדוק של אמצעים ספרותיים אפקטיביים. דברי שבח לשירה שמצאה "נוסח" המקרב אותה ללבו של הקורא ההדיוט יישמעו כחילול הקודש של אידיאל פריצת המסגרות וזעזוע הבורגנות. אך לא. תמיד היו "נוסחאות" של שירה (קחו לדוגמה קיצונית את צורת הסונֶטה). גרפומנים נעזרו בהן כדי להסוות את בינוניותם, אך גם משוררי אמת לא בחלו בשימוש בהן, כְּתבנית ליציקת האיכויות האישיות הייחודיות להם.

ה"נוסח" החדש בשירה העברית איננו, כמובן, צורה קבועה; אדרבה, היעדר צורה קבועה הוא חלק מהנוסח. מדובר בשורה של מאפיינים והעדפות, שמשורר בעל מגע-זהב יודע להיעזר בהם בלי ליפול לקלישאה ולהתחנפות. ספריהם של איריס אליה כהן ושל גיורא פישר שהופיעו השנה הם דוגמאות לספרים מעולים השותפים למגמה זו. כמוהם, עכשיו, ספרה המצוין של מאיה ויינברג.

ואלה עיקרי "הנוסח". השיר קצר, עד עמוד אחד. אין לו עניין להמציא את השירה מחדש. הוא מעביר חוויה שכולם יכולים לקלוט, ונמנע מצפנים אישיים פרטיים. הוא נוטה לגזור מהמציאות החיצונית אמירה על מציאות פנימית – באמצעות הקְבלה, צירוף מילים לא צפוי, דימוי, ארמזים טקסטואליים ושורות-מחץ. הוא משתדל לא להיות דרמה קווין ולא להתמסכן גם בעוסקו בתוכני נפש קשים. להפך: יש בו הומור. הוא רקום סביב מטאפורה מרכזית, ולעתים משתמש בה נגד עצמה. הוא נמנע ממשחקי מילים מצועצעים, אך משחיל אחד או שניים מעודנים. לעתים רמוזים בו חרוזים, והם תורמים להרחקת השיר מהפרוזאיות המקובלת בקרב משוררים אחרים בני זמננו. קובץ-השירה של משוררים אלה יכלול בדרך כלל פרקים או מחזורים סביב נושא מסוים, וכך תוקנֶה לספר ייחודיות.

מאיה ויינברג עושה בספרה הראשון מטעמים מהנוסח. הנושא הייחודי לה הוא הטבע, ובעיקר מינים של צמחי בר. בשיר ושמו "שירה" היא כותבת על "שִׁירָה שֶׁלִּי / בִּתִּי הַמְפַגֶּרֶת, הַמּוּזָרָה / שֶׁהָרִיתִי בְּאַקְרַאי", בת פגומה שהיא אינה מסוגלת לאהוב – אבל שירה זו, שירתה של ויינברג,  היא דווקא ילדה חכמה וממש לא מוזרה. נותר פה מקום רק לצימוק אחד, מסוף השיר "על שפת היום": "שְׁקִיעָה אַחַת מְבַקֶּשֶׁת לִטְמֹן / אֶת כָּל מָה שֶׁהָיָה בַּיּוֹם שֶׁהָיָה / אֶל קֻפַּת הַחִסָּכוֹן הָאֱלוֹהִית. // בְּקַו הַמַּיִם / שֶׁלֶט מַתֶּכֶת לְהַזְכִּיר: / אֵין מַצִּיל!"

לא תנצחו אותי

זיקוקים של אדיר

מבחר ממאמריו של אדיר זיק ז"ל

עורך: בנימין שינברג, בהוצאת המשפחה, 195 עמ'

טלפונים לרכישה: אזור ירושלים, ורדית זיק: 02-5814894; אזור המרכז, אפרים זיק 052-5665101

"מכשלת ישראל", קרא לה במאי הטלוויזיה ופובליציסט הרדיו אדיר זיק. "מכשלת ישראל", ממשלת רבין, הפעילה ביודעין סוכן שייעודו המקורי היה להתריע על טרור יהודי, אך ייעודו בפועל היה עידוד טרור יהודי והשחרה של הימין. הסוכן "שמפניה", אבישי רביב, לא בחל באמצעים: חתונות פיקטיביות עם צעירות תמימות, נטילת אחריות על פיגועים שלא היו, כרזת רבין במדי אס-אס, והסתת יגאל עמיר לרצח ראש הממשלה. אדיר זיק, בתכנית הרדיו הפופולרית שלו בערוץ 7, ניהל מלחמה דון-קיחוטית לחשיפת פרשת רביב ופרטיה האלה. מלחמת מוסר – שבאופן אירוני זיכתה אותו בכינוי "המסית הלאומי".

בשנות תהליך אוסלו, שנים שההטיה בתקשורת הייתה חריפה אפילו מכפי שהיא היום, שנים של קיטוב פוליטי ושל תסכול ימני שאין לאן להוליכו, תוכניתו של זיק, עם שיר הפתיחה "לא תנצחו אותי כל כך מהר", הייתה בשביל הימין הדתי כמעט הכול: ארובת קיטור, כותל דמעות, מדורת שבט, לוח מודעות ועיתון מחתרתי. הבוטוּת של זיק לא נעמה לכל המחנה, אך האומץ שגילמה זכה להערכה; ועמדות-קצה מתריסות שביטא, כגון תפיסת עצמו כ"יהודי מארץ ישראל" תוך התנכרות למדינה, התקבלו כחלק מהחבילה. הם לא רק היו רק צעקת הנרמס; גם היה בהם חן.

מבחר ממאמריו המשודרים והמודפסים של זיק מופיע בספר חדש היוצא לאור במלאת עשור לפטירתו. עורך הספר היטיב לברור מן המרובה את המועט והמייצג. וכך, בהשקעה מועטה של זמן קריאה, יזכו אוהדיו הוותיקים של זיק במזכרת מקיפה מהאיש ומכישרונו הרטורי; הדור אשר לא ידע את זיק יזכה לדעת; ואלו ואלו יקבלו גלולה מרוכזת מטעמו המר של העשור שבין הסכמי אוסלו לחומת מגן, ושפע טיעונים על דיכוי הימין והדתיים בידי השמאל בשדה המדיני-ביטחוני, החברתי והתקשורתי.

התערבות העורך בטקסטים מינימליסטית במוצהר, כדי להיות קרוב לרוח המקור – אך הדבר מוגזם. לא כל מה שעובר בדיבור עובר בכתב. פתיחת פסקה חדשה כמעט בכל משפט, ריבוי רצפים של סימני קריאה ושאלה, השארת כל האותיות באנגלית ב"קפיטל" כמו שזיק כנראה הקליד – כל אלו ועוד משדרים טיוטתיוּת, לא רק אותנטיות. בייחוד חסר ברוב המאמרים ציון תאריך ומקור, והקורא נדרש לנחש את ההקשר ההיסטורי ואת המדיום המקורי – שידור בערוץ 7 או מאמר מודפס ב'הצופה' או בבמה אחרת. כל זה מנוגד לאיכות הגבוהה של ההפקה, וכנראה מכוון ברובו. אך שגוי.    

משא האדם הלבן - תרגום לקלאסיקה המושמצת של קיפלינג

עוד בגיליון החדש של 'דחק': תרגומי לשיר הידוע שכתב רודיארד קיפלינג ב-1899, לרגל כיבוש הפיליפינים בידי ארצות הברית. הנה הוא, תרגום וגם מקור. לקריאת דברי רקע שכתבתי על השיר ועל התרגום, היכנסו לעמוד זה באתר 'מידה'.

משא האדם הלבן

רודיארד קיפלינג

נוסח עברי: צור ארליך

עִמְסוּ מַשָּׂא הַלֹּבֶן,

שִׁלְחוּ מֵיטַב בְּנֵיכֶם

אֱלֵי גָּלוּת נִדַּחַת

לִדְאֹג וּלְרַחֵם

וְלַעֲשׂוֹת אֶת חֶסֶד

כּוֹבֵשׁ עִם נְתִינוֹ –

עַם עַגְמוּמִי וּפֶרֶא,

קְצָת שֵׁד וּקְצָת תִּינוֹק.

עִמְסוּ מַשָּׂא הַלֹּבֶן

בְּהִתְגַּבְּרוּת עַצְמִית

אֲשֶׁר תַּכְנִיעַ פַּחַד

וְגַאֲוָה תַּצְמִית;

בְּפֶה שֶׁאֵין בּוֹ כֹּבֶד

וּבְיֹשֶׁר לֵב מֻחְלָט,

שֶׁמַּטְרָתָם תּוֹעֶלֶת

וְרֶוַח לַזּוּלַת.

עִמְסוּ מַשָּׂא הַלֹּבֶן,

קְרַב פֶּרֶא שֶׁל שָׁלוֹם

אֲשֶׁר רָעָב יַשְׂבִּיעַ

וּמַגֵּפוֹת יִבְלֹם.

וּבְקָרְבְכֶם לַיַּעַד,

כְּשֶׁחֶסֶד תֶּאֱצְלוּ,

תִּרְאוּ אֵיךְ מְחַבְּלוֹת בּוֹ

הַשְּׁטוּת וְהָעַצְלוּת.

עִמְסוּ מַשָּׂא הַלֹּבֶן,

הַחְזִיקוּ בַּמַּטֶּה:

לֹא שַׁרְבִיטוֹ שֶׁל מֶלֶךְ,

כִּי מוֹט שֶׁל מַטְאֲטֵא.

נָמָל וּכְבִישׁ תַּחְצֹבוּ –

אַתֶּם אֲשֶׁר תִּחְיוּ

וּמֵתֵיכֶם, בְּצַוְתָּא –

אַךְ לֹא לָכֶם יִהְיוּ.

עִמְסוּ מַשָּׂא הַלֹּבֶן

וּדְעוּ גַּם אֶת הַגְּמוּל:

אִשּׁוּם מִפִּי כְּפוּי-חֶסֶד,

שִׂנְאָה מֵעַם גָּאוּל.

שַׁוְעַת אֲשֶׁר פָּדִיתָ

אֶל אֶרֶץ מִבְטָחִים:

"זָכַרְנוּ אֶת מִצְרַיִם,

אֶת הָאֲבַטִּיחִים..."

עִמְסוּ מַשָּׂא הַלֹּבֶן,

גַּם גְּרָם אַל יִגָּרַע.

אַל תִּתָּלוּ בַּחֹפֶשׁ

בִּשְׁחֹק אֶתְכֶם שִׁגְרָה.

בְּכָל מֶחְדָּל אוֹ מַעַשׂ

עַם קְשֵׁה עֹרֶף זֶה

אֶתְכֶם וְאֶת צוּרֵנוּ

גַּם יַחַד יְנַסֶּה.

עִמְסוּ מַשָּׂא הַלֹּבֶן,

תּוֹר הַיַּלְדוּת כָּלָה;

יְמֵי חִבּוּק גַּנֶּנֶת

וּתְהִלָּה קַלָּה.

תּוֹר הַגַּבְרוּת הִגִּיעַ,

עֵת לְשַׁמֵּשׁ מוֹפְתִים

בְּאֵין תּוֹדָה וָשֶׁבַח,

כְּשֶׁבְּנֵי גִּילְכֶם – שׁוֹפְטִים.

TAKE up the White Man's burden -
Send forth the best ye breed -
Go bind your sons to exile
To serve your captives' need;
To wait in heavy harness
On fluttered folk and wild -
Your new-caught sullen peoples,
Half devil and half child. 

Take up the White Man's burden -
In patience to abide
To veil the threat of terror
And check the show of pride;
By open speech and simple,
An hundred times made plain,
To seek another's profit,
And work another's gain.

Take up the White Man's burden -
The savage wars of peace -
Fill full the mouth of famine
And bid the sickness cease;
And when your goal is nearest
The end for others sought,
Watch Sloth and heathen Folly
Bring all your hopes to nought.

Take up the White Man's burden -
No tawdry rule of kings,
But toil of serf and sweeper -
The tale of common things.
The ports ye shall not enter,
The roads ye shall not tread,
Go make them with your living,
And mark them with your dead !

Take up the White Man's burden -
And reap his old reward,
The blame of those ye better,
The hate of those ye guard -
The cry of hosts ye humour
(Ah slowly !) towards the light:-
"Why brought ye us from bondage,
"Our loved Egyptian night ?"

Take up the White Man's burden -
Ye dare not stoop to less -
Nor call too loud on Freedom
To cloak your weariness;
By all ye cry or whisper,
By all ye leave or do,
The silent sullen peoples
Shall weigh your Gods and you.

Take up the White Man's burden -
Have done with childish days -
The lightly proffered laurel,
The easy, ungrudged praise.
Comes now, to search your manhood
Through all the thankless years,
Cold-edged with dear-bought wisdom,
The judgement of your peers.

שנים-עשר צעדים לידידות טובה על פי ג'ונתן סוויפט - תרגום שלי ב"דחק" החדש

ברגעים אלה מופיע גיליון חדש ושופע של 'דחק', וכדי לקרוא בו כל מה שמעניין כדאי לצאת לפנסיה. ראו פירוט פה למטה.  גם לי יש שם כמה פיסות תרגום, והראשונה שאעלה היא זו, משל בעל 'מסעי גוליבר'. 

ג'ונתן סוויפט

שנים-עשר סעיפים

1

פֶּן נָרִיבָה, חֲבֵרִי,

לֹא אֶשְׁמַע אוֹתְךָ מַקְרִיא.

2

לֹא בְּוִכּוּחִים, הוֹ אֶחָא,

אֶתְאַמֵּץ לְשַׁכְנְעֶךָ.

3

כְּשֶׁתִּדְבַּק בְּפָרָדוֹקְס

לֹא אַכְחִישׁ וְלֹא אֶבְדֹּק.

4

עֵת אָשִׂיחַ לֹא מֻקְשָׁב

לֹא אַפְגִּין שׁוּם כַּעַס שָׁוְא.

5

לְאַבְּסוּרְד כִּי תִּקָּלַע

לֹא אָרִיב עַל אַף מִלָּה.

6

כְּשֶׁתִּטְעַן שְׁטֻיּוֹת בְּלַהַט

לְשׁוֹנִי אֶנְצֹר נִבְלַעַת.

7

שׁוּם לָצוֹן וְשׁוּם בְּדִיחָה

לֹא אַשְׁמִיעַ עוֹד לְךָ:

מִי אוֹהֵב לְהַסְבִּיר עֹקֶץ

לְפַרְצוּף שֶׁהוּא כִּבְלוֹק-עֵץ?

8

לֹא אֶחְשֹׁד בְּךָ אַף פַּעַם

כִּי תִּמְצָא בְּשִׁירַי טַעַם.

9

לֹא אֲלַמֶּדְךָ; מִשֶּׁכָּךְ

לֹא תַּרְגִיזֵנִי כְּשֶׁתִּשְׁכַּח. 

10

תִּשְׁתַּטֶּה וְתִשְׁתַּטֶּה, אַךְ

לֹא תִשְׁמַע אוֹתִי רוֹתֵחַ.

11

הִתְגַּדֵּר נָא בַּנִּגּוּד –

דַּל הָגוּת, עֲשִׁיר בִּגּוּד –

הִתְחַפֵּשׂ לְאֶלֶף אִישׁ

וְאוֹתִי זֶה לֹא יַרְעִישׁ.

12

לֹא אֶתֵּן לְךָ עֵצוֹת

עַד אֲשֶׁר תַּגְדִּיל לִרְצוֹת.

כְּשֶׁתִּדְחֵן בְּ"אִיחְס!" וּ"פוּי!"

רַק אֶחְשֹׁב: "נוּ, כַּצָּפוּי".

*

אִם נִנְהַג כָּךְ בְּלִי הֶפְסֵק –

רְעוּתֵנוּ תְּשַׂגְשֵׂג.

ככה לא נראית גאולה: על הרומאנים החדשים של חיותה דויטש ויונתן ברג

אם אשמע קול אחֵר, חיותה דויטש, אחוזת בית, תשע"ה, 435 עמ'

עוד חמש דקות, יונתן ברג, עם עובד, תשע"ה, 334 עמ'

סקירה: צור ארליך

הופיע במוסף 'שבת' של מקור ראשון בט"ו באדר תשע"ה, 6.3.2015, עמ' 21-20, בכותרת "נחוץ משהו אחר".

אחד לכל מערכת-בחירות: אנתולוגיה קצרה

שבוע וחצי לפני בחירות 2015 - לפניכם מבחר קצר של טורי בחירות קודמים שלי. כולם פורסמו ב"מקור ראשון". למען הקומפקטיות וכדי שהמעוניין לקרוא הכול לא יתעייף, בחרתי רק שיר אחד מכל מערכת-בחירות, אף שבכל אחת מהן כתבתי כמה וכמה. 

י"ד באייר תשנ"ט, 30.4.1999 

 השכמה

הֵם שׂוֹנְאִים אֶת בִּיבִּי

כִּי הֵם שׂוֹנְאִים אוֹתְךָ.

הֵם שׂוֹנְאִים אֶת בִּיבִּי

כִּי הֵם שׂוֹנְאִים אוֹתִי.

תַּרְשׁוּ לִי, פַּעַם אַחַת,

לוֹמַר מַשֶּׁהוּ אֲמִתִּי.

שׁוֹטְרִים עַל סוּסִים שֶׁדּוֹרְסִים

נָשִׁים וִילָדִים שֶׁנָּסִים,

בָּתֵּי מַעֲצָר עֲמוּסִים –

זֶה הָיָה לֹא מִזְּמָן.

לֹא בְּאֶרֶץ אַחֶרֶת.

אַתָּה זוֹכֵר.

אַתְּ זוֹכֶרֶת.

הַנִּדּוּי. הַשִּׂנְאָה בָּרְחוֹב.

הַסּוֹכֵן. הַטְּקָסִים. הָאַלּוֹת.

הַפַּחַד הַהוּא לַחְשֹׁב

קְצָת אַחֶרֶת.

הַזִּכָּרוֹן לֹא רוֹצֶה לַעֲלוֹת,

אַךְ אַתָּה זוֹכֵר.

אַתְּ זוֹכֶרֶת.

הַיִּבּוּשׁ. הַבִּיּוּשׁ בְּמַפְגִיעַ.

קְבוּרָתֵנוּ מִחוּץ לַגָּדֵר.

שׁוּב הָרֵיחַ הַזֶּה מֵגִיחַ.

הֶעָנָן הַהוּא שׁוּב מִתְקַדֵּר.

אַתָּה זוֹכֵר. אַתְּ זוֹכֶרֶת – –

בְּיָדַיִם תְּחוּבוֹת בַּכִּיסִים.

עוֹד שְׁבוּעַיִם נוֹתְרוּ. אֵין בְּרֵירָה אַחֶרֶת:

צָרִיך גַּם לִהְיוֹת מַעֲשִׂי.

לָקוּם. לָקוּם. הַשָּׁעָה מְאֻחֶרֶת.

לָקוּם מֵהַסִּיר.

   

עוד שלישיית שירי-חודש שלי מעיתון IVRIT: חשוון, כסלו, טבת תשע"ה

 חשוון:

שָׂפָה מְרֻבַּעַת

הָעִבְרִית הִיא שָׂפָה מְרֻבַּעַת.

אִם לֹא כֻּלָּהּ – אָז רֻבָּהּ.

אֵין בָּהּ אוֹת בְּצוּרַת טַבַּעַת

אוֹ קֶשֶׁת: הַכֹּל מְרֻבָּע.

זוֹ שָׂפָה שֶׁהַכֹּל יָשָׁר בָּהּ.

בְּאוֹתִיּוֹת הַדְּפוּס לְפָחוֹת.

בְּכָל אוֹת צְלָעוֹת יֵשׁ אַרְבַּע.

כֻּלָּן קֻפְסָאוֹת נְפוּחוֹת.

בְּ-א' וְ-צ' אָמְנָם יֵשׁ שִׁפּוּעַ,

אַךְ זֶה לֹא קוֹרֶה עוֹד הַרְבֵּה.

בְּדֶרֶךְ כְּלָל אוֹת שֶׁאֵינֶנָּה רִבּוּעַ

יֵשׁ לָהּ צוּרַת מַלְבֵּן.

אֶפְשָׁר כַּמּוּבָן לָקַחַת

אֶת זֶה כְּמוֹ עֹנֶשׁ אוֹ חוֹב –

אֲבָל לָמָּה לִכְעוֹס? הֲרֵי כָּכָה

גַּם נִרְאִים אֲנָשִׁים בָּרְחוֹב:

אֲנָשִׁים מְכַסִּים גַּבּוֹת עִם

מִשְׁקָפַיִם מְרֻבָּעִים.

לְחֶלְקָם זֶה נוֹתֵן פַּרְצוּף רוֹבּוֹטִי,

לְחֶלְקָם זֶה בֶּאֱמֶת מַתְאִים.

וּבַיָּד כָּל אֶחָד מַחְזִיק לוּחַ

מְרֻבָּע בְּצוּרַת מַלְבֵּן,

וְעוֹשֶׂה אִתּוֹ מָה? – זֶה תָּלוּי, אַךְ

אוֹמְרִים שֶׁהוּא גַּם מְטַלְפֵּן.

צְאוּ לָרְחוֹב, הִסְתַּכְּלוּ בַּשֶּׁטַח,

אֵיךְ נִרְאִים הַשָּׁבִים-וְעוֹבְרִים.

הָעִבְרִית מְרֻבַּעַת, בֶּטַח,

אֲבָל כָּכָה הֵם גַּם הָעִבְרִים.

טור שירת-העיתון עובר מ"מקור ראשון" ל"מידה"

טור השירה/פזמונאות האקטואלית שלי התפרסם ב"מקור ראשון" מדי שבוע, במשך יותר משש-עשרה שנה. נהגתי בדרך כלל שלא להעלותו כאן, וגם לא בפייסבוק, כדי שתהיה לכם עוד סיבה לקנות מקור ראשון. הופעתו שם הייתה פרי החלטה לא שגרתית ולא מובנת מאליה של העורכים לדורותיהם, ובפרט עמנואל שילה שבזמנו הטור נוסד, לתת במה לז'אנר שעיתונים אחרים ועורכים אחרים תופסים כמיושן, ולתת לז'אנר הזה הזדמנות להוכיח שהוא יודע להתחדש. כעת אומצה במקור ראשון הדעה הרווחת יותר כלפי סוגה זו, ואולי היא דעה נכונה, מי יודע.
מעתה יעלה הטור מדי יום חמישי, ובמקרים מיוחדים גם בימים אחרים, בעיתון המקוון "מידה". כך תוכלו אתם, הגולשים ברשת, לקרוא אותו חינם ובקלות; אך כמובן אין זה אומר שלא כדאי לכם לקנות מקור ראשון, הגדוש בכל טוב. תודה לאתר מידה, ולבית "אל הפרט" וקרן תקוה, על הבמה החדשה ועל האומץ.
הנה קישורית לאתר "מידה". ולרגל המעבר החגיגי (זה גם יום ההולדת שלי, אגב. שלשום עברי, מחר לועזי), הנה גם הטור הכלל-לא-חגיגי במלואו.

רוֹאִים לָהּ

הִיא לְהֶפֶךְ, הִיא לְמַטָּה, הַלָּטִינָה.
הִיא בַּחֵצִי הַתַּחְתּוֹן שֶׁל הַכַּדּוּר.
הֵם עוֹמְדִים שָׁם עַל הָרֹאשׁ, בְּאַרְגֶּנְטִינָה,
וְהַחֹרֶף שָׁם קֵיצִי. זֶה הַסִּדּוּר.

הִיא לְהֶפֶךְ, וְלָכֵן הַכֹּל מוּבָן:
הַלָּבָן שָׁחוֹר וְהַשָּׁחוֹר לָבָן.
הַתּוֹבֵעַ מְחֻסָּל בְּיוֹם עָבֹת
וְהַכֶּרֶם כְּבָר מִזְּמַן לֹא שֶׁל נָבוֹת.

הִיא לְהֶפֶךְ, אַךְ וַדַּאי שֶׁיֵּשׁ לָהּ דֶּרֶךְ.
בְּדַרְכָּהּ הַהֲפוּכָה הִיא מְסֻדֶּרֶת.
מִשְׁמְרוֹת הַמַּהְפֵּכָה שָׁלְחוּ סַדְרָן
שֶׁיַּסְדִּיר בָּהּ אֶת הַצֶּדֶק שֶׁל אִירָאן.

אַרְגֶּנְטִינָה אַנְטִיתֵזָה נֹסַח הֵגֶל.
שָׁם יוֹרְדִים לָרֹאשׁ אֲבָל עוֹלִים לָרֶגֶל.
תַּפְקִידָם שֶׁל הַלִּבּוּן וְהַמֶּחְקָר
לְהַלְבִּין שָׁחוֹר וּלְהַרְתִּיחַ קַר.

תַּפְקִידוֹ שֶׁל הַשִּׁלְטוֹן לִמְרֹחַ פֶּשַׁע.
כִּי הָפוּךְ שָׁם. כְּמוֹ שֶׁשֵּׁשׁ הָפוּךְ הוּא תֵּשַׁע.
כָּכָה זֶה כְּשֶׁחִזְבָּאלְלָה יוֹשֵׁב בַּסְּפָר
וּכְשֶׁאַייכְמַן טֶרֶם שָׁב אֶל הֶעָפָר.

כְּשֶׁהַצֶּדֶק בָּהּ רָצוּחַ בָּאַמְבַּטְיָה
בְּיָדֶיהָ שֶׁל מֶמְשֶׁלֶת דֶּמוֹקְרַטְיָה
וְדָמָהּ שֶׁל הָאֱמֶת שׁוֹתֵת שָׁפוּךְ
תִּסְלְחוּ לָהּ – זֶה פָּשׁוּט עוֹלָם הָפוּךְ.

זֶה דָּבָר שֶׁרַק הַיֶּלֶד עוֹד יוֹדֵעַ,
עַד לַיּוֹם שֶׁהוּא מַשְׂכִּיל דַּיּוֹ לִשְׁקֹל:
הִיא עוֹמֶדֶת עַל רֹאשָׁהּ וְעַל יָדֶיהָ –
וְרוֹאִים לָהּ.
אוֹי, רוֹאִים לָהּ אֶת הַכֹּל.

שיפוט מהיר 21: חמש נפשות, שנות החמישים והחמשה של הפרטיטורה

המהדורה ה-21 של מדורי "שיפוט מהיר" הופיעה במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' ביום שישי האחרון, כ"ה בטבת תשע"ה, 16.1.2015. נסקרו הספרים 'חמש נפשות' מאת יותם טולוב, 'בעד החלון' מאת לאה ברק ו'מסע מוזיקלי בעקבות שופנהאואר' מאת מיכל זמורה-כהן.

אליזבת איננה - וגם מוד מאחרת בנשף

נפש הוורד
ציור מאת ג'ון ויליאם ווטרהאוס (1908)
בעקבות "בואי לגינה, מוד"

עוד יסופר איך גילה המו"ל-מתרגם העצמאי שי סנדיק (ההוא מג'יין אוסטן) בלונדון את הספר החדש "אליזבת איננה" רגע לפני שהפך למגפה בבריטניה, ואיך כבר בשבועות אלו הוא מוציא לאור את המהדורה העברית בתרגומו. מה שאני יכול להוסיף בנוגע לַפּלא סנדיק נוגע לפיינשמקריותו הברוכה. 

את עלילת הספר, העוסק באישה ושמה מוד המאבדת את זיכרונה, מלווה שיר ששיננה בילדותה, שיר ידוע למדי בתרבות האנגלית - "בואי לגינה, מוֹד" (Come into the garden, Maud) הלקוח ממונודרמת הענק השירית של אלפרד טניסון "מוד" (Maud). זהו סיפור דרמטי על אהבה, נוסח המאה ה-19 הרומנטית, ויש בו אפילו דו-קרב. שורות אחדות מהשיר נשזרות לאורך הספר. שי החליט שראוי לתת לקורא הישראלי את השיר המלא ולא רק את השורות. 

הוא פנה אליי שאתרגם את השיר הארוך הזה, והוא אפילו נמנה עם המעטים הגורסים ש"יש שכר למשוררים" ולמתרגמי שירה אמנותית והציע תגמול מכובד על העבודה. לו בחר לשבץ בתרגום רק את השורות המצוטטות, זה באמת לא היה עניין גדול לתרגם אותן. העניין הגדול הוא בתרגומן בתוך השיר המלא, מפני שכפי שתראו בכל בית בשיר חוזר צמד חרוזים אחד שלוש או ארבע פעמים. כך שאי אפשר סתם לתרגם שורה אלא צריך למצוא קודם את  החרוז שיתאים לכל השורות החורזות איתה במקור. בגלל יופיו המוזיקלי של השיר במקור נשארתי נאמן גם למתכונת המשקלית הגמישה אך המתוכננת-היטב שלו. 

שי מדווח שמחברת הספר, אמה הִילי, התרגשה לשמוע שבמהדורה העברית יזכו הקוראים גם לנספח ובו תרגומו המלא של השיר. הנה הוא. ואחריו המקור. את היצירה "מוד" כולה תוכלו לקרוא כאן. 

אלפרד טניסון

בואי לגינה, מוד

(מתוך המונודרמה השירית 'מוד')

מאנגלית: צור ארליך

בּוֹאִי לַגִּנָּה, מוֹד;

עֲטַלֵּף הַלֵּיל עָף אֱלֵי שַׁחַר.

בּוֹאִי לַגִּנָּה, מוֹד;

אֲנִי כָּאן לְבַדִּי בַּשַּׁעַר.

יַעְרָה מְעָרָה פֹּה רֵיחָהּ שֶׁנַּחְמֹד

וּבֹשֶׂם וְרָדִים עַל כָּל שַׁעַל.

כִּי צַפְרִיר כְּבָר פּוֹזֵז בַּזָּהָב,

וְכוֹכַב הָאַהֲבָה הַגָּבוֹהַּ

מַחְוִיר בָּאוֹר אֲשֶׁר הִיא תֹּאהַב

עַל מִטַּת שְׁמֵי נַרְקִיס וָבֹהַק.

בְּאוֹר הַחַמָּה אֲשֶׁר הִיא תֹּאהַב,

הָלוֹךְ וְהַחְוֵר וְגָווֹעַ.

כָּל הַלַּיְלָה שָׁמְעוּ שִׂיחֵי הַוֶּרֶד

תֹּף וְכִנּוֹר וְחָלִיל,

וּתְרִיסִים בַּיַּסְמִין, בִּסְחַרְחֹרֶת גּוֹבֶרֶת,

רָקְדוּ לְקֶצֶב הַצְּלִיל –

עַד שֶׁקֶט צָנַח עִם בַּת שַׁחַר חִוֶּרֶת

וְעִגּוּל הַיָּרֵחַ הִצְלִיל.

לַשּׁוֹשָׁן אָמַרְתִּי, "יֵשׁ רַק אֶחָד

שֶׁלִּבָּהּ בֶּאֱמֶת מְבַקֵּשׁ.

מָתַי הָרוֹקְדִים יַשְׁאִירוּהָ לְבַד?

הִתִּישָׁהּ הַמָּחוֹל הָעִקֵּשׁ".

כְּבָר חֲצִי-הַיָּרֵחַ בָּאֹפֶק אָבַד,

וְהַיּוֹם כְּבָר חֲצִי-מַדְלִיק אֵשׁ;

וְחַלָּשׁ עַל חוֹלוֹת, אַךְ עֲלֵי דְּרָכִים חַד,

הֵד גַּלְגַּל מִתְרַחֵק נוֹקֵשׁ.

אָמַרְתִּי לַוֶּרֶד, "שְׁעַת לַיְלָה עוֹבֶרֶת

בְּיַיִן וּבְשִׁיר הִלּוּלִי.

הוֹי, אַבִּיר אַהֲבוֹת, אַנְחָתְךָ לֵב שׁוֹבֶרֶת

בַּנֶּשֶׁף הַזֶּה הַלֵּילִי,

אַךְ שֶׁלְּךָ לֹא תִּהְיֶה הִיא", נִשְׁבַּעְתִּי לַוֶּרֶד,

"רַק שֶׁלִּי, לָנֶצַח שֶׁלִּי".

וְנֶפֶשׁ הַוֶּרֶד קָלְחָה אֶל עוֹרְקַי

כְּשֶׁהָלְמוּ נְגִינוֹת בַּנֶּשֶׁף.

מוּל אֲגַם הַגִּנָּה קַדְתִּי עֵת אֲרֻכָּה

כִּי פַּלְגֵּך בִּזְרִימָה מְכֻנֶּפֶת

רָן מִמֶּנּוּ לָאָחוּ, וּמִמֶּנּוּ רָגַע

לַחֻרְשָׁה, אֲחוֹתֵנוּ בְּנֶפֶשׁ;

מֵהָאָחוּ שֶׁבּוֹ אַתְּ יֶשְׁנֵךְ כְּשֶׁאֵינֵךְ,

כִּי רוֹכֵן בּוֹ הָרוּחַ הָרַךְ

וּמַצִּיב פִּרְחֵי סֶגֶל כְּחֻלִּים כְּעֵינֵךְ

עַל עֲדִי-עֲקֵבוֹת שֶׁדָּרַכְתְּ –

אֶל חֻרְשַׁת מִפְגָּשֵׁינוּ, עֶדְנִי וְעֶדְנֵךְ

בַּמִּסְתּוֹר שֶׁבַּקָּרַחַת.

לִבְלוּבֵי הַלָּבָן בַּשִּׁיטָה הַצְּנוּמָה

לֹא נִרְעֲדוּ וְלֹא שָׁחוּ.

פְּרִיחָה חֲלָבִית עִרְסְלָה אֶת עַצְמָהּ,

מַרְגָּנִית נִמְנְמָה בָּאָחוּ.

רַק עֵינוֹ שֶׁל הַוֶּרֶד לֹא נֶעֱצְמָה,

רַק פִּרְחֵי הַשּׁוֹשָׁן לֹא נָחוּ,

כִּי אֶת מָה שֶׁהִבְטַחְתְּ הֵם נָצְרוּ בַּצָּמָא,

וּבִכְיָם אֶל הַשַּׁחַר – לָךְ הוּא.

מַלְכַּת בְּנוֹת הַוֶּרֶד אֲשֶׁר בַּגַּנִּים,

חָדְלוּ הַמְּחוֹלוֹת; מָה לָךְ שָׁם?

בּוֹאִי בַּמֶּשִׁי, בִּבְרַק הַפְּנִינִים,

מַלְכָּה בַּת וְרָדִים וְשׁוֹשָׁן;

זִרְחִי בְּתַלְתַּל וּבְזֹהַר פָּנִים,

שַׁמְּשִׁי לַפְּרָחִים שִׁמְשָׁם.

אָז בַּשַּׁעַר צָנְחָה דִּמְעַת

שְׁעוֹנִית כְּמַעְיָן מְפַכֶּה.

הִיא בָּאָה, יוֹנַת-תַּמַּת-

לְבָבִי, אוֹר חַיַּי. הַאֶזְכֶּה?

קוֹרֵא וֶרֶד אָדֹם: "הִיא כְּבָר פֹּה כִּמְעַט".

"בְּאִחוּר", וֶרֶד צַח מְבַכֶּה.

הַנּוּרִית מַסְכִּיתָה: "אֲנִי שׁוֹמַעַת";

הַשּׁוֹשָׁן סָח: "אֲנִי מְחַכֶּה".

הִיא בָּאָה, חֶלְקִי, אוֹצָרִי;

הִלּוּכָהּ רְחִיפַת אָמָּן.

יִשְׁמְעֶנָּה לִבִּי וְיַמְרִיא

גַּם לוּ בֶּעָפָר נִטְמַן;

יִשְׁמְעֶנָּה בְּשָׂרִי וְיַמְרִיא

גַּם לוּ מֵת זֶה עִדָּן וּזְמַן;

לְרַגְלֶיהָ יָקוּם וְיָחִיל עֲפָרִי

וְיִפְרַח בְּגוֹנֵי אַרְגָּמָן.