אני והחבר'ה (קדישא): שלום הגר מסביר מה לקולנוען בבית הקברות

מאת צור ארליך
הופיע במוסף 'דיוקן' של העיתון 'מקור ראשון' בל' בתשרי תשע"א, 8.10.2010, עמ' 24–28, בכותרת "חיי בבית החיים".

'מושך'. 'מרתק'. 'כיף'. המילים הללו להטיותיהן עולות בכל משפט שני היוצא מפיו של שלום הגר. זו דרכו של דיבור, להבדיל מכתיבה: מילים אחדות משתלטות עלינו, מדיחות מהדרך מילים מדויקות יותר וגם מילים מערפלות יותר. תחומי העניין של שלום הגר מושכים אותו, מרתקים אותו, כיפיים לו. וזה יפה שתסריטאי ובמאי מתסרט ומביים מה שמרתק אותו ומושך אותו וכיף לו. הרי זו הדרך הטובה ביותר לרתק ולמשוך ולכייף גם את הצופים. השאלה היא אם זה נכון גם כאשר מה שמרתק ומושך אותו הוא מוות, גופות, בתי עלמין וחדרי טהרה.

התאמן בנעילת סנדלים וגרביים. קייס נאשף ב'תכריכים'

באחת הפעמים שהוא אומר "נמשך" בהקשר הזה, של התעסקות בגוויות על המסך הגדול, אני עוצר אותו. "יגידו שזה מופרע, המשיכה הזו", אני אומר לו. והוא משיב, "תחשוב על אמנים שהיו מציירים בשר. זו משיכה להביט במשהו ולנסות לפענח אותו שוב ושוב. דרך הפענוח היא הכניסה לפרטים הקטנים. זה לא שאבין יותר מהו מוות, כשאני מתעסק בו אני לפחות מביא את הסקרנות והמשיכה שלי לידי ביטוי. והשפה שאני מתבטא בה היא קולנוע. בקולנוע צריך לראות את הדברים".

בסרטו החדש של הגר, 'תכריכים', הגיבור נחום מתמודד עם מות בתו התינוקת על ידי כך שהוא הולך לעבוד בחברה קדישא. סרטו הקודם, התיעודי, 'מלא רחמים', עוקב אחר קברן ירושלמי ותוהה מה מחזיק אותו במקצוע הקשה הזה. "תחזור הביתה, זה לא מקום לאנשים נורמליים. לכל אחד פה יש איזו שריטה", מפציר עובד ותיק בנחום ב'תכריכים'. הגר אומר שזו וריאציה על דבר ששמע מגבי שיינין, גיבור 'מלא רחמים'. "אני משוגע", אמר שיינין, איש יציב בהחלט. והתמיהה הנשלחת כלפי עושי החסד של אמת, לצד ההוקרה כלפיהם, יכולה להישלח גם למי שבחר להקדיש לנושא הטיפול במתים את רוב סרטיו, ובאופן מסוים את כולם.

מ'בית אורות' לסם שפיגל

הגר בן 36 וחצי, ועם הנתון הזה בחייו אני מזדהה באופן אישי. את השאר עוד צריך לפענח. לשם כך מתחילים מהילדות ומהשורשים. הגר הוא שם משפחתם של אדמו"רי ויז'ניץ, וגם שלום הוא נצר למשפחה הזו. בקטנותו אף למד בחיידר בירושלים; "הייתי עם פאות. אבל המשפחה הייתה דתית לאומית, וזה לא לגמרי הסתדר. אבא שלי היה מגיע לקחת אותי מהחיידר עם חליפת ג'ינס". בן חמש עזב את החינוך החרדי. את כל שנות בית הספר היסודי והתיכון עשה במוסדות 'חורב'.

"כבר בגיל הגן ידעתי שאני רוצה לעסוק בקולנוע", הוא מספר. בשכונת מגורינו קריית-יובל היה קולנוע עם שני סרטים בכרטיס אחד, ואבי היה הולך איתי ועם אחי. הרבה מחוויותיי וזיכרונותיי הם מקולנוע וסרטים".

ומכאן גם החיסון הנפשי מפני מראות מוות?

"אולי. וגם מהחשיפה שלי למוות בבית האבות שאמא שלי ניהלה. אתה רואה ביומיום אנשים גוססים, אתה מכיר אנשים והם הולכים לעולמם. מבחינת קולנוע, יש לי משיכה לסרטי אימה ולסרטים שהם קיצוניים מאוד בייצוג של המוות. לא סרטי האימה ההוליוודיים הרגילים, אלא סרטים שאחרים לא היו רואים. ווסט קרייבן המוקדם, למשל, או ג'ורג' רומרו, או טובי הופר, יוצרים שבתחילת דרכם היו עצמאיים, פרצו דרך, לפעמים על גבול הטראש. יש בהם כוח שאותי מאוד משך. ויזואליות חזקה. ועם זה אני אוהב את כל הז'אנרים הקולנועיים, ובמיוחד את הסרטים ההוליוודיים הקלאסיים של שנות השלושים-ארבעים. פרנק קפּרה, בילי וילדר. כך שכל הזמן יש לי השילוב בין מה שקהל גדול אוהב לראות לבין מה שהוא קצת יוצא דופן".

לאחר שהשתחרר משירות צבאי בישיבות הסדר, בחר ללמוד קולנוע בבית הספר סם שפיגל בירושלים, לא ב'מעלה' הדתי שהוא מלמד בו היום, כי "הסרטים שנעשו שם התאימו למה שחיפשתי". הוא מספר שהמעבר מישיבת 'בית אורות' לבית הספר החילוני לקולנוע היה מעבר חלק. "כשהגעתי לשם ראיתי שאין לי מה לפחד, כי אני מכיר הרבה יותר סרטים מכל חבריי לספסל הלימודים, כמעט. הלימודים היו כל כך אינטנסיביים, שעל פוליטיקה ודת במילא לא היה זמן להתווכח".

וכשמחכים באתרי צילום לא מדברים?

"שם הם בעיקר מעשנים ג'וינטים, לא מדברים. ישיבות ההסדר (הגר עבר בין ארבע כאלו. צ"א), וגם 'חורב' קודם, היו הכנה טובה למפגש הזה, כי גם בישיבות חייתי כאיזה גיס חמישי, או בוא נאמר אוטונומיה; אתה נמצא במערכת חברתית מאוד ברורה, אבל מוצא את הדרך האישית שלך. לא מתחמן את המערכת הישיבתית אלא פשוט חי בכמה עולמות. יש בזה משהו שמעשיר ונותן לך תחושת סיפוק.

"המעבר החד יותר היה דווקא המעבר מסם שפיגל לחוג לקולנוע באוניברסיטת תל-אביב, שלמדתי בו לתואר שני; שני המקומות האלו נחשבים מקוטבים בגישה הקולנועית שלהם. הסרטים הנוסחתיים, כביכול, של סם שפיגל לעומת הניסיוניות של החוג באוניברסיטה. ג'אד נאמן היה ראש החוג, והוא שאל אותי בפליאה איך אני, 'הילד של רנן' (שור), עובר מסם שפיגל לשם. המעבר מ'בית אורות' לסם שפיגל, לעומת זאת, לא הפליא אותו".

קורס הזיהוי התממש בקולנוע

הכניסה שלו לעולם המתים אירעה במקביל לכניסתו ללימודי הקולנוע. לא פלא ששני העולמות הללו התמזגו אצלו, וכבר סרטי הסטודנט שלו עומדים בסימנו של אותו מקום עפר רימה ותולעה. "כשסיימתי את ההסדר ירד לי הפרופיל, ולצורך השיבוץ ביחידת מילואים שאלו אם אני רוצה קורס מודיעין או קורס זיהוי חללים. משום מה הרגשתי שזיהוי החללים משמעותי יותר בשבילי. בהמשך גם עשיתי כמילואימניק קורס קציני זיהוי חללים".

זה אומר הרבה מילואים?

"כל עוד אין מלחמה זה אומר מעט מילואים. רק מתאמנים. עובדים על השיטה הצה"לית של זיהוי ופינוי. כשאתה מפנה אתה צריך לדאוג שזה לא יפגע בזיהוי. לא להוציא דיסקית, לשמור דברים שיוכלו לעזור בזיהוי, לקחת טביעת אצבעות, לצלם. בקורס זיהוי חללים היו איתי הרבה רבנים, הרבה חרדים שעשו שלב ב', הרבה מתנדבים ב'הצלה' ובחברה קדישא. חברה נחמדים, היה כיף".

מה כיף?

"כיף במובן זה שזה קורס של חודש מבוקר ועד ערב, וכיף לבלות איתם. גבי שיינין היה המפקד שלי. איש מקסים. אנשים חמים, הרבה סיפורים. הקורס היה הפסקה של חודש מהלימודים – וכשחזרתי לתרגילים וצילומים, ומה שעשיתי בקורס מימשתי בקולנוע".

אין מראות זוועה ב'תכריכים' של הגר. חלקי הגוף הנראים בהתרומם התכריכים שלמים, והגופות הן בעצם ניצבים חיים שאופרו. בסרטי פעולה רגילים התמונות קשות שבעתיים. 'תכריכים' הוא סרט אסתטי, מעודן ברמזיו הוויזואליים על דבר הקשרים שבין מוות וחיים, המאיר באור אוהד את עבודתם של הקברנים ומתברך בעבודת משחק מרשימה באיפוקה ובאמינותה של קייס נאשף. ובכל זאת, לאיסטניסים כמוני עושה חררה אפילו לראות איך מנקים ציפורניים לנפטר.

"אני מודע לקושי", אומר הגר. "בהקרנה בירושלים ישבתי בסוף האולם והסתכלתי בקהל. הרגשתי את האנרגיות שיצאו ממנו, והן היו קשות. חברים במאים אמרו לי שזו טעות; אסור לבמאי לשבת בקהל בהקרנה הראשונה. הרי גם ככה זה רגע מאוד מרגש. בשלב השיא של הסרט שלושה קמו ויצאו. הם חיכו בחוץ, וכששאלתי אחרי הסרט אמרו לי שהיה להם קשה.

"אני שואל את עצמי מה בעצם היה קשה להם. האם הוויזואליה שאינה נעימה? כי ניסיתי להפוך את זה למשהו אסתטי. זה לא סרט שבא להגעיל אותך, אלא להפך, למשוך אותך פנימה, לפתות אותך להסתכל. יש גם הדרגתיות בחשיפה. לא מיד מראים לך גופה. אני רוצה לפתות אותך לעולם הזה כי יש בו סוג של אסתטיקה שמאוד מושכת. חדר הטהרה מלא אביזרים, יש בו ריח מיוחד, לא ריח של גוויות אלא ריח אחר, של חומרי ניקוי ועוד. זה חדר שקשה להישאר אליו אדיש".

ב'תכריכים' זה חדר בעל מראה כמעט עתידני, להבדיל מהמראה הפשוט בסרט התיעודי שלך.

"החדר בסרט של גבי הוא מהסוג הישן, של שנות השבעים. בחדרים היום הכול יותר הידראולי, להקל על עבודת הסחיבה, ועל הטבילה. במקום למלא דליים במקווה ולשפוך יש מתקן נירוסטה. מתחדשים כל הזמן".

לשם מה הטהרה הזו בעצם? הרי המת הוא בהלכה אבי אבות הטומאה, נקי ככל שיהיה.

"כמו שחתן שמגיע ליום חופתו צריך להיות נקי, כך גם המת שבא לפני ה' צריך להגיע בצורה נקייה ומסודרת. ומכיוון שהוא אינו יכול לעשות זאת לעצמו, עלינו לדאוג לו. זה באמת אניין של אמונה. בתפקידי הצבאי אני לא צריך להתמודד עם זה, כי לחיילים ולחללי פיגועים לא עושים טהרה; רוצים שיגיעו לשמיים כמו שהם ויעוררו חמס".

אומרים בסרט שצריך גם לטהר מבפנים. זה מה שאני חושב שזה?

"כן, עושים חוקן. החלטנו שקשה מדי לראות את זה. התלבטנו די הרבה בעניין המינונים. היו עוד הרבה צילומים עם גופות. עורך הסרט עודד טבק אמר לי כמה פעמים, עצור, אל תמתח יותר מדי את הסצנות האלו".

לא פרסומת לחברה קדישא

זו חשיפה ראשונה של טהרת המתים היהודית בקולנוע, נכון?

"ככל הידוע לי כן. היו שאמרו לי שזה צריך להישאר מוצנע, והיו שאמרו שטוב שאנשים יראו מה עושים שם באמת. סרט על קברן בלי להראות את העבודה שלו יהיה סרט חסר. מהרגע הראשון היה לי ברור שחייבים לראות את זה וכמה שיותר. אבל ככל שעבר הזמן הסתרתי עוד".

מבחינתך אלה סרטים לציבור הרחב?

"כן. מבחינת האפקט הרגשי, הם נותנים לדעתי מענה בידורי לרוב האנשים. הם לא קלים לצפייה, הם איטיים, אבל הם מתגמלים. אני צריך למצוא דרכים לעטוף את זה בעוד צמר גפן".

אתה מנסה לשנות בהם את הדימוי הנפוץ של הקברנים כאנשים גסי לב וציניים. זו מטרה מוצהרת?

"לא, אלה לא סרטי פרסומת לחברה קדישא. גם לא הסרט על גבי. אלה סרטים שאני משקיע בהם הרבה זמן ומחשבה, ולכן בחרתי לעסוק בהם באנשים שאני אוהב, שאני יכול לשהות במחיצתם וליהנות מהם. יש יוצרים דוקומנטריים שמחפשים את החיכוכים. אני כנראה נוטה להראות מה שאני אוהב. גם כשאני מותח ביקורת, הבסיס הוא אהבה. יש פה משהו שאני רוצה להעביר הלאה ולשתף. אני רוצה שאתה הצופה תיגע במה שלי עושה צמרמורת, מעסיק אותי".

אילו אנשים הולכים לעבוד בחברה קדישא?

"אנשים עם הרבה פלפל, אנשים שאוהבים אקשן. זו עבודה שמצריכה אותך להיות עם ביפר 24 שעות ביממה. הרבה פעמים אלו אנשי זק"א. נוסף על כך צריך גם הרבה כוח פיזי".

ויש גם כאלה שכמו נחום בסרט באים מתוך צורך נפשי, מתוך רצון לאיזה תיקון?

"הרבה קברנים הגיעו לעבודתם מתוך איזה אירוע משמעותי לא פתור בחייהם שקשור למוות. למשל, בקורס שעשיתי אחד מהקברנים סיפר לי שבמלחמה הייתה גופה ששכבה שישה ימים שהם ראו ולא יכלו לפנות, והוא לא יכול לשכוח את זה. בדרך כלל אלו דברים פחות קיצוניים. יש כאלה שהם פשוט אנשי חסד, אנשים שמאמינים בשליחות הזו בצורה מוחלטת. זה מתבטא אצלם גם מחוץ לעבודה; כמו גבי שיינין, שמתנדב בהוספיס הצרפתי. אלה אנשים שאם תתקשר אליהם בשתיים בלילה לבקש עזרה הם יבואו ולא יחשבו שאתה חייב להם משהו. יש לזה מחיר משפחתי ורגשי גדול, אבל הם אנשים כאלה. מצד שני, עצם זה שהם קברנים יוצר סביבם איזו הילה, איזה מסתורין, ייחוד. אלה באמת אנשים שרוצים להיות מיוחדים. הם יודעים שהם יוצאי דופן".

ומה לגבי קולנוען שמקדיש לזה את סרטיו?

"אמרו לי, 'מה אתה כל הזמן מתעסק עם גופות'. אבל מבחינתי הגופות הן הצד החיצוני, הוויזואלי, של השאלה המהותית. אני מתעסק בשאלה הכי משמעותית שכל אדם שחושב על חייו ולא מדחיק שואל את עצמו. אלה סרטים על השיא של החיים. יש שיאים בחיים – התחתנת, נולד לך ילד, מת לך בן משפחה – והם משפיעים על החיים בצורה דרמטית. תחושת המוות קיימת בי מגיל צעיר, ויש בה שילוב של פחד ושל קבלה. יש כאן כל כך הרבה רגשות קיצוניים, שאני יכול להתעסק בזה בלי סוף".

אתה אומר שאנשים מדחיקים את המוות. מצד שני, בתרבות הישראלית יש במידה רבה פולחן גופות. זה שמוכנים לתת הכול תמורת גופות חיילים, זה שגם חילונים כמעט לא שורפים גופות, שלא לדבר על פולחן העצמות של גורמים חרדיים.

"אתה צודק שזה קיים. קח למשל את האב השכול שהוציא את גופת בנו החייל מהקבר ושם אותה בסלון הבית כי הצבא לא אישר את הכיתוב שרצה למצבה. גם בעיניי הפולחן לעתים תמוה או מגוחך, אבל אני מתייחס לזה באמפתיה. כי אני מבין שאנשים צריכים למצוא את הפורקן. אני עושה בשביל הפורקן הזה סרטים, ומישהו אחר מקים אנדרטאות".

יש לך מחשבות מיוחדות על החיים לאחר המוות?

"לא משהו חדש. גבי תמיד היה אומר לי בבדיחה שאם אף אחד לא חזר סימן שטוב שם. אבל מה שמעסיק אותי הוא לאו דווקא המוות עצמו, אלא החלל שנוצר. איך אתה ממשיך את החיים עם התחושה הזו. אני פחות מוטרד מהמוות שלי, ויותר ממותם של אחרים שאני נשאר אחריהם. במוות של עצמך יש גם משהו מנחם, כי אתה יודע שיש סוף גם לכאב הכי גדול".

בחלל שנותר אחרי המת מתעסקים הרבה יוצרים. אבל אתה מתעסק דווקא במת עצמו.

"כשאני רואה גופה של מת שמישהו עוטף אותה, מטפל בה כל כך יפה, זה יכול לקרב אותי קצת לתחושה של החוסר, של החלל. מובן שיש עוד דרכים, אבל זו הדרך שאותי מעניינת. וגם, אני חושב, יש בי משהו שאוהב קצת ליצור סוג של זעזוע. אני רוצה שיאהבו, אבל גם שיזדעזעו. גם זה קיים בי".

גם בבית, בחיים שמחוץ ליצירה?

לא. אני די מנסה ליצור סביבה נורמלית. בכתיבה, בקולנוע, אני אוהב לעבור את הגבולות האלה. זה בעצם הדבר שמעניין אותי בקולנוע. לבדוק את הגבולות האלה כל הזמן".

המחבל הפך ליהודי דתי

אבל גם בבית יש לו מזה. רעייתו היא האמנית רעיה ברוקנטל, המציגה לאחרונה ציורי דיוקנאות נטולי עור פנים. "כן, גם היא אוהבת סרטי אימה". בנם הבכור נולד לפני ארבעה חודשים. הזוגיות שלהם ותיקה הרבה יותר מכך. ב'תכריכים' הזוגיות היא נושא מרכזי. יונה (שירי גדני) ונחום (קַייְס נאשֶף) צריכים לגשר על שוני עמוק בין דרכי ההתמודדות שלהם עם מות הבת. היא הרה וגם רוקדת, הוא לעומת זאת מתלמד בבית העלמין, ולה רע עם זה. לדעתו של הבמאי שהמציא אותם, גם הדרך של נחום היא גילוי של דבקות בחיים. "זה בעצם סרט על המעבר מתחושה שהחיים נעצרים לתחושה שהחיים נמשכים".

היה לו כיף לעשות את הסרט, הוא אומר. "ביום הראשון הקאתי מרוב לחץ" – רק מלחץ – "אבל אחרי שהלחץ משתחרר זו עבודה שהיא תענוג, הרגשה שאני מממש את עצמי. הייתי מתייעץ עם קייס מה צריך לעשות, כי הוא כבר היה לגמרי נחום. זה פשוט היה כיף". בשביל קייס נאשף, להיות נחום זה לגמרי לא מובן מאליו. נאשף, בן לאב ערבי מוסלמי ולאם גרמנייה קתולית, גדל בטייבה שבמשולש עד שעבר בהיותו בן 17 לתל-אביב. נחום הוא יהודי דתי, אפילו תורני. המחבל המתאבד סעיד מהסרט 'גן עדן עכשיו', הלא הוא נאשף, לקח את המשימה ברצינות רבה והצדיק את הליהוק המפתיע. אין עוד הרבה שחקנים יהודים שהיו מגלמים בכנות כזו דמות דתית מופנמת, נטולת מחוות תיאטרליות.

"במבחני הבד לתפקיד", מספר הגר, "בדקנו שחקנים בעיקר על פי השתיקות שלהם. אמרתי לשחקן, תסתכל במצלמה דקה – וכשצפיתי ניסיתי לראות איזו תחושה הוא מעביר לי. כשקייס הגיע, ישר הייתה תחושה מאוד חזקה. התלבטתי אם זה לא יהיה גימיקי מדי, לקחת דווקא שחקן לא יהודי. אבל החיבור בינינו היה מיידי, והמלהקת אסתר קלינג אמרה שצריך ללכת על זה. אז אמרתי יאללה. ואני מודה לה עד עכשיו".

שחקנים שמגיעים למבחן הבד יודעים על מה הסרט?

"בטח. קוראים את התסריט. אבל עד שאתה לא מתחיל לשטוף גופות אתה לא נכנס לזה באמת. לקראת הצילומים, במשך כמה חודשים, היינו נפגשים פעם-פעמיים בשבוע. הוא היה בא איתי לבית הכנסת, למד על אורח החיים, התחיל אפילו לנעול סנדלים עם גרביים. פשוט נכנס לתפקיד הזה. הלכנו איתו לפני הצילומים גם לחדר טהרה. מעבר לזה, הקשר בינינו היה קשר הדוק. גרנו בשנים הללו קרוב זה לזה בתל-אביב ליד הים, והיינו מדברים כמה פעמים בשבוע. יש בינינו הרבה משותף. שנינו אוהבים קולנוע. הוא היה תל-אביבי ותיק, ואני תל-אביבי בראשית דרכי, אז הוא די הכיר לי את העיר".

בהתאם למראה של קייס סידרת שנחום יהיה מעדות המזרח. אבל מבחינת המבטא הוא נשמע, אם כבר, קצת רוסי דווקא.

"זאת העברית שלו. אתה יכול לשמוע את המבטא הזה גם בסדרה שהוא משחק בה, 'פרשת השבוע'. הצילומים ארכו שנתיים וחצי; התעכבנו עד שהרשות השנייה נכנסה והזרימה כסף. זה לא פשוט בכלל. שלוש שנים הוא צריך להיות במצב הרגשי של אבל ושכול. מאוד קשה היה לו. הוא שילם מחיר".

גם ב'גן עדן עכשיו' וגם ב'תכריכים' קייס מגלם דמות שמתמודדת עם מוות במשפחה באמצעות התעסקות במוות: שם הוא נעשה רוצח-מתאבד, וכאן להפך, הוא גומל חסד עם מתים. זה עמד ברקע?

"זה לא דבר שחשבתי עליו כשליהקנו אותו. קייס עצמו אדם לא פוליטי, ובראיונות הוא בורח מזה. לא דיברתי איתו פוליטיקה, ואני מתאר לעצמי שאם היינו מדברים על זה היינו מפסיקים מהר, כי לא זה מה שמקשר בינינו. לכשעצמי אני חי את הפוליטיקה ביומיום, אבל לא ברמת ההצהרות האמנותיות. יש לי משפחה במגרון, בנוקדים, גם בהתנחלות תל-אביב יש לי, וחשוב לי שיהיה להם טוב, אם זה פוליטיקה".

תנועות מוזרות קדימה ואחורה

גם קייס נאשף אומר שאין קשר בין הסרטים. "הם כל כך שונים בגישה האמנותית. השחקן מושפע מדרכו של הבמאי, ושלום אדם שונה מאוד מהבמאי של 'גן עדן עכשיו'. התקציב של 'תכריכים' היה קטן פי עשרים לפחות מזה של 'גן עדן', וגם זה אומר משהו על השוני. את 'גן עדן עכשיו' אני מנתק מכל קונטקסט – וזה סיפור שכיף לשמוע, מבחינת העלילה. ואילו 'תכריכים' לא מסחרי".

שלום אמר לי שבחר אותך בגלל מבחן השתיקות. השתיקות הן גם מקור העוצמה שלך ב'גן עדן עכשיו'.

"כן, אני אותו שחקן. כשאני חושב על זה, יש כאן באמת איזו הקבלה. אפשר לקרוא לזה הכוח השקט. ב'גן עדן עכשיו' הייתי טיפוס שהוא לא צעקני אבל יש בו חתירה שקטה למטרה. אותה חתירה שקטה למטרה נמצאת גם בדמות של שלום כבמאי. הוא רוצה להגיע למשהו. הוא רוצה שהקולנוע ייצא מעורו. זה נגע לי ללב. גרף אותי. בתקופה הארוכה של הצילומים עשיתי עוד דברים, כי צריך להתפרנס, אבל הסרט הזה היה לי לכל אורך התקופה הדבר הכי חשוב".

איך הייתה לך החוויה של היכרות עם העולם היהודי הדתי?

"חוויה מעניינת. בייחוד בבית הכנסת. עד אז ראיתי יהודים עושים את התנועות המוזרות האלו קדימה ואחורה, והסתכלתי על זה בצורה קצת סטיגמטית, כי לא הכרתי – ועכשיו הבנתי את משמעותה של התנועה, עשיתי אותה בעצמי, והיא נראית לי מובנת מאליה. עד אז לא התפללתי, לא רק כיהודי אלא בכלל. חוץ מפעם אחת בגיל עשר במסגד, כי הדתיים ארגנו משחקי כדורגל. לתפילות הללו שכולם שרים ומתפללים יחד יש כוח עצום, ואפילו מאיים על אדם חילוני".

כך שהיית צריך לעשות שני צעדים גדולים כדי להיות נחום. גם להיות אדם דתי וגם להיות יהודי.

"לגמרי. והתחברתי לזה, אני חושב. אני מוצא בזה יופי. גם במנהגי הקבורה. אני מניח שכל יהודי רואה את המנהגים הללו בצורה אחרת. יש ודאי כאלה שרואים את זה כחוקים, מצוות שיש למלא וזהו. ואילו שלום, למשל, הקנה לדבר משמעות רוחנית יפה, של שילוח האדם לדרכו, ליווי הגופה לעולם הבא".

ידעת מראש שזה סרט על קבורה. למה ניגשת למבחן הבד?

"למוות יש ערך פיוטי גדול. בלי מוות הספרות הייתה במצב נורא. אז יש משהו מושך בנושא הזה. למרות שאני לא טיפוס מורבידי; תמיד יש בתיכון חבורה גותית שמפלרטטת עם המוות, ואני לא הייתי בה. אנו חושב שהפריע לשלום שאנשים חיים כאילו אין מוות. זה לא שהוא רוצה להוריד מעוצמת החיות של האנשים. אבל הוא רצה לשים את זה בַפנים, כמו שזה".

והלכת לזה מתוך ידיעה שזה מה שיעסיק אותך מקצועית וגם רגשית למשך תקופה.

"אין לי הפריבילגיה לברוח מזה. זה כמו שרופא יגיד אִיחְס".

בכל זאת, אתה במעמד שאתה יכול לבחור באיזה סרט להשתתף.

"הקריטריון הראשון לבחירת תסריט הוא איכות התסריט. כמה כישרון יש בו. הנושא לא משנה. אפשר לכתוב תסריט על כיסא והוא יהיה מרתק. נוסף על כך, זו הזדמנות. כי עולם הקבורה, ועולם חייו של היהודי הדתי, הוא עולם שבלי הסרט לא הייתי נכנס אליו".

מוות בהומור

לאחרונה השתתף קייס נאשף בהפקה קולנועית לקלאסיקת תיאטרון ערבית, טרגדיה הנושאת במקרה את שמו הפרטי: 'קַייס באל-לילה' (קייס בַּלַילה). "סרט עצמאי של בחורה אמריקנית, שצולם ברמאללה. מעין רומיאו ויוליה הערבי". ואילו שלום הגר עובד, בדרגות שונות של התקדמות, על שלושה סרטים: סרט עלילתי ושמו 'צוציק' על ילד אתיופי, סרט עלילתי על נשים ירושלמיות העוסקות בטהרת גוויותיהן של נשים, וסרט תיעודי על פרופ' מרדכי רוטנברג, איש הפסיכולוגיה היהודית.

"אני מצלם את רוטנברג כבר שלוש שנים, ועכשיו מתחיל גם לערוך. הוא טיפוס עם הרבה הומור. הגעתי אליו מספרו 'שכול והאגדה החיה'. הוא עצמו אב שכול, והוא מתאר בספר מין דירוג של שכול שמקובל בארץ – הורים שבנם מת בקרב שווים יותר מהורים שבנם מת בתאונת אימונים, ואלה שווים יותר מהורים שבנם התאבד. ומתוך זה יוצאים סיפורים אבסורדיים. למשל הוא מספר על אב שכול הלך לנחם משפחה שבנה נהרג בלבנון, והאב אמר לו 'הבן שלך פחות קדוש מהבן שלי כי הוא לא נפל בקרב'. סרט עם הרבה הומור, לא כבד, אבל מתעסק גם בנושאים האלה".

'תכריכים' מוצג בסתיו הזה בשני פסטיבלים בחו"ל – בהמבורג ובאטלנטה. [עדכון: ערב הופעת כתבה זו בדפוס זכה הסרט בפרס הביכורים בפסטיבל המבורג.] בחנוכה יוצג בפסטיבל הקולנוע היהודי בירושלים, והוא אמור לעלות גם בסינמטקים ברחבי הארץ. "אם נצליח למצוא מי שיפיץ את הסרט הזה בהקרנות מסחריות זה יהיה נהדר, אבל לא בנינו על זה. אני מבין למה סרט כזה לא ימשוך המונים. ובכל זאת אני תוהה על כך. אני מקווה שמתישהו תהיה איזו פגישה בין הדברים שאני אוהב לעשות לבין הפופולריות".