הטור השביעי וטוהר הנשק: נתן אלתרמן על ביטחון, מוסר ומשפט
מנחם פינקלשטיין
הקיבוץ המאוחד, 2011, 286 עמ'
סקירה: צור ארליך. הופיע במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' בג' באלול תשע"א, 2.9.2011, בכותרת 'מוסר לחימה מחורז'.
מה שהיה בשנות החמישים שְׂחִייה מסוכנת נגד הזרם, הוא היום מקדם פופולריות. 'הטור השביעי' של נתן אלתרמן ב'דבר' של שנות הארבעים והחמישים – טור שירִי-עיתונאִי שהיה, אם יש צורך להזכיר זאת, ממעצביה העיקריים של דעת הקהל בארץ – נחלץ פעמים רבות להתריע על התנהגות בלתי הולמת כלפי אוכלוסייה ערבית אזרחית, על פשעי מלחמה, על קלקולים מוסריים בתוך צה"ל ועל ניצול בלתי הולם של סמכויות ביטחוניות. במאבקו המוסרי קרא המשורר הדגול תגר, פעם אחר פעם, על המוסכמות של הזרם המרכזי ביישוב העברי שהוא עצמו היה מייצגו הבכיר, והסתכן שוב ושוב באבדן אהדת קהלו.
כיום, לעומת זאת, באווירה הצדקנית המושלטת בקריית ספר שלנו, משמשים אותם טורים עצמם תעודת כַּשרות אפולוגטית למשורר הלאומי. זכורני כיצד בערב עיון ירושלמי אחד על אלתרמן, הרוחות היו נכאות שכן הוזכרה תמיכתו של המשורר בשלמות הארץ – ואז מישהו פלט את שתי מילות הקסם "על זאת", והייתה הרווחה, והצווארים הנהנו בקולות פקיקה רמים. 'על זאת' הוא שיר שחיבר אלתרמן במחאה על רצח אזרחים ערבים בידי חיילים במלחמת העצמאות, שיר שבן-גוריון אף ציווה להדפיס "במאה אלף אכסמפליארים ולחלקו לכל איש צבא בישראל", כלשון מכתבו לאלתרמן.