ארצות הברית רוצה להילחם בטרור. מצד שני, בארצות הברית אסור להגיד בקול רם מיהם הטרוריסטים
(לנזקקים לפירוט ביבליוגרפי: הכותרת בגוף הכתבה הייתה 'בכפפות אגרוף, בכפפות של משי'. הכותרת 'ארץ המגבלות הבלתי אפשריות' הופיעה בעמוד תוכן העניינים של הגיליון. כך גם כותרת המשנה המופיעה כאן תחתיה. על כולן ועל עוד רבות אחרות, תודה למערכת ברוכת הכישרונות של 'דיוקן' - אורלי גולדקלנג, אוריה קניג, אהוד מקסימוב, גלעד דביר).
שמעון פ', סטודנט ירושלמי, נתקע בניו-יורק בעת המתקפה על המגדלים התאומים. שמֵי ארצות הברית נסגרו לטיסות. טיסתו המתוכננת לסן-פרנסיסקו, עם החלפת מטוס בשיקגו, התאפשרה לו לאחר ארבעה ימים – במוצאי שבת, 15 בספטמבר 2001. בטיסה הזו הוא למד מהי הפקת לקחים לאומית מהירה. או מהי היסטריה.
בעלייה למטוס בשיקגו, הוא מספר היום, הוא חש ברע בשל הטיסה הקודמת, ובטרם הַמְרָאה ניגש לדיילת ושאל אם יש במטוס אחות. "היא אמרה לי בחיוך של דיילות 'וואו, כדאי אולי שתחכה לטיסה הבאה, כי באמצע הטיסה אנחנו לא יכולים להוריד אותך'. אמרתי לה בצחוק 'מה את יודעת, אולי תהיה חטיפה'. היא הסתכלה עליי בצורה משונה והלכה. אני מחכה רגע קט, ומגיע אליי קצין הביטחון של המטוס ומבקש לדבר איתי רגע. לוקח אותי לפתח המטוס, שואל כמה שאלות קצרות – ולפתע מגיחים ארבעה שוטרים ענקיים, קופצים עליי כאילו אני טרוריסט עולמי, אפילו בלי המשפט שאומרים בסרטים.
"הרגשתי כמו בתוך סרט. לא הבנתי מה קורה איתי. השתלטו עליי, אזקו אותי, וכיוון שלא הרגשתי טוב לקחו אותי בכיסא גלגלים למרתפי שדה התעופה, שם שכן משרד חקירות משטרתי. ניסיתי לשדר את המתיקות והעדינות שהמראה שלי שידר ממילא, לומר שאני סטודנט שאף פעם לא פגע בזבוב; כמובן שהם לא התרשמו. הוציאו אותי מהמטוס, אחר כך התברר לי שעיכבו את ההמראה שעה כדי להוציא את המזוודות שלי".
אחרי חקירה הוא נלקח לבית המעצר. "כמובן מורידים לך את החגורה, את השרוכים מהנעליים – אני זוכר את זה כי אלו דברים פעוטים אבל חסרונם משפיל אותך, הופך אותך ללא בן אדם. הרגשה נוראית. במעצר ישבתי עם בחור שחור שסיפר לי שרצח את אחיו. מקום כמו בסרטים, מסדרון ארוך וכל האסירים יושבים בכלובים. כל מה שיש לך בתא הוא דלי לעשות צרכים וספסל מתכת".
למזלו, שיחת הטלפון האחת שהוא הורשה לקיים הפעילה את הגורמים הנכונים, בהם קונסול ישראל, והוא שוחרר מהמעצר לאחר כמה שעות עם זימון למשפט. "האשמה שלי הייתה התנהגות לא ראויה בציבור, משהו כזה. לא אישום בטרור. העו"ד עבד נכון: הוא הסביר לשופט שבארץ אנחנו חיים תחת אימת הטרור ופיתחנו מין הומור ציני שכזה. למזלי השופט זיכה אותי. אחר כך שמעתי עוד הרבה סיפורים על בדיחות ישראליות מסוג זה שגרמו למעצרים של ימים ושבועות. למדתי לקח לכל החיים לא להתבדח בסיטואציות כאלו, בטח לא עם אמריקנים ואירופים שלא מבינים בדיחות".
הלקח של שמעון ברור. ומה בדבר הלקח של אמריקה? כידוע, הפקת הלקחים באמריקה לא נשארה ברמת הבֶּהלה מבדיחות על מטוסים. מידה לא קטנה של היסטריה אבטחתית נשארה עד היום, בעיקר בתחום התעופה – אך נעשו גם צעדים שקולים ומרחיקי לכת כאחד, ובראשם המלחמה בטרור שהנשיא דאז ג'ורג' וו' בוש הכריז עליה, ואשר כללה בין היתר את המבצעים הצבאיים באפגניסטן ובעיראק, את הפלת סדאם חוסיין וחיסול אוסמה בן-לאדן, ואת ההרחבה בסמכויותיהם של גופי הביון והמעקב.
"בסך הכול הלקחים הופקו", אומר שגריר ארצות הברית באו"ם לשעבר, ג'ון בולטון. "התקבלו החלטות נכונות, נעשתה חקיקה טובה, ועד היום יש לזה המשך, כמו החיסולים המוצלחים של אוסמה בן-לאדן ולאחרונה של מספר שתיים שלו. אמריקה נעשתה מודעת יותר לצורכי הביטחון שלה ונחושה לפעול, בין אם אחרים מסכימים ובין אם לא". מה שהפך אותה, לאורך שנות ממשל בוש, לטוטם השנאה של ההמונים במערב. "יהיה מעניין לראות אם האיומים הביטחוניים הגוברים בעולם יניעו מדינות שהתרחקו מארצות הברית לחזור אליה, למטרות הגנה", אומר על כך בולטון.
וכאן בא האבָל הגדול: "אנחנו נכנסים לתקופה שבה אין מספיק מודעות ותשומת לב לאיומים על ביטחונה של אמריקה. זה מסוכן לדעתי, אבל זו סכנה שבידינו לפתור". ובמילים אחרות: "אובמה לא מקדיש די תשומת לב לענייני ביטחון לאומי. זה לא מעניין אותו במיוחד. אני לא חושב שהוא מכיר באתגרים שהסיטואציה בעולם מציבה כלפי ארצות הברית ובנות בריתה".
- והציבור, להבדיל מהממשל, מודע די הצורך לסכנות?
"לא. התרבות האמריקנית מתאפיינת בתזזיתיות ובחוסר סבלנות. יש בזה גם יתרונות רבים, אבל לפעמים זה מוביל אנשים לשכוח סכנות מהר מדי. המלחמה בטרור היא מלחמה ממושכת, אבל עם הרבה סבלנות יגיע בסוף הניצחון – אם תהיה בבית הלבן המנהיגות הנכונה".
"יש כאן פרדוקס מובנה", מסביר פרופ' פיטר ברקוביץ, ראש צוות-המשימה לביטחון לאומי ומשפט במכון הובר שבאוניברסיטת סטנפורד. "ככל שהממשל היה מוצלח יותר בסיכול הטרור, כך אנשים שוכחים יותר את מה שקרה. מאז 11 בספטמבר 2001 לא היה בארצות הברית אירוע טרור בסדר גודל שמתקרב לזה – והרושם נחלש עם הזמן. בבחירות 2008, שאובמה ניצח בהן, הטרור כמעט לא עלה על הפרק, וכך גם בבחירות לקונגרס בשנה שעברה, כשהרפובליקנים ניצחו. גם עכשיו, עם ההיערכות לבחירות המקדימות לנשיאות במפלגות, לא שומעים בינתיים כלום על טרור. ואני מניח שזה יישאר כך כל עוד לא תהיה מתקפה גדולה נוספת".
- האם זה עלול להידרדר למה שהיה לפני המתקפה, לאדישות כלפי הטרור המוסלמי?
"לא, כי הסוגיה עולה בכל מיני הקשרים בחדשות. ישראל, מדינות אירופה ובעיותיהן עם המהגרים, ענייני העולם המוסלמי, סוגיית מחנה המעצר בגואנטנמו. אז אני לא חושב שנחזור לאדישות שהייתה, אבל אני כן חושש שמתפתחת שאננות. המוסכמה שאסור לדון באסלאם בהקשר לטרור, והתיוג של כל מי שמעלה את ההקשר הזה כאנטי-מוסלמי, משפיעים לרעה על ביטחוננו הלאומי".
לפי סקר חדש של מכון 'פיו', רק 35 אחוז מהאמריקנים חושבים שהאסלאם נוטה לעודד אלימות יותר מדתות אחרות; כלומר, רק 35 אחוז מוכנים לומר זאת לסוקר. אפילו השיעור הזעום הזה מתואר בכתבה בירחון רידר'ז דייג'סט על השפעות פיגוע התאומים על החברה האמריקנית כסימן מדאיג לעלייה ב"אסלאמופוביה".
המומחה ליחסי ישראל-ארצות הברית והציר לשעבר בוושינגטון יורם אטינגר אומר שהרושם שלו מהשטח אחר: שהאמריקני המצוי יודע מצוין לעשות את הקישור בין אלימות לבין דת מזרח תיכונית מסוימת. אבל לדבר על זה, או לפעול בהתאם – זה כבר עניין אחר. "ישבתי בשיחה פרטית עם אדם בכיר ביותר באף-בי-איי", הוא מספר. "שאלתי אם למדו מהסלקטורים של אל-על איך לבחור את מי לתשאל. הוא קטע אותי ואמר לי 'אל תדבר על זה, כי אם אפילו ידעו שהייתי מעורב בשיחה על כך התמונה שלי תתנוסס בעמוד הראשון של וושינגטון פוסט כמי שהיה מעורב בפּרופיילינג' (התמקדות אבטחתית באנשים בעלי חזות, דת או מוצא מסוים, בפרט ערבים). וכששאלתי אותו על גופים שעלולים להפעיל טרור הוא אמר שמי שרק 'עלול' אסור לחקור אותו, כי זו פגיעה בזכויות האזרח".
גם אטינגר מודאג מהמגמות בבית הלבן בשלוש השנים האחרונות. "כשיש גמגום לגבי מהות הטרור וזהותו, זה גורם לעמעום מבצעי בלוחמה בטרור. כשהנשיא אובמה מכריז שאין טרור מוסלמי אלא טרור נקודתי של אל-קאעידה והטליבאן זה משפיע לרעה על ההיערכות. כך גם כשהוא מגיע לקהיר ודורש שהאחים המוסלמים יוזמנו לנאום שלו בשבח האסלאם, והם לא רק באים אלא יושבים בשורה הראשונה".
הוא מצביע על שורת מינויים של אובמה שלמעשה מסנדלת את המלחמה בטרור. "הוא מינה את ג'נט נפוליטנו, מושלת אריזונה לשעבר, לשרה להגנת המולדת, ונפוליטנו הורידה הנחיה לא להשתמש במונח 'טרור' אלא 'אסונות מעשה ידי אדם'. ג'ון ברנן, שהיה סגן ראש הסי-איי-איי ומונה על ידי אובמה להיות יועצו למלחמה בטרור, אמר בנאום שנשא באוניברסיטת וושינגטון שאין טרור ג'יהאדי משום שהג'יהאד הוא תהליך שנועד לטהר את הנפש. וחמור אולי יותר הוא המינוי של אובמה לשר המשפטים, 'התובע הכללי' כפי שזה נקרא שם – אֶריק הוֹלדר. הולדר נודע עוד בימי קלינטון, כששירת במשרד המשפטים, כמי שמתייחס בהבנה תמיד לטרוריסטים, במיוחד טרוריסטים מפורטו-ריקו. בהיותו שר המשפטים הוא החליט שטרוריסטים יישפטו לפי המשפט האזרחי ולא לפי משפטי חירום ומשפט צבאי.
"הביטוי המוחשי לכך היה כשסוכל בדצמבר 2009 הניסיון לפוצץ מטוס שנחת בדטרויט. עם הנחיתה התנפלו סוכני האף-בי-איי על הטרוריסט האפריקני עומר אבו-טאלב, שיש לו רקע מסודאן, אפגניסטן, בריטניה ועוד, והחלו לחקור אותו, כי היה חשש שזה רק מטוס אחד מני רבים ויש משהו מתואם. הוא התחיל לדבר – עד שהגיע טלפון ממשרד המשפטים, שהורה לסוכני האף-בי-איי להבהיר לנחקר שיש לו זכויות אזרח, כולל זכות השתיקה. ומאותו רגע, בשעות הקריטיות ביותר, הוא שתק".
האימה מפני חרב התקינות הפוליטית הפכה את מנגנוני האבטחה האמריקניים למכבש עיוור וטיפש המציק לציבור בלא אבחנה. כך הוא לפחות כלפי חוץ – שכן ברור שבחדרי החדרים של סוכנויות המודיעין יודעים שהמילה ג'יהאד מקורה משום מה בשפה הערבית דווקא. "הבדיקות הביטחוניות בשדות התעופה מטורפות", מספר חגי אליצור, שחזר זה עתה משליחות תורנית-חינוכית בארצות הברית. "ילדים בני שנה וחצי צריכים להוריד נעליים. בודקים את כולם באותה מידה, ערבים ולא ערבים. אמר לי מישהו דבר מעניין. מה ההבדל בין אל על לחברות אמריקניות? באל-על מחפשים את המחבל, אצלנו מחפשים את הפצצה. ומחפשים אותה אצל כל אחד, בחוסר יעילות מופלא. כל זה אגב רק בשדות התעופה; בפתחי קניונים וכדומה אין שום בדיקות.
גם סורקי גוף מוצבים בעמדות הבידוק בנמלי התעופה, והם מראים לעיני הסלקטורים את הנוסעים מכף רגל ועד ראש דרך כל מה שבאמצע. זרים השוהים בארצות הברית נדרשים מ-2002 ואילך להירשם מדי שנה ברשות ההגירה – בלי אבחנה בין יוצאי מדינות שונות. מגבלות אחרות אכן הוטלו על כניסת ילידי מדינות עוינות מסוימות, אך הן הוטלו על כל הילידים בלי אבחנה. וכך, בשנים הראשונות של העשור, נאלצו יהודים ילידי איראן כגון שאול מופז והזמרת ריטה לעבור תשאולים מיוחדים כדי להיכנס לארץ האפשרויות.
דרישה זו הוסרה ב-2004, אך אחרות התחדשו במקומה. אחת מהן באה כחתף על בני הזוג אליצור. שליחותם לקהילת שיקגו הייתה אמורה להתחיל לפני שנתיים. עד אז קיבלו שליחים מסוג זה אשרת כניסה של שליחי דת, אבל "בדיוק חצי שנה לפני המועד שנקבע לנסיעה שלנו, שינו את ההליך. הסטייט דיפרטמנט עושה עכשיו תחקיר ממושך על כל מי שמבקש להיכנס לאמריקה על תקן שליח דת. וכך מה שלקח עד אז חודש וחצי לוקח עכשיו עשרה חודשים. השמועה הלא מבוססת היא שהמטרה היא לעקוב אחרי אימאמים מוסלמים שנכנסים – וכדי שלא יגידו שיש אפליה וגזענות מפעילים את הנוהל הזה על אנשי דת בכלל".
כך קרה שברגע האחרון מצאו בני הזוג אליצור את עצמם מחכים בארץ בלי עבודה ובלי דירה, שכן הם כבר עשו את כל ההכנות ליציאתם. "היינו על המזוודות חודָשים. האמריקנים מכירים את הסוכנות היהודית, שנשלחנו בחסותה, ארגון גדול ששולח מאות שליחים, אבל זה לא עניין שם אף אחד. בסוף הגענו לקהילה באמצע שנת הלימודים".
הטרטור של הציבור הרחב בנמלי התעופה, מסכים פרופ' ברקוביץ, "מגושם ומוגזם ויקר ונכנע יותר מדי לתקינות הפוליטית – אבל בסופו של דבר, ברוב המקרים, סידורי הביטחון פירושם רק שצריך להגיע לשדה התעופה עשרים דקות מוקדם יותר. כולם מכירים סיפורים על אנשים שנהגו בהם שלא כראוי, אבל זה בטל בשישים בכמות האנשים טסים בכל שבוע בתוך ארצות הברית. סידורי הביטחון לא השפיעו בצורה ממשית על הרגלי הטיסות של הציבור".
טחנות הצדק היו, לאחר המתקפה, דווקא אלו שטחנו הכי מהר: חודש וחצי אחריה כבר אושר סופית מכלול של שינויי חקיקה, שנודע בשם 'חוק הפטריוט', ואשר נתן בידי הרשויות הפדרליות סמכות לחדור לרשות הפרט של אזרחים בדרכים רבות כגון ציתות לטלפון ולדואל ומעקב אחרי חשבונות בנק, כרטיסי אשראי, כרטיסי נסיעות ותיקים רפואיים. הסוכנות לביטחון לאומי, שהיא רק אחד מגופים אלה, מיירטת מדי יום 1.7 מיליארד הודעות דואל. שינויי חקיקה הנובעים מהמציאות הביטחונית החדשה ממשיכים להיעשות במרץ.
"כשהמתקפה הכתה בנו גילינו שאנו עומדים מול טרור אסלאמי טראנס-לאומי בלי גוף חקיקה מתאים לטיפול בו", מסביר ברקוביץ. "היו אמצעים משפטיים טובים לטיפול בפשיעה ולטיפול בשבויי מלחמה – אבל לא חוקים ולא ניסיון שיאפשרו להתמודד עם אנשים שאינם חיילים ושמנסים להסב נזק כבד לאמריקה ולבצע פשעי מלחמה נגד אזרחים. בדרך למילוי החלל הזה עשינו גם הרבה טעויות. אבל בסופו של תהליך, אחרי ניסוי וטעייה, יש לנו חוקים והגדרות הרבה יותר פרקטיים ממה שהיו לפני המתקפה – איך מטפלים בחשודים, איך חוקרים אותם, איך תובעים אותם, איך מטפלים בטרור".
דווקא בהקשר המשפטי, הוא מוסיף, יש לארצות הברית מה ללמוד מהמדינה המנוסה ממנה בהתמודדות עם טרור, ישראל. "גם ללמוד כיצד מדינה עם שלטון חוק מצליחה להתמודד עם טרור, וגם ללמוד מהניסיון הרע של ישראל מה לעשות כאשר אויבי הדמוקרטיה והחירות משתמשים במשפט הבינלאומי כדי לפגוע בדמוקרטיות ולזרוע בהן מחלוקת פנימית. הרי גם ארצות הברית עלולה למצוא את עצמה מתמודדת עם פרשות כמו המשט התורכי או דוח גולדסטון" – אומר האיש שעל פי דיווחים היה זה שהצליח לשכנע את לריצ'רד גולדסטון להתנצל על הדוח שלו.
בישראל אכן רווחה הציפייה שהלקחים שארצות הברית תפיק יהיו קשורים גם אליה. כשבָּהִינו כאן בארץ, מתוך תדהמה וזוועה, במטוסים המפלחים את צמד גורדי השחקים הניו-יורקי והופכים אותם לכדורי אש ואבק, מלאה שנה ראשונה למלחמת הפיגועים היומיומית שלנו, מלחמת ראש השנה – וללב רבים מאתנו הזדחלה התקווה שארצות הברית, לפחות היא, תבין אותנו סוף סוף. שינוי המדיניות המיוחל לא הגיע; ג'ורג' בוש הבן היה ידיד של ישראל, אך לא התיר לה את מרחב המלחמה בטרור שהתיר לעצמו. אפילו לא בחודשים השחורים ביותר של 2002.
ג'ון בולטון אומר שלמרות מה שנדמה, הלקח המתבקש הזה דווקא כן נלמד – לפחות בדעת הקהל. "האמריקנים מבינים שישראל חיה תחת איום ביטחוני מתמיד של טרור. זה לא בהכרח אומר שהממשל מבין זאת. אבל בגדול אמריקה אוהדת את ישראל, כי היא מבינה שישראל היא מטרה חלופית לאויביה של ארצות הברית. ולכן דברים רבים שישראל עושה למען ביטחונה הם דברים שארצות הברית מתמודדת איתם, גם אם בצורה קצת אחרת".
"שיתוף פעולה בינלאומי בלוחמה בטרור, הוא אחד הלקחים שארצות הברית הפיקה, ופה ישראל מככבת", אומר יורם אטינגר. "מאז 11 בספטמבר עלה רף שיתוף הפעולה. כוחות אמריקניים שנוסעים לעיראק ולאפגניסטן מתאמנים בדרך בארץ. באחד הביקורים האחרונים שלי בקונגרס פנה אליי אדם לבוש אזרחית, שכנראה חשב שאני בעל תפקיד רשמי בישראל, ואמר, 'אני מפקד גדוד כוחות מיוחדים, ורציתי להגיד תודה רבה. אני חוזר משהות בעיראק עם הגדוד שלי, והעובדה שבדרך התאמַנו שבועיים-שלושה בישראל, בעיקר בלוחמה בשטח בנוי ובהתמודדות עם מטעני צד ועם מתאבדים, בתוספת המזל"טים מתוצרת ישראל – כל זה שִדרג באופן דרמטי את הביטחון האישי של חייליי, אף אחד לא נהרג. הגדוד שלי הוא אחד המפוארים בארצות הברית, אנחנו מאמנים יחידות מיוחדות בעולם – והמדינה היחידה שמאמנת אותנו ולא מתאמנת על ידינו זו ישראל".
הלקחים העיקריים שהופקו, אומר אטינגר, הם שלושה – "ואני אומר הופקו, בלשון עבר, כי אני לא בטוח אם כולם מופקים כיום. הלקח הראשון הוא שפייסנות כלפי משטרי טרור וגופי טרור פועלת כבומרנג. קלינטון הפגין לכל אורך הדרך פייסנות וחוסר נחישות בלוחמה בטרור. למשל, היעדר התגובה לרצח 17 חיילים אמריקנים בסעודיה על ידי טרוריסטים אסלאמים בשני פיגועים באמצע שנות התשעים; או למשל, תגובה מאוד מצומצמת לרצח של 300 איש בשני פיצוצים בשגרירויות ארצות הברית בקניה ובטנזניה ב-1998. זה הצטרף לפינוי הכוחות האמריקניים מסומליה, פינוי שאולי היה צעד מתבקש אבל הוא הצטייר בעיני גופי הטרור האסלאמי כדוגמה נוספת לבריחה אמריקנית לאחר הבריחות מלבנון ומאיראן ומאפגניסטן בעשורים הקודמים. המסקנה שלא אמריקה הפעם, שגם קיבלה ביטוי במתקפה על עיראק ועל אפגניסטן, הייתה שהגיע הזמן להגיב באופן בלתי פרופורציונלי".
לקח נוסף, קשור, הוא שעדיפה מתקפת מנע על מתקפת תגובה, שכן מחירה נמוך יותר. "זה מקבל ביטוי עד היום בפעילות האינטנסיבית של כוחות מיוחדים אמריקניים בנטרול קני טרור של אל-קאעידה ואחרים בתימן, בעיראק, באפגניסטן, בפיליפינים.
"והמסקנה השלישית – שעברו הימים שארצות הברית הייתה אי מוגן מוקף אוקיינוסים וגבולות של שלום. עכשיו היא חשופה לטרור בתוך שטחה. היום זו תובנה מקובלת שיש בתוך גבולות ארצות הברית עשרות אם לא מאות תאי טרור אסלאמי שמחכים למילת ההפעלה, שאימאמים במסגדים במימון משלם המסים האמריקני מטיפים לטרור ויש לפקח עליהם, ושהגבול פרוץ לסמים ולטרור". מעשית, זה מתבטא בין היתר בניהול חקירות נגד ארגונים מוסלמיים, גם כאלה הנחזים לארגוני רווחה ותרבות; בסדרת שימועים בשני בתי הקונגרס בנושא הפעילות המוסלמית בארצות הברית; וברפורמה ארגונית ששיפרה את התיאום בין זרועות המודיעין וכפתה עליהן לשתף פעולה זו עם זו במקום להתחרות זו בזו.
84 אחוזים מהאמריקנים סבורים, על פי סקר מכון רסמוסן מתחילת מאי האחרון, ש-11 בספטמבר שינה את אמריקה לתמיד. רובם, 57 אחוזים מכלל הנשאלים, סבורים שהשינוי היה לרעה. ספק אם הם התכוונו לשינוי שחל בחברה האמריקנית. זו נעשתה, לפחות בשנים הראשונות של העשור, ערנית ומציאותית יותר, וגם אלטרואיסטית יותר. בחמש השנים הראשונות של העשור הקודם, שיעור המתנדבים בארצות הברית עלה באופן דרמטי, מ-20 אחוז ל-29.
מבט על הקולנוע האמריקני בעשור החולף מאשר את ההערכה הפסימית, זו של אותם 57 אחוזים: מצב הרוח הלאומי השתופף. בשבועיים הקרובים, לרגל מלאת עשור ל-11 בספטמבר, יוקרנו בסינמטק הירושלמי מבחר סרטים אמריקניים בני עשור זה, תחת הכותרת "מאוסמה עד אובמה". הטיפול הקולנועי האמריקני בחוויית 11 בספטמבר, סבור מי שחיבר את הסקירה המופיעה בחוברת הסינמטק, השתהה חמש שנים, והסרטים הראשונים שהופיעו, 'טיסה 93' ו'מגדלי התאומים', היו "העתקים של המציאות באותם רגעים מצמררים". בהמשך נוצרה שורה של סרטים שבהם "נגלה זרם סמוי שעוסק בחוויית החורבן", והמסר בהם היה שהגוף האמריקני – האדם, ובעצם גם האומה והאדמה – אינו יכול יותר לספק אושר. סמלים אמריקניים, כגון גשר שער הזהב בסן-פרנסיסקו ורשת מקדונלדס (ב'לאכול בגדול'), הוצגו בסרטים כסמלים של חורבן ושל הרס עצמי.
המציאות הפוליטית, מעריך המחבר האלמוני, הקדימה את הקולנוע כשהציבה באופן סמלי את מקיין מול אובמה: גיבור מלחמה לבן זקן ונכה מול צעיר נמרץ ושחור ששמו האמצעי חוסיין. ההד הקולנועי לכך, ל"מהפך שעבר על החברה האמריקנית", הגיע כשנה לאחר בחירת אובמה, בסרט המצליח 'אוואטר' של ג'יימס קמרון. "תחילתו בחייל נכה, היוצא להשתתף במלחמה בפלנטה רחוקה. במהלך שירותו הוא עוטה על עצמו זהות חדשה של זכר בריא, גבוה וכהה עור ובהדרגה מחליף את השתייכותו השבטית".
אבל דיוויד וורמסר, ששימש בין היתר יועצו של סגן הנשיא צ'ייני למזרח התיכון, מעריך שרוח הפטריוטיות שנשבה באמריקה בימים שלאחר המתקפה עדיין מנשבת בלבבות רבים. "פשוט, זו לא העניין המרכזי פה, אז יש תחושה שכאילו שכחנו ולא מרגישים. אתה יכול לראות למשל לאורך מערכות הבחירות, שכאשר אומרים שהמלחמה בעיראק לא הייתה נבונה או כדאית, כל מיני נימוקים פרקטיים, יש קהל רחב שמסכים לכך – אבל כאשר השמאל מעלה נימוקים עקרוניים, מוסריים, נגדה, הציבור לא קונה את זה. הסיבה היא שהעם האמריקני פטריוטי וחושב שאמריקה מדינה צודקת.
מבחינה זו, הוא אומר, 11 בספטמבר לא היה נקודת מפנה, שכן "הציבור הרחב באמריקה הבין את בעיית הטרור גם לפני כן. אתה יכול לראות למשל שמושג 'הטרוריסט הערבי' והמיתוס של המלחמה בטרור היו רווחים בקולנוע, ובהתאם לכך גם בציבור, גם בעשורים הקודמים. היכן היה השינוי? בממסד, שעד 11 בספטמבר לא הבין את הבעיה או לא רצה להבין אותה. ענייני החוץ היו בשנות התשעים שוליים בעיני וושינגטון; הייתה תחושה שאין איומים, שברית המועצות התמוטטה ועכשיו אנחנו בעולם מִתְמַתֵן. המתקפה של אל-קאעידה גרמה לשינוי במערכת הפוליטית, בעיקר במחנה השמרני, הרפובליקני, שנדחף קצת יותר לכיוון של תמיכה בישראל".
- וגם ללמידה מישראל?
"תלוי באיזה מובן. ארצות הברית היא מעצמה, ולפיכך היא יכולה לשקול מהלך הרבה יותר יסודי מאלו שישראל נוקטת: היא יכולה לנסות לטפל בשורשי הבעיה. טיפול בתרבות הפוליטית של העולם הערבי, העברת המלחמה אל הצד שלהם, כדי שהם ישנו את חייהם ולא אנחנו. זו הייתה בעצם המדיניות של בוש, ועל זה נסב פה ויכוח עומק שהוא אחת הסיבות לקרע הפוליטי באמריקה".
ארצות הברית, מוסיף יצחק נוי, לא רק שהיא מַעצמה, המעצמה הצבאית החזקה בעולם שעדיין אין לה מתחרים – אלא היא גם מעצמה של הפקת לקחים. "זו אומה שנולדה באלימות, וכל חייה באלימות, 235 שנה של מלחמות בלתי פוסקות", מזכיר נוי, דוקטור להיסטוריה אמריקנית ומגיש תוכניות בעניינים בינלאומיים בקול ישראל.
"זו תופעה מדהימה בהיסטוריה האמריקנית: הגנרלים האמריקנים שנלחמים היום באפגניסטן או בעיראק, כל אחד מהם היה קצין צעיר במלחמה שלפניה, במלחמת עיראק הראשונה. והגנרלים של מלחמת עיראק הראשונה היו קצינים צעירים במלחמת וייטנאם. וכך זה הולך אחורה, למלחמת קוריאה, ומלחמת העולם השנייה, והראשונה, והמלחמה נגד ספרד והמלחמות בפיליפינים, ומלחמות הסְפָר נגד מקסיקו שארצות הברית גזלה שליש מאדמותיה, ומלחמת האזרחים – שרשרת שאין לה הפסקה. זו אומה שלא הפסיקה ללחום אפילו ליום אחד, ושכמעט את כל המלחמות שלה התחילה ברגל שמאל, במכה קשה שהיא חטפה. כך בשתי מלחמות העולם, וכך במלחמה בטרור, ועוד ועוד. ובכל אחת מהמלחמות הללו הם למדו להילחם תוך כדי המלחמה.
"וצירוף כל זה – שזו מדינה שכל חייה באלימות, ושזו אומה מאוד טכנולוגית שלומדת לקח בלי הרף – אומר שמי שמנסה להפיל את ארצות הברית, כמו בן-לאדן, אין לו שום סיכוי. אין לו עתיד. אז נכון, לקח כמעט עשר שנים, אבל בסוף הם חיסלו את בן-לאדן. לקח להם כמעט עשר שנים למצוא פתרון לטרור השיעי ולטרור של אל-קאעידה, אבל הם לא הפסיקו ללמוד לקח ולפתח, עד שמצאו את הפתרון של מטוסים ללא טייס שטסים בכל העולם ואוספים ומתאמים מידע, וממרחקים של 11 אלף קילומטר משגרים טילים ומחסלים. וכך הם מורידים מאות ראשים של האויבים שלהם. המדינה הזו לומדת במחיר של השקעות ענקיות חסרות תקדים ופשלות נוראות – אבל תמיד לומדת. אין אצלה דבר כזה שלא סוגרים חשבון. הם סוגרים חשבון".
- המוסכמה כיום היא שזו מעצמה שוקעת, דועכת.
"אני חושב שארצות הברית לא בשקיעה. שום אומה, גם לא היפנים והסינים, לא מתקרבת לאמריקה ביכולת היצירתית, הפיתוחית. הסינים חקיינים וסוחרים חסרי מוסר אבל נטולי יכולת התחדשות. לכן מוקדם מאוד להספיד את ארצות הברית. השקיעה היא בעיקרה פסיכולוגית. ויש כמובן גם שבר מנהיגותי. הניסיון שהמצביע האמריקני עשה עם אובמה הוא ניסיון שראוי להסיר בפניו את הכובע, אבל זה היה גשר אחד רחוק מדי".
(לנזקקים לפירוט ביבליוגרפי: הכותרת בגוף הכתבה הייתה 'בכפפות אגרוף, בכפפות של משי'. הכותרת 'ארץ המגבלות הבלתי אפשריות' הופיעה בעמוד תוכן העניינים של הגיליון. כך גם כותרת המשנה המופיעה כאן תחתיה. על כולן ועל עוד רבות אחרות, תודה למערכת ברוכת הכישרונות של 'דיוקן' - אורלי גולדקלנג, אוריה קניג, אהוד מקסימוב, גלעד דביר).
תגובה 1:
אין ספק שארצות השתנתה מאוד נוכח הפיגועים הנוראיים שהתרחשו ב-11 בספטמבר. המדינה הזאת לא צחזור להיות אותו דבר בשנית. עצוב אבל נכון. יש לי המון חברים שגרים בניו יורק שאמרו לי שהחיים שם ממש לא כפי שהיו.
הוסף רשומת תגובה