תגלית = הברקה? אם כבר אז ההפך.
מדע = יובש וענייניות? רק נדמה לכם.
מדען = רגשן? לעתים קרובות.
5=2+2? בברית המועצות דווקא כן.
משוואה גדולה = שינוי תפיסת עולם? בריבוע
הכתבה מאת צור ארליך הופיעה במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בי"ט באב תשע"א, 19.8.2011.
תפוחים נופלים בשירי ילדים (וחבל עליהם) ובניבים (רחוק מהעץ), וגם במטעים ובאגדות, אבל בהיסטוריה האמיתית של המדע לא כל כך. כלומר, הם נופלים, אבל מזה לא קמות ונופלות תובנות מדעיות מהפכניות. אייזק ניוטון עצמו הוא מן האחראים לרקימת הסיפור על התפוח שנפל על ראשו בהיותו סטודנט בן 23, ואשר גרם לו לתהות מדוע עצמים נופלים דווקא למטה, ולגלות בתשובה את הכבידה, הגרביטציה. אבל איך אמר הביוגרף של ניוטון, ריצ'רד וסטפול: הסיפור הזה מרדד את הכבידה האוניברסלית, כי הוא מתייחס אליה כאל הברקה.
והחיים, גם חיי המדע, אינם שרשרת של הברקות ואֵאוריקות. הם מסע, הם דרמה, הם מאבק, הם סיפור. וזה עשוי להיות מסעיר אפילו יותר מהברקה. גם ניוטון עצמו, ברגע של כנות, אמר שתגליות כגון זו לא באו לו בהברקות, "אלא על ידי כך שאני חושב עליהן תמיד. אני מעמיד את הנושא בקביעות לנגדי, וממתין עד שהפצעות האור הראשונות מתבהרות לאט לאט ונעשות אור מלא".
גילוי הכבידה האוניברסלית היא "נקודת השיא של המהפכה המדעית", כתב היסטוריון המדע ברנרד כהן. עמיתו רוברט פ' קְרִיז, המצטט אותו, בחר בתגלית זו, המנוסחת במשוואה, כאחת מעשר "המשוואות הגדולות – עשר פריצות דרך במחשבה האנושית", כשם ספרו החדש. החוק עצמו אלגנטי להפליא ופשוט (בתנאי כמובן שיש לכם, בקוראכם שורות אלו, מזג אוויר אנגלי, או מזגן, או שאתם שרויים, כמו ארכימדס באגדה המקבילה, באמבטיה צוננת): "כל העצמים מושכים זה את זה בכוח שעומד ביחס ישר למכפלת המסות שלהם, וביחס הפוך לריבוע המרחק המפריד ביניהם". באותיות ובספָרות, כלומר במשוואה, החוק פשוט אפילו יותר.
אבל להגיע לזה, בכלל לא פשוט. צריך יותר מתפוח נופל, ויותר מהברקה של סטודנט, ובעיקר תוספת זמן קטנה אך מכרעת למועד שניוטון מיקם בו את אגדת התפוח, סביבות שנת 1666; כמה שנים נוספות שבהן יצוצו כמה רעיונות טובים אצל חברים ואצל אויבים.
קריז מגולל את סיפור ההבשלה הממושכת – אכן, הבשלה, לא נפילה – של רעיון הכבידה, ושל מציאת החוקים הקובעים את עוצמתה. המשוואה של ניוטון היא פרי שרשרת תגליות לאורך המאה ה-17, בעיקר של ויליאם גילברט, יוהנס קפלר והמדען הבריטי רוברט הוק, שנוא נפשו של ניוטון. קפלר, למשל, חשב עוד ב-1620 שכוח המופעל למרחק נחלש כפונקציה ריבועית של המרחק. הוא חשב על האור דווקא: ככל שאלומת אור מתרחקת ממקורה, ומאירה, נניח, קיר, היא מתפזרת על יותר שטח. ואילו רוברט הוק הוא זה שבהתכתבות עם ניוטון משנת 1679 הציע שכל גוף מפעיל ממרכזו כוח המושך את הגוף עצמו ואת מה שסביב לו.
במקביל לחליפת המכתבים הזו הגה ניוטון רעיונות חיוניים נוספים, למשל ההבדל בין מסה למשקל (המשקל תלוי בשדה הכבידה המופעל על הגוף). עוד מפגש, הפעם עם אדמונד האלי, ההוא מהשביט, הוא שהקפיץ את ניוטון באמצע העשור הבא אל רעיון האוניברסליות של הכבידה. דחפה לכך המסקנה שעלתה מן המפגש הזה, שלא רק השמש מפעילה את כוח הכבידה על כוכבי הלכת והשביטים המקיפים אותה, אלא גם הם מפעילים את כוחם עליה. חוק הכבידה האוניברסלית במלוא הדרו הופיע לראשונה בספרו של ניוטון הנחשב לאבן היסוד של המדע המודרני, פרינקיפיה מתמטיקה, ב-1686. בהמשך, מתוך איזה יצר ילדותי של תחרות והתכחשות לעזרתו של הוק, החלה להתפשט בעזרתו האדיבה של ניוטון עצמו אגדת התפוח על שנת 1666. זה לא היה הנושא היחיד שבו ניוטון ניסה ליצור רושם שחשב על הדברים במועד מוקדם מכפי שחשב באמת.
"אם הרחקתי ראות מאחרים, אין זה אלא מפני שעמדתי על כתפיהם של ענקים שקדמו לי", נהג ניוטון לומר בצניעות. על פי קריז, אפילו אמירה זו טומנת עקיצה כפוית טובה לרוברט הוק. שכן הוק היה נמוך קומה במיוחד. כמו לומר: אכן בזכות קודמיי הגעתי לאן שהגעתי, אך אין כוונתי לגמָד זה. מה מקור הטינה? ב-1673 אמר הוק לעמיתיו המדענים בחברה המלכותית הבריטית שתגליותיו החדשות של ניוטון בנושא האור שגויות. ניוטון כידוע צדק, וגילוייו בתחום האופטיקה – מהותו הגלית של האור, מהותם של הצבעים – מתחרים בחשיבותם רק בפריצות הדרך שלו בתחום המכניקה, כגון גילוי הכבידה. הוא ידע שצדק, אבל העלבון, אוי, העלבון.
שרלטנים לא כותבים משוואות
זאת היא אפוא הגישה של קריז בספרו: הפשֵט את המדענים הדגולים מהילתם כנביאים שזכו להתגלות; חשוף את הדרך ההיסטורית הארוכה ורבת המשתתפים שהובילה לתגליותיהם אשר זוקקה בדמות משוואה (הידעתם שמשפט פיתגורס נתגלה בתרבויות אסייתיות לא מעטות עוד לפני פיתגורס?); הסבר את הסוגיה המדעית בפרוטרוט, המחייב כאמור בעונת השנה הזו נוכחות קרובה של מזגן בעת קריאת הספר; עמוד בינתיים על המאבקים, הייסורים, הלבטים, המהפכים והחדוות שליוו את המדען בדרכו אל הגילוי; ואף שַבֵּץ פרקי ביניים הגותיים על אורחותיו של עולם המחקר; וכך תאיר באור מיסטי פחות, אך דווקא משום כך זוהר הרבה יותר, את מסעה של האנושות, בהדרכת קומץ גאונים, אל הבנת עולמה.
ניוטון מתואר בספר, בעצם, כאביה של ההפשטה המדעית המודרנית. "העולם של ניוטון הוא עולם דמוי אקווריום, שנשקף מבחוץ, סגור בפני עולמנו, והאירועים שמתרחשים בו מגלים לנו דברים רבים על עולמנו שלנו", מגדיר זאת קריז בספר. ניוטון "הוביל אותנו לעולם חדש – שאינו נמצא בעולמנו כיבשת נסתרת, ואינו מתגלה במכשירים. הוא התגלה בעולמנו שלנו, אבל אין זה עולמנו שלנו וגם אין זה עולם שהיינו יכולים לחיות בו".
האם, שאלתי את פרופ' קריז, הגבול בין פברוק מועֵד של גילוי מדעי בשיחות עם ידידים לבין זיוף ממצאים הוא גבול ברור לרוב המדענים? לא שיש מה לחשוד בתצפיות של ניוטון, מדען מסור שחיפש את האמת בלבד. אבל בכל זאת, זה מעורר מחשבות. "במדע יש צד רגשי עמוק", השיב. "מדענים נתונים מדי יום לרגעים של בלבול, סקרנות, מבוכה, שעמום, פליאה ותסכול. תחרות היא רק אחת מהצורות של הצד הרגשי, והיא חרב פיפיות: היא יכולה לדרבן אותנו להגיע ליותר, והיא יכולה גם לגרום לנו לפעול שלא כהלכה".
מה שהעביר אותנו אל פרק הבנוי כמחזה מסצנות ותמונות – דרמה רבת משתתפים של גילוי החוק השני של התרמודינמיקה. הצד הרגשי בסיפור הזה קיצוני במיוחד, וכולל דיכאונות והתאבדויות של המדענים.
- יש לך השערה למה דווקא כאן? זה קשור למשמעות של החוק הזה – שהעולם שואף לאי-סדר?
"זה סיפור דרמטי להדהים, לא? גילוי החוק השני של התרמודינמיקה היה תוצאה של התנגשויות ומגעי גומלין בין דמויות. יש לו השלכות רדיקליות על חיי האדם – והוא נגלל כמו דרמות שקספיריות. לכן אני מגולל אותו כמחזה. בעלילה יש קונפליקט גדול, בלבול ופתרון, תחרות, שיגעון, שני ניסיונות התאבדות והתאבדות מוצלחת. לאיזו דרמה שהופיעה על במותינו היו השלכות עמוקות יותר מזו על חיינו?
"תגליות נעשות על קשת שבין שני קצוות. בקוטב האחד נמצאות תגליות פשוטות, שבהן יש לנו ניבוי ברור של משהו, ואנחנו מצפים לגלות אותו, יודעים איך לחפש אותו, ומסוגלים לזהות אותו ברגע שאנו צופים בו. למשל פלנטה חדשה, או יסוד חדש בטבלה המחזורית. בקוטב השני נמצאות תגליות של דברים מוזרים ובלתי צפויים, המכריחים אותנו לשקול מחדש את הנחות היסוד שלנו כדי שבכלל נגלה אותם. התגליות הללו הן אלו הנוטות לעורר בלבול, מרירות, יריבויות, קרבות על כתר הראשוניוּת, חוסר ביטחון, קונפליקט וכן הלאה – בקיצור, דרמה. גילוי החוק השני של התרמודינמיקה הוא דוגמה קלאסית לזה. דוגמאות אחרות הן גילוי החמצן, מכניקת הקוונטים, או אם להזכיר דוגמה מהזמן האחרון, האנרגיה האפלה".
ועם זה, כשקריז כותב, באחת האתנחתות ההרהוריות בספר, על תופעת המכתבים שמדענים מקבלים מכותבים לא מוכרים, מכתבים המכילים תיאוריות חדשניות שקשה לדעת אם יסודן בטירוף או שאכן גאון נולד ותגלית מרעישה התחוללה – הוא מציע, ככלל אצבע לאבחנה בין אלה לאלה, ששמץ של קלילות הוא סימן זיהוי למדען אמיתי; לעומת זאת, אמונה יוקדת מדי המובעת במכתב מעוררת חשד שמדובר בשרלטן או משוגע (וסימן זיהוי נוסף: השרלטנים אינם משתמשים במשוואות, או לחלופין משתמשים במשוואה על תקן של פתגם קסם הפותר הכול).
- איך הכלל הזה מסתדר עם כל האמוציות החזקות שאתה מייחס למדענים הדגולים?
"בטח ראית פעם משחק ספורט שהשחקנים בו מעורבים רגשית באופן קיצוני, ועדיין יש להם קלילות בל תיאמן, זריזות ויכולת לשנות את דרך הפעולה שלהם. זה דומה מאוד. יש כאן שני סוגים שונים של רגש. מחויבות רגשית עמוקה למשהו – ספורט, מדע – היא דבר אחד. ואילו יכולת הסתגלות מהסוג שאנו קוראים לו קליל ומשחקִי היא דבר אחר. באנשים יצירתיים, שתי התכונות הללו מתקיימות בצוותא".
פוחדים מהן, נמשכים אליהן
אבל הכוכבת הגדולה אינה האדם ויצרי לבו אלא המשוואה. כלומר עצם הרעיון שבעולם יש חוקיות, שאפשר להגדיר תופעות טבע במושגים ולהציג את המושגים הללו בסמלים ולמצוא יחסים מספריים ביניהם, יחסים שיהיו נכונים תמיד. יש משוואות שנועדו להגדיר ולקבוע מסמרות, למשל אותה משוואה יסודית כל כך, 2=1+1; ויש כאלו המפענחות עולם ומלואו, למשל מערכת המשוואות של ג'יימס קלרק מקסוול המאפיינות את האלקטרו-מגנטיקה ועומדות ביסודה של כל מהפכת החשמל. רעיון המשוואה, מראה קריז בספרו לא אחת, כובש את לבו של הדמיון העממי: אנשים מבקשים, למשל, לקבל משוואות שיגדירו את היחס האידיאלי בין המרכיבים בכריך. והוא מצית גם את דמיונו של התועמלן הפוליטי: בברית המועצות הפיצו השלטונות את הסיסמה 5=2+2 כסמל "ליכולת העמל לנצח את הטבע".
מנגד מזכיר קריז את הקריזה שחוטף האדם הממוצע בראותו נוסחאות ומספרים. הוא מספר שידידיו של סטיבן הוקינג הזהירו אותו לא להכניס משוואות בספרי מדע פופולרי, כי כל משוואה תרחיק מחצית מן הקוראים (אפשר לנסח זאת כמובן כמשוואה: a=b/2n כאשר a הוא מספר הקוראים שיישארו עד הסוף, b הוא מספר הקוראים בהתחלה, ו-n הוא מספר המשוואות בספר. היו שלום, חצי מקוראינו). הוקינג שמע בקולם בדרך כלל, אך את המשוואה E=mc2 לא נמנע מלשבץ ב'קיצור תולדות הזמן' על ימין ועל שמאל, וככל הידוע לא הפסיד קוראים רבים. ככה זה כשמשוואה נעשית, כהגדרתו של קריז, סלבריטאית. כזו המופיעה על חולצות ומוצרי פופ. הוא מקדיש פרק לתולדותיה: איך איינשטיין הגיע אליה עוד לפני שהיה ניסוי כלשהו שהראה שמסה יכולה להפוך לאנרגיה, ואיך נעשתה סלבריטאית לאחר היישום שלה בהירושימה.
מסלבריטאות דומה נהנה עיקרון אי-הוודאות של הייזנברג. מספר המבינים אותו קטן אולי אף יותר ממספר המבינים את משוואת המרת המסה באנרגיה של איינשטיין – אך מספר השימושים הפופוליסטיים בו גדול אף יותר. מדובר בעיקרון הנוגע לפיזיקה של האטום בלבד, אבל קל לשרבב אותו לכל שיחה כדי לספק עיגון מדעי כביכול לטענה ששום דבר לא בטוח. "כל אחד מבין אי-ודאות. או חושב שהוא מבין", אומר בן דמותו של ורנר הייזנברג במחזהו של מייקל פריין 'קופנהגן'. ב-1929, שנתיים לאחר הופעת העיקרון הזה, פרסם הפיזיקאי פרסי ברידג'מן תחזית על ההשלכות הפופולריות שלו, וחזה שהוא ישמש "מגרש משחקים לדמיונו של כל מיסטיקן וחולם", ויוכיח לכל אחד מה שהוא רוצה – שיש אלוהים, שאין אלוהים, שיש רצון חופשי ושאין רצון חופשי. זה מה שבאמת קרה.
קריז מסביר בספר מהו בעצם עיקרון אי הוודאות, ופורס את סיפור פיתוחו. ההרפתקאות שהוא מתאר מפצות במשהו על ניפוץ הקסם הניו-אייג'י שהודבק לעיקרון הפיזיקלי הזה. יש בפרק הזה קרב סכינים אינטלקטואלי סביב הניסיון להחיל תיאוריה של "מכניקת גלים" על המתרחש בתוך האטום, יש בו התנגשות טיטאנים בין נילס בוהר ובן-בריתו הצעיר הייזנברג לבין ארווין שרדינגר שהוזמן להתארח תקופה בביתו של הראשון בקופנהגן, ומצוי בו גם לילה בודד של חישובים סוערים על אי בודד ושומם בים הצפוני, שהייזנברג הקודח הלך להירגע בו. וכמובן, בסוף יש משוואה. מה שהקנה לבמאית תיאטרון אחת את האפשרות לומר שחוסר הביטחון הוא הדרגה הרוחנית העליונה שאדם יכול להגיע אליה, שהרי אפילו "הייזנברג הוכיח את זה מתמטית".
אז מה חזק יותר, שאלתי את קריז, הפחד של הציבור הרחב ממשוואות, או יופיין התמציתי? טראומת בית הספר התיכון או האפּיל הפּוֹפִּי שיש לכמה מהן? "אסביר לך איך הגעתי לכתיבת הספר", ענה. "חבר, שידע שאני מתעניין במשוואות, נתן לי אשוח של חג המולד ועליו כתוב E=mc2. השתוממתי. מה למשוואה המפורסמת של איינשטיין ולקישוט? הרי אין לה כאן ערך שימושי או מעשי, ואפילו לא לימודי. ברור שלמשוואה הזו יש ערך סימבולי; איזושהי ערכיות תרבותית. מהו הערך הסמלי הזה? האם ערך כזה ישנו גם למשוואות אחרות? איך הם הגיעו לזה? החלטתי להתעמק בשאלות הללו ולכתוב ספר על התוצאות.
"המשוואה E=mc2, למשל, נעשתה סמל לא רק למדע, אלא גם לידיעה עצמה: ידיעת סודות הטבע מתומצתת לשלוש אותיות. תפקיד סימבולי זה עלול להיות שלילי כשהוא חלק מחיפוש אובססיבי אחר ידע 'סודי', 'מיוחד'. האובססיה להצרין ידע כמשוואה יכולה להזיק, כי לפעמים היא גורמת לנו להתעלם מיֶדע שאיננו יכול להיות מבוטא בצורה זו. משוואות עלולות לפתות אותנו להאמין שזו דרך החשיבה הנכונה היחידה, ושכל דרך אחרת, שאיננה תלויה במדידה ובמציאת זהות מוחלטת בין שני אגפים, היא פגומה או שגויה".
- עולם הטבע נענה לחוקים מתמטיים פשוטים ויפים: זה פלא, או מובן מאליו?
"מאז גליליאו אנחנו משתמשים במתמטיקה להגדיר את הרעיונות שיש לנו על הטבע. במובן זה, הציות של הטבע לחוקים מתמטיים הוא חלק ממה שאנחנו מתכוונים אליו כשאנו אומרים 'טבע', ואין בו שום הפתעה. אתן לך דוגמה: אנרגיה. עד למאה התשע-עשרה, אנרגיה הייתה בעיקר שם נרדף מעורפל לחיוניות, לכוח של חיים. ואז, בתוך כמה עשורים, המדענים נתנו למושג הזה משמעות מדויקת, כדבר שמשתמר בסוגים מסוימים של פעולות, ופירוש הדבר היה שהמושג יציית מעתה לחוקים מתמטיים פשוטים.
"כך שזה מובן מאליו שהטבע מציית לחוקים מתמטיים, ובפרט לכאלו שהם פשוטים ויפים – ובו בזמן זה גם פלאי. זה מובן מאליו וטאוטולוגי, כי ציות למתמטיקה הוא פשוט חלק ממה שאנו מגדירים טבע, אבל זה נפלא ומסתורי ומוזר שיש מחוצה לנו משהו שבכלל עונה להגדרות כאלו".
גילוי והמצאה בדיבור אחד
קריז, יליד 1953, הוא פילוסוף והיסטוריון של המדע, ראש המחלקה לפילוסופיה באוניברסיטת סטוני ברוק בניו-יורק. הוא כותב טור קבוע במגזין הבינלאומי 'פיזיקס וורלד' על היבטים חברתיים של המדע, חתום על מאמרים מזדמנים בעיתונים המרכזיים בארצות הברית, ומ-1996 ואילך פרסם תריסר ספרים על תולדות המדע. 'המשוואות הגדולות' שהופיע עכשיו בתרגומה של חנה עמית בהוצאת כתר הוא ספרו הראשון המתורגם לעברית.
כפי שאפשר לשער, חשוב לו מאוד לשכנע את הציבור הרחב שהתפתחויות מדעיות הן מרכיב יסוד בחיינו. כאשר הוא מספר כיצד ספרי היסטוריה עבי כרס מתעלמים מהתפתחויות מדעיות, הפליאה שלו מידבקת. מדוע ספרי ההיסטוריה סוקרים בהרחבה מלחמות אבל אינם מקדישים אף לא מילה אחת לפיתוח חיסונים שהצילו יותר אנשים מכפי שהצליחו המלחמות הללו כולן לאבד? מדוע הם מזכירים את מהפכת החשמל, ששינתה את החיים ואת האפשרויות מן הקצה אל הקצה, רק בהקשר של שביתות ומאבקים סביב מחירי החשמל?
הוא מצטט את טענתו של הפיזיקאי ריצ'רד פיינמן שכאשר יביטו בנו מן העתיד, ממרחק של אלפי שנים, האירוע החשוב ביותר במאה ה-19 יהיה משוואות מקסוול, שאפשרו את כניסתם לחיינו של החשמל, גלי הרדיו ועוד ועוד, ואילו מלחמת האזרחים האמריקנית תיראה אירוע זניח. מובן מאליו שפיינמן צודק; מדוע אם כן דבריו אלו ושכמותם נתפסים בדרך כלל כתמוהים?
"העמודים שכתבתי על כך בספר הם אלה שנכתבו מתוך הכי הרבה רגש", אומר קריז כשהוא נשאל על כך. "הסוגיה של התעלמות ספרי 'ההיסטוריה העממית' למיניהם מהמדע, כאילו אין קשר בין העם למדע, היא מן הנושאים החביבים עליי. הרי המדע עיצב עמוקות את מסגרת החשיבה שלנו על מה פירוש להיות אדם. הוא השפיע באופן עמוק ויסודי על הדרך שבה כולנו רואים את החיים והמוות, הרבה יותר מכל אידיאולוגיה פוליטית. המדע מגדיר את האופקים שלנו, אבל מתברר שהאופק נוטה להיעלם מן העין, והאדם עסוק במבט אל המיידי, אל היומיומי. תיאור האופק הזה נשאר מנת חלקם של פילוסופים".
בספר הוא מציע כמה סיבות אפשריות להתעלמות הזאת: בהתפתחויות טכנולוגיות חסר לכאורה מרכיב של דרמה; אנשי מדעי הרוח, אלה הכותבים את ההיסטוריה, נוטים לצַפות לכך שהאדם ימציא את עצמו מחדש באיזה שחרור מהפכני וחד, ולא יתקדם באיטיות של צעד אחר צעד; יתרה מכך, הם מאמינים שעיקר ההשפעה על חיי האדם נתונה בידי אידיאולוגיות – תחום ההתמחות שלהם; ולבסוף, כמובן, הפחד שלהם ושל הציבור מפני עולם המדע, שהבנתו דורשת התמחות.
נראה שנימוק אחרון זה הוא העיקר, שכן כידוע לא רק ספרי היסטוריה מזניחים את ההתרחשויות המדעיות, אלא גם העיתונים ושאר כלי התקשורת. מה לעשות, המדע הוא עניין מסובך, ואפילו כתיבתו הבהירה של קריז אינה הופכת אותו לשעשוע.
- כל פריצות הדרך המדעיות שבחרת לַספר, למעט משפט פיתגורס, נעשו בין סוף המאה ה-17 לבין השליש הראשון של המאה העשרים. האם זו בעיניך התקופה המעצבת של המדע התיאורטי? מה מעמדן של שמונים השנים האחרונות, מ-1930 עד היום?
"אכן, זו הייתה התקופה המעצבת של התפתחות המדע המודרני. כיום אנו נמצאים בתקופה חדשה שבה, בעיקר הודות למכניקת הקוונטים ולהתעצמות היכולת החישובית, משגשג מחקר בין-דיסציפלינרי. במובן מסוים, החלוקה המוקדמת יותר של המדע לדיסציפלינות נבדלות הייתה חלק מעקומת הלימוד; חלק מתהליך ההבשלה של המדע. היום קל לנו יותר לקבץ את הדיסציפלינות הללו יחדיו, למחקר שעונה לצרכינו הפרקטיים בעוצמה רבה".
- אפשר לומר שבלי איזו אי-נחת, איזו אי-שביעות רצון מתיאוריה הקיימת, לא קורות פריצות דרך מדעיות?
"כך אני סבור. כדי לחקור את הטבע מדענים צריכים איזשהו חוסר שביעות רצון ממה שכבר יש להם – הרגשה שהעולם חסר תואַם, מבולגן, לא מובן עד תומו. והם מבחינים באופק ברמזים לסדר אחר, עמוק יותר. כשהם מבטאים סדר זה בצורת משוואה, זה נראה בו-זמנית גילוי והמצאה: משהו שכבר נמצא בעולם, ובכל זאת יצירה אנושית. הרגעים האלה הם כמעט רגעי קסם, כי הם מאפשרים לנו להיות עדים ליכולת ההשתנות של תפיסת הטבע שלנו".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה