יום שלישי, 3 בינואר 2012

העברית על המפה: כיצד מוחזרים למקומות בארץ שמותיהם העבריים הקדומים


מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'דיוקן' של העיתון 'מקור ראשון' בכ"ז בכסלו תשע"ב, 23.12.2011 בכותרת "הם קראו לפלשתינה ישראל".

"בשם ממשלת ישראל אני שמח להביע לכם הוקרה והכרה על המפעל התרבותי וההיסטורי אשר עשיתם בקביעת שמות עבריים לכל שטחי הנגב, הריו, גבעותיו, עמקיו, גיאיותיו, נחליו, מעבריו, מעייניו, שלוחותיו, בארותיו ומכתשיו". כך כתב דוד בן-גוריון ב-1950 לחברי ועדת מומחים מיוחדת שהוטל עליה  לתת שמות עבריים למקומות בנגב – ולראשונה בתולדות הציונות, לְשַיֵּם לא רק יישובים חדשים אלא גם פריטי נוף. אבל העיקר חיכה לחברי הוועדה הגאים במשפט הבא באיגרתו של ראש הממשלה: "גליתם חרפת הנכר והלעז מעל מחציתה של מדינת ישראל, והשלמתם הפעולה שהחל בה צבא הגנה לישראל: שחרור הנגב משלטון זר". איך אומר פרופ' גרוסמן מהסרט 'הערת שוליים'? אלו הפרופורציות.

אילת, מכתש רמון, שדה-בוקר ודימונה הם אחדים מ-533 השמות שנתנה הוועדה בפעולת הבזק שלה: היא השלימה את המשימה בתוך כשנה משחרור הנגב במבצע 'עובדה' במלחמת העצמאות. הלחץ הבינלאומי המופעל כיום לקריעת יהודה ושומרון מישראל הופעל אז לקריעת הנגב, וזו כנראה אחת הסיבות שהמפעל הגדול לעברוּת מפת הארץ ולהחזרתה שמותיה לקדמותם החל שם. באיחור מסוים, מוזר משהו, הבינו מנהיגי היישוב העברי בארץ שכל עוד ימשיך הציבור לקרוא להר מירון ג'רמק ולנחל איילון ואדי מוסררה, לא יוטמע באמת הקשר הישיר שלנו לקדמוניותה של הארץ, וארץ ישראל עדיין תהיה קצת פלשתינה.
"בעמדנו לחדש את ימינו כקדם ולחיות בארצנו חיי עם בריא, המעורה בקרקע ובטבע, שומה עלינו להתחיל ב'ייהוד' מפת ארצנו מיסודה", כתב קצת קודם, בדצמבר 1948, ישעיהו פְּרֵס, איש ועדת השמות של הקרן הקיימת לישראל, לשר הפנים. ועדת השמות של הקק"ל הייתה זו שנתנה שמות ליישובים עבריים כבר מ-1922. לאחר מלחמת העצמאות הוטלה גם עליה משימה כבדה, להציע שמות עבריים לכפרים ערביים נטושים שהחלו להתאכלס ביהודים. בתחילת 1951 אוחדו הוועדה של הקק"ל וועדת השמות לנגב לוועדת השמות הממשלתית הפועלת עד היום.
עיקרון היסוד במתן שמות ליישובים בוועדות הללו היה שאם המקום מזוהה, בדרגה גבוהה של ודאות מדעית, עם מקום בעל שם יהודי קדום, אין לקרוא לו בשם אחר. אם לא, אפשר לתת למקום שם אחר מהמקרא או מההיסטוריה הנקשר בו – לעתים קרובות, שם הקשור, ולו באופן סמלי, לשבט שהמקום נמצא בנחלתו ההיסטורית; כך למשל הרי דרום הנגב נקראים בשמות מלכי יהודה, ובגליל המערבי, נחלת אשר, נמצאים היישובים אחיהוד ושלומי על שם נשיא שבט אשר אחיהוד בן שלומי, והיישובים מעונה ועין-יעקב ששמותיהם לקוחים מברכת משה לשבט אשר (הדוגמאות מתוך מאמר של חוקרת המקרא לאה מזור). עוד ניתנה אפשרות לעברת את שמו הערבי של המקום על פי המשמעות או הצליל, או, לבסוף, להעניק לו שם עברי חדש, סמלי.
חוקר תולדות קק"ל, הגיאוגרף פרופ' יוסי כץ, מספר שההסתדרות הציונית ניהלה בשנות השלושים מאבק מתמשך בבריטים שניסו להפוך את שמותיהם הערביים של מקומות לשמותיהם הרשמיים גם באנגלית ובעברית – "למשל, לכתוב גם במפות ובמסמכים בעברית נבלוס במקום שכם וג'פא במקום יפו". בסדרת מפות הארץ שהוציאו הבריטים ב-1940 נקראו בשמות עבריים רק היישובים היהודיים שקמו בתקופה הציונית. היתר נקראו בשמם הערבי, ובכמה מקרים, כגון ירושלים וחברון, בשמם האנגלי. זאת, למרות פעולתה של ועדת שמות עברית נוספת, מטעם השלטונות, בשנות העשרים, שסייעה בקביעת שמות עבריים רשמיים. כך גם במסמכים הרשמיים: צפת למשל, על יהודיה, נקראה רק ספד.
"הבריטים התאמצו לגלות את השם הערבי של כל מקום, נסעו לשם ושאלו את התושבים הערבים", מספר הגיאוגרף פרופ' מעוז עזריהו. "אחת הבדיחות היא למה במפה הבריטית יש כל כך הרבה מקומות שנקראים מוּשׁרֵפה, משרפת עצים? כי שאלו כפריות מה שם המקום והן ענו 'מוש עארפה' (לא יודעת). אני לא יודע אם זה בדיחה או לא".
ועדת הקק"ל עשתה כמיטב יכולתה היכן שהתאפשר לה: ביישובים היהודיים החדשים. היא התאמצה לברר את שמותיהם הקדומים של מקומות ההתיישבות, וחבריה הזמינו מחקרים מיוחדים לשם כך ואף ערכו כאלה בעצמם. ואדי חווארית', למשל, שאדמותיו נקנו בשנות השלושים והיו לאזור התיישבות חדש, קיבל את שמו עמק חפר בעקבות אחד ממחקריו הרבים של חבר הוועדה הארכיאולוג בנימין מייזלר (מזר), שמצא שהאזור הוא "ארץ חפר" מהמקרא.
היו גם מקרים שאנשי מקום מסוים ששו לתת לו שם מקראי יותר מהמלומדים שבוועדה. עובדי המפעלים בדרום ים המלח נתנו לאזור בשנות השלושים את השם סדום. ועדת השמות אימצה את התנגדותה של הרבנות הראשית לשם הזה. חבר הוועדה אברהם יעקב ברוור, הגיאוגרף העברי המודרני הראשון ויהודי דתי, כתב שלא ברור כלל שסדום המקראית הייתה דווקא בקצה זה של ים המלח, ובכל מקרה סדום היא "שם נרדף לכל מיני תועבות בשפתנו ובשפות לועזיות רבות", ובכלל, "לא לסדום ועמורה התגעגענו בימי גלותנו". אבל בסדום, כמו ברוב המקרים, המקומיים ניצחו.
כך אירע למשל במושב ברמות יששכר הידוע היום בשם מולדת. המחלוקת, שהתגלגלה על פני שנות השלושים, הארבעים והחמישים, הייתה משולשת. המתיישבים רצו 'מולדת', כשם גרעינם. הקרן הקיימת, פטרוניתה של ועדת השמות, התחייבה לתורמים היהודים-אמריקנים לרכישת הקרקע לקרוא ליישוב 'בני-ברית' כשם ארגונם. אלא שחבר ועדת השמות הארכיאולוג אליעזר סוקניק (אביו של יגאל ידין) קבע שהמקום הוא עפרה, עירו של גדעון השופט – קביעה שהייתה שנויה במחלוקת גם בתוך הוועדה. היישוב נקרא מולדת ובני-ברית גם יחד, ולבסוף רק מולדת; השם עפרה נותר פנוי ליישוב שקם לאחר עוד כמה עשורים, ובו התרכזה חבורה של חוקרי הארץ שהתמחו בזיהוי שמות קדומים של מקומות ביהודה ושומרון ובארץ בכלל. אבל לא נקדים את המאוחר. 
עלעול ממוחשב בעיתונים ארצישראליים משנות המנדט מעלה שֶטַיילנֵי התקופה ונוסעיה אהבו שמות עבריים, וכתבו על שיטוטיהם ב"נחל שורק" ואפילו ב"נחל יבוק" שבעבר הירדן. ובכל זאת, אומר מעוז עזריהו, הם ייצגו מיעוט. הגישה שצריך לחדש את העבָר העברי של הנוף בארץ, להפעיל אנטי-מחיקון על מחיקת השמות שעשו כובשי הארץ במהלך הדורות ולחזור למקור, "הייתה בשנות המנדט שיגעון של יחידים, של אנשי 'ידיעת הארץ' כפי שזה נקרא אז. היהודים בארץ תפסו בדרך כלל את השמות הערביים כחלק מהאקזוטיות של הארץ, מהאותנטיות שלה. גם בתנועות הנוער זה נשמע לחבר'ה נורא חיובי, נורא מקומי, ללכת לג'בל ולוואדי ולא להר ולנחל. זה השתנה רק אחרי מלחמת העצמאות".
האדישות לנושא, נעיר כאן, החלה הרבה קודם. עד תחילת המחקר המדעי לזיהוי מקומות עתיקים בארץ, במאה ה-19, הנוסעים לארץ הקודש לא הראו בכתביהם כל התעניינות בדבר. גם היהודים בהם, בנימין מטודלה ושכמותו, התעניינו בקהילות היהודיות בארץ ובמקומות הקדושים, ולא בגילוי מיקומם האבוד של אתרי המקרא וספרות חז"ל. יוצא דופן היה רבי אשתורי הפרחי, שבתחילת המאה ה-14 סבב שנים ארוכות בכפרי הערבים בארץ וניסה לקשר בין שמותיהם לשמות מקומות הנזכרים במקורותינו. הוא כתב את מסקנותיו בספרו על המצוות התלויות בארץ, 'כפתור ופרח'. אחריו נגנזה הסוגיה למשך 500 שנה, עד מסעם החלוצי לארץ ישראל של החוקרים רובינסון וסמית, הראשונים בעת החדשה שהבינו את תפקידם  של שמות היישובים הערביים בפענוח זהותם הקדומה של המקומות – ועד ראשית המחקר הארכיאולוגי בארץ. אבל העניינים הוסיפו להיות יגעים.
עד שהגיעה המדינה, והכול השתנה. וכמו כל דבר שמעורבים בו יחדיו תנ"ך וציונות, בן-גוריון לקח את ועדת השמות הממשלתית באופן אישי. "הכפיפות האדמיניסטרטיבית למשרד ראש הממשלה", כותבים מעוז עזריהו וארנון גולן במאמר על 'עִברוּת המפה', "לא רק שנתנה תוקף להחלטות הוועדה, אלא גם סימנה עד כמה מדובר היה – ועודנו – בפרויקט שיש לו משמעויות והשלכות פוליטיות מיידיות. כך, למשל, בן-גוריון קבע מפורשות כי 'אין לפרסם במפה שום שם של מקום שהיה', בהתייחסו ליישובים ערביים נטושים".
למעשה, הם כותבים, הוראה זו לא מולאה, כי בשל אילוצים כלכליים וטכניים המפות שהודפסו בתחילה היו על בסיס מפות בריטיות ישנות. במרוצת השנים הודפסו מפות הארץ בקנה מידה גדל והולך, ובהתאם לכך גם פעלה הוועדה: ככל שהופיעו מפות מפורטות יותר, כך ניתנו שמות לאתרים נוספים, קטנים יותר, שבמפות הבריטיות לא תמיד היו להם שמות כלשהם, כגון מעיינות וגבעות. לדברי החוקרים, המחויבות הראשונית במתן שמות הייתה לשמות היסטוריים, גם לועזיים, ובלבד שלא יהיו אלה שמות ערביים עכשוויים.
"העיקרון הוא ללכת אחורה כמה שאפשר", מרגיע עזריהו את פיוז התקינות הפוליטית שאולי קפץ למי מכם. "כיוון שהשכבה הערבית היא המאוחרת ביותר, דה-פקטו זה יוצא אנטי-ערביות, אבל לא זו הכוונה. מה גם שהערבית לא נמחקת, כי שמות עבריים חדשים מושפעים לעתים קרובות מהשם הערבי. בנושא הזה נפוצה מחשבה שלדעתי לא נכונה: שלמקום יש שם אחד וזהו, ושם עברי הוא ביטול של שם ערבי. שֵם אינו תכונה אובייקטיבית של המקום, אלא תכונה תרבותית שלו, ולכן יכול להיות שיהיו למקום כמה שמות שקיימים בו זמנית; אפשר אפילו לומר שהמקום עצמו הוא כמה מקומות בו-זמנית, שלכל אחד שם אחר. זה לא שזה מקום עם שם ערבי ואתה שינית אותו".
יתרה מכך: השמות העבריים המחודשים, במיטבם, הם המשך ישיר של השמות הערביים, שהם מצדם המשך של מה שהיה לפניהם. חקר הנושא הזה הוא מפעל חייו של ד"ר יואל אליצור, חבר ועדת השמות הממשלתית ומחבר הספר 'שמות מקומות קדומים בארץ ישראל: השתמרותם וגלגוליהם'. הערבים, הוא מסביר, מיעטו לשנות שמות מקומות, ושימרו את צורתם העתיקה בשינויים קלים; שינויים שעל טיבם, על החוקיות שהם מגלמים ועל דרכי פענוחם הנכונות והשגויות עומד אליצור בהרחבה בספרו.
שימור השמות הקדומים בידי הערבים, ובידי הכובשים האחרים שקדמו להם, הוא לדבריו נס תרבותי. "זה לא קרה באזורים עתיקים אחרים במזרח התיכון. לא במצרים ולא במסופוטמיה ולא בתורכיה. שמות המקומות בערבית הם כמעט צילום מצב של השמות שהיו פה לפני הכיבוש הערבי, לפני 1,370 שנה". בהר חברון, למשל, אפשר למצוא רבות מערי יהודה הנמנות בספר יהושע. חלחול, שם שנשמע לנו ערבי טהור, היא אחת מהן, ששמה לא השתנה ולו באות אחת. והכפר סעיר ששימר את השם ציעוֹר, והעיירה יָטָה שהיא יֻטָּה מספר יהושע, וחברון עצמה ששמה נשתמר בתרגום: אל-ח'ליל פירושו החבר.
הסיבה ליציבות בשמות המקומות בארץ, אומר אליצור, היא שלמרות כל הכיבושים, החורבנות וההגליות, האוכלוסייה נשארה בדרך כלל אותה אוכלוסייה. כובשים יוצאי דופן, שניסו לצבוע את המפה בלשונותיהם שלהם, היו הצלבנים, ולפניהם הרומאים – ממציאי השם 'פלשתינה' שנועד במתכוון למחות את זכר ישראל מהארץ. "אבל ההמון הפשוט נשאר בשלו, וכך קרה שהשמות הצלבניים והרומיים נשארו ברובם רק שמות רשמיים. לבית-שאן, למשל, לא קוראים היום סקיתופוליס, השם ההלניסטי שהרומים ניסו להחזיר לה; הערבים שימרו את שמה הקדום בית-שאן בצורה ביסאן".
גם בני ישראל, מצדם, שימרו את שמות המקומות שהיו בארץ בהיכנסם אליה. לכן השמות ה'עבריים' שאנו מדברים עליהם אינם בהכרח עבריים. על השם מערת המכפלה, למשל, כותב רמב"ן בפירושו שלא מוכרחים למצוא לו, ולשמות מקומות בארץ בכלל, פשר בעברית. "המילה מכפלה נשמעת עברית בהחלט, שלוש אותיות שורש מוכר במשקל מוכר, אבל תכל'ס מה זה אמר בתקופה הקדומה שלפני אברהם אבינו איננו יודעים. זה רק מסביר את גודל האוצר ההיסטורי שקיבלנו: מערכת שמות שהייתה לפני יהושע בן נון".
וכך, לצד עבודתו על הרחבתו המתמדת של מחקרו על שימור שמות המקומות בארץ, המחקר המקיף הראשון בנושא זה 120 שנה, מקדיש אליצור את שארית מרצו בניסיונות לעזור למקימי יישובים חדשים ושכונות חדשות למצוא את שמותיהם העתיקים, ולשכנע אותם לא להמשיך בהפיכת מפת הארץ לשדה מצבות לנפטרים, "לא בשמות לועזיים מכוערים נוסח קריית-מוצקין, ולא בשמות שבמילא הופכים לסתמיים כמו בית-יצחק.
זאת, כאמור, גם מדיניותה של ועדת השמות הממשלתית שהוא חבר בה. היא אינה מאשרת כיום, למשל, לקרוא יישובים על שם נופלים, גם כדי שלא ליצור אפליה בין חללים. הוועדה גם פוסלת שמות עם מרכיב לועזי, ושמות שהם אמנם שמות מקומות קדומים, אך כאלה המרוחקים מהיישובים המבקשים להיקרא על שמם. מודיעין-עילית למשל ניסתה לכנות את עצמה קריית-ספר, אף שהיא רחוקה עשרות קילומטרים מקריית-ספר המקראית שישבה בין בית-לחם לחברון. הוועדה סירבה. הפשרה שהתקבלה, מספר יו"ר הוועדה, הגיאוגרף הוותיק פרופ' משה ברוור, הייתה שאחת השכונות במודיעין-עילית תיקרא קריית-ספר.
"נעשו טעויות שכבר אי אפשר לתקן", אומר אליצור. "למשל מתן השם מסדה לקיבוץ בצפון עמק הירדן, הרחק הרחק ממצדה. גם עפרה, שאני גר בה, רחוקה חמישה קילומטרים מעפרה ההיסטורית, ולכן זו הייתה טעות לקרוא לה כך. ליישוב שלך קוראים מעלה-מכמש ולא מכמש, כי הוא נמצא קילומטרים אחדים ממכמש הקדומה, מקום שם נמצא עכשיו הכפר הערבי מכמאס, ויפה עשו שהקפידו להוסיף 'מעלה'".
בלי שום פרוטקציות, כמובן, נדבר אפוא על מכמש, בירתו הזמנית של יונתן החשמונאי ואתר גבורותיו של יונתן בן שאול, המדגימה תופעות הנוגעות לשימור השמות. "מכמאס הערבית משמרת את השם הקדום, מכמשׂ או מכמס, אפילו טוב יותר משחושבים. היהודים מכנים את הכפר הזה מוכמס, כמו חלק מתושביו, אבל הנה בכניסה לכפר שלט בערבית וגם באנגלית – מִכמאס. פתחתי את הספר האנטישמי שאני משתמש בו הרבה, 'בִּלאדנא פלסטין', אנציקלופדיה ערבית בת עשרה כרכים שנותנת את שמות כל המקומות, כולל אלה שחרבו במלחמת השחרור, והיא טובה בעיניי כי היא נכתבה על ידי הערבים ולא הישראלים האירופים. גם שם, מכמאס בחיריק. בדיוק השם המקראי.
"בביקורים שלי בכפרים ערביים אני שואל לפירוש השם, ולפעמים הם לא מבארים. שאלתי ערבי במכמאס מה פירוש השם. הוא אומר הָדָ'א אִסְם, פִיש אִלּוֹ מַעְנָא. כלומר, זה שם, אין לשמות פירוש. אני שואל שוב, והוא נזכר, כן יש פירוש: מכמאס יעני אדם שיש לו הרבה שכל. כי מך זה מוח ומאס זה יהלום, אבן טובה. זו תופעה נפוצה, של פרשנות עממית מאוחרת על שמות קדומים שלא ברורה משמעותם. זה אותו מנגנון שפעל גם במקרא, כשנאמר על מקומות 'על כן קרא שמו': הסבר מתוך סיפור מאוחר על שם שהיה כבר אז קדום וסתום".
במיוחד מצטער אליצור על יישובים חדשים הנמצאים במקום של יישוב עתיק אך אינם משמרים את שמו. הוא מספר על היישוב בדרום הר חברון הקרוי בפי תושביו לִבְנֶה וגם שָני. שניהם שמות שהציעו התושבים; הראשון נפסל בידי ועדת השמות כי העיר הקדומה לבנה נמצאה אמנם בנחלת יהודה אך בשפלה, והשֵני, שָני, אושר, כאזכור סמלי לזרח בנו של יהודה שצמיד שָני נקשר לו בלידתו. אלא שבמקום הזה ממש נמצאת העיר עָנים, הנזכרת במקרא ואף נשתמר בה בית כנסת קדום.
ועוד פספוס: "מתחת לשכבת הטיח של בית הכנסת העתיק ברחוב, בעמק בית-שאן, התגלו כתובות – העיקרית בהן זהה לזו שברצפת הפסיפס הידועה של בית הכנסת הזה, אך לצדה כתובות נוספות. ד"ר חגי משגב פענח אותן והן עומדות להתפרסם בקרוב. לא מזמן הוא הרצה בפנינו, ועל אחת הכתובות הוא אמר שהוא מבין בה הכול חוץ ממילה אחת: הוזכר שם תורם לבית הכנסת, פלוני בן פלוני 'מעריד' ועוד אות פגומה או שתיים. הצבעתי והצעתי פתרון: שהתורם הזה הוא מערידה. וערידה אינה אלא שדה-אליהו. החלוצים הדתיים הנלבבים הקימו את קיבוצם במקום ששמו הערבי היה ערידה, אבל שם ערבי זה לא היה חביב עליהם, והיה חשוב להם יותר להנציח את ר' אליהו גוטמאכר, שאכן היה אדם גדול ועתיר מעשים טובים. שמעתי על כך כבר מאבי ז"ל, חוקר התנ"ך יהודה אליצור, שאמר שחבל שמשכיחים כך שמות עתיקים. אז הנה צץ פתאום השם ערידה, שנשתכח אחרי שהערבים שמרו עליו מאות שנים. שם מוזר, סתום, אבל בזה קסמו. ומה נשאר לנו? קיבוץ עם שם ארוך שלאף אחד במילא אין מושג מיהו האליהו שעל שמו נקרא".
*
עד היום נתנה ועדת השמות הממשלתית כמעט 8,000 שמות. יש לה סמכות חוקית בלעדית לקבוע שמות ליישובים – אך לא לשכונות ולרחובות בתוכם – ולעצמים גיאוגרפיים. לפני שישים שנה, בכתבה ב'מעריב' מ-29.9.1951 תחת הכותרת "ישראל החדשה מקבלת שמות", סקר העיתונאי נתן טירה את פעילות הוועדה בראשית דרכה. "חבריה אינם רואים את סיום פעלם", סיכם. "הם מוכנים להמשיך בעבודתם עוד חצי דור. התנאי: הרחבת סמכותם עד לגבול הירדן ועד בכלל. הסביר אחד מחברי הוועדה: 'בעוד שאנו צריכים לחטט אחרי שמות בשרון ובשפלה, הרי בהרי אפרים מוכנים באמתחותינו שמות נהדרים ממש!'" ובכן, הרי אפרים באמתחתה של ישראל זה 44 שנה, אך יש טוענים שהוועדה עדיין משרכת בהם את רגליה.
"הוועדה עשתה עבודה מדהימה, אבל ביהודה ושומרון לא מספיק", אומר דביר רביב, חוקר ארץ ישראל וממובילי חוגי המטיילים ביהודה ושומרון. "למשל, ליד איתמר נמצאת ח'רבת אל-עורמֶה, ששמה משמר את שם העיר ארוּמה הנזכרת בספר שופטים כעירו של אבימלך בן גדעון. יש שם שרידים מרשימים של עיר מתקופת המקרא ושל מבצר מימי בית שני שלא נזכר במקורות. האתר מזוהה כארומה המקראית בוודאות, ויש להניח שזה היה שמו גם בימי בית שני – אבל כיום שמו הרשמי ח'רבת אל-עורמה. אם הוא היה בתוך הקו הירוק אני בטוח שכבר היו משתמשים בשם העברי, אולי עם קידומת 'מבצר' או 'עין'. יש כאן איפָה ואיפה. אין סיבה לקרוא לאתר הזה בשם ערבי מפחיד".
מטייליו של רביב רגילים לשמוע אותו מכנה מקומות בשמות עבריים עתיקים שאינם מופיעים במפות, אך הוא מקפיד לומר לצדם גם את השם הערבי, זה המופיע במפה. הוא גם מבחין בין יישובים ערביים, שיש לכבד את מנהג תושביהם, לבין מקומות אחרים. "למשל מחנה עסכר בצפון שכם, המשמר את השם העברי סוֹכֵר. במקורות חז"ל נזכרת בקעת עין-סוֹכֵר. אז כשאני מדריך קבוצה בהר כביר ומשקיף אל הבקעה הזו, למחנה אקרא עסכר, אבל לבקעה אני מרשה לעצמי לקרוא בקעת עין-סוֹכֵר. זו הצעת זיהוי שכמעט אינה שנויה במחלוקת, אבל אינה מופיעה במפות אלא רק במחקר". 
במפות, הוא מסביר, נדפסים רק שמות שאושרו בוועדת השמות. "וטוב שכך. שמות יש לתת בצורה מסודרת, בוועדה. בשטח אתה יכול למצוא שילוט פרטי עם כל מיני שמות, ולא תמיד זה לִברכה. למשל מעיין בכניסה לבית-אל, עין-שיבאן, ששמו לא משמר שם עברי קדום, ורכז התיירות של המועצה האזורית קרא לו עין-תות; זה נחמד למטיילים, אבל יש כבר עין-תות אחר. בפרויקטים של הנצחה, דוגמת שיקום מעיינות לזכר נופלים, אפשר לטעמי להתגמש ולתת את שם ההנצחה בסוגריים, ליד השם המקורי".
פרופ' ברוור דוחה את הטענה שהוועדה פועלת באופן שונה משני עברי הקו הירוק. "אין לנו מגבלות כאלו. למעט כמובן יישובים לא מוכרים, שאיננו רשאים לתת להם שם. אם פונה אלינו מישהו ואומר שלהר זה וזה יש רק שם ערבי, אנחנו נותנים לו שם עברי. יותר מזה: אנחנו יוצאים גם מעבר לגבולות של פלשתינה המנדטורית. הוועדה החליטה שהחרמון, שמופיע בתנ"ך, ייקרא חרמון בכל חלקיו אף שהערבים קוראים לו ג'בל א-שיח'. דנו גם בצור וצידון ודמשק ורבת-עמון, והן מופיעות בצורה העברית הזו בכל מפות המרכז למיפוי ישראל. הכלל הוא שגם בחו"ל, שמם של מקומות הוא עברי במידה שיש סבירות גבוהה שזה אכן המקום ששמו העברי הופיע במקורות שלנו".
ברוור בן ה-92 הוא חבר הוועדה זה כשלושה עשורים. ברגע זה הוא כנראה כבר לא, אם לא חזר בו מהתפטרותו הטרייה. אביו, אברהם יעקב ברוור, היה חבר בו-זמנית בוועדת השמות העבריים המנדטורית ובוועדת השמות של קק"ל, ולאחר מכן בוועדת השמות הממשלתית. המילה 'ברוור' מתחברת בעברית ישראלית למילה 'אטלס' כפי שהמילה 'אבן-שושן' מסתפחת אוטומטית למילה 'מילון'. משנות השלושים ועד שלהי המאה הקודמת, היו ברוור האב ולאחר מכן בנו העורכים של האטלסים העבריים הכלליים היחידים. עכשיו הוא עובד על מהדורה נוספת. הוא היה כתב עיתון זה – ליתר דיוק כתב 'הצופה' שהתמזג לימים אל תוך 'מקור ראשון' – כשאפילו הוריו של הכתב החתום מטה לא נולדו: בעת לימודיו הגבוהים של ברוור בלונדון, לפני מלחמת העולם השנייה ולאחר מכן בשנותיה האחרונות, הוא היה כתבֵנו שם. שנים רבות אחר כך שימש פה עורך חדשות החוץ, בעודו עורך את אטלסיו.
*
מחקרים חדשים על שמות מקומות יוצגו ביום שני הקרוב, בשני מושבים שיוקדשו לנושא במסגרת הכינוס השנתי של האגודה הגיאוגרפית הישראלית. תידון שם עבודתה של ועדת השמות הממשלתית, ומיודעינו יוסי כץ ומעוז עזריהו ירצו על ערים בחו"ל; ואילו על שמות יישובים ערביים בארץ ידבר ד"ר עאמר דהאמשה, חוקר ספרות עממית וזיכרונות העוסק בקשר בינם לבין שמות מקומות.
"הערבי כנותן-שמות מצטייר בעיניי כאדם סבלני וסובלני", הוא אומר. "הערבים לא ראו ערך פוליטי ואידיאולוגי רב בשמם של מקומות, וזה המקור לתופעת שימור השמות הקדומים בידיהם. הסובלנות הזו מתבטאת גם בתחום השמות הפרטיים: ערבים מוסלמים קוראים לילדיהם בשמות של נביאי דתות אחרות, מוסא ועיסא. על החסד שעשו בשימור שמות המקומות ראוי לגמול להם. ומה שנעשה הוא ההפך. אני קורא לזה נישול לשוני. מוסדות המדינה מחקו אלפי שמות ערביים של מקומות, מתוך כוונה להעלים את זהותם הערבית".
ומיד הוא מקדים תרופה לשאלה המתבקשת. "אין מחלוקת על כך שמדינה ריבונית צריכה לקבוע שמות בשפה שלה. אבל לכל מקום ניתן גם שם רשמי ערבי, וכאן אפשר היה לשמור על השם הערבי המקובל. במקרים רבים המדינה מנסה לכפות את הצורה העברית על הכתב הערבי; מצחיק למשל שכותבים בשלטים בערבית 'נצרת' ולא 'א-נאצרה'. ולפעמים המדינה סתם מכניסה שגיאות. הפגיעה היא קודם כול מדעית, פגיעה במי שמתעניין בחותם ההיסטורי שטבעו הערבים במרחב. זה לאו דווקא עניין לאומי; אדרבה, שמות מקומות ערביים רבים משמרים שמות יהודיים, ולעתים אפילו מסורות היסטוריות יהודיות. למשל, בראס-עלי, ליד שפרעם, יש מקום שנקרא כרם אל-יהוד, כרם היהודים, שם שמשמר מסורת מקומית שעל פיה יהודים התחבאו בכרם הזה מפני הרומאים בזמן גזירות".
ועדת השמות הממשלתית, מבחינתה, דווקא מבקשת ללכת כברת דרך ארוכה לקראת האוכלוסייה הערבית. במקומות שיש בהם אוכלוסייה ערבית משמעותית, כגון ירושלים (אל-קודס בפי הערבים), עכו (עכא) ובקעת בית-נטופה (סהל בטוף), מציעה הוועדה שהשם הרשמי בערבית – המוצג לצד השם הרשמי בעברית – יכלול את שתי הגרסאות זו לצד זו.
בשנה שעברה השלימה ועדת השמות הממשלתית את הכנת הרשימון: רשימה רשמית של שמות המקומות בארץ, בכתיב עברי, ערבי ולטיני. הפעם האחרונה שרשימה כזו אושרה הייתה לפני כשמונים שנה, עמוק בימי המנדט. שאלת הגרסה הערבית הרשמית לשמות של עשרות מקומות, בעיקר יישובים מעורבים, עיכבה את אישור הרשימון בוועדת שרים בראשות בני בגין שמונתה למטרה זו. לקראת הישיבה בשבוע שעבר, שנועדה להיות האחרונה, הסכימו בגין ויו"ר ועדת השמות ברוור על נוסחה שלפיה יישובים שהיו ערביים לפני 1948 תיכלל בשמם הערבי הרשמי גם הגרסה הערבית, ואילו ביישובים שערבים נכנסו אליהם אחר כך, כגון נצרת-עלית, השם הרשמי בכל צורות הכתיב יהיה רק השם העברי.
שר התחבורה ישראל כץ הוביל את ההתנגדות להצעה. משרדו, האמון על השילוט בכבישים, פרסם הצעה משלו, ולפיה רק שם בשפה הערבית יינתן ליישובים ערביים, ולא ליישובים מעורבים ולעצמים גיאוגרפיים כגון נחלים. עמדתם של בגין וברוור נראית לכץ תמימה במקרה הטוב. "הם משחקים לידי הערבים שמבקשים להחזיר לאחור את הגלגל ולמחוק את העברות של מפת הארץ", הוא אומר. "עדאלה וארגונים דומים דורשים מזה זמן שבשילוט הדרכים בערבית יקראו לערים בישראל בשם הערבי הישן שלהן, אסדוד במקום אשדוד ומג'דל במקום אשקלון, ולא מסתירים את החשיבות הפוליטית שהם מייחסים לזה. זה מבחינתם צעד ראשון בדרך לשיבת הפליטים. ברגע שתאפשר את זה בחלק מהערים, האבחנות הדקות בין יישובים מעורבים מסוג אחד ליישובים מעורבים מסוג אחר לא יעברו את מבחן בג"ץ. אני מנהל פה קרב הגנה ציוני בזירה החשובה ביותר, זירת התודעה".
"אין כאן ויתור על השמות העבריים של מקומות, אלא התחשבות בסיסית באוכלוסייה שגרה בהם וכלל לא מכירה את צורתם העברית", אומר מצדו פרופ' ברוור. "במקרים רבים, גם יהודים משתמשים בשם הערבי. ואדי קלט, למשל. במקרים אחרים השם הערבי מתגלה כשם יהודי קדום: בספרות חז"ל מופיע השם עכא לעכו, ואפילו אל-קודס הוא שם בהשראה יהודית, תרגום לשם 'עיר הקודש'".
הוועדה התפזרה לאחר ישיבה ארוכה וסוערת, בלי לקבל החלטה. אחד השרים שהשר בגין צירף לוועדה בשלב מאוחר, כנראה מתוך מחשבה שיקנו לו רוב, היה מתן וילנאי, בנו של חוקר הארץ זאב וילנאי, שהגיע לישיבה והתייצב לצדו של כץ דווקא. אישור הרשימון נדחה למועד בלתי ידוע, ויו"ר ועדת השמות הנזעם הגיש ביום חמישי שעבר מכתב התפטרות.



* * *

תוספת, ד' באדר תשע"ב:
מכתב בעניין שדה-אליהו וערידה ששלחה יהודית גנות-נחלון מאלעזר בעקבות פרסום הכתבה 

כיוון שבין "החלוצים הנלבבים" שהקימו את שדה-אליהו בעמק השומם והחם היו הוריי היקרים שולמית ואהרון נחלון ז"ל, נזדעקתי למקרא הטענה שהם השכיחו שם עברי עתיק שנשמר בידי הערבים מאות שנים. תחקרתי ארבעה מחברי שדה-אליהו הוותיקים: שורי, אדית, מלכה וקלוני; שניים מילדי הקיבוץ הראשונים, שנולדו בשנת  1943: מרים וגדעון; וכן את ד"ר חגי משגב, ד"ר יואל אליצור, פרופ' יוסי כ"ץ, בני יעקבי ממשרד החקלאות, פרופ' אהרון דמסקי ופרופ' זאב ספראי. ואלה ממצאיי:

א.  חברי שדה-אליהו קראו לקיבוצם, עם הקמתו, "קבוצת אריה" על שם מדריכם הנערץ בתקופת הכשרתם כקבוצת נוער שמת בניכר בשוויץ. בינם לבין עצמם הם קראו לקיבוץ "ערידה". במכתבים הפורמליים היוצאים מהקבוצה הם מכנים את יישובם בשם קבוצת אריה אל-ערידה. המכתבים הנשלחים אליהם ממוענים לערידה. חודשים מספר אחרי העלייה לערידה מדווח בשבועון הקיבוץ על שיחה ממושכת של נציגי הקיבוץ עם מזכיר ועדת השמות האדון אריכא, שבה הביעו את רצונם להמשיך לקרוא לקיבוץ על שם אריה לוץ פיכנפלד, ויחד עם זאת למצוא גם שם היסטורי יהודי השייך למקום. אריכא השיב להם בצער שלא היה אף פעם ישוב יהודי באזור. מאוחר יותר כפתה עליהם ועדת השמות של קק"ל לשנות את שם הקיבוץ לשדה-אליה" על שם הרב אליהו גוטמכר.
ב.  כל העדויות של תושבי שדה-אליהו הוותיקים מכחישות שהיה שם באותה תקופה יישוב כלשהו ששמו ערידה – למרות דברי האנציקלופדיה 'בלאדנא פלסטין' על 182 בדווים ו-38 בתים בשטח ערידה. גם בשבועון הקיבוץ מאוקטובר 1939 מדברים על סכסוך קרקעות עם בדווים מ-12  אוהלים הנמצאים בערידה. נחמיה צורי בהרצאתו בכנס ה-17 של החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה מדבר על חורבות של כמה בתים הנמצאים בנ"צ שבה הייתה לפנים ערידה, ונמצאות בתחומי המחנה הישן של שדה-אליהו. נמצאו בהן כלים ושרידי כלים שונים מהתקופה הכלכוליתית, תקופת הברונזה והתקופה הערבית הקדומה. בני יעקבי בדק במפה של הקרן הגיאוגרפית הבריטית (P.E.F.) משנת 1888 ומצא שאין באזור שום כפר ששמו ערידה. לדעתו של פרופ' זאב ספראי, גם בתקופות הקדומות יותר לא נזכר באזור שום יישוב בשם ערידה.
ג. והנה הנחמה פורתא המרגשת מאד, אותי על כל פנים: בבית הכנסת העתיק של רחוב מהמאה החמישית לספירה נמצאו לפני 36 שנה, לצד הכתובת העצומה המפורסמת, גם כתובת פסיפס עם שמו של תורם לבית הכנסת שהגיע מערידה, כמו שמוסר ד"ר חגי משגב. ד"ר משגב עומד לשלות את כל הכתובות האחרות שנמצאו בבית הכנסת ההוא ממעמקי השכחה ביחד עם החופרת, בעגלא ובזמן קריב.
אז מה היה לנו? חלוצים נלבבים המחפשים מקור היסטורי לשם קיבוצם ונאלצים לקבל שם שאינם רוצים בו מלכתחילה, אדמות שנקראו ערידה בלי שהיה באזור זה במאות האחרונות שום כפר ערידה שהיה עשוי לשמר שם של כפר יהודי עתיק, כתובת מפתיעה שמוכיחה כי היה ישוב יהודי בשם ערידה במאה החמישית לספירת הנוצרים.
התיאור כאילו הערבים שימרו את השם והחלוצים השכיחוהו עושה עוול עם החלוצים התמימים, החרוצים, גואלי אדמות העמק, חלוצים שכל ימי חייהם חינכונו על הקשר העמוק בין ההיסטוריה של עמנו לגיאוגרפיה המקומית והארצית. אגב, אם רוצים להלין על השכחת שמות עתיקים באזור יש להלין דווקא על ראשיה האחרונים של מועצה אזורית עמק בית שאן, אשר החליפו את שמו העתיק של עמק בית שאן והפכוהו לעמק המעיינות.



4 תגובות:

אופיר גלבוע אמר/ה...

מרתק

דורה אמר/ה...

מאמר מעניין עד מאד! השאלה שלי היא למה לא לתת למדינה לגדול באופן אורגני וטבעי אלא לכפות עליה שמות מהתנ"ך, שאין הוא אסופת סיפורים שלא כולנו מאמינים בהם. תנו למדינה ולעם להתפתח בצורה ובדרך שלו, כולל להעניק שמות חדשים לפי הצורך. ההאחזות הזו בהיסטוריה ספק מיתולוגיה היא מוטעית, לדעתי ומפות ישראל העתידיות לא ירוויחו מכך.

אנונימי אמר/ה...

נטול שורשים ומולדת?

אנונימי אמר/ה...

לדורה-למה בכלל לגור פה?זה מהתנך הקשר שלנו.אולי באמת מספיק.נעבור למקום כלשהו בעולם,נחתוך את הקשר לתנך וליהדות,אולי גם ניתנתק מהיהודים בכלל וניבנה לנו משהו לגמרי חדש,צעיר רענן,ללא עול העבר המושכנו למטה עם מיתולוגיה של בלופים...