למה דחק: עם יהודה ויזן על ספרות, שמרנות ומונרכיה

הופיע במוסף שבת, מקור ראשון, י"ז באדר א' תשע"ו, 26.2.2016.

 

פרס היצירה של שרת התרבות הוענק השבוע, עם טקס או בלי, לסופרים ומשוררים רבים למכביר. כאשר הוכרזו הזוכים, לפני כשלושה חודשים, עורר שמו של יהודה וִיזָן הפתעה. לא משום שהוא חדל מעש, אלא להפך, משום שמרוב שהוא רב מעש לא העלינו על דעתנו שגם כתב רומן. שלא לדבר על רומן זוכה.

מתי הוא הספיק לכתוב את 'פֶּקַח', רומן שורץ אסוציאציות ספרותיות, רוחש מקורות השראה ובראשם מנדלי מוכר ספרים וג'יימס ג'ויס, יצירה תובענית אך גם מצחיקה נורא, שופעת קריקטורות של דמויות מוכרות מהסצנה הספרותית? ויזן, שישן בימים וער בלילות, מיזם-תרבות מהלך המקיים את מיזמיו בין היתר מהכספים שהוא מרוויח בשיפוצים, בבניית קירות גבס ובאימון קבוצות כדורסל, הספיק. והוא מספיק גם להיות בן שלושים בסך הכול.

הוא משורר, מתרגם, מו"ל ועורך, ומתברר שגם סופר. בשביל כתב העת עב הכרס לספרות, הגות ויהדות 'דְּחָק לספרות טובה', מין 'התקופה' של תקופתנו, שהוא הקים ועורך, ובשביל הוצאת הספרים הקטנה הקרויה אף היא בשם זה, ויזן מאתֵר תועפות של יצירות חשובות שטרם הוגשו לקורא העברי, רבות מהן הוא מתרגם בעצמו ולאחרות הוא משדך מתרגמים (ביניהם הח"מ); מגייס יוצרים למיזמים, כגון כרך ובו מיטב יצירותיו של עזרא פאונד בעברית; מזמין יצירות חדשות בעצמו ועל פי טעמו בלבד; מאתר, בעזרת אינטואיציה בלשית, יצירות גנוזות ותרגומים זנוחים מאת סופרים עבריים דגולים כטשרניחובסקי, אלתרמן ורטוש; ומראיין הוגים ידועי שם כגון ג'ון סרל, רוג'ר סקרוטון ונעם חומסקי. בין לבין הוא משחיל גם מריבות ופולמוסים עם מחצית הברנז'ה הספרותית – בביקורות משתלחות ב'דחק', וקודם, באופן צבעוני יותר, בימיו בכתב העת לשירה 'כתם' הלוחמני וקצר הימים. 

שיפוט מהיר 20: על שלושה ספרי ביכורים

במדורי "שיפוט מהיר" המופיע היום במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' (עמ' 23) - על שלושה ספרי ביכורים חדשים: "הציור האחרון של ג'אקופו מאסיני" מאת צדוק צמח; "טיול שנתי" מאת ענב שור-דיעי; ו"אופקים מתנגשים" מאת ר"ג אולדברג.

 

הציור האחרון של ג'אקופו מאסיני

צדוק צמח, עם עובד (ספריה לעם), 166 עמ'

 איפה היית כל הזמן, צדוק צמח? כתבתָ מחזות, שעלו על במות נכבדות ואפילו זכו בפרסים; אבל את כישרון התיאור המילולי שלך, את הססגוניות החסכונית הזו שלך שרק בסיפורת יש לה מקום להתגדר בו –  מדוע כלאת מאיתנו את אלה ב-47 שנות חייך הראשונות?

שישה סיפורים ונובלות כרך צמח בספר ביכוריו, וההתגלגלות מהאחד לבא אחריו נעשית במתכונת התוכנית 'תיאוריית הקשר'; את גילוי הקשר בין סיפור לסיפור נשאיר לקורא, שיצרף זאת לשאר עינוגיו. הספר בנוי גם ככריך: ראשונה ואחרונה נובֶלות המתרחשות בחו"ל, ובתווך ארבעה סיפורים קצרים יותר שגיבורי כולם (וגם גיבור הנובלה האחרונה) הם בני עדות המזרח לגוניהן: עיראקים, צפון-אפריקנים ותימנייה. אין זו עובדה שולית, וגם לא רק מכשיר להצדקת הצבעים העזים והאקזוטיים-לעתים של העלילות. שכן יש בסיפורים התמודדות מודעת ומקורית, נקייה מסטריאוטיפים מחד גיסא ומלוחמנות עדתית מאידך גיסא, עם סוגיות כגון המסורתיות והמשפחה המסורתית, העוני, רגשי הנחיתות העדתיים ואף פרשת ילדי תימן.

ועדיין, אלה הם נושאי המשנה. בלב כל סיפור נמצאת דרמה, נמצא קונפליקט כלל-אנושי. בושה ואשמה, ושוב בושה ושוב אשמה, יחסה של החברה לחריג ולנכה, התמודדות עם אובדנים משפחתיים למיניהם. וראשונה לכולם נובלה נדירה ביופייה, שהספר כולו קרוי על שמה, על צייר רנסאנסי גוסס ופורץ-דרך-בפוטנציה, דמות בדיונית, שבמקום הציור הגאוני שתכנן קיבלנו את הסעודה האחרונה של ליאונרדו דה-וינצ'י.

כישרונו הדרמטי של צמח, ומומחיותו ביצירת מתח רגשי ופורקן רגשי, אולי בולטים יותר בסיפורים הבאים אחריה; אולם נובלה פותחת זו מיטיבה מכולן להציג את יפי כתיבתו. ושמא כך יאה לסיפור שנושאו אמנות הרנסאנס.

מבחנה של סדרת פרוזה, מבחנה של הוצאת ספרים המפרסמת ספרי מקור, איננו בקלפי האס שהיא מחזיקה, בסופרים המוכרים והוותיקים שהצליחה לשמור בשורותיה; כאן זה בעיקר עניין של כסף. מבחנה הגדול הוא באיכותם של סופרי הביכורים שהיא משכילה לברור וטורחת להשקיע בהם, השקעה שבטווח הקצר אינה תמיד משתלמת. שוב ושוב (וידגים זאת 'להציל את מוצרט' של רפאל ירושלמי מהאביב האחרון), 'ספרייה לעם' מצטיינת במבחן הזה.